שו"ת בני בנים, חלק רביעי י״טResponsa Benei Banim, Volume IV 19
א׳השחתת זרע קודם גיל החופה וממתי חייב בפו"ר
1
ב׳ב"ה, כ"ז אדר תשס"ב
2
ג׳לאברך אחד
3
ד׳קבלתי מכתבך בענין איסור הוצאת זל"ב ובשיטת רבנו תם שאשה מותרת להשחית זרע כיון שאינה מצווה בפריה ורביה. וכבר דנו רבים מהו הדין לפי זה בזכר וכגון שכבר קיים פריה ורביה או שהוא סריס ואינו יכול להוליד וכו' ועיין באוצר הפוסקים סימן כ"ג סעיף א' ובתורה שלימה בפרשת וישב פרק ל"ח אות מ"ג. ועתה הצעת שגם בחור שטרם הגיע לגיל י"ח ועדיין לא נצטווה בפריה ורביה יהיה מותר מן התורה להשחית זרעו לפי ר"ת, ויש להטעים שכיון שלא הגיע לשעת חיוב דינו כקטן לענין זה.
4
ה׳הנה גדולה מזו כתב בעזר מקודש באבן העזר סימן כ"ה סעיף ב', וז"ל אין דררא דאורייתא בזמן שאשתו טמאה, וכאן במדינות אלו שאסור לישא אשה על אשתו כיון שאינו השחתת לידה ולא הרחקת לידה או עיבור על ידי זה עכ"ל, פי' ולכן אין לו דרך לבעול לשם פו"ר וממילא אינו כמשחית זרעו. אבל קשה מי שם גבול לזה ומאי איריא אשתו טמאה, גם אם היא קטנה או מעוברת או זקנה או עקרה אין לו דרך לבוא עליה כעת לשם פו"ר. ולא עוד אלא אפילו אם היא איננה אחת מכל אלה והיא טהורה והוא והיא בעיר ורק אינה זמינה לו לתשמיש באותה שעה ממש וכי אטו מותר לו מן התורה להשחית זרעו, וכבר תמהו על מקצת מזה בשם הגרשז"א ז"ל.
5
ו׳איברא נראה שאין כאן תימה כ"כ וראה בדומה לו בבני בנים חלק ג' סימן כ"ג שכתבתי שמן התורה חיוב האשה בכיסוי ראש אינו אלא לאחר בעילת מצוה אבל לא כשעדיין לא נבעלה אע"פ שנכנסה לחופה, וכן אשה סומאה ואשת סומא וכו' פטורות כי כל אלה אינן בדין סוטה ואינן שותות וכיון שכיסוי הראש נלמד מסוטה לא נלמד כי אם לפי פרטיה ודקדוקיה. והוא הדין כאן נלמד איסור השחתת זרע ממעשה ער ואונן רק במה שדומה לגמרי. וזוהי דעת תוספות רי"ד במסכת יבמות דף י"ב עמוד ב' ונכדו הריא"ז בקונטרס הראיות בסנהדרין דף נ"ח עמוד ב' עיי"ש [ראה בסימן הקודם] שאם אינו מתכוון אלא לתאוות יצרו ולא כדי שאשתו לא תתעבר אין בו משום מעשה ער ואונן. ומה שסיים בתוספות רי"ד לאסור תשמיש במוך כדעת חכמים בברייתא, היינו שאע"פ שמותר מן התורה לשמש במוך כיון שאין הכוונה אלא שהאשה לא תסתכן מכל מקום חכמים אסרוהו כיון שדומה למטיל זרעו על העצים ועל האבנים.
6
ז׳ולפי זה שפיר כתב בעזר מקודש שאם באותה שעה אין לו אפשרות לבעול לשם פו"ר אזי מדאורייתא אינו עובר על השחתת זרע, דבעינן שתהיה כוונתו שווה לכוונת ער ואונן וליכא. ומכל מקום דברי ראשונים אלה אינם ראיה לדבריו כי הוא דן בהוצאת זל"ב בידיים, ואילו רי"ד וריא"ז דנו במעשה ער ואונן ששימשו שלא כדרכה לפי הגמרא במסכת יבמות דף ל"ד עמוד ב' או שדשו בפנים וזרו מבחוץ כביאור המדרש ופשט הכתוב וכן רבנו תם מיירי במשמשת במוך ובכולם האיש דש בגוף אשתו רק לא באופן שתוכל להתעבר ממנו אבל אינו מוציא זל"ב בידיים שהוא איסור נפרד. ועיין ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח שנראה מלשונו שהוצאת זל"ב בידיים חמורה יותר ממעשה ער ואונן, וז"ל אסור להוציא שכבת זרע לבטלה לפיכך לא יהיה אדם דש מפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שהוא איסור גדול וכו' עכ"ל.
7
ח׳והעד כי בתוספות רי"ד פטר את מי שמשחית זרעו להנאת עצמו, והלא כל מוציא זל"ב בידיים עושה להנאת עצמו ולא כל שכן מי שאינו נשוי, אלא בוודאי מעשה עור ואונן לחוד ומוציא זל"ב בידיים לחוד. ובמוצז"ל בידיים לא משכחת צד זכות אם לא באופן שכתבו האחרונים בשם ספר חסידים סימן קע"ו שבא להציל את עצמו מעוון גדול יותר של בעילת נדה או ערוה, ונראה שהוא הדין להציל את עצמו מבעילת זנות לדעת הרמב"ם שביאת פנויה אסורה מן התורה. מה שאין כן בדש בפנים וזורה מבחוץ מי לא עסקינן ששהה על בטן אשתו עד שהיא הזריעה תחילה שבודאי קיים בזה מצות עונה ושמח את אשתו והיה ראוי להוליד בנים זכרים בשכרו, אלמלא לבסוף זרה בחוץ ושיחת ארצה.
8
ט׳והעזר מקודש דן במוציא זל"ב בידיים ואעפ"כ כתב דאין דררא דאורייתא בזמן שאשתו טמאה וכו', וע"כ צ"ל בדעתו שרק מעשה ער ואונן הוי מדאורייתא ובאופן הנזכר שהיה יכול לבעול להקים זרע והזיד ושחת זרעו, ואילו מה שדרשו לאסור הוצאת זל"ב בידיים מן לא תנאף לא יהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל עכ"ל ושהעושה כן מביא למבול לעולם ועוד מאמרי חז"ל במסכת נדה דף י"ג ושאר מקומות, כולם נאמרו בדרך הפלגה ואסמכתא אבל לדעתו האיסור אינו אלא מדרבנן וכמו שבאמת צידד כן בסימן כ"ג סעיף ב' לגבי לא תנאף. ואין מכל זה גילוי מהי דעת הראשונים בנדון.
9
י׳ומענין לענין בדברי העזר מקודש, בסימן כ' סעיף ב' כתב לפי שיטת הרמב"ם שחיבוק ונישוק בעריות דרך חיבת תאווה אסורים בלאו, וז"ל אין זה אלא כשדעתו להתקרב אליה לביאה מה שאין כן כשהוא בהיסח הדעת מלבוא אליה יהיה זה מאיזה טעם שיהיה אין בזה חשש איסור תורה לכו"ע עכ"ל. ונראה שהבין כן מהלכות איסורי ביאה שם פרק כ"א הלכה א' לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי עריות עכ"ל ופירש שמביאים לידי גילוי ערוה באותו מעמד ומעין הוכיח סופו על תחילתו.
10
י״אואינו נכון לע"ד כי בספר המצות לא תעשה שנ"ג כתב הרמב"ם שהוזהרנו להתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה כגון החיבוק והנישוק וכיוצא מהן ממעשי ההתעלסות עכ"ל וכן כתב במנין המצוות בתחילת הלכות איסורי ביאה מצוה ל"ז שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות ואע"פ שלא בעל עכ"ל, הרי מפורש שעובר גם ללא ביאה. וכן משמע בפרוש המשניות במסכת סנהדרין פרק ז' משנה ד' שכתב שהבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שנישק אחת העריות או שחיבק וכו' חייב עליהם מלקות עכ"ל ולא הזכיר ביאה. והר"י קאפח בהלכות איסורי ביאה שם סוף אות ב' הביא בשם מהר"א גרשון ההפך מדברי העזר מקודש, וז"ל לא כתב הרמב"ם שהבא על הערוה דרך אברים לוקה אלא במתכוון ליהנות בקירוב בשר בלבד ולא דעתיה אגמר ביאה, אבל כל שדעתו על הביאה הרי אינו נהנה בקירוב בשר דרך אברים ולית ביה לאו דלא תקרבו דאם לא תאמר כן כל הבא על הערוה והתרו בו למלקות ילקה שתים, חד משום לא תקרבו וחד מלאו דידיה וזה לא מצינו עכ"ל. ומיהו גם זה אינו משמע בספר המצוות שם שכתב אפילו בלא ביאה עכ"ל ואם כפרוש מהר"א גרשון מהו אפילו, דווקא מבעיא.
11
י״בונבוא לעניננו מאימתי חייב בפו"ר מן התורה, הנה מה דפשיטא לך מספקא לי כי באבות פרק ה' משנה כ"א אמרו בן י"ח לחופה עכ"ל ויתכן לפרש שהוא הדין פריה ורביה אינו אלא מבן י"ח שנה ושכן קבלו חכמים ככל השיעורים שהם הלכה למשה מסיני. וכן פרש הר"י קאפח ז"ל בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה ב', ומקורו בחלקת מחוקק באבן העזר סימן א' סעיף קטן ב' והעתיקוהו הרבה אחרונים. ורק בלבוש נשמר מזה שכתב שקבעו חז"ל זמן למצוה זו וכו' ולא שקבלו כן בקבלה. ולדעת החלקת מחוקק נראה שאם הקדים ונשא אשה והוליד בנים לפני גיל י"ח הרי הוא אינו מצווה ועושה עד שיגיע לגיל י"ח ונמצא מקיים פו"ר למפרע, כי המצוה היא שיהיו לו בנים ויש לו. וכיון שפטור מפריה ורביה קודם י"ח שנה, יש מקום לאמר כהצעתך שגם אינו עובר מדאורייתא על השחתת זרע לשיטת רבנו תם.
12
י״גברם אינו נראה כן בטור אבן העזר סימן א', וז"ל חייב כל אדם לשאת אשה כדי לפרות ולרבות וכו', מצוה על האדם לישא אשה כשהוא בן י"ח שנים דתנן בן י"ח לחופה אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר עכ"ל וכן העתיק השלחן ערוך. הרי שמצוה בגיל י"ח ומכל מקום יש מצוה גם קודם לכן והיא מצוה מן המובחר. ואין לאמר שמצות פו"ר היא רק מגיל י"ח וקודם לכן מקיים מצוה אחרת של מניעת הרהור אבל לא פו"ר, כי אין זו משמעות מצוה מן המובחר להשוות בין שתי מצוות שונות לגמרי וגם מניין שלמנוע הרהור היא מצוה מובחרת יותר מלפרות ולרבות. אלא בגיל י"ח מקיים מצות פריה ורביה אך גם יכול לקיימו קודם ואז גם מונע הרהור ולכן היא מצוה מן המובחר. ונמצא לדעת הטור אסור מן התורה להשחית זרעו קודם גיל י"ח גם לשיטת רבנו תם.
13
י״דודבר זה תלוי במחלוקת הראשונים האם חייב לשאת אשה כדי לקיים פריה ורביה, כי בספר המצוות מנה הרמב"ם שתי מצוות עשה הא' מצוה רי"ב שנצטוינו לפרות ולרבות והב' מצוה רי"ג שנצטוינו לבעול בקדושין, ולדעתו אי אפשר לקיים פו"ר בהיתר ללא חו"ק כי כל ביאת פנויה אסורה משום לא תהיה קדשה כמו שבאר בלא תעשה שנ"ה ובהלכות אישות פרק א' הלכה ד'. ונמצא שקיום פו"ר תלוי בקדושין וממילא אם מדאורייתא רק בן י"ח חייב בחופה אי אפשר שיתחייב בפו"ר קודם לכן. מה שאין כן לדעת הרא"ש במסכת כתובות פרק א' סימן י"ב שאפשר לקיים פו"ר בהיתר ללא חו"ק וכגון על ידי פלגש ושעל כן אינו מצוה מן התורה לישא אשה, מה ענין נשואין לפריה ורביה ושפיר אפשר שמצווה בפו"ר החל מגיל י"ג אע"פ שבן י"ח לחופה, וכן דעת הטור כדעת אביו הרא"ש.
14
ט״וובספר מנורת המאור נר ג' כלל ו' חלק א' (פרק קס"ו) כתב, וז"ל וזמן הראוי לזיווג הוא הטוב כל מה שיכול להקדים קודם שיתגבר עליו יצרו וכו' והזמן הבינוני לאיש שאינו שטוף ביצרו הוא בן שמונה עשרה וכו' וכן אמרו במסכת אבות פרק ה' בן שמונה עשרה לחופה לפי שהוא בחור קודם שיתגבר עליו יצרו עכ"ל. הרי שלא הזכיר מצות פריה ורביה אלא כתב שראוי לאיש הבינוני מחמת יצרו לישא אשה עד גיל י"ח, ומשמע שאינו קבלה מסיני אלא כך קבעו חכמים לפי טבע האדם ואפילו אם מן התורה מקיים פריה ורביה מבן י"ג כשאר מצוות. ויש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכל שכן לדחותה לכמה שנים. ומן המשנה אין סתירה, כי אינה באה אלא למנות סימני דרך בחיים של האדם כל אחד לפי ענינו, אם מצד דין תורה בן י"ג למצוות או מצד קביעת חכמים בן ה' למקרא או מצד טבע רוב בני אדם בן עשרים לרדוף וכו' וכן בן י"ח לחופה.
15
ט״זועיין ברמב"ם שלא הזכיר בן י"ח לחופה כלל אלא ז"ל בהלכות אישות בפרק ט"ו שם, מאימתי האיש נתחייב במצוה זו [פו"ר] מבן שש עשרה שנה או מבן שבע עשרה עכ"ל. כן הוא בכת"י הרמב"ם ובדפוסים הישנים וכן הוא במהדורת הר"י קאפח, ובמהדורת פרנקל הודו בזה בהערות אף על פי שלא תקנו את לשון הרמב"ם בפנים, ושלא כגרסת הדפוסים שמקורה במגיד משנה עיי"ש וראה בהערות הרח"ז גרוסברג ז"ל באוצר הפוסקים חלק א' בסוף חלק ההערות. ועיין בפרוש המשניות במסכת אבות שם במהדורת הר"י קאפח שהשמיט את משנה כ"א ובהערות שם ציין שהיא חסרה בנוסח המשנה שנשמר בכתב־ידו של הרמב"ם עצמו, וראה פרוש הרב קאפח גם בהלכות אישות שם. ובאמת דבר זה אינו צריך לפנים כי הרואה יראה שמשנה כ"א אינה חלק מן המשנה המקורית ושסוף משנה כ' היה סיום הפרק וסיום המסכת, שלכן סיימוה בתפילה יר"מ יאו"א שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך עכ"ל ועיין בתוספות יום טוב.
16
י״זנותר לבאר מהו המקור לשיעור שנקט הרמב"ם מבן שש עשרה שנה או מבן שבע עשרה עכ"ל ומה רצה בכפילות זו, כי גילים אלה אינם תואמים לא את מסכת קדושין דף כ"ט עמוד ב' אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירי בעיניך עכ"ל ולא את שאר המימרות שם.
17
י״חוהנה הלשון כבן ט"ז כבן י"ז נמצא פעמיים בתלמוד במסכת בבא בתרא. הא' בדף כ"א עמוד א' לענין סדרי תלמוד תורה לילדים, וז"ל התקינו שיהו מושיבין מלמדין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ששי עשרה כבן שבע עשרה עכ"ל ופי' הריטב"א כי קודם לכן קטנים היו [מ]כדי להוליכם בקצה הפלך עכ"ל כלו' שרק בגילים אלה נעשה הנער מבוגר דיו כדי ללכת לבדו ממקום למקום ללמוד תורה עיי"ש, וממילא י"ל שהוא הדין שיכול אז גם לעזוב את אביו ואת אמו ולכנס אשה, ונרמז בבראשית ב, כד על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו' עכ"ל. והטעם לכפל הגילים כבן ט"ז כבן י"ז נראה משום שיש מקדימים להתבגר וש מאחרים, וכלשון להגיע לחינוך כבר שית כבר שבע וכהנה רבות.
18
י״טוהפעם הב' בדף צ"א עמוד ב', וז"ל אמר רבי יוחנן כד הוו מטיילין טליא וטליתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה ולא הוו חטאין עכ"ל. וכתב מהרש"א וז"ל וקאמר כבר ט"ז וכבר י"ז אבל בני י"ח כבר הגיעו לזמן נשואין כמו ששנינו בן י"ח לחופה וק"ל עכ"ל ואזיל לפי לשון המשנה ולפי הנוסח שהיה למגיד משנה ברמב"ם וכנ"ל. אך עדיין יש לבאר מקור הרמב"ם לפי נוסח הכת"י שהוא עיקר.
19
כ׳והאיר ה' עיני וראיתי שכוונת הגמרא היא אחרת. כי הנה היה קשה מאד, נהי שרבי יוחנן וחבריו וחברותיו לא חטאו בצעירותם עדיין היאך יצאו נערים ונערות לטייל יחד בשוק ולא מיחו בהם חכמים, ולא עוד אלא משמע מדברי רבי יוחנן שיפה עשו. וכל שכן קשה לפי פרוש הרשב"ם מטיילין משחקין עכ"ל וכן מבואר הלשון במסכת יבמות דף קי"ד עמוד א'. ועיין בספר חסידים סימן קס"ח, והגם שדרשותיו אינן מדברי חז"ל מכל מקום הן קרובות לפשט ובוודאי חז"ל היו ערים לדבר.
20
כ״אאבל הנה רבי יוחנן לא אמר שהיו יוצאים יחד עד גיל שש עשרה או שבע עשרה אלא בדוקא קאמר שבהגיעם לגילים אלה יצאו יחד לראושנה, ועל כרחך מפני שאז הגיעו לפרקם להנשא לכן הותר להם, כי הצורך הוא שבנים ובנות יכירו זא"ז כדי שימצאו בני ובנות זוג. ואטו בכל הדורות נישאו על ידי קרובים ושדכנים, ועיין בספר ארחות חיים בטעם ט"ו באב שבסוף הלכות תשעה באב מה שכתב בנושא היציאה במחולות, ובכלבו הוא בסימן ס"ב. והוא הוא המקור לרמב"ם שהגיל ליכנס חופה הוא מבן שש עשרה או מבן שבע עשרה, שלכן הותר להם לצאת יחד לשוק שהוא מקום גלוי שאין שם חשש ייחוד כדי שיכירו.*(הג"ה) מכאן הדרנא בי ממה שכתבתי בשו"ת בני בנים חלק א' סוף סימן ל"ה שבחתונות ראוי להושיב את הרווקים לבד והרווקות לבד אפילו אם הזוגות הנשואים יושבים ביחד, שאמנם כן הוא בצעירים וצעירות שעדיין אין בדעתם להנשא אבל אם הגיעו לפרקם אדרבה מצוה שיכירו זא"ז במקום שאין בו חשש ייחוד כמו בחתונות אצלנו שאין רגיגלים בהן בשכרות והוללות. ודיוק דברי רבי יוחנן הוא שיצאו ביחד ולא כל זוג בנפרד כמנהג של היום דיי"ט בלע"ז, וכן שיצאו לשוק ולא למקום מוסתר. וניחא שרבי יוחנן בא להשמיענו כיצד לנהוג כדי שלא לחטוא, ואילו לפירוש מהרש"א שנתקלקלו הדורות ור"ל שרק בדורו של רבי יוחנן לא היו חוטאים אבל היום אסור קשה כי העיקר חסר מן הספר. ומה שרבי יוחנן זכר מה שהיה בימי נעוריו קושטא קאמר ודוק.
21
כ״בותחזקנה ידיך שהנך צולל במים אדירים. להלכה קשה להכריע במחלוקת הפוסקים האם איסור הוצז"ל הוא מן התורה או לא, ואם אינו אלא באקראי מסתבר שהיא דרבנן וכשיטת ר"י בתוספות במסכת יבמות דף ל"ד עמוד ב'. ומה שכתבת שדברי ר"י הם חידוש גדול, הנה כן הוא פשט הכתוב אצל ער והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה עכ"ל שהיה רגיל בכך שאם לא כן היה צריך לכתוב ויהי כאשר בא. וכן בדור המבול כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עכ"ל משמע בקביעות, וכן הוא ברמב"ם שכתב אבל אלו שמנאפין ביד וכו' עכ"ל בלשון הווה כי רגילים לעשות כן.
22
כ״גאיברא כיצד להורות דרך תשובה לתלמידיך, מלבד שאיני ראוי לכך כתבתי בבני בנים חלק ב' סימן מ"א שאיני יכול ליעץ למי שאיני מכיר ועיי"ש בענין נידוי והוצאת זל"ב בדורות אלה. והיום רוב הצבור הם איסטניסים לענין אכילה ושתיה ולכן רבים אינם נמנעים מלטעום בבוקר קודם התפלה אע"פ שהוא נגד הגמרא, וכל שכן אי אפשר להרבות עליהם בתעניות אפילו לצורך תשובה. ולא ראינו ולא שמענו על ישיבה בשלג או במי קרח בדורות אלה, ויש לחוש ליוהרא. וצדקה תציל ממוות אם היא כרוכה בוויתור על הנאות ותענוגים.
23
כ״דיהודה הרצל הנקין
24