שו"ת מהר"ם פדוואה נ׳Responsa Maharam of Padua 50
א׳וראיתי בעלי קרנים קרני הוד להם מנגחין אהדדי במלחמת' של תורה האלוף ה"ה מהר"ר קלמן יצ"ו ומרגניתא דלית ביה טימי משיב חכמים אחו' גדול מרב' שמו כמ"ר יצחק פורט כ"ץ יצ"ו. בעסק ראובן ושמעון אשר נשתעבדו בקומפרמיס"ו בטענה שיש לראובן על בן שמעון ונשתעבד שמעון שבנו ישוב לעיר ההיא קוד' חנוכה ובשובו קודם הזמן לא יפרד מן העיר בלי רשות הדיינים מבוררים עד יצא לאור משפט פסק המבוררים וכן שמעון שבא קודם הזמן ואחר כך יצא מן העיר מהלך יום אחד ושב למחרתו והמתין שם עד בא ראוב' בעל דינו אשר לא היה בעיר בשובו בתחלה ובקומפרמי"ס הוקצב עונש ש' דוקא"ט על שמעו' על כל תנאי אשר יעבור הוא או בנו על דברי הקופרמי"ס או על מה שיפסקו המבוררי' והשליש מעונש ההוא הקציבו להקדש ב"ה של כמ"ר י"פ יצ"ו ועל דא נפקא ניצוצא דנורא מפומא דמהרר"ק הנ"ל להאלוף כמ"ר י"פ הנ"ל ומפומא דכמ"ר י"פ למהרר"ק הנ"ל ושניהם לשם מצוה נתכוונו מהרר"ק נטפל לקריביה כר' יוחנן להפך בזכותו של שמעון וכמ"ר י"פ הגבאי נאמן לבדק ב"ה שלו מהפך בזכות ב"ה ולזה כל אחד בהוד קרניו מנגח לשבר ראיות חבירו זה בונה וזה סותר בראשונה האריכו הספי' בדיני אסמכת' אם מהני גבי צדקה כי נחלקו בזה הפוסקים וכל דבריהם המה כתובים ומה לי לשנות בהם. אמנם דבר אחד מצאתי אשר לא אבין ולא אוכל להתאפק מלהזכירו וזה. כי בהרבה דברים השיג האלוף כמ"ר י"פ יצ"ו על דברי הרב הנ"ל ומחה אמוחיה ומדוע לא נכוה בפושרי' במה שכ' וז"ל ונ"ל דאפי' לדברי הרמב"ן ומהר"ם אין שמעון חייב לפרוע המאה דוקא"ט מכמה טעמים חדא דטעם המחייבין הוא מכח אמיר' לגבוה ויש בתשובת רשב"א דלא אמרינן אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט בהקדש עניים וכו' מי יגלה עפר מבין עיני אם מהר"ם ורמב"ן מודים בזה איך ימצאו רגליהם בבית המדרש ואנה ימצאו דבריהם שלגבי צדקה ליכא דין אסמכתא מאחר שהטעם הוא אמיר' לגבוה וכו' והם מודים דלא אמרינ' אמיר' לגבוה גבי עניים ול"ד ודברי פי חכם חן האלוף כמ"ר י"פ אשר כתב מאן לימא לן שהקדש לב"ה הוא לצדקה אף אם סתם הקדש הוא לעניים אולי כאשר מבואר הקדש לב"ה הוא לבדק הבית וראוי לעיין בו אם כחו עדיף מצדקה ומה מתוק לחיך מתחלת המחשבה אשר מצא האלוף מהרר"ק בכתבי מהר"י ז"ל בסי' קע"ג דמדמ' דבר זה לקני את וחמור דפ' מי שמת וכאן הקנה להקדש והדיוט יחד אך יפה השיבו האלוף כמ"ר י"פ דהלכה כרב נחמן דגובה מחצה. אמנם אין אנו צריכין לכל זה מאחר שמהר"ם פוסק דהיכא דאיכא שבועה ליכא דינא אסמכתא אפילו גבי הדיוט כאשר הביא כמ"ר י"פ מן הג"ה קטנה שמצא במיימוני בתשוב' השייכא לספר הפלאה ולפני היא תשובה ארוכ' בחדושי מרדכי ואתם אהובי תמצאו הספ' ביד יורשי הגאון מהר"ר ליווא ס"ל ז"ל ותשובה זו שמה בפרק קמא דב"מ בדף תקל"ה וכתב שם וכן אני דן כו' ומעשה רב א"כ בנדון זה נפלו כל טענו' אסמכתא מעתה לא יהיה שייך כאן קני את וחמור לפי זה. ואשר כתב האלוף מהרר"ק שהשבועה הנכתבת בקומפרמי"ס היא ריהט' דסופרי' כסדר תקוני שטרו' אמנם שמעולם לא נשבע והביא ראיה מתרומ' הדשן והאלוף כמ"ר י"פ השיבו שפיל לסיפי' שכתב דוקא לענין איסור שבועה דלא מחייב בית דין להזהירו אבל לענין דינא וכו' צריך לדקדק וכו' ומהרר"ק השיבו במהדור' בתרא שודאי אצלו שראובן בעל דינו אינו טען ששמעון הוצי' שבוע' מפיו עכ"ל. לדעתי לא כוון מהרר"ק האמת בדברי מהר"י בדבר הזה כי כל דברי מהרר"י בתשובה ההיא מראש ועד סוף סובבים שאפילו ב"ד מודה שלא נשבע בין בשאלה בין בתשובה דאל"כ היה ראוי לו לומר בלשון זה אבל אם אינו מודה אלא נר' דאף זה מיירי כמו שהזכי' בשאלה שאמר שמעון יהי כן יש לי כתב בחתימ' שנשבעת עליך לקיים ואפילו הכי כתב הרב שלענין דין ממון אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית וכו' ר"ל חתימת ידך תחייב אותך והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם פרק י"ב דמכיר' דמפרש הכי דברי רבי יוחנן דריש פרק הנושא אם אמר אני חייב לך מנה בשטר דאדם יכול לחייב עצמו בהודעתו אף על פי ששניהם מודין שאינו חייב כלום וע"ש ברמב"ם. גם דברי מהררי"ק שהביא מסימן נ"ב סובבין על איסור שבועה אם נקרא' עד"ר שאין לה הפר' ואינו מדבר בעסק ממון ובלעדי זה דקדוקו בלשון הוציא מפיו עד"ר אינו נראה שרצה למעט ולומר דוקא הוציא מפיו ולא כתב שאין זה כוונתו בתשובה ההיא רק רצה לומר ע"ד רבים סתם ולא פירש שמותר ולזה מפרש שלא תאמר שהעדים אומרין לשון זה ומעידין שהוא נשבע עד"ר ואז יהיה משמע שפרע הרבים רק פירושו הוא אמר בפיו לשון זה עד"ר היינו סתם כי בדבר הזה כל עסק התשובה שם. ועוד נראה לומר שנדון דידן שאני מאחר שבסוף כתבו העדים וכל הנ"ל קבלו עליהם החלקין הנ"ל בח"ח ושבועה וכו' בסדר השטרות ולמעלה בקומפרמי"ס יחדו לשמעו' שבועה ת"כ עלי' קיום הפסק שיפסקו וגם על הקומפרמי"ס שהרי כתב אחר כך וז"ל אף אם יפרע הקנס מ"מ השבועה במקומה תעמוד עד יקיים דברי הקומפרמי"ס ומבוררין בענין ע"כ. א"כ נראה שתוס' זו שיחדו לשמעו' שבועה לא דברי חלומות הן אלא דוקא והוא ראה וקראה וסבר וקבל עליו כאשר כתב כמ"ר י"פ ולפי זה אין בידי לפטור שמעו' מטעם טענת אסמכתא. אמנם מטעם אחר נראה לי דשמעו' פטור והוא מה שכתב מהר"ק דרך עראי ובעיני הוא העיקר שיש כאן אומדנא דמוכח ואזלינ' בתר אומדנ' זה כמו שאר כל אומדנא דבתלמוד כגון הכותב כל נכסיו לבנו האחד או לאשתו דלא עשאה אלא אפטרופ' או מכר אדעתא למיסק לא"י או שמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ודומיהן כי בודאי המכוון לא היה להעניש שמעון אם יצא מן העיר דרך עראי מהלך יום וישוב תכף טרם יבא ב"ד כי לא היה כוונתו כשלמה המלך ע"ה עם שמעי בן גרא למצא לו עלילה וכ"ש אם הלך להביא הדיין כאשר הביא כתב ראיה שבקש הדיין ולא מצאו ובפרט אחר שראיתי בכ"י של האלוף כמ"ר י"פ שנתן ליד שמעו' בטחון שלא להרבות העונשין הכתב ההוא מחייבו מצד אחד ומזכה אותו מצד א' וזה כי מה שבקש שמעו' בטחון ממנו שלא ירבה בעונשין יותר מכדי נכסי בנו מזה נראה שלא היה דעתו באסמכתא אלא גמר והקנה אכן ממה שכתוב בפתק' ההיא וז"ל והכח אשר ביד המבוררי' לגרוע ולהוסיף העונשין עד סך ש' שקו' לכל פרט ופרט לא נעזבנו ולא נטשנו כדי להחזיק בידינו מקל ורצועה לאיים עליו ועל בנו כי ישמעו לקולינו למען ייטב להם ומצא חן בעיני אלקים ואדם אך בהחלט מתח' ידינו לא יצא דבר בלתי מתוקן ח"ו וכו' א"כ אז בשעת עשיית הקומפרימי"ס אשר נעשה ע"פ כמ"ר י"פ הנ"ל והוא הוא אשר סדר ותקן הכל לטובתם היה המכוון לבד לאיים עליו שישמעו קול הדיינין ולא יעשו עול לבטל הדין ולחרחר ריב ומדון אמור מעתה איך יהיה זה בר עונשין על שהלך עראי חוץ לעיר יום אחד ושב טרם נמצא שם בעל דינו ולא היה בזה שום ענוי דין ולא עוות דין ולא שום הוראה שלא יהי' ציית בודאי אומדנא רבא היא לכן בלי ספק אין בזה בית מיחוש גבי הדיוט ואין להדיוט שהוא ראוב' שום התחלה לתבוע הקנס שהוא חלקו רק כי לגבי הקדש יש בו קצת טענה אבל אינה כהלכה והוא מה דאיתא פרק מי שמת גבי ש"מ שכתב כל נכסיו דאזלינן בתר אומדנא מאחר שלא שייר דאם עומד חוזר ושם איבעי' להו הקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו לענין מהו ועלת' בתיקו ונשאר בספק אם אמרי' אומדנא גבי הקדש וצדק' והרא"ש פוסק שם שאין מבטלין ההקדש וההפקר והצדק' מאחר שספק הוא אם אמרינ' אומדנא וכן כתב לעיל מזה דאין מבטלי' המתנה הכתבה אפילו אין ברור לנו האומדנא גבי ספק אם יש לו יותר נכסים ולפי זה גם בנדון דידן לגבי הקדש יכול לטעון הטוען אמנם כל שאר הפוסקי' לא הסכימו לדבריו רק פסקו בזה ככל שאר תיקו דממונא שבתלמוד שהוא לקולא לנתבע שם הגה מא"ז ורבי' ניסים שם גם הרמב"ם בפי' י' דזכי' ומתנה וכן נראה דעת הרי"ף שהביא התלמוד בצורתו ואינו פוסק אם כן נשען על הכלל שנאמר בכל תיקו לקולא וגם הרמ"ה בטור ס"ה ומה שהמעו' ביד כמ"ר י"פ אף אם הושלשו מתחלה לבטחון זה להפרע ממנו אם יעבו' מ"מ נראה ודאי שכל עוד שאינו ברור שעבר המעות הם של שמעון וכשנגדו נקרא המוציא ועליו הראי' ושמעון יכול לומר קים לי כרבי' אשר אתי ויפה כוון הרב שכמ"ר י"פ יבקש טובת הצדקה לפשר ואף שמעון לא יתקע עצמו לדבר הלכה ויהא עליו מורא דברי הרא"ש לוותר קצת ממונו גבי הקדש ולא מכח הלכה כלל רק לפני' משורת הדין להסי' לזו' שפתים וזה הנראה לע"ד נאו' מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל:
1
