שו"ת מהר"ם פדוואה י״זResponsa Maharam of Padua 17
א׳שאלה יבם שנתפשר עם יבמתו שתעמוד אתו בביתו ותהיה זקוקה לו ולא תחלוץ כי זקינה היא ואינה רוצה להנשא לאיש אכן בתנאי שישליט אותה בקצת נכסים באופן שתוכל לתתם ליורשים במתנה או בירושה ולזה עשה לה שטר על קצת הנכסים והשואל אמר שבר סמכ' אחד אמר שלא יועיל שום שטר להשליט' בנכסים אם לא יחלוץ וגם אמר שאסור לדור עמה בבית אחד אפילו קודם חליצה. עוד שאל אם ירצה לחלוץ אם הוא מחויב לחלוץ בחנם שתטול כל כתובתה ותוספת' אף כי הנכסים מועטים הם ובטל ממנו תקנ' קהילות שו"ם שהברירה ביד היבם אם לחלוק עמה כל העזבון או לתת לה כתובתה ותוספתה באשר בידה שטר חליצה ממנו שזה לשונו מתחייב היבם ליתן לה חליצה תוך שלשה ימים אחר בקשת' בלי ערעור ופקפוק כלל ועיקר. ומסופק הוא אם לישנא יתירא זו הוא כאלו נכתב שיחלוץ בחנם ולא יהיה לו תועלת התקנה. ע"כ השאלה:
1
ב׳תשובה והנה נראה שהאי בר סמכא אמר הלכתא בלא טעמא לומר שלא יועיל שום שטר כי אף אם יהיו הנכסים בחזקת יבם הלא לא עדיף יבם מבעלה וכמו שהבעל יכול לתת מתנה לאשתו דרך מתנה או לפרוע לה כתובתה רק שיהיה אחר כך אסורה לשהות עמו שעה אחת בלא כתובה ויצטרך לכתוב לה כתובה אחרת לרבי מאיר א"כ גם היבם יכול לתת לה מתנה מן הנכסים או לפרוע לה כתובתה מהם ולגבי דידיה אין שייך הא דרבי מאיר וקל וחומר הוא אם הבעל דידו עדיפא מודה בנכסים כדרבא בפרק האשה שנפלו ובהחולץ יכול לתת לה במתנה כ"ש היבם דאין ידו עדיפא מידה וכל הנכסים משועבדים לכתובתה אפי' הניח מאה מנה ולא יוכל למכור דבר כדתניא בפ' האשה ואיפסק שם הלכתא בין חלק ואח"כ יבם בין יבם ואח"כ חלק לא עשה ולא כלום משום דמשועבד לה אם כן ק"ו הוא שיכול לתתם לה בעבור שכבר משועבד לה דבפ' הכותב משמע מרש"י דבאשר יגדל זכות הבעל בנכסיו אז יותר קשה להסתלק מהירוש' כאשר יתבאר לקמן מדברי רש"י ואז היא ברשותא לתת מה שניתן לה ליורשים במתנ' מחיים מאחר שהיבם נתן לה במתנ' גמורה שאף תוכל למכור וליתן ומתנת' קיימת ואף בלי מתנה יש תקנה שיורשים יורשין אותה ולא היבם באופן זה שהיבם יפרש בשטר סלוק שיעשה לה בהדיא שלא יהיה לו שום זכות בהם לא בחייה ולא אחר מותה ואז לא ירשנה כי אפילו הבעל אם יכתוב לאשתו ככה לא ירשנה כדתנן בריש הכותב ואף כי רשב"ג חולק ורב פוסק כוותי' אפילו הכי אין הלכה כמותו כמו שכתב הר"י אלפס שם. ונוהגין כרב אלפס היכא שהתוספות אינם חולקין עליו כאשר כתב מהר"ם בפרק נערה ואף כי התלמוד מקשה שם וכי כתב לה מאי הוי כו' ומוקי בכותב לה ועודה ארוסה הלא אח"כ במסקנא פריך אי הכי אפי' נשואה נמי ומתרץ נשואה ידו כידה ופירש"י והרי הוא כשותף בהן וכיון שנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל ל' דין ודברים א"כ נרא' בהדיא שלשון טוב כלשון מתנה כדברי רש"י ותנאי גמור כדברי התוס' שם ובריש הזורק מועיל אף בנשואה וכן נראה מדברי רשב"א דבמתנ' יוכל הבעל לתת לאשתו על מנת שלא ירשנה אם יפרש כך בהדיא דבפרק כ"ב דאישות מביא הרמב"ם דינא דגמ' מפרק ח"ה הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומביא שם המ"מ הרשב"א שכ' ומיהו אם מתה ירשנה ואם מכרה או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש בהדיא שלא יוציא' מיד הלקוחות. אם כן אם מועיל הפירוש שלא יוציא' מן הלקוחות אחר מותה הוא הדין בלי ספק שיועיל הפי' אף אם לא תמכור שלא ירשנ' דהא בהא תליא דאם לא יוכל לסלק עצמו מירושת' אם כן גם לא יוכל לסלק עצמו מלהוציא' מן הלקוחות אחר מותה דאין הדבר דומה לירושת אב דלא יוכל לסלק עצמו מירוש' ומסולק הוא מן הלקוחות דשם אינו צריך סילוקו כי האב יכול למכור בלי רשותו וממכרו ומתנתו קיימת שנכסיו הם שלו אבל האשה לא תוכל למכור וליתן שיהא המקח קיים בלי רשותו שאין הנכסים שלה דמה שקנת' אשה קנה בעלה וכאשר יתן לה מתנ' הוא כאלו פירש שלא יאכל פירות. וא"כ באופן שיועיל פירושו של הבעל על הפירות או על המכיר' לאחרים יועיל גם כן על הירוש' ואף כי יש לחלק ולומר דמן הלקוחות יוכל לסלק דטעם הדבר שמוציא מהן הוא דלוקח ראשון שוייה רבנן בתקנת אושא סוף יש נוחלין אם כן יוכל לבטל כחו אבל ירושה לא כמו שאר יורשין שלא יוכלו לסלק מכל מקום במתנ' ותנאי גמור יוכל לסלק ולבטל כחו שלא ירשנ' כאשר הבאתי מן רש"י ותוספות דפרק הכותב לעיל ועוד נראה לומר שהיבם כאשר יתן לה מתנה גמור' לא יצטרך לפרש בהדיא שאם מתה לא ירשנה ולא נצטרך לבא למחלוקת של רש"י ותוס' ושאר פוסקים במשנ' של שומרת יבם שמתה בפרק האשה שנפלו ובהחולץ על דברי ב"ה שאמרו הנכסים בחזקתן כי אף אם נאמר שהם בחזקת יורשי הבעל והיבם ירש את הכל אפילו הכי נראה שאחר שיתן לה במתנ' לא ירש דמה שנאמר נכסים בחזקת יורשי הבעל היינו משום שבחיי' היו בחזקתן דהיבם מוחזק בנכסים משעת מיתת אחיו שהוא יורש את אחיו דאין לה ליטול כתוב' עד שתחלוץ כאשר פירשו התוספות שם משום דאין כתוב' נגבית מחיים. אם כן מה שיורשי הבעל יורשים אחר מותה אינה משום שהם יורשין האשה רק שיורשים אחיהם שהנכסים עדיין בחזק' הראשונה ולא משום שהיבם הוא יורש של היבמה דהא כל הפוסקים שוים שנכסי מלוג שלה שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לא ירש אותה היבם כדברי ב"ה הואיל דלא היה לבעלה זכות בהם וא"כ מאחר שהיבם שהוא יורש של אחיו נתן להיבמה קצת הנכסים במתנה גמורה אין לו עוד בהם זכייה מכח אחיו כי הם של היבמה כמו נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם והוא לא ירש' אותה כך נראה לי. אכן לרווחא דמילתא אם ירצה היבם יכתוב לה במתנה בהדיא שלא ירשנה או שלא יהיה לו בהן שום זכות לא בחייה ולא במותה. ומה שאמר האי בר סמכא שלא יכול לדור עמה אפילו קודם חליצה לא שמיע לי ולא סבירא לי כי בתשובות הרשב"א בסי' ר"ט יש שאלה יבם שחלץ יבמתו אם מותר להיות עמה ולאכול על שולחנו אחר חליצה ומעשה בא לידנו באחד שהיתה בת אחותו יבמתו וגייסי אהדדי מחמת שהיתה אוכלת על שולחנו בחיי בעלה וכן לאחר מיתתו מי הוי כארוס וארוסה כדגייסי אהדדי ע"כ השאלה. א"כ נראה במה שהיתה אוכלת על שולחנו אף אחר מיתת הבעל שהיתה זקוקה לו לא היו מסופקים אם יאות עבדי רק על אחר חליצה שאלו וגם הרשב"א לא הוכיח השואל על זה והשיב לי על אחר חליצה לבד שמע מינה שאין בזה חשש איסור ומילתא דמסתברא הוא כי אפילו אחר חליצה לא היה ראוי לחוש כי אינו דומה לארוסה דגייסה שנתגרשה דההוא גייסי בדבר אישות שהיו דעותיהם להתקרב באישות שלכך עשו אירוסין ויש לחוש אחר גירושין שישובו לכסלם אבל חלוץ וחלוצה שלא עשו מעשה שמורה שדעותיהם להתקרב אין לחוש וכן רמז הרשב"א עצמו שיש לחלק. אכן מאחר שמצא קצת ראיה מהירושלמי מסיים ואומר בלשון הזה משמע נמי לכאורה דחולץ דכוותיה וכו' ואמינא הבו דלא לוסיף עליה ודוקא חלוץ וחלוצה דאם יבא אחר כך עליה יהיה בו איסור דאורייתא לכל הפחות לאו דלא יבנה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל קודם חליצה אף אם יבא עליה אין בו ודאי איסור דאורייתא אפי' לאבא שאול דסובר דאם מכוין לשם נוי דפוגע בערוה דדלמא לא יכוין לשם נוי אלא ליבום כל שכן לחכמים דסברי יבמה יבא עליה מכל מקום שם בפרק החולץ ויש מי שפוסק כוותייהו משום הכי אין למילף מן חלוצה וכל שכן דאין למילף מגרושה אף לאותן פוסקים שפסקו דאפילו פנויה גרושה לא תדור מ"מ יש בו איסור זנות שבא על גרושתו הפנויה וגם יש לחוש מחמת שכבר הורגלו באישות כנ"ל. ועל אשר שאלת אם הלשון של שטר חליצה בלי ערעור ופקפוק כלל ר"ל בחנם ולבטל תקנות הקהילות אין נראה לי לבטל התקנה בעבור מלות אלו שהם לשונות של תקוני שטרות שרגילות הסופרים להתייפות בהם ברצונם מרחיבים ברצונם מקצרים ועוד שאף בלשון התקנה עצמה שנתקיימה במעגנצא שהיא של שו"ם כתוב לפני וז"ל יש ברירה ביד יורשי המת והיבם יפרעו להיבמה הכתובה במזומנים או יתנו לה חצי הנכסים שהניח כמו שהם ולא יהיה יותר ביניהם שום פקפוק או נדנוד אלא כמבואר יעשה כמו שגזרנו ע"כ הרי הלשון של התקנה עצמה אמרה בדומה לזה בלי נדנוד ופקפוק. ושלום:
2
