שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים י״דResponsa Benei Banim, Volume IV, Essays 14
א׳צלם א-להים וסמכות שיפוטית
1
ב׳ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל היה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את אדם. (בראשית ט, ה-ו)
2
ג׳ניתן לראות את הכתוב "כי בצלם א-להים עשה את האדם" כהסבר לחומרת החטא. לפי תפיסה זו, רוצח נהרג מפני שרצח אדם שנברא בצלם א-להים. כך היא דעתו של רבי עקיבא, שהרוצח "ממעט את הדמות" של הקב"ה:
3
ד׳דרש ר"ע, כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות, מ"ט (=מה הטעם?) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", מפני מה? "כי בצלם א-להים עשה את האדם".*בראשית רבה, לד. ביחד עם רבי טרפון, רבי עקיבא אמר במשנה במסכת מכות א, י "אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם". עמדה זו מתאימה לפרושו כאן ש"כי בצלם א-להים עשה את האדם" בא להחשיב את ערך חיי האדם.
4
ה׳ולפי פרוש זה בצלם "א-להים" הוא שם קודש, ומוסב על הקב"ה.*כך הוא בתרגום יב"ע, "ארום בדיוקנא די-י עבד ית אנשא". וראה מקורות נוספים בתורה שלימה שם.
5
ו׳אך אם הדבר כן, מקומו של "כי בצלם א-להים עשה את האדם" ראוי היה להיות בסוף פסוק ה' אחרי "אדרש את נפש האדם". ואילו מיקומו בסוף פסוק ו' אחרי "באדם דמו ישפך" מצביע, לדעתי, על כוונה אחרת. התורה מסבירה למה מותר לבני אדם ליטול את נפשו של רוצח. כי יכולנו לתהות, וכי מפני שהרוצח עבר והרג נפש־אדם גם אנו נהרוג? מי התיר לנו להוסיף הריגה על הריגה?
6
ז׳מי ששולל עקרונית כל הטלת עונש מוות טוען שאף הרוצח נברא בצלם א-להים, ולכן אסור להורגו. כנגד טענה זו בא הכתוב "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך" ומתאר ומחייב נטילת נפשו של רוצח על ידי אדם, דהיינו בית דין. מי ששופך דמו של אדם, "באדם" - כלומר, בידי אדם - דמו שלו יישפך, ולמה? "כי בצלם א-להים ברא את האדם". כשם שהקב"ה נוטל נפשות בדין, כך האדם הנברא בצלמו נוטל נפשות בדין.*לפי זה מבוארת דרשת הברייתא במסכת בסנהדרין נו, ב שכנראה הרמב"ם תפס כעיקר. רבי יצחק למד מצות דינים והקמת דיינים מן "ויצו ה' א-להים על האדם..." כלומר שיהיו "אלהים" שהם דיינים "על" האדם, שיעמיד דיינים מעליו עם סמכות לשפטו. מזה נלמד עונש מוות גם במי שעובר על כל שאר מצוות בני נח, כי הכתוב גילה שדמו של הרוצח יישפך על ידי בית דין, וממילא גם הצווי שיהיו דינים ודיינים מכוון לאותם הדיינים שניתנה להם הסמכות לדון דיני נפשות.
7
ח׳לפי פירוש זה "בצלם אלהים" הוא חול, ופרושו דיינים. וכן תרגם אונקלוס, וכן פרש"י "על ידי עדים המיתהו אתם. למה? כי בצלם וגו'", כאשר הסיום "כי בצלם..." מטעים שבסמכותו של האדם לעשות כן. ברם, אפילו אם "בצלם א-להים" הוא קודש יש לפרשו באופן דומה. שהאדם הוא נברא בצלמו של דיין העולמים, וכשם שהקב"ה הוא א-להים בעליון ודן מן השמיים כך האדם הוא אלהים בתחתון ודן בארץ.
8
ט׳יש לפרש כן גם את המושג "צלם א-להים" בכללותו. בכמה מקומות בתורה "אלהים" הם דיינים בשר־ודם, ולדוגמה בשמות (כב, כז) "אלהים לא תקלל...". ואכן כאן בפרשת נח, אם נפרש "כי בצלם א-להים עשה את האדם" כמוסב על הקב"ה, עדיין איננו יודעים מאיזו בחינה נעשה האדם בצלמו של ה'. אותה שאלה נשאלת לגבי בריאת האדם בבראשית פרק א (כז) "בצלם א-להים ברא אתו" - במה בדיוק דומה האדם לבוראו? ברם, אם נפרש ש"צלם א-להים" הוא הסמכות הניתנת לאדם לשפוט ולהעניש כפי שהבורא דן ומעניש, הדימוי מוסבר היטב.
9
י׳והוא אשר אמר הנחש לאשה בפרק ג (ה) "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע". פרשתי ב"חיבה יתירה" בהסתמך על הרבה מקבילות בתנ"ך, ש"יודעי טוב ורע" פרושו מודיעי טוב ורע.*לשיטת הרמב"ם בהלכות מלכים ט, א יכלו בני אדם להמציא שש מתוך שבע מצוות בני נח מכוח השכל וההגיון, כי הדעת נוטה להן. לכן מצוות אלה לא נתפרשו בכתוב, ורק חז"ל דרשו אותן מן "ויצו..." כדי שהאדם יקיימן כמצוות ה' ולא מתוך חכמת אנוש בלבד. יוצא מכלל זה הוא איסור אבר מן החי שאי אפשר היה להמציא מכוח השכל, ולכן התורה כתבה אותו במפורש. ברם, את איסור שפיכות דמים כן יכלו להמציא מכוח השכל, ולמה נתפרש איסור זה בכתוב ולא שאר מצוות בני נח? נראה לי שלא לצורך איסורו יצא אלא ללמד על עונש מיתת בית דין יצא, שממנו נלמד להעניש כן גם על שאר מצוות בני נח. האלהים-הדיינים הם המודיעים והקובעים, לעצמם ולחברה כולה, את גדרי הטוב והרע.
10
י״אמכאן נגזר פרושו גם של "עץ הדעת טוב ורע", כלומר עץ הודעת טוב ורע, המקנה לאוכל ממנו*פרוש זה פותר גם את הבעיה הדקדוקית של צורת הסמיכות, שהיה צריך להיכתב "עץ (של) דעת טוב ורע". את היכולת לקבוע על פי שיקוליו הפרטיים וטובתו האישית מה ייקרא טוב ומה רע.*האם קודם האכילה מעץ הדעת לא היתה לאדם ולחוה יכולת זו? הלא בשעת בריאת האדם כבר נאמר "בצלם א-להים ברא אותו"! התשובה היא ש"ויברא" כולל את כל תהליך בריאת האדם ועיצוב אופיו ואישיותו, תהליך שהסתיים רק בפרק ג כאשר האדם וחוה אכלו מן העץ ונפקחו עיניהם וגורשו מן הגן. וזו כוונת המדרש תנחומא בפרשת וישב (ד) שהאכילה מעץ הדעת היתה "עלילה" שרוקחה על ידי הקב"ה, ז. א. נסיון האדם וכשלונו היה מתוכנן מראש עם תוצאות ידועות מראש. לכן יש לראות את האכילה מן העץ כחלק מבריאת האדם, אשר תולדותיו החלו רק לאחר צאתו מהגן. קודם האכילה מעץ הדעת היה האדם חוטא ויודע שהוא חטא, אבל אחרי האכילה יחטא ויקרא לחטא מצוה.
11
י״באפשרות אחת העולה מהאמור הוא שקודם המבול והציווי "באדם דמו ישפך", לא ניתנה לבית דין הרשות להמית רוצח, וממילא גם לא את מי שעבר על שאר מצוות בני נח. אולי האיסור להמית אדם אפילו במשפט נבע מן האיסור הכללי ליטול נפש כל חי קודם המבול.*ראה בראשית א, כט ברש"י ותורה שלימה. במצב משפטי זה רבו הרוצחים, כפי שנראה בפרק ד (כג) שלמך רצח ולא חשש מעונש, "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי". וכן בפרק ו (יא), "ותמלא הארץ חמס" מפני שלא הענישו על הגזל. התמונה היא של היעדר מערכת משפטית בעלת כח אכיפה, של תוהו ובוהו חברתי אשר בו איש את רעהו חיים בלעו, עד שלאחר המבול ציוה הכתוב על ההענשה. "באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם".
12
