שו"ת בני בנים, חלק שלישי מ״הResponsa Benei Banim, Volume III 45
א׳כניסה לספק סכנה ועזרת ישראל מיד צר
1
ב׳ב"ה, כ"ג ניסן תשנ"ז
2
ג׳לכותב אחד
3
ד׳קבלתי מכתבך בערב החג. אלמלא חול המועד לא היה לי פנאי לענות כי אני טרוד בהגהת ספרי, אבל כיון שאסור לתקן הגהות מבית הדפוס במועד ואילו לכתוב על מסך המחשב ולהכניס לזכרון בלי הדפסה הוא מחלוקת פוסקי זמננו לכן לצורך מצוה לעסוק בדברי תורה סמכתי על המקילים והעליתי רוב הדברים על המחשב במועד והדפסתי אותם לאחר החג. וגם כי היה בזה משום דבר האבד שלא אשכח את הדברים, ושמא לא תהיה לי הזדמנות לחזור אליהם בזמן אחר וכמו כמה מכתבים שקבלתי בזמן האחרון ולא היה פנאי להשיב וכיון דאידחו אידחו. ועוד שהוא תענוג שלי לכתוב בירורי הלכה ודומה לצורך המועד, וגם יש מתירים עיקר כתיבת חדושי תורה במועד לכן בודאי מותר באופן זה. וגם פשט המנהג להקל להקליט ברשם קול במועד ואם כן הוא הדין להזין נתונים בדיסק"ט, ודעת הגרשז"א ז"ל לאסור משום בונה נראה שנמשכת מדעת החזון איש בהלכות שבת סימן ג' סעיף ט' שיש איסור בונה במפעיל כלי חשמלי ואילו אחרים מפקפקים שאין בזה תקון כלי אלא שימוש בכלי וגם דעת הגמו"ז זצלה"ה לא היתה נוחה משיטת החזו"א בזה ואם כן הוא הדין בהזנת דיסק"ט. ועיין בענינים אלה בשו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן מ"ו אות ד' ומשנה הלכות חלק ג' סימן ע"ו ופ"ה וספר שמירת שבת כהלכתה חלק ב' פרק ס"ו הערה קי"א ופרק ס"ח הערה קכ"ד ומשמרת חיים (רגנשברג) סימן ג' ועוד.
4
ה׳במכתבך הבאת מה שכתבו אחרונים שאין אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה, והקשית ממסכת ערובין דף מ"ה עמוד א' בברייתא שגויים שצרו על עיר הסמוכה לספר מחללין עליהם את השבת אפילו אם באו על עסקי תבן וקש וכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה כ"ג שמצוה על כל ישראל לבוא להציל אחיהם שבמצור, והלא המצילים מכניסים עצמם לספק סכנה ולמה חייבים להציל, ולזה תרצת ששם מיירי מדין כיבוש ארץ ישראל וכבר כתב כן בספר ארץ חמדה שער א' פרק א' סימן י"א. ואינו נראה לע"ד וכל כעין זה היה לרמב"ם לפרש, ועיי"ש בהלכה כ"ד שכתב וכן ספינה המטרפת בים וכו' עכ"ל ואינו משום כיבוש הארץ וכן במשנה במסכת פסחים דף מ"ט עמוד א' שנו להציל מן הגויים ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת עכ"ל כולם בחדא מחתא.
5
ו׳ואקדים בעניני כניסה לספק סכנה. התורה צוותה בדברים פרק ד' רק השמר לך ושמר נפשך מאד עכ"ל וכן ונשמרתם מאד לנפשתיכם עכ"ל ומכאן למדו במסכת ברכות דף ל"ב עמוד ב' שחייב אדם להישמר מסכנה, ברם אין הלימוד פשוט כי הפסוקים עוסקים בזהירות בעבודת ה' ושמירת המצוות ולא בשמירת הגוף וכן במסכת שבועות דף ל"ו עמוד א' בענין האיסור לקלל עצמו אינו מיירי בסכנה בדרך הטבע, ועיין בתורה תמימה ועוד יש לתרץ שמכפל ורבוי הלשון נדרש לרבות שמירת הגוף. ואולם לע"ד הוא מפורש בכתוב אחר שם בפרק ב', אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונשמרתם מאד עכ"ל פי' כיון שאמר ה' לא אתן לכם מארצם עכ"ל אם כן להתגרות באדום הוי כניסה לסכנה לחינם ואסור ומשם נלמד לשאר סכנות והוא פשוטו של מקרא, והמפרשים לא העירו בזה.
6
ז׳והנה אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה מדין תורה שכן פסק הרמב"ם בהלכות רוצח פרק י"א הלכה ד' והשלחן ערוך בחושן משפט סימן תכ"ז סעיף ח', ולא בלבד לסכנה ברורה כלומר שייהרג ודאי או קרוב לודאי שאז הוי כמאבד עצמו לדעת אלא גם לספק סכנה אסור מן התורה כמו שהביא בערוך השלחן שם אות ח' מהבית יוסף ביורה דעה סוף סימן קט"ז, ומיהו בבית יוסף כתב רק בלשון אפשר. וזהו בסכנה קרובה ומוחשית מה שאין כן סכנה רחוקה ועלומה אינה בכלל האיסור אלא אם כן גזרו בה חז"ל בהדיא, ולכן מותר לנסוע במכונית פרטית לעומת באוטובוס למרות ששעור התמותה בתאונות גבוה יותר במכוניות כי אין זו אלא סכנה סטטיסטית ואינה ניכרת וכן כל כיוצא בזה. ונראה שדברים אלה משתנים לפי הזמן והמקום, ולכן בדור שעבר אי אפשר היה לאסור עישון סיגריות כי הסכנה לא היתה מפורסמת ועל כזה אמרו במסכת שבת דף קכ"ט עמוד ב' ושאר מקומות כיון דדשו דשו ושומר פתאים ה' עכ"ל מה שאין כן היום. ועיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן רי"ח שגם כן חילק בין הספקות אלא שמיירי בנכנס לספק סכנה כדי להציל חברו, ומה שסיים שאם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל אין פרושו שלא יסתכן כלל הפך דברי עצמו עיי"ש, אלא פי' שהספק נוטה לכך שלא יסתכן אף על פי שיש שם קצת סכנה וכהתחלת דבריו שברואה את חברו טובע או ליסטים באים עליו או חיה רעה גוררתו שיש בכל אלה ספק סכנה למציל אפ"ה חייב להציל עכ"ל. ועיין בבני בנים חלק א' סימן מ"ג אות ד' שדייקתי כן ברמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכה י"ד שלכן כתב שהיכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד ועוד מצוות אבל השמיט והשבותו לו, כיון שבהצלה על פי רוב יש צד של סכנה ואילו בהשבת אבידה ספק שלו קודם לודאי של חברו. וזהו שבספר המצות לא תעשה רצ"ז נקט שהצלת הטובע היא על ידי שחיה עיי"ש ולעומת לזרוק לו עץ, וידוע שיש בשחיה צד סכנה כי לפעמים הטובע הנבהל נאחז במציל ומטביעו יחד עמו. וכן יש סכנה שהרודף יהרוג אף את המציל וכמו במסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד א' נהפך זמרי והרג לפינחס עכ"ל ואף על פי כן מצוה להציל את הנרדף, ואם נקפיד שלא יהיה צד סכנה למציל כלל אף לא על דרך המעוט נמצאנו מבטלים מצות הצלה ברוב המקרים ולכן אין לדקדק בזה יותר מדי כמו שהביא במשנה ברורה סימן שכ"ט סעיף קטן י"ט.
7
ח׳ובזה כבר יש לדחות ראיתך כי מאי איריא עיר הסמוכה לספר, הלא לפי הברייתא יוצאים להציל עיר שבפנים הארץ כשצרו גויים עליה על עסקי נפשות ולדעת האחרונים שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה שוב קשה למה מצוה על אחרים לצאת להציל. ואין לתרץ שכל שכן בפנים הארץ מצוה להציל משום מצות כיבוש הארץ שמא ילכדו הגויים את העיר, כי אם כן יש לצאת עליהם בפנים הארץ גם כשצרו על עסקי ממון אטו גויים אינם לוכדים עיירות בגלל תאוות ממון ועיר הסמוכה לספר גופא תוכיח. אלא מוכרח שיוצאים עליהם משום מצוה להציל מן הסכנה ולא משום מצות כיבוש, ובעיר הסמוכה לספר גם אם צרו על עניני ממון מביא לידי סכנה מה שאין כן בפנים הארץ. ואף על פי כן ניחא לדעת האחרונים כי הם יפרשו שהברייתא מיירי בהצלה שאין בה סכנה למציל יותר מאשר בכל הצלה מליסטים ומרודף וכו' שאף על פי כן מצוה להציל, שזהו שהדגיש הרמב"ם בהלכות שבת שמצוה על כל ישראל לצאת ולבוא לעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת עכ"ל כי כיון שרבים יבואו בודאי יצילו ורובם לא יסתכנו, ואין הכי נמי אם הם מעטים מדי אין להם לבוא להציל כי אז מכניסים עצמם לסכנה ממשית. ולהלן אדון בזה משום מלחמה.
8
ט׳והנה אינו אסור להיכנס לספק סכנה אלא אם כן מסתכן לחינם אבל לצורך פרנסה ודרך יישובו של עולם מותר, עיין במסכת בבא מציעא דף קי"ב עמוד א' תניא (דברים כ״ד:ט״ו) ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו עכ"ל שמשם נלמד שכל שעושה כדרך העולם לצורך מחייתו ופרנסתו אין בו משום ונשמרתם מאד לנפשתיכם כמו שכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן י'. ולכן מותר לאדם להתפרנס כשוטר או כבאי ושאר מקצועות אף על פי שמכניס את עצמו לספק סכנה, וממילא גם חייב לעשות כן כדי שלא לעשות מלאכתו רמיה שהרי משלמים לו משכורת עבור זה ועוד כי כיון שמותר לו להסתכן שוב רמיא עליה איסור לא תעמד על דם רעך ולדוגמה חבלן המפרק מטען חבלה מה שאין כן מי שאין תפקידו בכך. ולע"ד גם תפקיד חברתי מקרי תפקיד ושפיר אדם נכנס לספק סכנה כדי להציל אשתו ובניו והנמנע כנבל ייחשב, וסמך מיעקב במעבר יבק שהעביר נשיו ובניו ונותר לבדו.
9
י׳ועוד נראה שכל שהוא דרך יישובו של עולם אינו אסור, וראיה לפי דרכנו ממסכת ערובין הנ"ל ושאר מקומות בש"ס שמוכח שעיר הסמוכה לספר היא מקום סכנה בין בארץ ישראל בין בבבל ואף על פי כן לא מצינו איסור לדור שם וכמו שלא מצינו איסור לגור בכרך או חיוב לעזבו אף על פי שישיבת כרכים קשה עיין במסכת כתובות דף ק"י עמוד ב' ופרש"י שאין שם אוויר עכ"ל ומזיק לבריאות, אלא כיון שכך דרכו של עולם לדור במקומות שונים לא שייך לאסור משום ונשמרתם. ואם לא תאמר כן יהיה אסור ליישב מדברות או לייבש ביצות וכו' כי תמיד יש שם צד סכנה, וגם נצטרך לנטוש ערים הסמוכות לספר ואז יזוז הגבול פנימה ותיהפכה ערים חדשות לערים הסמוכות לספר ואין לדבר סוף. ומטעם זה של יישוב העולם מותר להתיישב ביהודה ושומרון גם כאשר מסוכן שם יותר מבפנים הארץ, ולמצוה ייחשב ולתועלת הרבים גם לרוב ראשונים החולקים על הרמב"ן בענין מצות יישוב וכיבוש הארץ כמו שכתבתי בבני בנים חלק ב' סימן מ"ב.
10
י״אובעיקר השאלה האם להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו, הפוסקים נחלקו בזה, ותחילה בהלכות רוצח סוף פרק א' על מה שכתב הרמב"ם שהרואה רודף אחר חברו ולא הצילו עבר על לא תעמוד וגו' כתבו בהגהות מיימוניות דפוס קושטנטינא שבירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עכ"ל. ואילו באיסור והיתר הארוך סימן נ"ט אות ל"ח כתב, אם בודאי יהיה (כצ"ל) ג"כ הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אף על פי שרואה במית' חברו כדדרשינן וחי אחיך עמך, ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית עכ"ל. כוונת האיסור והיתר נראית למסכת בבא מציעא דף ס"ב עמוד א', שנים שהיו הולכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במות חברו, עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך עכ"ל שהאו"ה פרש שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, ולזה הוסיף שאסור גם להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו כלומר שמאחר ואם רק הוא ישתה בודאי ינצל לכן אף על פי שאם שניהם ישתו אפשר ששניהם ינצלו עדיין כיון שגם אפשר שימותו אין לו להיכנס לספק סכנה כזה. ושלא כשו"ת חות יאיר סימן קמ"ו שכתב שרק אם שניהם בודאי ימותו אין לאחד לחלק מימיו עם חברו מה שאין כן אם ספק ינצלו שניהם, אלא כדעת ההעמק דבר שאילתא קמ"ז אות ד' אבל לא כפרושו בגמרא עיי"ש. ומכל מקום ממה שכתב האיסור והיתר שאם בודאי יהיה ג"כ הוא מסוכן עמו עכ"ל משמע שרק בספק הקרוב אל הסכנה אין לו להסתכן, מה שאין כן בספק הנוטה אל ההצלה כלשון שו"ת הרדב"ז.
11
י״בואילו לדעת הגהות מיימוניות על פי הירושלמי יש לו להכניס עצמו לספק מיתה ממש כדי להציל חברו ממיתה ודאית, לפי מה שכתבו אחרונים שכוונתו לירושלמי מסכת תרומות סוף פרק ח'. וז"ל הירושלמי שם, ר' אימי איתצד בסיפסיפה ופי' בפני משה שנתפס על ידי גזלנים במקום סכנה הרבה. אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו פי' שנתיאש ממנו ואין לו אלא להכין תכריכי המת בשביל עצמו. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מיתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיליה פי' או אני אהרוג או אני נהרג אני אלך ואציל אותו בכח עכ"ל, וריש לקיש היה בעל גבורה כמו שמסופר במסכת גיטין דף מ"ז עמוד א' ולכן שייך שיציל את ר' אמי בכח ומכל מקום מבואר שכדי להצילו היה מכניס עצמו לסכנת הריגה ממש ושלא כמו שכתב בשו"ת הרדב"ז בדעת הירושלמי. ויש לעיין, דילמא ריש לקיש מידת חסידות קאמר ולא משום חיוב וכן כתב בספר עלי תמר על הירושלמי שם ודחה דברי הבית יוסף חושן משפט סימן תכ"ו שפרש בירושלומי שחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו. ולע"ד דברי הבית יוסף נכונים, כי ריש לקיש היה גדול בתורה יותר מר' אמי שהיה צעיר ממנו ותלמידו של ר' יוחנן חברו ולכן איזו מידת חסידות היא להסתכן כדי להציל את ר' אמי, אדרבה מידת החסידות היא להפך כמו שכתב בספר חסידים שנביא בסמוך, ולכן כיון שריש לקיש הסתכן כדי להצילו שמע מינה שסבר דדינא הכי. וממה שאמר ריש לקיש עד דאנא קטיל אנא מיתקטיל עכ"ל ומן הסתם אם היה נהרג לא היה מציל את ר' אמי, נשמע שיש להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו ממיתה אפילו אם אינו ודאי שיכול להציל את חברו ושלא כשו"ת עמודי אור סימן צ"ו אות ג' עיי"ש ועיין בב"ח בחושן משפט שם.
12
י״גולדינא רוב אחרונים כתבו שלא כירושלמי, כי בשלחן ערוך השמיט דברי ההגהות מיימוניות ובסמ"ע בחושן משפט שם סעיף קטן ב' פרש שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור השמיטום ועיין בפתחי תשובה שם סעיף קטן ב' וערוך השלחן אות ד'. ואולם לע"ד זהו להסתכן כדי להציל יחיד וכריש לקיש שהציל את ר' אמי שבזה אין הלכה כירושלמי מה שאין כן להציל רבים מצוה להיכנס לספק סכנה. עיין בספר חסידים סימן תרצ"ח שכתב, שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חברי כר' ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא לרבי עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא עכ"ל ומיירי ממידת חסידות ומצוה ולא חובה כי אפילו בירושלמי לא אמרו שחייב למסור עצמו למיתה וודאית כדי להציל חברו. וקצת קשה בספר חסידים כי מלשון להרוג אחד מהם עכ"ל משמע שהגויים בקשו להרוג יהודי כלשהו ולא דוקא את התלמיד חכם ואם כן ההדיוט והתלמיד חכם היו שווים בסכנה, והיה לו לאשמעינן רבותא טפי שאפילו אם ההדיוט הוא מחוץ לסכנה מצוה שימסור עצמו וכדוגמת ר' ראובן שלא היה בגזירת ההריגה. ועוד יש לדקדק כי ר' עקיבא היה גדול הדור וכל ישראל צריכים לו ומנין שהוא הדין להציל תלמיד חכם בעלמא, ומיהו בזה יש לאמר שר' ראובן אצל ר' עקיבא דומה כהדיוט אצל שאר ת"ח.
13
י״דונמצא לפי דעת ספר חסידים הצלת מי שהרבים צריכים לו עדיפה מהצלת יחיד בעלמא וכל שכן הצלת רבים גופא ולע"ד הוא לכולי עלמא וגם האיסור והיתר מודה לזה. וכן הוא בים של שלמה במסכת בבא קמא פרק ו' סימן כ"ו לענין לברוח מעיר שיש בה מגפה, שכתב שמ"מ אם יש להציל בגופו או בממונו חלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרת הצבור וכו' ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה כל כה"ג אמרינן אל יעמוד אדם במקום סכנה עכ"ל ואלמא אם יכול להציל שפיר יעמוד במקום סכנה. ומבואר יותר במגן אברהם סוף סימן תקע"ד שהפורש מן הצבור היינו שיש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו וכו' עכ"ל הרי שהצלת הצבור שאני ודוחה ספק סכנה. ודע שזקנתי ע"ה אשת נעוריו של הגמו"ז זצלה"ה אשר תמונה ממנה לא נשתמרה, היתה בעיר סמוליאן כשפרצה מחלת הדיזנטריה ולא היה מי שיחלק מזון לחולים והלכה היא וחילקה ונדבקה ומתה, וכתורה עשתה וקדוש ייאמר לה.
14
ט״ווכיון שהצלת רבים שאני, שוב אין להקשות היאך תיתכן מצוה לצאת ולהציל עיר שצרו עליה גויים והלא אין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה, כי זה קאי בהצלת יחיד ולא רבים. ואף שבאור שמח הלכות רוצח פרק ז' הלכה ח' הוכיח ממה שרוצח בשוגג אינו יוצא מעיר מקלטו פן יהרגהו גואל הדם ואפילו הוא שר צבא שכל ישראל צריכים לו עיי"ש הרי שגם להצלת רבים אסור להכניס עצמו לספק סכנה, בספר כלי חמדה פרשת פנחס אות א' דחה דבריו כי שם היא גזרת הכתוב, וקצת ראיה לאמר כן כי וכי אסור לישראל לסגור הדלת בעד גואל הדם כדי להגן על שר הצבא עד שיציל את ישראל ויחזור לעיר מקלטו כמו שהקשה בתפארת ישראל במסכת מכות פרק ב' בבועז סוף אות ב'. ובצפנת פענח למסכת מכות דף י"א עמוד ב' פרש שאינו יוצא משום שכל רגע ורגע עובר, ועוד עיין בערוך השלחן חושן משפט סימן תכ"ה אות נ"ז.
15
ט״זועוד כי הצלת ישראל מיד צר שבא עליהם יש לה גדר מלחמת מצוה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א', ועיין בבני בנים חלק ב' מאמר ג' שחילקתי בין גדר מלחמה לבין פרטי מלחמת רשות או חובה ושעל כן בעזרת ישראל מיד צר אין מצות והרגתם כל זכר או צורך ברשות הסנהדרין ושאר דינים. והנה עיקר מלחמה הוא שהורגים ונהרגים בה כהסבר המנחת חינוך במצוה תכ"ה ותר"ד, ולזה לא צריך קרא ורק צריך גלוי מילתא לדעת מה נקרא מלחמה וכבר ידענו שאין חוששין בה לחיי היחיד, וזוהי כוונת התוספות במסכת ערובין שם בד"ה אי מצלח שכתבו דמוכחא מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה קרי ליה מלחמה וכו' עכ"ל וצדקו דברי אביך שליט"א. ולע"ד נלמד מפסוקים רבים שהתגוננות נגד האויב יש לה גדר מלמחה, ובראשם בפרשת בשלח קודם מתן תורה וקודם הכניסה לארץ ויבא עמלק וילחם עם ישראל וגו' ויאמר משה אל יהושע בחר לך אנשים וצא הלחם בעמלק וגו' עכ"ל, ולא אמר ה' למשה כתב זאת זכרון בספר וגו' עכ"ל אלא אחר כך לצוות על המלחמה בעמלק מדור דור אבל לעצם ההתגוננות מעיקרא ושנקראת מלחמה לא הוצרך משה לציווי. ובפרשת בהעלותך, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת וגו' עכ"ל הרי שהתגוננות נגד צר הבא עליהם נקראת מלחמה, ולא כתוב על הצר הצרר אתכם בארצכם כי דין הלחימה בצר אינו תלוי בארץ, ומה שכתוב מלחמה בארצכם עכ"ל בא לחלק בין הארץ לחו"ל לענין התרועה וכן אמרו בספרי זוטא ת"ל בארצכם והרעתם עכ"ל ועיין הפרוש בתורה שלמה שם והוא מספר ספירי אפרים. ושלא כמו שהבאת משירי קרבן בירושלמי מסכת סוטה סוף פרק ח' שהמקור לעזרת ישראל מיד צר הוא רק מלא תעמד על דם רעך, וגם לא כתב שלא תעמד הוא המקור להתיר להסתכן במלחמה אלא שמשם המקור למצוה לעשות כן ודוק. וסוף דברי השירי קרבן בחילוק בין למעוטי עכו"ם מחשש שיבוא לעתיד לבין עזרת ישראל מיד צר שכבר בא היינו הך מה שכתב בספר הלכות מדינה חלק ב' שער ד' פרק א' אות ו', ודחית אותו בקש.
16
י״זועוד דחית דברים שכתבתי בבני בנים חלק ב' סימן כ'. ותחילה במסכת ערובין שם לגבי יוצאין להציל עיר הסמוכה לספר שפרש"י שהטעם הוא שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם עכ"ל ודייקתי שאם מטעם מצות כיבוש ארץ ישראל מאי איריא שמשם תהיה הארץ נוחה ליכבש תיפוק לן שעיר הסמוכה לספר היא גופא מהארץ ומצוה למנוע כיבושה בידי גויים והבאתי מהפסיקתא רבתי שספר הוא מארץ ישראל, ועל זה תמהת הרי אפשר לפרש שכוונת עיר הסמוכה לספר היא לעיר שיושבים בא יהודים בחוץ לארץ סמוך לגבול ארץ ישראל ודרכה קל להכנס לארץ בקלות ולכבוש אותה עכ"ל. והוא פרוש רחוק וכמה תשובות יש בדבר, כי הנה רש"י לא כתב בשום מקום שעיר הסמוכה לספר מבדילה בין ישראל לחו"ל, אלא במסכת ערובין שם כתב עיר המבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות עכ"ל וביבמות דף מ"ח עמוד ב' כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים עכ"ל ובסנהדרין דף ב' עמוד א' כרך המבדיל בין ישראל לנכרים עכ"ל ושם דף קי"א עמוד ב' עיר של ספר בין מחוז עובדי כוכבים למחוז ישראל עכ"ל. ושורת דברי רש"י היא שאינו תלוי כלל בגבולות ארץ ישראל כפי שהובטחו לאבות או לגבול קדושת הארץ אלא רק לגבול בין יישובי ישראל ליישובי הנכרים ואפילו בתוך ארץ ישראל, שכן מתחילת בית שני ישבו יהודים ביהודה ובגליל וכו' ועכו"ם בשומרון ושאר מקומות, והספר הוא המבדיל בין מחוזי היהודים למחוזי הנכרים ולכך תקנו שבעיר הסמוכה לספר יוצאים להגנתה אפילו בשבת שמא ילכדוה ומשם תהיה הארץ פי' שאר יישובי היהודים נוחה ליכבש לפניהם ואינו ענין למצות כיבוש הארץ. והוא הדמיון לבבל שאמרו במסכת ערובין שם בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא ופרש"י שהיתה סמוכה לנכרים בצד אחד ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני עכ"ל.
17
י״חוראיה שעיר הסמוכה לספר אינה בחוץ לארץ סמוך לגבול הארץ ממסכת סנהדרין דף ט"ז עמוד ב' וקי"א שם לענין עיר הנדחת, וז"ל וסמוכה לספר אפילו אחת אין עושין, מאי טעמא שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל, ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר וכו' עכ"ל. ואם היא בחוץ לארץ מאי איריא דרשה זו הלא הוא מקרא מלא כי תשמע באחת שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבת שם וגו' עכ"ל ואין חוץ לארץ בכלל, אלא להכי דרשו מקרבך להוציא עיר בקצה היישוב הישראלי אף על פי שכולה בארץ ישראל. וכל זה אפילו לפי גרסת הרמב"ם והסמ"ג ורבנו ירוחם נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו' עכ"ל ועיין בסמוך בדברי חדושי המאירי וספר האגודה שגרסו כן, ולפי פרושך עיירות של ארץ ישראל, וכל שכן לפי גרסת הרי"ף והמאורות והסמ"ק וארחות חיים והמאירי בבית הבחירה והרא"ש והטור שכתבו עיירות של ישראל ופרושה עיירות של יהודים.
18
י״טגם מה שפרשת בדברי האור זרוע דחוק מאד לע"ד, ועיין בספר האגודה שכתב גוים שצרו על עיירות ישראל וכו' ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליה השבת ומהאי טעמא התירו עתה לחלל ולצאת בכלי זיין היכא דכותים צרים על עיירות כי סכנת נפשות היא ליהודים הדרים בתוכה עכ"ל, הרי שדין עיר הסמוכה לספר ודין הצלה ממצור בחו"ל הם מאותו הטעם של פקוח נפש והוא כדברי האור זרוע כפי שפרשתי שם. וכן כתב בקרית ספר למבי"ט בהלכות שבת פרק ב', עכו"ם שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת דלא ניתן שבת לידחות אלא בסכנת נפשות וכו' בעיר הסמוכה לספר יוצאים עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוטה הארץ להכבש לפניהם ואיכא סכנת נפשות וכו' ומצוה על כל ישראל לעזרם לבא מיד משום סכנת נפשות כדאמר לעיל עכ"ל שפרש לשון רש"י שהוא גם כן משום פקוח נפש וכמו שהוכחתי מדברי האור זרוע.
19
כ׳ומה שכתבת שרוב מפרשי הסוגיא לא פרשו כראב"ן סימן שס"ג שמפורש בדבריו שמצילים עיר הסמוכה לספר משום פקוח נפש ולא משום כבוש הארץ, לא ידענא מי הם, ועיין בחדושי המאירי למסכת ערובין שם וז"ל ובעיר הסמוכה לספר כלו' שהיא קרובה לעיירות האויבים, אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זינן ומחללי' עליהן את השבת פי' מתוך שצרתם קרובה יבאו מממון הקל לעיסקי נפשות עכ"ל וכדברי הראב"ן ואילו רוב שאר ראשונים הביאו לשון הסוגיא בסתם ולא גילו דעתם. וכן הלבוש בסימן שכ"ט העתיק דברי הראב"ן.
20
כ״אעוד הבאת מפרוש הר"ד עראמה על הרמב"ם, ואולם רק העתיק לשון רש"י בשנוי קצת ומה שבארנו ברש"י נבאר גם בו. ומה שהבאת מספר צפנת פענח על הרמב"ם שכתב בהדיא שעיר הסמוכה לספר אינה גדר פקוח נפש רק משום כיבוש עכ"ל, בתשובה משנת תר"צ כתב הפך מזה ואלמא חזר בו, וז"ל שו"ת צפנת פענח בהוצאת תשכ"ה סימן ק"ה. דברי הירושלמי דאמר חובה אפילו בשבת להתחיל [מלחמה] לא ר"ל כיבוש של יהושע דסוטה דף מ"ד ע"ב, רק ר"ל בעכו"ם שצרו על עיירות ישראל, וכן אמר שם חד בסוטה סוף פ"ח וזה כבר הביאה רבנו בפ"ב מהל' שבת הלכה כ"ג מהך דערובין דף מ"ד ע"ב ודף מ"ה, ומחלק גבי רבים גם סתם מחללין שבת וגבי יחיד רק בודאי. אך זה רק באחר, אבל ביחיד עצמו הנרדף מותר לחלל שבת אף סתם... אבל אחר אסור, רק אם יודע שרוצים להרגו וזה הך דרה"ש דף כ"ג וערובין דף מ"ה ובתוספתא וכן מדייק רבנו, אבל מחמת דין של כבוש ארץ ישראל בלבד ח"ו לדחות שבת... וכן הנ"מ בין עיר הסמוכה לספר דערובין דף מ"ה ר"ל ג"כ זה הוא גדר מחתרת... עכ"ל.
21
כ״ביהודה הרצל הנקין
22