שו"ת בני בנים, חלק רביעי ז׳Responsa Benei Banim, Volume IV 7

א׳נדה וערוה והרהור באשתו וקול אשה ברדיו וקולן של בתולות

ב׳ב"ה, כ"ד מנחם אב תשס"ב

ג׳למחבר אחד

ד׳א
רכשתי את ספריו הבהירים, ובדפדפי ראיתי בחלק ב' עמוד ק"ח שציטט דברים שפרסמתי ב"אסיא" בתשל"ז בנושא נוכחות הבעל בחדר הלידה ויישוב דעת היולדת. אך בחלק ה' עמוד ל"ח הקשה למה כתב הרמב"ם שאצל יולדת צריך לחלל שבת בשינוי רק בהבאת השמן ולא בשאר מלאכות, ולא זכר מר מה שבארתי במאמר הנזכר והוא בשו"ת בני בנים חלק א' סימן כ"ג עמוד ק"ה. וז"ל שם.

ה׳מה שהברייתא הזכירה שינוי רק אצל הבאת השמן ולא אצל הדלקת הנר וכן דעת הרמב"ם והסמ"ג והכלבו, וגם דעת הסמ"ק והאשכול היא כן כמו שכתבתי למעלה אף על פי שהסמ"ק והאשכול לא כתבו החילוק האחר של הרמב"ם בין צועקת בחבליה לכורעת ליליד, פשוט לע"ד שיש הבדל גדול בין הבאה להדלקה כי ההבאה אינה בפני היולדת ולכן מאי נפקא מינה אם תביא החברה בשינוי, אבל הדלקה שהיא בפניה אדרבה אם תדלקנה חברותיה בשינוי כל שכן שלא יהיה ליולדת יישוב הדעת שרואה שמהדרות שלא לחלל שבת עבורה ושעל כן עושות על ידי שנוי, והיא תפחד יותר שמא לא תעשינה לה מה שתצטרך, וכן כל המלאכות הנעשות בפני היולדת צריכות להיעשות בלי שנוי מה שאין כן הבאה שהיא ברשות הרבים ואינה בפניה, וכמו שדייק הרמב"ם לכתוב שעת הבאה דוקא. ואף על פי שהיא סומאת ואינה רואה באיזה אופן מדליקין, מכל מקום שמא תרגיש שחברותיה עושות בשנוי כמו שכתב המגן אברהם בסימן ש"ל שם ושוב לא יהיה לה יישוב הדעת ע"כ.

ו׳ב
בספרו בחלק ה' עמוד ע"ו הביא מהברייתא במסכת מגילה דף כ"ג עמוד א' הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וכו' אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד צבור עכ"ל, והקשה ל"ל כבוד הצבור הלא בלאו הכי קול באשה ערוה וכתב שלא ראה מי שהעיר על כך. ואני דנתי בו בארוכה בשו"ת בני בנים חלק ב' סימן י' ומן הסתם הספר אינו בידו, לכן אחזור על פרשה זו וגם עבור הדברים שיתחדשו בה ב"ה.

ז׳והנה כבודו פתח בשאלה האם נדה היא אחת מן העריות והביא משו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן ל"ב וחלק כ' סימן ל"ו ושאר מקומות שהשיג על המשנה ברורה בסימן ע"ה אות י"ז וכן על ספרים אחרים של בעל הח"ח ז"ל שבכולם כתב כדבר פשוט שביאת נדה היא גילוי עריות ובייהרג ואל יעבור. וציין בציץ אליעזק לשו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד ולתשובה של מהרש"ם ושל הגרי"א ספקטור מקוונא ז"ל שנדפסו בספרים שאינם מצויים כל כך, ויש להוסיף שו"ת מהרש"ם חלק ב' סימן קפ"ב ואבני נזר חלק יורה דעה סימן קכ"ט אות י"א וסימן תס"א אות י' וחלקת יואב חלק יורה דעה סימן כ"ט ותורה לשמה סימן תצ"ד הנמצאים אתי בבית, שכולם דנו שאין הנדה בכלל העריות ושהבא עליה אינו בייהרג ואל יעבור. ואילו הבית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ה והרמ"א והלבוש שם סעיף י"ז והגהות חכמת שלמה בסימן קנ"ז בהשמטות שבסוף יורה דעה ושו"ת תשובה מאהבה חלק א' סימן קע"א ועוד אחרונים תפסו שייהרג ואל יעבור שייך גם בנדה ושעל כן היה מקום לאסור לבעל למשש הדפק באשתו נדה חולה אפילו אם היא מסוכנת משום אביזרייהו דגלוי עריות, אלא שהמנהג להקל אם אין אחר לסייעו.

ח׳ואילו היתה זו מחלוקת האחרונים בלבד היה נראה עיקר כהחולקים כי טעמם ונימוקם עמם והאריכו בראיות מן התלמוד. ועוד שבבית יוסף כתב בלשון אפשר ועיין בערוך השלחן ביורה דעה שם, והביא בבית יוסף משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכ"ז שכתב דאפשר דכל קריבה דאורייתא עכ"ל ופרש שכוונתו לשיטת הרמב"ם באיסור לא תקרבו. ואולם בבני בנים חלק א' סימן ל"ז (7) בארתי שהרשב"א התכוון לדעת רבנו יונה רבו שדבריו הובאו בארחות חיים שייהרג ואל יעבור אפלו בנגיעה בעלמא בערוה, ואילו דעת הרמב"ם אינה כן עיי"ש וגם דעת הרשב"א אינה כן [ראה להלן סימן י"א].

ט׳ואולם היא גם מחלוקת הראשונים וקשה להכריע, כי הריטב"א במסכת פסחים דף כ"ה עמוד ב' כתב בהדיא בשם הרא"ה שביאת נדה היא בייהרג ואל יעבור ועיין בחידושי הרשב"א למסכת חולין דף י' עמוד א' שנדה מקרי דבר שבערוה וכן הרמב"ם קרא לנדה ערוה בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ג' וכן כתב ראב"ן בסימן של"ד שנידה מן העריות היא. ואילו בספר החינוך מצוה רצ"ו כתב שאין ייהרג ואל יעבור במי שקדושין תופסים בה וממעט את הנדה, וכן משמע בספר הישר לרבנו תם בחלק התשובות סימן פ' ובחלק החידושים עמוד פ"ג טור ד' שכתב שאין התלמוד קורא ערוה אלא דלא תליא ביומי וטבילה עכ"ל וכן לדעת התוספות במסכת גיטין דף ב' עמוד ב' בד"ה הוי הנדה אינה דבר שבערוה ושלא כדעת הרשב"א.

י׳והנה דעת רבנו תם והתוספות לאו בפרוש איתמר אלא מכללא איתמר, שכיון שכתבו שהתלמוד אינו קורא לנדה בשם ערוה ושהנדה אינה דבר שבערוה ממילא נלמד שביאת נדה אינה בכלל גילוי עריות ואין בה ייהרג ואל יעבור אבל אין זה מפורש, ושמא יש לחלק בין נקיטת הגמרא לשון ערוה לבין לשון עריות או גילוי עריות שהוא שם כולל לכל איסורי ביאה שיש בהם כרת או מיתת בית דין. ותדע, שהראשונים נחלקו ברובע ונרבע האם הם בייהרג ואל יעבור אף על פי שבודאי לשון ערוה אינו נופל על בהמה, וכן משמעות הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה י"ב שבהמה היא אחת מן העריות. ומכל מקום דברי ספר החינוך פשוטים להקל ונמצא שהיא מחלוקת ראשונים ואחרונים האם ביאת נדה היא בייהרג ואל יעבור ועיין בבני בנים חלק א' סימן ל"ט עמוד קל"ה בענין ספק ייהרג ואל יעבור וקידוש השם. ובאביזרייהו בלא ביאה לע"ד יעבור ואל ייהרג.

י״אג
כל זה אינו נוגע למה שאמרו במסכת ברכות דף כ"ד עמוד א' טפח ושוק ושער וקול באשה ערוה כי לשון ערוה שם פי' בדומה לאותו מקום שבגוף, ואין זה ענין לאשה הנקראת ערוה מצד איסורי ביאה ועונש כרת שהראשונים קראו לה ערוה נשכבת. והיה ראוי לכתוב בכל מקום טפח באשה ערות דבר וכן שוק ושער וקול באשה ערות דבר כלשון בכתוב בכי תצא ולא יראה בך ערות דבר, עכ"ל אלא שחכמים קיצרו. ועוד שאין זה תיקון מועיל, כי אז יתבלבלו בינו לבין האמור לגבי גרושין כי מצא בה ערות דבר עכ"ל שאף הוא בפרשת כי תצא.

י״בובאיזו אשה אמרו טפח ושוק ושער וקול באשה ערוה, לכאורה חכמים גזרו על כל הנשים ולשון אשה היינו אשה איזושהי לא שנא בתולה לא שנא נשואה. אבל לפי זה קשה למנהגנו להתיר לקרוא את השמע כנגד שערן של בתולות, וממה נפשך אם הן נכללות בלשון אשה תיאסר קריאת שמע גם נגד שערן ואם אינן נכללות בלשון אשה נתיר לקרוא את השמע גם נגד טפח מגולה שלהן, וכל שכן שמיעת קולן.

י״גוכן נראה לפרש"י, כי בברכות שם אמר רב יצחק טפח באשה ערוה והקשו במאי, אילימא לאסתוכלי בה והא אמר רב ששת וכו' כל המתסכל באצבע קטנה של אשה כמסתכל בבית התורף עכ"ל. ופרש"י לאיסתכולי בה אם אשת איש היא עכ"ל ולפי זה מותר להסתכל בפנויה לשם הנאה וכן פרש בספר עינים למשפט במסכת ברכות שם בדעת רש"י וכדעת הרמב"ם בפרוש המשניות במסכת סנהדרין פרק ז' ולא כמו שחזר בו ביד. וכן על מה שאמר רב חסדא שוק באשה ערוה פרש"י באשת איש עכ"ל ואלמא לא בפנויה אף אם היא נדה, ועיין בב"ח באורח חיים סימן ע"ה ולע"ד הדברים דחוקים.

י״דהרי שלפרש"י לא אמרו שטפח וכו' דינו כערוה ושאסור לקרוא ק"ש כנגדו אלא בנשואה ומשום חומרת אשת איש ולא בפנויה וסתם לשון אשה היינו אשת איש, וכל שכן שער וקול ערוה אסורים לק"ש רק באשת איש. ומה שהוצרך לפרש כן בשוק אף על פי שכבר כתב כן לגבי טפח מגולה ולישתוק וממילא נדע שקאי על כולם טפח ושוק ושער וקול שנימנו שם ביחד, נראה לפי שבגמרא הביאו מישעיהו פרק מ"ז גלי שוק וגו' תגל ערותך וגו' עכ"ל ומיירי בבתולת בת בבל כמפורש בכתוב, וקס"ד נלמד משם ששוק באשה ערוה לענין ק"ש אף בבתולה, לכן פרש"י שגם שוק אינה אסורה לק"ש אלא בנשואה.

ט״וורש"י לשיטתו במסכת סנהדררין דף ע"ג עמוד ב' בד"ה אפגמה רבה שפרש שאין הורגים את מי שרודף אחרי אשה לאונסה אלא אם כן חרפתה מרובה שהוולד ממנו ממזר עיי"ש ובא למעט את הנדה, ולפי הכלל שקבע הריטב"א בשם הרא"ה בפסחים שם שמי שאין מצילים אותה בנפשו של הרודף אין בה ייהרג ואל יעבור גם רש"י יסבור שנדה אינה נקראת ערוה ואינה בייהרג ואל יעבור ולכן רק בנשואה החמירו בטפח ושוק, ומיהו אינו מבואר האם רש"י סובר כלל זה של הריטב"א. ורק אין לפרש להפך שטפח ושוק אסורים לק"ש באשת איש בלבד ואילו שער וקול אסורים גם בנדה, כי אין סברה להחמיר בשער וקול יותר מבטפח ושוק.

ט״זברם שאר ראשונים לא כתבו כפרש"י. בסוגיא זו רבו השיטות בראשונים והפירושים באחרונים ועיין באריכות בספר בני ציון מהגרב"צ ליכטמן ז"ל בסימן ע"ה, ואכתוב מה שנראה לע"ד להוסיף דרך ביאור ולא דרך הוראה.

י״זד
בספר ישעיה פרק מ"ז פתח בלשון ציווי גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות עכ"ל וסיים בלשון עתיד נפעל ת(י)גל ערותך גם ת(י)ראה חרפתך וגו' עכ"ל, ולע"ד הכי פרושו שכאשר האשה תגלה את שוקיה תיגלה מאליה גם ערותה כי השוק היא סמוכה לערוה. וזוהי כוונת הר"א אלשבילי והשיטה מקובצת בברכות שם שכתבו שאע"פ שפעמים הוא נגלה דינו מקום מכוסה [מפני] שהוא מביא לידי ערוה עכ"ל כלומר לגילוי מקום הערוה. ומכאן ראיה לדעת המשנה ברורה בסימן ע"ה אות ב' וכן מנהג העולם בכמה מדינות להקל בשוק ולפרש שלענין קריאת שמע היא מעל לברך ולא למטה מן הברך אף על פי שבשאר עניני שוק אינו כן [ראה להלן סימן ט']. ובבני בנים חלק ג' סימן כ"ו (4) בארתי בדומה לזה שכיסוי הזרוע למעלה מן המרפק הוא כדי שלא ייראה גוף האשה דרך צדדי בית השחי ולא מחמת איסור עצמי.

י״חולפי שכיסוי השוק באשה הוא גדר וסייג שלא תתגלה הערוה הסמוכה לה על כן יש להחמיר בשוק ככל דיני ערות דבר כי כל דתקון רבנן מעין דאורייתא תקון, ואפילו מי שאינו רואה וכגון סומא או שעוצם עיניו או שהוא בלילה אסור לו לקרוא את השמע מול ערוה מגולה מדין תורה ומול שוק מגולה של אשה מדברי קבלה. ואין האיסור תלוי בהרהור ולא שייך להקל בבתולות.

י״טולע"ד גם טפח מגולה באשה נאסר מדרבנן משום גדר וסייג ולא משום הרהור בלבד והעד שלא הביאו עליו שום אסמכתא, כי כל מקום בגוף האשה שרגיל להיות מכוסה מטעמי צניעות ולא רק להגן מפני הגשם או השמש וכו' מתחלף בערוה כי עיקרה של ערוה הוא שדרכה להיות מכוסה ולכן נופל עליה לשון גילוי ערוה בכל מקום, וגם איסור טפח אינו תלוי בהרהור ולא שייך להקל בבתולות. ורק שער וקול באשה שאינם סמוכים לערוה ואינם מתחלפים בה אין איסורם משום גדר וסייג אלא משום הרהור בלבד, ולכן בגמרא הסמיכו אותם לשיר השירים ופרש"י מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא עכ"ל. לכן נהגו להקל בשער הבתולות כיון שרגילים אנשים לראות שערן ולא מהרהרי, ובקול זמר של הבתולות אכתוב בהמשך ב"ה.

כ׳ה
דברים אלה עולים יפה לדעת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע שהשמיט שער וקול. וז"ל בפרק ג' הלכה ט"ז, אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, אפילו גוי או קטן לא יקרא כנגד ערותן עכ"ל כלומר שאינו מועיל לעצום עינים, וכוונתו לערוה ממש בדומה לערות גוי וקטן. והמשיך הרמב"ם, וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא עכ"ל כלומר אפילו בכל שהו מגופה, וכאן לא כתב שאסור לקרוא את השמע כי בכל שהו מגופה אין הקריאה נאסרת מצד ערות דבר אלא רק ההסתכלות אסורה מצד הרהור, וסיים הרמב"ם שאפילו באשתו אם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ"ל לפי כת"י הרמב"ם וחזר לדבר באיסור קריאת שמע, כי כיון שטפח מגולה נדון כערוה אסור לקרוא את השמע כנגדה ואפילו באשתו אף על פי שאינו מהרהר בה.

כ״אאמנם יש לי מקום עיון ברמב"ם שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ב' אסור להביט ביופיה של אשה והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ומתכוון ליהנות כאילו מסתכל במקום התורף עכ"ל, פי' שאף על פי שמסתכל רק באצבעה ולשם הנאת לב שהתיר בהלכה ד' להביט כן באשתו נדה, מכל מקום באשה אחרת יבוא מזה להרהורי זנות כאילו מסתכל במקום התורף.

כ״בובהלכה ג' כתב, מותר להסתכל בפני הפנויה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא ראוי לעשות כן אבל לא יסתכל דרך זנות וכו' עכ"ל ודקדק להתיר ההסתכלות דוקא בפניה כיון שעושה כן לתועלת לראות אם רוצה לישאנה, מה שאין כן להסתכל באצבע קטנה שלה איזו תועלת יש בזה אפילו שהיא פנויה. ומה שכתב שמותר להסתכל בפנויה בין בתולה בין בעולה וכו' עכ"ל הוא הדין בין טהורה בין טמאה לדידן כי היום כל הבתולות הן נדות ואף על פי כן אסור לשאת אשה מבלי לראותה. ומה שכתב שאין בזה צד של איסור עכ"ל והלא כבר כתב שמותר ומה הוסיף בזה וכן בטור ושלחן ערוך אבן העזר סימן כ"א סעיף ג' השמיטו מלים אלה, כוונת הרמב"ם היא שאין איסור כלל לישא אותה עבור יופיה אפילו על דרך המוסר. ומה שבסוף משניות מסכת תענית שרו הנשים אל תתן עיניך בנוי וכו' שקר החן והבל היופי וגו' עכ"ל ומשמע שחז"ל הסכימו להן, שם הכוונה היא שאין לישא אשה לפי יופיה בלבד אבל כשיקול בין השיקולים אין בו פקפוק וכמו שאמרו במסכת ברכות דף נ"ז עמוד ב' שלשה מרחיבין דעתו של אדם וכו' ואשה נאה עכ"ל.

כ״גובהלכה ד' כתב, מותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול עכ"ל. ויש לדקדק נהי שאין לחשוש שיבוא עליה, עדיין נחשוש שיהרהר בה הרהור תשמיש בעת נדתה ואין לך הרהור עבירה גדול מזה. וצריך לאמר שלא יהרהר שבא עליה בעת נדתה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ועוד שהנדה מגועלת בדם, אלא יהרהר שיבוא עליה לעת שתהיה טהורה בעתיד או שיהרהר היאך כבר בא עליה כשהיתה טהורה בעבר ואין זה הרהור עבירה אף על פי שכעת היא אסורה לו. וכן מסתבר שההרהור בביאת היתר מותר כיון שהיא אשתו, ולשמא יראה קרי בלילה לא חיישינן באשתו שהוא רגיל בה. ולא ראיתי מעירים בזה.

כ״דוניחא קצת מה שהוקשה לי, כי ידוע כמה קשים הרהורי עבירה ואפילו יותר מעבירה ובכל זאת אמרו במסכת בבא בתרא דף קס"ד עמוד ב' שלוש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהורי עבירה וכו' עכ"ל, וממה שלא הקשו סלקא דעתא כמו שהקשו על לשון הרע עיי"ש משמע שמדובר בהרהורי עבירה ממש. וקשה הלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת והיאך אסרה תורה מה שאי אפשר להינצל ממנו, ועיין בתוספות ותוספות רבנו אלחנן במסכת עבודה זרה דף כ' עמוד ב' ובספר תורת חיים בבבא בתרא ובמהרש"א שם. ואפילו אם הרהורי עבירה אסורים רק מדרבנן היאך גזרו גזרה שאי אפשר לעמוד בה. וי"ל שאין אדם נתפס על מה שמהרהר לאונסו אבל הוא מצווה להסיח דעתו ולא ללבות אש יצרו ואם מלבהו שוב אין זה אונס ולכן נענש.

כ״הועדיין קשה, מה יעשו הבחורים שההרהור מצוי בהם כמו שפרש"י במסכת סוכה דף כ"ו עמוד ב' ואפילו ללא ליבוי, ויש לומר שהבחורים מהרהרים בבתולות לכשישאו אותן בהיתר ובאופן זה אינו הרהור עבירה כל כך, אך עדיין קשה כי באים לראיית קרי והוצאת זל"ב והם קרובים לאנוסים והיאך ייענשו על זה. ובמקום אחר כתבתי שהרהורי עבירה והוצאת זל"ב הם העוונות שמתכפרים לאדם ביום חתונתו [ראה להלן סימן י"ט].

כ״וואם תשאל, לפי זה גם המהרהר באשת איש אם מדמיין שבא עליה לאחר שתתגרש או לאחר שימות בעלה באופן שהביאה תהיה מותרת וכי לא ייקרא הרהור עבירה אתמהה, אך אולי אין הכי נמי ומיהו רחוק שתהיה מציאות להרהור מוגבל כזה וה' יראה ללבב. ועוד שעובר על לא תתאוה ועיין בספר המצוות לא תעשה רס"ו והוקש ללא תחמוד ובלוחות השניות כתוב אשת רעך, ולכן מאי איכפת לן איזה לאו הוא עובר סוף סוף עובר מן התורה, וצ"ע.

כ״זו
בפרי מגדים משבצות זהב סימן ע"ה אות ב' כתב, זמר בפנויה שלא בשעת קריאת שמע שרי כמו שכתב באבן העזר כ"א, ויראה דפנויה נדה בכלל ערוה הוי עכ"ל וכוונתו לאבן העזר סימן כ"א סעיף א' אסור לשמוע קול ערוה עכ"ל והוא לשון הטור, ואלמא מותר לשמוע קול של אשה שאינה ערוה. אבל זה תמוה כי במה יהיה שונה מלהסתכל באצבע קטנה כדי ליהנות ממנה, ולכן הוסיף במשנה ברורה אות י"ז שאף בפנויה טהורה צריך שלא להתכוון ליהנות ממנה כדי שלא יבוא לידי הרהור. ולע"ד זהו במבוגרת או כמעט מבוגרת שכבר ראתה נדה אבל בקטנה כל שלא מצוי שיהרהר בה רשאי לשמוע שירתה, ומה שבביאור הלכה בסימן ע"ה אסר מגיל שלוש, מדובר שם בטפח מגולה ולקריאת שמע ולא משום הרהור בלבד וכנ"ל ועיין בחזון איש אורח חיים סימן ט"ז אות כ'.

כ״חוהנה במסכת ברכות שם רב ששת אמר שער באשה ערוה עכ"ל בבי"ת ולא שער אשה או שער של אשה, כי רק כאשר השער מחובר לאשה אסור מה שאין כן אם קצצה את שערותיה אין השער ערוה במנותק ממנה. ולדעת שלטי הגיבורים במסכת שבת דף ס"ד אפילו אם חזרה ולבשה אותן כפאה נכרית אינן ערוה, והאחרונים האריכו מאד בנושא פאה נכרית ועיין באוצר הפוסקים באבן העזר שם. ויש להעיר שלדעת כמה ראשונים אשה היוצאת לשוק בקלתה על ראשה עוברת על דת יהודית משום שהקלתה אינה סימן להיותה נשואה וכתבתי בזה בבני בנים חלק ג' סימן כ"א, וכל שכן אם נראית הפאה נכרית כשיער טבעי אינה סימן.

כ״טוכן שמואל אמר קול באשה ערוה עכ"ל ולא קול אשה או קול של אשה ומשמע שרק קול הקשור לאשה אסור ולא קול המנותק ממנה. ומיהו בזה יש מחלוקת הראשונים כי בראבי"ה סימן ע"ו כתב בשם יש מפרשים דקול באשה ערוה מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת עכ"ל כלומר כשמזמרת ואלמא אם אינה נראית מותר לשמוע קולה, וכן נראה בספר השלחן לתלמיד הרשב"א בשער השלישי שכתב טפח באשה ערוה וכן שער וקול באשה ערוה לרואה אותה עכ"ל. ויש סמך לזה מן הכתוב כי קולך ערב ומראך נאוה עכ"ל שהוא האסמכתא לקול באשה ערוה, הרי שעריבות הקול תלויה בנאוות המראה.

ל׳ואילו בספר יראים השלם מצוה שצ"ב ובקצר י"ב כתב שאין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת נשים ארמיות מפני עת לעשות לה' והובא דבריו במרדכי במסכת ברכות שם ובפסקי הריקנטי סימן כ"ו ובאליהו רבה ובערוך השלחן, ובודאי הארמיות לא זימרו מתוך בית המדרש אלא נשמע קולן מן החוץ והלומדים לא ראו ומן הסתם לא הכירו אותן ואף על פי כן הוצרכו לעת לעשות לה', הרי שקול באשה ערוה גם אם אינה נראית. ושלא כשו"ת יביע אומר חלק א' חלק אורח חיים סימן ו' אות ג' שהתיר קול זמר של אשה כל שאין מכירים ולא ראו אותה ולא זכר דברי היראים.

ל״אומה שבשו"ת יביע אומר הביא ראיה להקל ממסכת מגילה דף ט"ו עמוד א' כל האומר רחב רחב מיד ניקרי וכו' עכ"ל והסיקו שזהו ביודעה ובמכירה, אינה ראיה לע"ד כי מדובר שם בהזכרת שמה או ובשמיעת דיבורה ובעלמא איזו הנאה ותאוה שייך בזה, מה שאין כן בקול זמר של אשה שפיר נהנה השומע גם אם אינו רואה. ומה שאמרו במסכת סוטה דף ח' עמוד א' גמירי שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות עכ"ל יש לפרש הכוונה לראיית החושים וגם שמיעת אוזן בכלל וכמו שאמרו בספרי סוף פרשת שלח וכי לא יש סומא העושה את כל התועבות בעולם עכ"ל, וכן רואים בחוש שלפעמים השמיעה מגרה ולא הראייה, ויש שאדם שומע קול זמר ערב של אשה וחושק בה עד שרואה אותה לראשונה והיא אינה יפה.

ל״בכל זה בקול של אשה ממש שבזה דיברו חכמים, אבל במה שאינו אלא דימוי קול דרך הרדיו או הקלטה ולא מפיה לע"ד גם היראים יודה. ורבים מקילים לשמוע קול שיר של אשה ברדיו כשהיא אינה לפניהם, ואינה שרה שירי עגבים אלא שירי מולדת וכיוצא באלה ורחוק שיהרהרו בה ואינו תלוי באם מכירה או לא ועיין בבני בנים חלק ג' סוף סימן ל"ד וסימן ל"ה (יא).

ל״גז
ועוד לע"ד מדינא מותר לשמוע קול שיר של בתולות אם רגיל בקולן שאז שמיעתן זהה לראיית שערן. הנה לענין קריאת שמע קול קל יותר מטפח ושוק ושער באשה, כי הקול אינו נראה לעינים ורק בהשאלה שייך בו ולא יראה בך ערות דבר כמו שהקשה הראבי"ה, ולכן הרא"ש לא חשש לקול אשה בקריאת שמע בנוסף לרמב"ם ועוד ראשונים שלא חששו בק"ש לא לשער ולא לקול. ובאורח חיים שם סעיף ג' פסק שיש להיזהר שלא לשמוע זמר אשה בשעת קריאת שמע עכ"ל ולא נקט בלשון איסור כפי שנקט בשאר.

ל״דוההיתר לראות שער הבתולות תלוי במה שהוא שכיח כי מכיון שהאנשים רואים את שערן תמיד לכן אינם מהרהרים, מה שאין כן לשמוע קול זמר שלהן לא היה שכיח כל כך. ולא נתבאר מהו השיעור של שכיח אבל מעשים בכל יום בוודאי נקרא שכיח, ומסתבר עוד שמה שקורה לעתים מזומנות נקרא שכיח גם אם אינו בכל יום וכגון זמירות של שבת ועיין בבני בנים חלק ג' סימן כ"ה (2). ואין הדבר תלוי ביחידים ולדוגמה מי שאינו יוצא מפתח ביתו ואינו רואה בתולות כלל מכל מקום אם אתרמי שנכנסה בתולה אצלו מותר לו לקרוא ק"ש כנגד שערה כי כיון שיודע שאין דרכן לכסות שערן אינו מהרהר בהן. וגדולה מזו כתב המאירי בברכות שם, וז"ל וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש ובלבד במה שאין רגיל בה עכ"ל ואלמא אם רגיל בקולה מותר אפילו באשת חברו ולקריאת שמע. ואין זה מה שהביא רבנו יונה בשם רב האי גאון שאם יכול לכוון בתפלתו בענין שאינו שומע אותה מנגנת מותר כי שם תלה ביכולת לכוון לבו ואילו המאירי כללא כייל שאם רגיל בה מן הסתם אינו מהרהר. ומכאן למה שכתבתי בכמה מקומות בשו"ת בני בנים שבמה שדשו בו רבים שפיר יכול היחיד לסמוך שלא יהרהר [ראה להלן סימן י"ג (ז) ומאמר ב'].

ל״הודיוק לשון הראשונים כך הוא שגם שמיעה אינה אסורה למי שרגיל בקול הבתולות. כי הנה בשלחן ערוך סימן ע"ה סעיף ג' כתב שיש ליזהר בקול זמר אשה בשעת קריאת שמע והגיה הרמ"א וז"ל ואפילו באשתו אבל קול הרגיל בו אינו ערוה עכ"ל, וממה שפתח המחבר באיסור קול זמר נלמד שמה שסיים הרמ"א אבל קול הרגיל בו מותר עכ"ל היינו קול דיבורה וכן הבין במשנה ברורה סעיף קטן י"ח.

ל״ואיברא יש לדקדק הרבה בזה כי נראה ברמ"א שהרכיב ב' דעות שונות, הא' שאסור לקרות את השמע בשמעו קול זמר אפילו של אשתו והוא מספר אהל מועד הלכות קריאת שמע דרך ה' נתיב ה' והובאה בבית יוסף שם, והב' שקול שהוא רגיל בו מותר והוא מהגהות מיימוניות בהלכות קריאת שמע פרק ג' אות ס' בשם רבנו חננאל. וז"ל הגהות מיימוניות, וקול אע"ג דאין נראה לעיניים הרהור מיהא איכא, וכל אלה דוקא שאין רגילות להיגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור וכן בקול הרגיל בו עכ"ל ומשמע שהתיר אפילו קול זמר בתנאי שיהיה רגיל בו פי' רגיל באותו הקול, כי אין לפרש קול הרגיל בו דהיינו קול דיבור של אשה שהוא רגיל בקול שלה, שהרי מותר לשמוע קול דיבור של אשה אפילו אם איננו רגיל בקולה.

ל״זואין לדחות שאין זו כוונת הגהות מיימוניות אלא קול הרגיל בו פי' הקול הרגיל שלה והיינו קול דיבורה ולמעט קול זמר שאין זה הקול שהיא רגילה להשמיע, או שיש לפרשו הקול מהסוג שהוא רגיל לשמוע דהיינו קול דיבורה, כל זה אינו נראה כי בבית יוסף ודרכי משה הארוך גרסו בהגהות מיימוניות וז"ל והוא הדין לכל קול הרגיל בו לא חיישנן עכ"ל ומהו כל קול, אלא משמע לרבות אפילו קול של זמר כל שהוא רגיל בו. וראיה מהראבי"ה סימן ע"ו שהוא המקור לדברי ההגהות מיימוניות, וז"ל אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור וכן בקולה [לרגיל בו] עכ"ל, הרי שהשווה קול של בתולה לשיער שלה ואלמא אם רגיל בקולה מותר לשמוע כמו שמותר לראות השער שלה, ובהכרח מיירי בקול זמר כי קול דיבורה מותר אפילו אינו רגיל בו.

ל״חונלמד מכאן במכל שכן להתיר קול זמר של אשתו אם רגיל בזמר שלה הפך דעת ספר אהל מועד, ודברי הרמ"א שהרכיב את שתי הדעות צ"ע. ומה שכתב בבית יוסף, וז"ל כל הני לענין קריאת שמע וכן כתוב באהל מועד דקול זמר אפילו באשתו ערוה וכ"כ הגהות מימון בשם (ר"ת) [ר"ח] עכ"ל ולכאורה הוא המקור לדברי הרמ"א, אינו כן כי אין פרושו שהגהות מיימוניות בשם ר"ח כתבו מה שספר אהל מועד כתב שקול של זמר אסור אפילו באשתו כי בהגהות מיימוניות לא דיבר מזה, אלא קאי אלפני פניו דכל הני גם לענין קריאת שמע נאמרו ושכ"כ בהגהות מיימוניות.

ל״טוהאחרונים נחלקו האם מותר לשמוע קול זמר של אשתו נדה ועיין ביורה דעה סימן קצ"ה בפתחי תשובה אות י' ובספר בירור הלכה על יורה דעה עמוד ס' וס"א, ולפי הנ"ל אם רגיל בקולה וכגון שהיא מזמרת בבית תמיד אזי מותרת אפילו לקריאת שמע. וכן הוא סניף להקל לשמוע קול זמר של בתולות למי שרגיל בשירן וכשם שמותר לראות שערן, דמאי שנא. וכיון שנהגו להקל בשערן של בתולות ולא חלקו בין נדות לטהורות הוא הדין בקולן, כל שהוא רגיל בו ואינו מהרהר. ומה שבספר יראים אסר ללמוד לקול שיר של נשים ארמיות ומשמע אפילו אם מזמרות תמיד אסור לולא עת לעשות לה', לע"ד סתם ארמיות שרות שירי ע"ז ושירי עגבים ובאופן זה אסור בכל ענין.

מ׳ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה להתיר לכתחילה לשמוע קול אשה המזמרת לפננו לבדה, אבל בשירה ברדיו או דרך רמקול וכו' שעל פי דין אינה קולה ממש ובצרוף עוד טעמים [ראה להלן מאמר כ'] ובתנאי שהשירה אינה של עגבים נראה פשוט להקל.^*(הג"ה) וכן דעת הגמו"ז זצלה"ה ועיין בבני בנים חלק ב' עמוד ר"א אות ל"ז. וה' יצילנו ממכשול ומשוגה.

מ״איהודה הרצל הנקין