שו"ת בני בנים, חלק שני מ״חResponsa Benei Banim, Volume II 48
א׳עוד בנ"ל ובהכאת תלמידים
1
ב׳ב"ה, כ"ג אדר־א' תשמ"ו
2
ג׳לרב אחד
3
ד׳בתשובה למה שכבודו רצה להתיר לקחת חפצי תלמידים כיון שמותר אף להכותם, לא ידעתי מה ענין זה לזה, כי בתורה לא כתוב לא תכה אלא רק פן יסיף להכתו וגו' עכ"ל בדברים פרק כ"ה הרי שההכאה אינה אסורה אלא רק ההוספה עליה. ולכן לא תקשה היאך התירו להכות בהרבה ענינים כמו במסכת בבא קמא דף כ"ח עמוד א' מנין לנרצע שכלו בו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל וכו' רב נחמן בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ופרש"י ורשאי להלקותו ולהפרישו עכ"ל שמשם נלמד לכל הכאת מי שתחת רשותו כדי להפרישו מאיסור עיין בחושן משפט סימן תכ"א סעיף י"ג, ובמסכת בבא מציעא דף ע"ג עמוד ב' אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי וכו' תנינא ראית אדם שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבדו ובאחיכם עכ"ל ופרש"י תקיף כופה עכ"ל וסתם כפיה היא בשוטים כמו במסכת כתובות דף ע"ז עמוד א', וכן עביד איניש דינא לנפשיה אפילו על ידי הכאה אם צריך לכך עיין בחושן משפט סימן ד'. ובכולם קשה היאך התירו להכות כיון שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ואפילו האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו נהי שמפורש בספר משלי דמצוה קעביד הלא אין כוח לנביא לחדש דבר מדעתו.
4
ה׳אלא כיון שלא אסרה תורה את עיקר ההכאה ואדרבה מצוה להלקות את העבריין ורק ההוספה על ההכאה אסורה, ממילא פרשו חכמים מהי ההכאה המותרת ומהי התוספת שאין בה מצוה ולכן אסורה. מה שאין כן גנבה וגזלה שהתורה אסרתן בסתם, ולא עוד אלא במסכת בבא מציעא דף ס"א עמוד ב' דרשו לא תגנבו לרבות על מנת למיקט ועל מנת לשלם תשלומי ד' וה' ואפילו אם מתכוון למצוה כמו שכתבו השאילתות ומדרש תנחומא והרבה ראשונים והארכתי הרבה בזה [לעיל סימן מז], הרי שהרחיבו את האיסור ולא צמצמו אותו והטעם הוא כמו שכתבתי שאין שום גלוי בתורה להקל בגנבה וגזלה.
5
ו׳ולכן לא שייך כאן קל וחומר ואדרבה הוי חומר וקל, ואם לפי דברי כבודו בכל מקום שמותר להכות אזי נתיר גם לקחת רכוש ולדוגמה בבעל המייסר את אשתו עיין בתרומת הדשן חלק התשובות סימן רי"ח, והלא אפילו במרשעת היוצאת בלי כתובח חייב בעלה לשלם אם גזל ממנה כמו שכתב בחלקת מחוקק אבן העזר סימן קט"ו סעיף קטן כ' אלא בודאי ליתא. ועוד אין כאן קל וחומר, לפי הדעה שיש בגזל יהרג ואל יעבור כמו שאמרו בירושלמי מסכת שבת סוף פרק י"ד ועבודה זרה פרק ב' הלכה ב' אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר שאמרו לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני עכ"ל. ובמסכת כתובות דף י"ט עמוד א' אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר עדים שאמרו לחם חתמו שקר פי' להוציא ממון ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר עכ"ל, ובשיטה מקובצת שם הביא דברי הרמב"ן שחביא מברייתא חיצונית ג' דברים אין עומדים בפני פקוח נפש כלו' שפקוח נפש נדחה על ידם ואלה הם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים רבי מאיר אומר אף הגזל עכ"ל, ובחדושי הרא"ה הביא כן בשם התוספתא וכן העתיקו בחדושי הרשב"א והרב קרקש ואינו בתוספתא שלנו אבל הוא בפרקי רבנו הקדוש פרק ג' ונדפס באוצר מדרשים חלק ב' עמוד 507, ויש שם טעות סופר וצריך להיות רבי מאיר ולא רבי יהודה.
6
ז׳ומהו המקור לרבי מאיר שגזל הוא ביהרג ואל יעבור, עיין בקרבן העדה במסכת שבת שם ובספר פני מאיר שכתבו שהוא משום אביזרייהו דשפיכות דמים כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואם יבואו לגזלו יגיע הדבר לרציחה, ולפי זה לא קאמר רבי מאיר אלא בגזלה אבל לא בגנבה שאינה בפני הבעלים. ואולם אינו משמע כן מלשון אין דוחים נפש מפני נפש לא סוף דבר וכו' עכ"ל אלא שהגזל עצמו הוא ענין נפשות וכמו שאמרו במסכת בבא קמא דף קי"ט עמוד א' כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל את נשמתו עכ"ל ועיי"ש שדרשו כן מפסוקים, ואף שאין לומדים מלשון כאילו כמו שכתב בשו"ת בנין ציון סימן קע"ב מכל מקום פסקו הפוסקים שפרנסת הרבים היא ענין נפשות כיון שבמציאות כן היא, ולכן יש לאמר בדעת הירושלמי שגם ביחיד כשנוטלים את רכושו אין לו ממה לחיות ויסתכן ולכן הוי אביזרייהו דשפיכות דמים. איברא גם זה אינו משמע בתוספתא שאמר רבי מאיר אף הגזל עכ"ל ומשמע נוסף על ג' הדברים, ואם משום אביזרייהו דשפיכות דמים עדיין אין כאן הוספה וכמו שאר אביזרייהו שלא נמנו בנפרד.
7
ח׳ולע"ד רבי מאיר דרש מלא תגנבו בלשון רבים כאילו כתוב לא תגנוב פעמיים ובא לרבות אפילו במקום פקוח נפש, ולעומת תנא של תורת כהנים שדרש לא תגנבו על מנת למיקט ועל מנת לשלם ד' וה' אבל לצורך פקוח נפש מותר כשאר איסורים וכבר הארכתי בזה. ועיין בשו"ת בנין ציון סימן קס"ט שהביא ממסכת יומא דף פ"ג עמוד ב' ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלו באורחא אחזי' בולמוס לר' יהודה קפחי לרועה אכלי לריפתא א"ל ר' יוסי קפחת את הרועה, כי מטו למתא אחזי' בולמוס לר' יוסי אהדרוה בלגי וצעי א"ל ר' יהודה אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה עכ"ל ופרש שרבי יוסי סבר כרבי מאיר שאין פקוח נפש דוחה גזל ואילו רבי יהודה סבר שדוחה, ומדויק לפי זה כי סתם תורת כהנים שהיא ספרא הוא רבי יהודה כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף פ"ו עמוד א' ואיהו דרש לא תגנבו על מנת למיקט וכו' עכ"ל אבל לצורך פקוח נפש מותר לגנוב, ואילו רבי מאיר דרש לאסור בכל ענין.
8
ט׳והנה לדעת רש"י במסכת בבא קמא דף ס' עמוד ב' בד"ה ויצילה משמע שלהלכה גזל הוא ביהרג ואל יעבור ועיין בשו"ת בנין ציון סימן קס"ז וקס"ח, ועיין בדברי הראב"ד בשיטה מקובצת למסכת בבא קמא דף קי"ז עמוד ב' ובשו"ת בנין ציון החדשות סימן קע"ג ויביע אומר חלק ד' חלק חושן משפט סימן ו' אות ב', ברם מסקנת הראב"ד היא ששפיר מציל עצמו בממון חברו על מנת לשלם וכדעת התוספות ושאר ראשונים ועיין בשדי חמד מערכת האל"ף אות ט"ז בד"ה ותמיה לי ורק לא הותר אלא מדוחק וכלשון הגמרא אסור להציל עצמו בממון חברו עכ"ל. ולמדנו על כל פנים שגזל חמור כי לדעה אחת יש בו יהרג ואל יעבור מה שאין בהכאה יעבור ואל יהרג לכולי עלמא, ונהי שאין הלכה כן בגזל אין לאמר גם להפך שהכאה חמורה אלא האי כדינו והאי כדינה.
9
י׳ואם תמצא איזה לשון המורה שהכאה חמורה, על כרחך אין זה אלא לסבה אחת אבל לא לענין דינא לעשות ממנה קל וחומר*(הג"ה) בכתב־עת אחד הביאו מחדושי הריטב"א למסכת כתובות דף פ"ו עמוד א' שכתב בשם הרמב"ן עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו עכ"ל, ברם שם מיירי לדברי האומר פריעת בעל חוב מצוה ולכן שאלו בגמרא שאם אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי עכ"ל ותרצו תנינא במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ופרש הריטב"א מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו עכ"ל פי' שכיון שהמצוה היא נתינת הממון עד שאתה כופהו בגופו לפרוע כופהו בממונו והעביר את הממון גופא לבעל חובו, וזהו שכתב במצות פרעון חובו עכ"ל דוקא כי אינו ענין לשאר מצוות וכל שכן להחרמת חפצים שאינה מצוה כלל לתלמיד למסור את רכושו. ועוד ששם מיירי בבית דין מכין ועונשין שלא כדין כמו שכתב למעלה שם.
ועוד הביאו ממסכת כתובות דף נ' עמוד א' שבאושא התקינו שאם הבן מסרב ללמוד האב יורד עמו לחייו ופרש"י לרדותו ברצועה ובחוסר לחם עכ"ל, והקשו וכי הבן יכול לתבוע מאביו מזונות שחיסר ממנו ונראה שכוונתם לאמר דהוא הדין תלמיד אינו יכול לתבוע רכושו שנלקח ממנו כשלא למד כשורה. ואינו ראיה כי שם התקינו שהאב לא יתן לבן דוקא ממזונות האב שהרי אינו חייב לפרנס את בנו אפילו קודם גיל י"ב אלא מתקנת אושא עיי"ש בדף מ"ט עמוד ב' ובאבן העזר סימן ע"א סעיף ב' ולכן כשהבן אינו מתנהג כשורה הם אמרו והם אמרו, אבל אם האב לקח רכושו של הבן בידים וכגון שנפל לו ממקום אחר אין הכי נמי יכול לתבוע את אביו והוא הדין בלקיחת חפצי התלמידים.
ועוד הביאו ממסכת סוכה דף מ"ה עמוד א' שאמרו במשנה ואותו יום נקרא חבוט חריות מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן ופרש"י שכך נהגו משום שמחה עכ"ל, ופרשו שאם יש סבה חיובית כמו שמחה וגם המנהג הוא כן אין בזה איסור גזל. ואולם אין זו כוונת רש"י אלא שההיתר הוא משום שאין הנגזלים מקפידים כיון שכך נהגו, וכמו בלקיחת רכוש משום שמחת פורים עיין בתרומת הדשן חלק התשובות סימן ק"י ואורח חיים סימן תרצ"ה סעיף ב' בהג"ה וכן כתב בפרי מגדים אשל אברהם אות ז' שבפורים מסתמא מוחלין עכ"ל.. והנה ברמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה י' כתב כל המקניטין את היתומים והאלמנות או הכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן וכו' אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך הישרה הרי זה מותר עכ"ל והביא הכאה בלשון כל שכן ומשמע שהכאתם חמורה מאיבוד ממונם. ואולם אין זו ראיה, כי דין יתום ואלמנה נלמד משמות פרק כ"ב אם ענה תענה אתו עכ"ל ובכל מקום בתורה ענוי פרושו ענוי הגוף והנפש כמו בבראשית פרק ט"ו ועבדום וענו אתם עכ"ל וויקרא פרק ט"ז ועניתם את נפשתיכם עכ"ל ודברים פרק כ"ב אשר ענה את אשת רעהו עכ"ל ואין פרושו ממון. ובמדרש הגדול הביא לשון חז"ל אם תענה אחד המענה גופן במלאכה או לבן בדברים או יכול אפילו ללמדן תורה וללמדן אומנות תלמוד לומר תענה עכ"ל ונראה שהוא מקור לרמב"ם עיין בספר תורה שלמה שם כרך י"ח סוף אות שע"ט. ולהכי כתב הרמב"ם שאף על פי כן גם איבוד ממון הוא בכלל הלאו ונלמד מהמכילתא בפרשת משפטים שם אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט עכ"ל כמו שהביא בספר עבודת המלך, וכל שכן המכה אותם או המקללם שאז יש להם צער בגוף ובנפש שהוא עיקרו של הלאו.
ועוד הביאו ממסכת כתובות דף נ' עמוד א' שבאושא התקינו שאם הבן מסרב ללמוד האב יורד עמו לחייו ופרש"י לרדותו ברצועה ובחוסר לחם עכ"ל, והקשו וכי הבן יכול לתבוע מאביו מזונות שחיסר ממנו ונראה שכוונתם לאמר דהוא הדין תלמיד אינו יכול לתבוע רכושו שנלקח ממנו כשלא למד כשורה. ואינו ראיה כי שם התקינו שהאב לא יתן לבן דוקא ממזונות האב שהרי אינו חייב לפרנס את בנו אפילו קודם גיל י"ב אלא מתקנת אושא עיי"ש בדף מ"ט עמוד ב' ובאבן העזר סימן ע"א סעיף ב' ולכן כשהבן אינו מתנהג כשורה הם אמרו והם אמרו, אבל אם האב לקח רכושו של הבן בידים וכגון שנפל לו ממקום אחר אין הכי נמי יכול לתבוע את אביו והוא הדין בלקיחת חפצי התלמידים.
ועוד הביאו ממסכת סוכה דף מ"ה עמוד א' שאמרו במשנה ואותו יום נקרא חבוט חריות מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן ופרש"י שכך נהגו משום שמחה עכ"ל, ופרשו שאם יש סבה חיובית כמו שמחה וגם המנהג הוא כן אין בזה איסור גזל. ואולם אין זו כוונת רש"י אלא שההיתר הוא משום שאין הנגזלים מקפידים כיון שכך נהגו, וכמו בלקיחת רכוש משום שמחת פורים עיין בתרומת הדשן חלק התשובות סימן ק"י ואורח חיים סימן תרצ"ה סעיף ב' בהג"ה וכן כתב בפרי מגדים אשל אברהם אות ז' שבפורים מסתמא מוחלין עכ"ל.. והנה ברמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה י' כתב כל המקניטין את היתומים והאלמנות או הכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן וכו' אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך הישרה הרי זה מותר עכ"ל והביא הכאה בלשון כל שכן ומשמע שהכאתם חמורה מאיבוד ממונם. ואולם אין זו ראיה, כי דין יתום ואלמנה נלמד משמות פרק כ"ב אם ענה תענה אתו עכ"ל ובכל מקום בתורה ענוי פרושו ענוי הגוף והנפש כמו בבראשית פרק ט"ו ועבדום וענו אתם עכ"ל וויקרא פרק ט"ז ועניתם את נפשתיכם עכ"ל ודברים פרק כ"ב אשר ענה את אשת רעהו עכ"ל ואין פרושו ממון. ובמדרש הגדול הביא לשון חז"ל אם תענה אחד המענה גופן במלאכה או לבן בדברים או יכול אפילו ללמדן תורה וללמדן אומנות תלמוד לומר תענה עכ"ל ונראה שהוא מקור לרמב"ם עיין בספר תורה שלמה שם כרך י"ח סוף אות שע"ט. ולהכי כתב הרמב"ם שאף על פי כן גם איבוד ממון הוא בכלל הלאו ונלמד מהמכילתא בפרשת משפטים שם אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט עכ"ל כמו שהביא בספר עבודת המלך, וכל שכן המכה אותם או המקללם שאז יש להם צער בגוף ובנפש שהוא עיקרו של הלאו.
10
י״אויש להעיר שהרמב"ם כתב או הרודה בהן וכו' וכל שכן המכה אותם עכ"ל ואלמא רדייה אינה הכאה, ואילו בהלכות רוצח פרק ה' הלכה ו' העתיק לשון המשנה במסכת מכות דף ח' עמוד א' יצא האב המכה את בנו והאב הרודה את תלמידו וכו' עכ"ל שפרושו הכאה וכן הוא במכילתא שם פרשה ד' הרודה בבנו ובתלמידו עכ"ל ועיין בשמות רבה פרשה א'. והנראה שרדייה היא בשני ענינים, א' מלשון ממשל ושעבוד כמו בבראשית פרק א' ורדו בדגת הים וגו' עכ"ל ובמלכים־א פרק ה' הרדים בעם העשים במלאכה עכ"ל וכן פרש הרמב"ם במסכת פרה פרק ג' הלכה ג' והוא הלשון בהלכות דעות, וב' מלשון ייסור ומוסר כתרגום ספר משלי ולדוגמה בפרק י"ג חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר עכ"ל שתרגומו דחשך שבטיה סני בריה ודרחם ליה מקדם ליה מרדותא עכ"ל, ובפרק כ"ט יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך עכ"ל ותרגומו רדי בברך וכו' עכ"ל וכהנה רבות, ובשניהם אין הפרוש הכאה דוקא ואולם הממשל והמוסר הם המביאים להכאה. ובמסכת מכות הרב הרודה את תלמידו וכו' עכ"ל הוא מלשון ייסור וכמו שבגמרא הביאו עלה את הכתוב ייסר בנך וגו' עכ"ל והוא הלשון בהלכות רוצח כמו שכתב שם בהלכה ה' אם יסר בנו כדי ללמדו וכו' עכ"ל, ולע"ד נקטו במשנה לשון רדייה להשמיענו שהכאת הרב אינה אלא לצורך תוכחה ומוסר וכמו שכתב בחדושי הרמב"ן שם שגוף ההכאה אינה מצוה.
11
י״באבל שלא לצורך מוסר אסור להכות התלמידים, ולא הוצרכתי לזה אלא מפני שיש מעוט מלמדים שמחפשים אמתלא להכות ובעו"ה מוציאים נפשות לתרבות רעה שמשניאים עליהן את התורה ועיין בספר חדושי בתרא במסכת מכות שם. ואין להקשות ממשלי פרק כ"ג אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל עכ"ל שמשמע שמצוה להכותם, כי שם מיירי בבער וכסיל הצריך לכך כמו שנאמר בסמוך בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני עכ"ל שאז אין להכותו, ומפורש כן בפרק י' בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב עכ"ל ופרש"י כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי וכו' אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה עכ"ל הרי שאין מלקים לנבון.
12
י״גומה שיש תולים ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב' הלכה ב' ומכה אותם המלמד להטיל עליהם אימה עכ"ל, שם מיירי בתינוקות בני שש ובני שבע שמתחילים ללמוד ומקורו במסכת בבא בתרא דף כ"א עמוד א' כי מחי לינוקא וכו' עכ"ל שבאלה על פי רוב לא סגי בלאו הכי וגם בזה הכל לפי הענין. ולכן בפרק ד' הלכה ד' כתב אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן עכ"ל ולא הזכיר להכותם כי מיירי במבוגרים. וכן מה שכתב בפרק ב' לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה עכ"ל והוא ממסכת בבא בתרא שם ערקתא דמסנא עכ"ל מיירי בתינוקות, כי במבוגרים נהי שאין להכותם מן הסתם מכל מקום אם צריך להכותם לא סגי ברצועה קטנה ומותר בשוטים ומקלות כלשון שבט במקרא. ולפי זה מתורץ למה פטור הרב הרודה את תלמידו ומת תחת ידו, שהיה קשה הלא ברצועה קטנה אי אפשר להרוג ואם עבר והכה בשוטים ומקלות יש לו להגלות כמו שאמרו בתוספתא בבא קמא פרק ט' הלכה ד' האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו וכו' חבלו יותר מן הראוי הרי אלו חייבין עכ"ל ונלמד גלות מנזיקין כמו שהקשה באמבוה דספרי על ספרי זוטא פרשת מסעי אות כ"ב, וכיון שהכה בשוטים נקרא יותר מן הראוי וגם היה לרב לאסוקי אדעתיה והוי שוגג קרוב למזיד עיין בחדושי הרמב"ן במסכת מכות שם. אבל באמת זה אינו, כי במבוגרים הותר להכות בשוטים ובמקלות ואפשר שיהרוג הרב בטעות, ורק לע"ד אסור לו להכות יותר מל"ט מכות כפשוטו של מקרא ולא ראיתי מעירים בזה. ומה שאמרו במסכת כתובות דף פ"ו עמוד א' ובשאר מקומות שמכין עד שתצא נפשו למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה, שם שאני שנאמר ונקלה אחיך לעיניך עכ"ל וכיון שעומד במרדו אינו נקרא אחיך מה שאין כן הרב הרודה את תלמידו.
13
י״דוהנה בענין מכות מרדות רבו הדעות ואכ"מ ועיין בפרי חדש אורח חיים סימן תע"א אות ב'. והיה נראה שאם יודעים שבעוד מכה אחת בודאי ימות אין מכים אותו שהרי אינו חייב מיתה ולשון עד שתצא נפשו עכ"ל הוא לאו דוקא אלא כלומר אפילו יותר מארבעים, ומיהו בתוספתא מסכת מכות סוף פרק ג' אינו משמע כן וז"ל מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו עכ"ל. ועיין בספר משנת אברהם חלק א' שתרץ הלשון שאינו בא לאמר שהורגים אותו אלא שאם אינו רוצה לעשות סוכה וכו' מכים אותו מחדש כל שנה עד שנת פטירתו, ואולם בפוסקים אינו משמע כן. ועיין בירושלמי מסכת נזיר פרק ד' הלכה ג' שאשה שנדרה בנזיר ולא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין תספוג מכות מרדות לדעת ר' יהודה והביאו עלה את התוספתא הנ"ל, ובציוני מהר"ן על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו' הוכיח משם שמכים עד שתצא נפשו כעונש אפילו אם אין העבירה נמשכת שהרי יכולים להודיע לה שהפר לה בעלה. ולע"ד אדרבה אם כן מהו לשון עד שיקבל עליו לענין זה, אלא הכי פרושו, שאף אם הודיעו לה מכל מקום כל שלא קבלה על עצמה שלא תשתה יין באם תדור בנזיר לעתיד מכים אותה עד שתצא נפשה. ויש לפרש כן את כוונת הרמב"ם שם הלכה י"ב שמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו עכ"ל כלומר עד שיקבל עליו שלא יעבור לעתיד, ולעולם אין ממיתים אותו על העבר וזו כוונת רבנו מנוח עיי"ש.
14
ט״וונמצא על כל פנים שיש חילוק לענין הכאה בין הגילים והתלמידים והכל לפי הענין, ועיין בריטב"א במסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א' שמה שאמרו שהיו מנדין המכה בנו הגדול לא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו וכו' אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו אלא ישדלנו בדברים עכ"ל. וגם צריכים לעשות מאהבת התלמיד כמו שדרשו במסכת מכות דף כ"ב עמוד ב' מזכריה פרק י"ב אשר הכתי בית מאהבי ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב עכ"ל.
15
ט״זכל זה בהכאת התלמידים המותרת מדינא, אבל לקחת רכושם אין שום מקור להתיר ולרוב הדעות או כולן הוי איסור תורה. והנה כבודו רואה שבכל המקומות שנזכר שיש להכות ולהכלים וכו' את התלמידים כדי שילמדו לא נזכר לקיחת רכושם כלל, כי אף אם הותרה הרצועה לא הותר דמם. וכבר אמרו במסכת בבא בתרא דף קס"ה עמוד א' שרוב בני אדם נכשלים בגזל שמורים היתר לעצמם כפרש"י, וכל שכן כאן שהמורים מדמים שעושים מצוה ואינם יודעים שאסור לגזול על מנת למיקט גם לצורך מצוה. ומסרתי הדברים לשני רבנים מובהקים שטענו עליהם כאילו התירו להחרים חפצים, ועד כה לא ענו דבר.
16
י״זיהודה הרצל הנקין
17