שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים י״חResponsa Benei Banim, Volume IV, Essays 18
א׳ייחודה של רבקה
1
ב׳ראיתי מציירים את יצחק ורבקה כזוג שלא התקשרו זה עם זה, ואת רבקה כמי שהתבטלה והקטינה את עצמה בפני בעלה, פחדה ממנו ולא העיזה להתווכח אתו. זוהי תמונה מעוותת, לדעתי, ואינה משקפת את אופייה הפעלתני של רבקה כפי שהכתוב מתאר אותה בהרחבה. להפך, רבקה היתה הייחודית מבין האמהות.
2
ג׳הרי היתה עצמאית ובעלת יוזמה ותעוזה, כמסופר בפרק כד:
3
ד׳א) הציעה "גם לגמליך אשאב" (יט), וכך עשתה.
4
ה׳ב) אמרה לעבד אברהם "גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון" (כה) כמי שאינה צריכה ליטול רשות כדי להכניס אורחים.
5
ו׳ג) לא נלקחה באופן פסיבי לביתו של יצחק, אלא בני משפחתה אמרו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (נז) והיא אשר החליטה "אלך" (נח).
6
ז׳ד) בני משפחתה התפעלו ממנה, וברכו/ניבאו לה "אחתנו, את היי לאלפי רבבה, ויירש זרעך את שער שונאיך" (ס). אילו היתה זו ברכה שיגרתית, לא היה הכתוב מספרה לנו, והשווה לברכת ה' לאברהם בפרק כב (יז).
7
ח׳ה) אפילו "ותפל מעל הגמל" (סד), שפירושו הוא שהפילה את עצמה מעל הגמל מבלי לחכות עד שיבריכו אותו(!), מראה על אי־תלותה באחרים.
8
ט׳ו) ומעל לכל, תוכניתה החרוצה והנועזת ("עלי קללתך, בני" - כז, יג) של גניבת הברכה על ידי התחפשות יעקב כעשו, מפריכה לגמרי את הטענה כאילו הביטה בבעלה ב"יראת הרוממות" מוגזמת ושזו אשר סימנה את כל יחסיה אתו. ואף על פי כן - ואולי דווקא משום כך - "ותהי לו לאשה ויאהבה" (כד, סז).
9
י׳באשר לטענה שלא שוחחו זה עם זה, שהרי לא סיפרה ליצחק על הנבואה "שני גוים בבטנך..." (כה, כג), אין כל הכרח לכך. אותה נבואה מתפרשת בשני אופנים. או "ורב יעבד [את ה]צעיר" ולפי זה עשו יעבוד את יעקב, או "ו[את ה]רב יעבד צעיר", ולפי זה יעקב יעבוד את עשו. רבקה לא העלימה את הנבואה מבעלה, אבל היא נטתה לפירוש הראשון ויצחק לשני. המחלוקת ביניהם בשאלה איזה בן הוא הראוי לברכה לא הוכרעה, עד שרבקה הכריעה אותה במו ידיה וידיו של יעקב.
10