שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ט׳Responsa Benei Banim, Volume IV, Essays 9

א׳"כל האומר שדוד חטא"

ב׳א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל־א יח, יד) "ויהי דוד משכיל לכל דרכיו, וה' עמו". אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים, (שמואל־ב יב, ט) "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע"? שביקש לעשות ולא עשה (שבת נו, א).

ג׳מאמר זה דורש ניתוח^*רבי שמואל בר נחמני חזר ו' פעמים על אותו נוסח שבשלילה, "האומר ש... חטא אינו אלא טועה". והשווה שבת קיט, ב ובבא מציעא ל, ב ששם חזרו ז' פעמים על הנוסח שבשלילה "לא חרבה ירושלים אלא בשביל..." וראה שו"ת בני בנים, חלק א מאמר ה. מדוקדק כדרכה של תורה. האמת ההיסטורית אינה כאן במרכז ענינו של רבי שמואל בר נחמני. הוא אינו מצטט קבלה או מסורת^*בגמרא הקשו מדברי נתן הנביא אל דוד בשמואל-ב יב, ט "ואת אשתו לקחת לך", ותרצו שהכוונה היא ש"ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אומר רבי יונתן, 'כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו'". הרי שתרצו קושיא על רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן על ידי מאמר אחר של אותו רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן. משמע, לא נמצא לו מקור קדום או סמכותי יותר. שדוד לא חטא אלא מדרש הפסוקים בלבד, וממילא אינו יכול לשלול מאחרים את הרשות לפרש אחרת כדרך שבעים פנים לתורה. לכן הוא קובע שהאומר שדוד חטא טועה ולא יותר מזה; האומר כן אינו רשע ואפיקורס אלא טועה בלבד.^*השווה בבא בתרא טו, ב. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר מלכת שבא אשה היתה אינו אלא טועה"(!). הוא חולק על מי שמפרש את הכתובים כפשוטם, אבל אינו מתרעם עליו.

ד׳רבי שמואל בר נחמני אינו מפרש במה טועה מי שאומר שדוד חטא. הוא אינו טוען שהטעות היא בהבנת המקרא שהרי אין לו קבלה לכך, וכאמור. אם כן, על סמך מה הוא קובע שהאומר כן טועה? אלא, כיון שאפשר לפרש שדוד חטא ואפשר לפרש שלא, הטעות היא לפרש שדוד חטא. ונבאר בסמוך.

ה׳רבי שמואל בר נחמני אף אינו מתייחס למי שמחליט לעצמו שדוד חטא אלא רק למי שאומר שדוד חטא. היינו, המלמד כן לאחרים. אל לו לרב ולמורה להתביית על עניינים אלה! לפי פשט הכתובים ניתן להצביע על שערוריות במעשי ראובן ודוד והשאר, אבל איזו תועלת תצמח מזה? וכן יש לשאול אנשים היום שמגמתם היא "לנפץ מיתוסים" בלימוד התנ"ך: איזו תועלת תצמח מזה?

ו׳רב שמואל בר נחמני חי בדור השני של האמוראים, כמאתיים שנה לאחר החורבן. התורה הזהירה את המנהיג־המלך לבל "ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, יז). ואמנם החטאים המיוחסים לראובן, לבני עלי ולבני שמואל, לדוד ולשלמה מאשרים את אזהרה זו, כי כולם נכשלו בענייני נשים או בצע כסף או הסרת לב, בדיוק כפי שהזהיר הכתוב. אפילו גדולי האומה יכולים לחטוא, אך איזו בשורה היא זו לישראל בימי הדיכוי הרומי, בדור הנטול מלך ומנהיגות?

ז׳ברם, אפילו רבי שמואל בר נחמני מודה שכאשר יש תועלת בדבר יש לפרש את הכתובים כפשוטם. במסכת סוטה (ז, ב) מתואר איך הזכירו לסוטה את מעשי ראובן ויהודה שחטאו והודו על חטאם, כדי לשכנע אותה להודות בחטא ולא לשתות מן המים המאררים. אמנם אינו מבואר בתורה שראובן חזר בתשובה, ולכן הביאו מאמר של רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הדורש שראובן אכן הודה. הודה במה? כתב הרמב"ם בהלכות סוטה (ג. ב) ש"מגידים לה מעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו".

ח׳ב
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה, כג) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחד. אלא מה אני מקיים (שם, כב) "וישכב את בלהה פילגש אביו"? - מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. (שבת נה, ב)

ט׳ניתן להגיע לשיקול זה של תועלת אפילו אם נפרש שראובן, בני עלי, בני שמואל, ודוד ושלמה לא חטאו ורק "מעלה עליו הכתוב" כאילו חטאו.^*רבי שמואל בר נחמני אמר כן לגבי ראובן, ואמוראים שונים אמרו כן על בני עלי ובני שמואל ושלמה. ואילו לגבי דוד לא אמרו שהכתוב "מעלה עליו" כאילו שכב עם בת שבע, כי בוודאי שכב עמה וגם הודה שחטא והשאלה היא רק באיזו דרגה של חטא מדובר. כי כיצד מעלה הכתוב על מי שלא חטא שחטא או על מי שחטא בחטא קל בלבד כאילו עבר עבירה חמורה? לא יתכן שהתנ"ך יוציא לעז על צדיקים לחינם.^*בבא בתרא קכג, א. "וכי אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב... ובגנות צדיקים דיבר הכתוב?"

י׳אלא, הכתוב מעלה עליהם כן מפני שיש תועלת בדבר, והתועלת היא בשתים: ראשית, ללמדנו שאפילו עוון קל אצל גדולי האומה נתפש כעוון חמור, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה. ושנית, ללמדנו שגדולי האומה אכן מסוגלים לחטוא. לבל יסמכו הם על עצמם בדבר עבירה, ולא אנחנו עליהם! לפי זה, די שדוד המלך "בקש לעשות" עבירה אף על פי שלא עשה, בכדי להכריז עליו כאילו עשה.

י״ארבי שמואל בר נחמני היטה את פירוש הכתובים כדי להקל עם ראובן ודוד וכו' מפני התועלת, ואילו הכתוב מטה את הצגת הדברים כדי להחמיר עם ראובן ודוד וכו', וגם זה מפני התועלת. אך בין לזה בין לזה, אין תועלת להבליט את חטאי ראובן ודוד וכו' בדור שאין לו שלטון ומלך. מאז דורו של רבי שמואל בר נחמני ועד לאחרונה היה נחוץ לזכות ולרומם את גדולי האומה שכבר היו, כדי לחזק את התקווה והכמיהה שעוד נשוב לחסות בצל יורשיהם.

י״בג
יש מקור מופלא בדברי חז"ל, ממנו נלמד להעדיף לפעמים את השקר התועלתי על פני האמת ללא־תכלית.^*במקביל לבעיית האמת המקראית לעומת התועלת היא בעיית האמת ההלכתית לעומת התועלת, וראה בבני בנים חלק א סימן לז (12).

י״גוכי מי גדול, הגונב או הנגנב? הוי אומר, זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש. וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כביכול. ונגנב לב בית דין (=כינוי לקב"ה) בידן, שנאמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם". ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו, וז"ל (תהלים עה, לו-לז) "ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו" (מכילתא משפטים יג).

י״דדברים אלא הם בניגוד גמור לגישת הגמרא^*מאמר המכילתא הובא גם בתוספתא בבא קמא ג, ז וילקוט שמעוני רמז תתכ, ואולם שאר מדרשי חז"ל ומפרשי התורה התעלמו ממנו. אמנם הדברים עולים יפה עם דברי ר' אבדימי בר חמא בשבת פח, א "כפה עליהם הר כגיגית". כיון שלא קבלו עליהם "נעשה ונשמע" בכנות היה צורך לאיים עליהם, והשווה דברי התוספות שם ומה שכתבתי ב"חיבה יתירה" בפרשת יתרו. במסכת שבת (פח, א) המרעיפה שבחים על ישראל "שהקדימו נעשה לנשמע", מה שאין כן לפי המכילתא לא היה זה אלא ניסיון לגנוב דעתו של מקום, כאילו ישראל מקבלים את התורה ללא סייג, כביכול. הקב"ה אמנם הכיר במרמה, אבל בחר להחריש ולא לגלותה, ואפילו שיבח את העם על היענותם.

ט״וזאת היתה גדלותו של הקב"ה לפי המכילתא, "שנגנב והוא מחריש". יכול היה להוקיע את העמדת הפנים של ישראל; זה היה משרת את האמת, אך איזה רווח היה יוצא מכך? אלא, האלוקים כמחנך העדיף שקר תועלתי על פני אמת עקרה. על ידי שסירב לקרוא לשקר בשמו ואף שיבח את בני ישראל,^*כדי להמעיט את הזעזוע שעלול הפירוש הנועז של המכילתא לגרום, יש לציין שהקב"ה לא אמר שקר ח"ו אלא שתק והבליג מול השקר, ולפי זה מה שנאמר בדברים ה, כה "שמעתי את קול דברי העם הזה... הטיבו כל אשר דברו" מתייחס אך ורק למה שאמרו בני ישראל בגלוי ולא למה שהיה בלבם. כמו כן, הפסוק שבסמוך "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים" מתפרש כתפילה על העתיד שאז יהיו לבם ופיהם שווים. אילץ אותם הקב"ה להמשיך להעמיד פנים עד שלבסוף שכחו שבכלל היתה זו העמדת פנים. כך נהפך השקר המקורי של "נעשה ונשמע" לאבן־יסוד בתודעת העם לדורותיו.

ט״זד
דברי רבי שמואל בן נחמני אינם ענין למחלוקת סביב מה שמכונה הגישה "הביקורתית" כלפי אישי התנ"ך. הוא דן במקומות שכתוב במפורש שהאישים סרחו, ופרש שלא חטאו בעבירות חמורות. אין הוא טוען שלא חטאו כלל. הרי גם לפי דבריו דוד "ביקש לעשות", ובקשה לחטוא היא בעצמה חטא וחייבת כפרה.^*קדושין פא, ב. כמו כן, יש דעות בגמרא שם שדוד חטא בקבלת לשון הרע על מפיבושת.

י״זהשאלה הנשאלת היא, במקומות ובאישים שלגבם אין חטא מפורש במקרא האם מותר לבחון גם אותם ולהצביע לפעמים על פגמים, כאשר אין המגמה לחפש פגמים דוקא? מצד אחד, אין מדובר בחשיפת עוונות חמורים כאותם שהכתוב מייחס לראובן ודוד וכו', ועל פי רוב לא בעבירות על מצוות התורה כלל כי אם מחדלים אישיים ומעידות זמניות. דוגמה לכך הוא פירוש ה"כלי יקר" (בראשית לב, כה) בו הוא מבקר קשות את יעקב אבינו על התעסקות־יתר בממון עד כדי סיכון עצמי כשנותר לבדו בחפשו אחרי "פכים קטנים",^*לשון הכלי יקר. "ויותר יעקב לבדו. כאשר עבר [על] חוק ההסתפקות [לכן] ויותר לבדו... כי בטלה דעתו אצל כל אדם. כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח מישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת א-לוה ממעל". וראה במסכת חולין צא, א שחז"ל ראו בחיוב תכונה זו של צדיקים להקפיד על "פכים קטנים" ולמדוה מיעקב, ברם, דעת הכלי יקר היא שהפריז יעקב על המידה. כדברי חז"ל שהביא פרש"י שם. אך מצד שני, למה לבקר ולייחס מגרעות כלשהן לאבות העולם?

י״חהביטוי "להביט בהם בגובה העיניים" עם הקונוטציה של שוויון בין מבקר למבוקר הוא ביטוי אומלל ומטעה, הגורם להטיית הויכוח לפסים שקריים. שקר הוא לטעון שקטן אינו מסוגל לבקר גדול ממנו. שקר הוא לטעון שמי שמבקר בהכרח מעמיד את עצמו במדרגה אחת עם המבוקר. הויכוח הידרדר לרמה של סיסמאות ומשלים: "...אם ראשונים בני אדם אנו כחמורים",^*שבת קיב, ב. "הנמלה והפיל" ועוד.

י״טהראשונים אימצו דימוי אחר לגמרי: לא להביט בגובה העיניים, אלא להיות כננס הרוכב על צוואר הענק.^*הקדמה לספר שבלי הלקט בשם "הפילוסוף". הננס מביט מגובה יותר מהענק שהוא רוכב עליו ורואה מה שהענק אינו רואה, אבל הוא נשאר ננס והענק ענק. מי שבא בדחילו ורחימו ללמוד את מעשי אבות, אם כוונתו לשם שמים לא יבוא להקטין אותם ולא לפאר את עצמו על חשבונם.

כ׳לשאלה האם גדולי האומה הם נגישים להשגתנו והשגותנו, אין תשובה יחידה, ולדעתי היא בעיה תועלתית־חינוכית ופתרונה הוא פרקטי. יש מי שחשוב לו לראות את האבות כשונים ממנו בתכלית השינוי כדי ללמוד ממעשיהם, ויש מי שנחוץ לו ההפך, לראות את האבות כקרובים אליו בטבעם אם כי לא בטיבם, כדי ללמוד ממעשיהם. הרב או המורה הנבון יבחין איזו גישה היא המועילה לו ולסובבים אותו, ולא יתווכח וויכוחי־סרק בנדון עם אף אחד.^*לעתים מתחבר הוויכוח למחלוקת עמוקה יותר. האם מותר לחדש חידושים בפשט התורה. וראה בהקדמתי ל"חיבה יתירה" על התורה בשם הגמו"ז זצלה"ה.