שו"ת בני בנים, חלק שני נ״בResponsa Benei Banim, Volume II 52

א׳מסירת חלקים מארץ ישראל במקום פקוח נפש

ב׳ב"ה, כ"ו טבת תש"ן

ג׳לרב אחד

ד׳תודה למר על שנתן לי מאמר הגאון ר"ע יוסף שליט"א בדין מסירת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש שנדפס בחוברת "שורשים".

ה׳הנה לדעת הגרע"י שליט"א פקוח נפש דוחה כל המצוות מלבד ג' עבירות ואין חילוק בין דין יחיד לדין צבור, ולכן הביא משו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן ר"י דלא חשיב פקוח נפש להתיר איזה איסור כל שאין הסכנה לפנינו ולשמא תבוא סכנה לעתיד אין זה נחשב ספק פקוח נפש ושכן כתבו שאר אחרונים כמו שרשם בעמוד 11 טור ב', והסיק שהוא הדין באם לא נחזיר שטחים האלה עלול הדבר להביא לסכנת מלחמה באופן מידי מה שאין כן החשש פן על ידי שהגבול יהיה קרוב ליישובינו יתפתו בעתיד לפתוח במלחמה אין זו סכנה הנראית בהווה עכ"ל. ואזיל לשיטתו שכתב בחוברת כינוס לתורה שבעל פה כרך י"ט שנת תשל"ז במאמרו בנושא מבצע אנטבה אות ט"ז עד כ"א, שכשיש סכנה ודאית ליהודים החטופים אין לנו לחוש לדילמא ליגרבו וליתי טפי דבמקום סכנה אין לחוש לזה כלל אלא פודים אותם בכל מה שאפשר עיי"ש.

ו׳ואולם הארכתי בבני בנים [חלק א'] סימן מ"ג אות ב' שדעת רוב ראשונים ואחרונים אינה כן אלא שחכמים העמידו דבריהם גם במקום פקוח נפש ושאין פודים שבויים ביתר על כדי דמיהם גם במקום סכנת נפשות, ואלמא דין הצבור אינו כדין היחיד וחז"ל חששו לספק סכנה לרבים לעתיד יותר מודאי סכנה ליחידים בהווה ונדחה פקוח נפש לעינינו ונשמט היסוד לדברי הגרע"י.

ז׳ובעיקר דבריו חידש שגם הרמב"ן שסובר שמצוה לכבוש ארץ ישראל מיד הנכרים מודה בגלות החל הזה שאין להסתכן לכבוש את הארץ והביא שכתבו כן בשו"ת הרשב"ש סימן ב' ושו"ת חבלים בנעימים חלק ה' סימן מ"ה. ואולם ז"ל הרמב"ן בהוספות למצוות עשה עשה ד', אל תשתבש שהמצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעה עממין שנצטוו לאבדם שנאמר החרם תחרימם אין הדבר כן וכו' אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם בדור מן הדורות עכ"ל וכן כתב אחר כך הרי נצטוינו בכבוש בכל הדורות עכ"ל, ולבסוף כתב היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו וכו' עכ"ל ומפורש בנוסח כת"י הוצאת הרב שעוועל ז"ל מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות עכ"ל. הרי שכתב בהדיא שהמצוה שהיא הכבוש היא בכל דור ודור וחזר על דבריו כמה פעמים, ותימה על הגרע"י אדמביא מה שכתבו אחרים בדעת הרמב"ן להביא דברי הרמב"ן עצמם.

ח׳גם לו יהיה כדבריו שהרמב"ן סובר שאין עולים בחומה מפני ג' השבועות כדעת הרשב"ש והריב"ש, הלא כתב הג"ר מאיר שמחה ז"ל במכתב שכיון שניתן רשיון המלכים לשוב לא"י סר פחד השבועות ושוב חזר להיות מצות עשה וכן כתב בשו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנ"ד אות נ"ו וסימן תנ"ו שאם יותן רשות לכולם לעלות לא יהי' שבועה עכ"ל וכן דעת הרבה פוסקים שלא כספר ויואל משה, ובהגדת מהרש"ק כתב טעם אחר שכיון שהמצרים עברו על שבועתם הותר גם לבני ישראל וכו' כמו שנים שנשבעו זה לזה עכ"ל, ויש עוד סברות בפוסקים ולפלא על הגרע"י שמביא על כל דבר תלי תלים של אחרונים וכאן לא כתב כלום. ויש בזה כמה ספקות, שמא לא חלה השבועה מטעמים הנ"ל ואפילו אם חלה שמא אחרי שעלו בחומה בשנת תש"ח אין איסור במלחמה נוספת שהרי כבר נמצאו בארץ ישראל ולא הושבעו על המלחמה לבד אלא על העליה ומעין סברת שו"ת אבני נזר שם סימן תנ"ד אות נ"ד, ואפילו אם אסורה המלחמה שמא בדיעבד קיימו מצות כיבוש ואסור להניח חלקי א"י וללכת, ועוד שמא כל עיקר כיבוש שטחי יהודה ושומרון לא נחשב עליה בחומה כיון שבא לעזרת ישראל מיד צר הירדנים שפתחו במערכה, ונמצא שהרמב"ן מיירי בזמן הזה גם לפי סברת הגרע"י.

ט׳גם מה שהביא משו"ת חבלים בנעימים, שם לא כתב שהרמב"ן חש לג' שבועות אלא רק הביא הוכחת המגילת אסתר שבזמן הגלות ליכא מצוה כיון שהשביע הקב"ה וכו' והקשה עליו אדרבה אם אין מצוה למה היה צריך להשביעם והוכיח מזה שאף לפי סברת המגילת אסתר צריך למנותה במנין המצוות אף שאין מקיימים אותה מכח השבועה, אבל לא כתב שכן דעת הרמב"ן. ועיי"ש שדחה דברי אחיו בשו"ת דברי יששכר סימן קמ"ט שסבר שהמצוה אינה העליה אלא קיום המצוות בא"י.

י׳וז"ל מאמר הגרע"י שליט"א בשם הרשב"ש, והנה אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצוה גדולה היא בכל עת ובכל זמן, ואדני זקני הרמב"ן מנאה מכלל מצות עשה, שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה, וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע, אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכלל ישראל בגלות החל הזה אבל היא נמנעת בכלל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיא) שהיא מכלל שבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה וכו' עכ"ל שלפי זה לשון הרשב"ש אמנם מצוה זו וכו' עכ"ל מוסב על דברי הרמב"ן והרשב"ץ. ברם לא העתיק בשלמות כי זה לשון שו"ת הרשב"ש בד"ה בענין העליה לא"י, אין ספק שהדירה בא"י היא מצוה גדולה וכו' וא"ז הרמב"ן ז"ל מנה אותה מכלל מ"ע כמו שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה וכן היא דעת א"א הרשב"ץ וכו' ואף לדעת הר"מ ז"ל שלא מנאה מכלל מצות עשה מ"מ אם אינה מצוה נמנית היא מצוה מדרבנן וזה מזולת תועלות אחרות נמשכות ליושב בה, אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה וכו' עכ"ל הרי שהזכיר גם דעת הרמב"ם באמצע ולא בא לפרש דעת הרמב"ן בלחוד.

י״אונראה שהרשב"ש סובר בדעת הרמב"ן שהמצוה היא הישיבה בא"י ולא הכיבוש שהרי לא הזכיר כיבוש כלל לא בסימן א' ולא בסימן ב' עיי"ש, אמנם ישיבת הרבה יחידים מצטרפת לכיבוש ועל זה קאמר שאין זו מצוה כוללת בגלות החל הזה כי הכלל מנוע מלעלות יחד בחומה לכבוש ורק היא מצוה על כל יחיד לעלות לדור שם עכ"ל ואולי פרש כן בלשון הרמב"ן מתחייב כל אחד ממנו עכ"ל. ואולם כל אריכות דברי הרמב"ן בספר המצות אינה מורה כן אלא שהמצוה היא הכיבוש וכמו שכתב ומאמרם מלחמת יהושע לכבוש תבין שהמצוה היא הכיבוש עכ"ל, ואדרבה משמע שהעליה בלי כיבוש אינה מצוה מן התורה וכן פרש בשו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן ס"ו והארכתי בזה במקום אחר [לעיל סימן מב]. ולע"ד מוכח כן בסוף דרשת הרמב"ן לראש השנה שמנה שם את כל השבחים שנשתבחה בהם א"י שכל הדר בה כאילו יש לו אלוה ומכפרת עוון וכו' וסיים וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי עכ"ל ולא כתב שעלה לא"י כדי לקיים מצות התורה, ולא יתכן שהשמיט זאת אלא רק מפני שבימיו העליה היתה ביאה ריקנית בלי לתא של כיבוש הארץ מידי הנכרים ולכן לא קיים מצוה מן התורה גם לפי דעתו. ומה שכתב מתחייב כל אחד ממנו עכ"ל בא להוציא שאינה כמו ג' המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף כ' עמוד ב' ועיי"ש ברש"י כי אלה אינן מוטלות אלא על הצבור, ועיין בספר יראים סימן רצ"ט ויראים השלם סימן תל"ה לענין עמלק וברמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הלכה ד' וה' שלא כספר החינוך מצוה תר"ד, מה שאין כן כיבוש הארץ הוא חובה על כל יחיד ויחיד כמו החרמת שבעת עממין.

י״בומדברי הרמב"ן סתירה למה שכתב במאמר שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנדרשים לכך כמו שכתב הרמב"ן עצמו בספר המצוות בהוספות למצוות לא תעשה י"ז שמצוה מוטלת על המלך והסנהדרין כשמוציאים למלחמת הרשות או למלחמת מצוה לשאול באורים ותומים עכ"ל הגרע"י, ונראה שבא לאמר שאורים ותומים הם לעיכובא ולכן לא תתכן מלחמה כעת וממילא גם לא כיבוש לשיטת הרמב"ן. אבל הלא הרמב"ן כתב שנצטוינו בכיבוש בכל הדורות עכ"ל ושמתחייב כל אחד ממנו עכ"ל גם בגלות ומוכח שאורים ותומים אינם מעכבים בדיעבד וכן משמע לשונו בהוספה י"ז שאינם אלא חיוב עשה, ובפרט שגם הרמב"ן השאיר מצוה זו בספק עיי"ש ועיין בהערות הרב שעוועל שהביא מקור לספקו. ועוד שכיבוש יהודה ושומרון בתשכ"ז בא על ידי עזרת ישראל מיד צר הירדנים שהתקיפו אותם ולכולי עלמא לא בעי מלך ואורים ותומים.

י״גועוד כתב במאמר שכיון שאין בנו היכולת לסלק עובדי ע"ז מתוכנו מפני החוק הבינלאומי ויראת אומות העולם ברור שאין זה בכלל מצות כיבוש שעליו צותה תורה עכ"ל, והביא משו"ת ישועות מלכו הנ"ל שהמצוה לדעת הרמב"ן היא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו וזוהי המצוה בכיבוש ארץ ישראל שתהיה תחת חזקתנו וירושתנו ולא על ביאה ריקנית של עתה עכ"ל וסיים הגרע"י שליט"א שבודאי הכיבוש של היום אינו בכלל מצות הכיבוש כאדם העושה בתוך שלו עכ"ל. לא הבנתי למה דייק מהרישא העושה בתוך שלו ולא מהסיפא שתהיה תחת חזקתנו וירושתנו, ופשוט שלא בא בשו"ת ישועות מלכו אלא להוציא מביאה ריקנית בימי שלטון נכרים ואטו שלטון ישראל היום הוא ביאה ריקנית, ולפי סברת הגרע"י שליט"א יתבטל דין כבוש מרוב העולם כי גם הגויים אינם חופשים לעשות ככל העולה על רוחם מפני החוק הבינלאומי. ברם הרמב"ן לא כתב לשונות אלה אלא רק שאת הארץ לא נעזוב בידם ולא ביד זולתם עכ"ל ובודאי אין ארץ ישראל נקראת ביד הגויים היום, ואם אכן אין הכיבוש מושלם לא נתבטל דין כיבוש משום זה [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' פרש"י ויקרא פרק כ"ה פס' מ"ז־מ"ח שלא יכלו לגרש עע"ז מן הארץ (ע' בני בנים חלק ג' סי' מ"ב בהג"ה)] אלא אנו מצווים להשלימו וכמו שבכיבוש ראשון לא הורישו רבים מהעמים עיין ביהושע פרק י"ז ושופטים פרק א'.

י״דוהנה בסוף דבריו על הרמב"ן הביא מפרוש שיר השירים המיוחס לרמב"ן פרק ח' פסוק י"ג, לעתיד לבוא יבואו הנפוצות המפוזרין בין העמים ושמו להם ראש אחד הוא משיח בן דוד אשר היה עמהם בגלות וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל וכו' עכ"ל, וכתב עליו הרי שגם הרמב"ן מסכים שאפילו משיח בן דוד בתחילת התגלותו יבוא אך ורק ברשיון האומות בלי לעלות בחומה ובלי להתגרות באומות עכ"ל. ובמח"כ לא דק בתרתי כי פרוש שיר השירים אינו מהרמב"ן עיין בהקדמת הרב שעוועל שם וממילא אינו הוכחה לדעת הרמב"ן, ועוד ששם מיירי במשיח בן דוד ואילו משיח בן יוסף שפיר יבוא במלחמה, כמו שכתב שם בעל הפרוש וז"ל וימשחו בני ישראל משיח ויכבוש ארצות ומלכים ויבא לירושלים ויבנה אותה כדכתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס וימות במלחמה עכ"ל.

ט״ווצ"ל אגב זכרונו המופלא דהוי חד בדרא לא עיין, וכן בעוד מקומות ולדוגמה מה שכתב שבשו"ת בית הלוי חלק ב' סוף סימן נ' מסכים והולך לדברי המגילת אסתר, ולע"ד אינו כן כי שם דן בדברי הרמב"ם והומב"ן והמגילת אסתר שבספר המצות ולא הכריע. וגדולה מזו בעמוד 10 הביא ממסכת ערובין דף מ"ה עמוד א' שבנכרים שצרו על עיר הסמוכה לספר יוצאין עליהם בכלי זיינם אפילו בשבת ופרש"י שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם עכ"ל והביא שבאור זרוע חלק ב' סימן פ"ד אות י"ג וסימן קמ"ט הביא דברי רש"י, ופלפל הגרע"י שליט"א שלרש"י ואור זרוע י"ל אין הטעם משום פקוח נפש אלא משום מצות כבוש ארץ ישראל. אבל אי אפשר לאמר כן באור זרוע כי בסימן פ"ד שם אחר שהעתיק לשון רש"י כתב כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפילו אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כמו כן הורגים וכו' עכ"ל, ואם הבין האור זרוע שטעם רש"י הוא משום כבוש ארץ ישראל מה ענינו לדרים באשכנז וכמו שהגרע"י עצמו דייק מן הגמרא ממה שדין עיר הסמוכה לספר נוהג אפילו בבבל. ובאמת גם מפרש"י מוכח שאין הטעם משום כבוש ארץ ישראל, שאם לא כן מאי איריא שמא תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם תיפוק לן שעיר הסמוכה לספר היא גופא מארץ ישראל ומצוה למנוע כבושה על ידי נכרים, וכבר כתבתי מזה [לעיל סימן כ].

ט״זויש להעיר שדרכו של הגרע"י שליט"א היא לציין לאחרונים בלי להזכיר שיש ברשימה גם החולקים על דעתו, כמו שהביא שאין ספק שבמקום פקוח נפש מותר להציל עצמו בממון חברו וציין בין השאר לשו"ת בנין ציון חלק א' סימן קס"ז עד קס"ט והלא הוא ראש המפקפקים בדין זה. וכן הביא בשם כמה אחרונים שהעיקר כדברי המגילת אסתר שאין כיום מצות עשה ביישוב ארץ ישראל אלא רק בזמן בית המקדש וציין תיכף לשו"ת אבני נזר שם סימן תנ"ד, והלא בשו"ת אבני נזר חולק על המגילת אסתר עיי"ש באות ג' עד ז'. מכל מקום אין מזה תלונה על הגרע"י כי לא בא לאמר שכולם מסכימים עמו אלא שיש לעיין בדבריהם כיון שהם דנים בנושא אף שלמסקנה אין דעתו כן, ורק מי שאינו מכיר דרכו זו יכול לטעות בדבר. אכן כיון שברוב הדברים יש מחלוקת וכל שכן כיון שלפעמים אפשר שלא דק וכנ"ל לכן צריך לעיין כל פעם במקורות שציין לראות האם תעמוד מסקנתו או לא^*(הג"ה) וז"ל מכתב הגמו"ז זצלה"ה נדפס בספר גליוני ישורון, ספרים כאלה כיון שהם למעשה צריכים זהירות יתירה הן בהכרעה בין הפוסקים והן בהעתק מכוון. ומשום זה גופא שכ"ג מפליא בהבאת רו"א ידועים ובלתי ידועים, בהכרח שלא יהא העיון בכ"א כדבעי אף שכ"ג חונן בכשרונות נעלים וביגיעה מתמדת למופת עכ"ל.. ויש להעיר שהביא שוב את דברי הרשב"ש בדעת הרמב"ן והביא משו"ת חבלים בנעימים כמו שהזכרתי למעלה, ואחר כך הביא ארבעה אחרונים הדנים בדברי המגילת אסתר וסיים ולפי זה נמצאנו למדים שגם לרמב"ן אין שום מצוה בזמננו לצאת למלחמה וכו' עכ"ל ואינו קאי על לפנים אלא על לפני פנים כי לא הוסיף ראיה בדעת הרמב"ן יותר ממה שכבר הביא מהרשב"ש ומשו"ת חבלים בנעימים.

י״זהיוצא לנו שהרמב"ן מיירי גם בגלות הלזו ושלא כהגרע"י, וכיון שהיא מצות עשה לכבוש את ארץ ישראל ממילא אין להחזיר שטחי יהודה ושומרון בשביל פקוח נפש של יחידים לדעת הרמב"ן וכדברי המנחת חינוך במצוה תכ"ה ותר"ד וגם הריב"ש והרשב"ש שחשו לג' השבועות יודו בזה. ומכל מקום לע"ד אין הלכה כרמב"ן אלא כדעת הרמב"ם ורוב ראשונים ובפרט חכמי אשכנז שאין העליה מצות עשה אלא מדרבנן ועיין במאמרי ב"נועם" כרך כ"ד שהארכתי בזה [לעיל סימן מב]. אבל פשוט שהממשלה יכולה לאמר קים לן כרמב"ן ודעמיה בשב ואל תעשה שלא להחזיר חלקי א"י, וכל שכן שרוב גדולי א"י במשך הדורות הורו כדעת הרמב"ן וכן כתב הגרע"י עצמו כדעת הרמב"ן בחוברת חובת העליה לארץ ישראל בשנת תשל"ג והאריך לסתור כל דברי המגילת אסתר.

י״חוזהו מצד המצוה, ומצד פקוח נפש הנה הגרע"י שליט"א חזר על דבריו כמה פעמים בשנויים קלים, וכתב שבמקרה שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים ואם יוחזרו להם השטחים תרחיק מעלינו סכנת המלחמה ויש סכויים לשלום אמת ובר קיימא נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים וכו' עכ"ל ולע"ד אינו לכל הדעות אבל מותר לעשות כן.

י״טואולם אחר כך כתב שאם יש מחלוקת בדבר וחלק מן המומחים אומרים שאין כאן מצב של פקוח נפש כלל וחלק מהם אומרים שאם לא יוחזרו השטחים יש חשש של מלחמה מיידית ופקוח נפש, ספק נפשות להקל ויש להחזיר שטחים למנוע חשש סכנת מלחמה עכ"ל ומשמע שאינו היתר בלבד אלא חיוב, וכפל הדברים כמה פעמים וכן בסיכום המאמר כתב שאם יתברר למעלה מכל ספק שתהיה שלום בינינו לבין שכנינו הערבים אם יוחזרו להם השטחים ולעומת זאת קיימת סכנת מלחמה מיידית אם לא יוחזרו להם השטחים יש להחזיר להם השטחים שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש עכ"ל ואלמא חייבים לעשות כן. ולכאורה לפי סברה זו אם יאיימו הערבים לפתוח במלחמה אם לא ימסרו להם את כל ארץ ישראל ומאידך אם תימסר להם כל הארץ ויתבטל שלטון יהודי יבטיחו את שלום התושבים על ידי ערבויות בינלאומיות ומשקיפים מן האומות וכו' הוא הדין שיש למסור להם את כל ארץ ישראל כי אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש אתמהה, ובודאי אין דעת הגרע"י כן כמו שמבואר בדבריו, ואם תאמר כן לא שבקת חיים לכל בריה ואין לך גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה יותר מזו. ואף על פי שיש לחלק שקיום שלטון יהודי כלשהו הוא ענין פקוח נפש הכלל כי כמה אלפים ורבבות יהודים יהיו בסכנה ברבות הימים בלי שלטון יהודי [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' שו"ת מהרי"ק שורש קס"ז (ע' בני בנים חלק ג' מאמר ב')], ואין לדחות שאין סכנה זאת אלא לעתיד כי הוא קל וחומר מפדיון שבויים כמו שכתבתי בהתחלה, ועוד כי כמו שלא כל אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכן ביזת הרבים הויא פקוח נפש כמו שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ט סעיף קטן ה' כל שכן שאינו מעמיד עצמו על שלטון עצמו ועל חרותו והוי פקוח נפש שלא לוותר על שלטון יהודי לגמרי מה שאין כן מסירת שטחי יהודה ושומרון בלבד, אף על פי כן קשה כי אם יאיימו במלחמה אם לא יימסר להם הנגב או הגליל שאז יישאר שלטון יהודי פורתא בשאר הארץ וכי חייבים להיענות להם לפי סברת הגרע"י. ומה שכתב ששטחים אינם דומים לעיר הסמוכה לספר שבידינו מימי עולם עכ"ל הלא אין שום חלק מארץ ישראל היום שהוא בידינו יותר מארבעים שנה.

כ׳ועל כרחך אין מקום לכל זה, כי דין צבור ומלכות אינו כדין יחיד ואין שום ענין אכילה ביום הכפורים שהביא הגרע"י לכאן. וכן מוציאים למלחמת הרשות שנהרגים בה נפשות לכתחילה ואם היה איסור משום פקוח נפש לא היו הסנהדרין נותנים רשות להלחם, ובמסכת שבועות דף ל"ה עמוד ב' אמרו מלכות דקטלא חד מששא בעלמא לא מיענשא עכ"ל ופרשו בתוספות שמיירי בהוצאה למלחמת הרשות, ונראה שאם אמדו סנהדרין שפחות מאחד מתוך ששה ייהרגו במלחמה היו נותנים רשות. והיום שאין סנהדרין אין כופים לצאת למלחמת הרשות אבל אם הגויים מאיימים להתקיף הוי מלחמת מצוה ועזרת ישראל מיד צד הבא עליהם ושוב אין משגיחים בפקוח נפש של היחיד, ואין צריכים רשות הסנהדרין עיין במסכת סוטה דף מ"ד עמוד ב', ואין זה למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו כי שם אינו אלא סכנה ברבות הימים אבל לא איום מידי כמו שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סימן מ"ג אות ז' עיי"ש. וכל שכן שאין חייבים להיענות לתביעות האויב משום פקוח נפש, וכמו שאם האויב מכריז שאם לא ינצח בקרב יתקיף שנית או ירצה שבויים שבידו אין חיוב להיכנע ואסור משום ואל ירך לבבכם. ולכן לע"ד הממשלה תהיה רשאית להחליט לפי שקול דעתה או לפי משאל עם האם להחזיר שטחים תמורת הבטחת שלום או לא להחזיר שטחים, וה' יתן חכמה בלב המנהיגים לדעת איזו היא דרך האמת והשלום ויתן חכמה בלב חכמיו לדעת מה לא לפרסם.

כ״איהודה הרצל הנקין