שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט קנ״אResponsa Maharashdam, Choshen Mishpat 151
א׳ילמדנו רבנו ר' וש' ולוי היו חברים זה ימים ושנים בזמן קדמון ולקחו ונתנו משא ומתן עד אין מספר הן במדודים הן בחליפין הן בהלואה על משכונות וזה ימים שנתפרדה החבילה איש ואיש לאהלו והנה בכל יום ויום הגוים אנשי המקום כל יום יום הולכים ויורדים מנכסיהם ומעלילים עליהם באומרם איך הם לקחו את שלהם משכון ששוה י' זהובים בזהוב א' וע"ד חליפין הסחורה שאבדו כ"כ ממון וכיוצא בזה רבו כמו רבו והנה ש' ולוי רוצים לעקור דירתם מאותו מקום ולילך לדור לעבר לים ור' אמר להם אנה תלכו ואתם מניחים אותי פה לבדי ואם יבא איזה ממון אנה אמצא אתכם שתפרעו עמי איכה אוכל לבדי שאת משאכם ורבכם רק יפול המשא עלי לבדי ענו ואמרו ש' ולוי לר' אם תפחד צא גם אתה מפה ולא תמצא לבדך פה ענה ר' ואמר מטופל אני בבנים והמשא כבד עלי לילך אל מקום ואל עם אשר לא ידעתי תמול שלשום וק' עלי כקריעת ים סוף לכן ילמדנו רבינו הדין עם מי אם יוכל ר' לכוף את ש' ולוי שיניחו לו אדם שיענה לכל באי לדין עמו ויפרע בעדם חלקם או אם יוכל ש' ולוי לכוף לר' שיעקור דירתו מפה או ששמעון ולוי אינם מחוייבים להניח שום אדם במקומם לענו' לבעלי ריבם ושכרו הרבה מאד להציל עשוק מיד עושקו:
1
ב׳תשובה לכאורה היה נר' לפשוט בעיא זו מהא דגרסינן פ' השותפין ההוא דמי כליל' דשדו אטבריה אתו לקמי דרבי ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו כו' וכתוב הגהה באשרי וז"ל מכאן אומר ר"ת אם השר הטיל מס או מתנה על בני העי' וברחו מקצתן ופטורין מן המס ואין אלו הנשארים יכולים לדוחק' לתת עמהם ע"כ הרי לך דאלו כלם בזמן שהיו בעי' כשותפי' נינהו וכלם חייבים בחוב זה ועכ"ז הבורחים פטורים הכא נמי בנ"ד אפי' את"ל שחוב זה חייבים כלם הבורחים היו יכולים לברוח וכל שלא יבא מידו ולהנצל מזלו הרע גרם לו ואין לו דין על חבריו ואפי' לפי תשובת ר"י כ"ש דנר' לו דאם היה כובס תובע כו' מ"מ נר' מדבריו שלא היה יכול לעכבם כלל אלא אחר שיפרע אז היה יכול להזמינם לדין ולא קודם וזה ברור ממ"ש ערוקו משמ' דלכ"ע יכולי' הם ואין מוחה ואין מעכב ואע"ג דמתו' דברי הנמקי אינו נר' כן שהרי כתב וז"ל ערוקו לא רצה לכופם משום דניחא ליה דליערקו כו' עד הא לאו הכי לאו כל כמיניהו דליערקו דמאחר דשדא מלכא דמי כלילא נתחייבו כלם ליתן כו' מ"מ דוקא היכא שכבר חל עליהם החוב אבל קודם אפי' לדידיה אין מי שיכול למחות כמו שיר' המעיין בדבריו וכל שכן שמהר"ם הסכים לס' ר"ת בתשובת השייכות לספר קנין וז"ל ואם השר מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו אחרים עמהם וראיה מפ"ק דב"ב ההוא דמי כלילא כו' עד ולכאורה אותם שברחו היו פטורים וכו' עד אלא עלילה היתה ולא היו שותפין בזה להכי אעפ"י ששמו עליה' מתחלה על כלם הבורחים פטורי' ע"כ והדברי' נראין ק"ו השתא התם שכבר נתגל' ונר' הנגע עכ"ז הבורחי' פטורי הכא בנ"ד שעדיין לא נראה נגע בעלילה ממש עאכ"ו שיכולים לברוח ש' ולוי ואין כח ביד ר' לעכב בריחת' ואין לו דין עמהם. אבל מתוך תשובת הרא"ש והביאו בנו הטור ח"מ סי' קע"ו וז"ל עוד אירע בעוד שהיו שותפין כו' עד ועוד תובעו כשהיה מתעסק היה לו משכונו' של אחרי' ומכרם וירא שיבא לו הפסד (מזה שיעשה לו שטר) גם בזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חלקו מההפסד שיבא לו מזה ור' אומר כשיבא לך הפסד או אפרע לך באלו התביעות ירא' שאינו חייב לעשות לו שטר כו' עד וכן במשכונות שזוכר יודה ר' בפני עדים כל הדברי' ויכתבו הודאתו ויתנוה לשמעון ע"כ משמע מכאן שמן הדין היה חייב ר' לפרוע חלקו עם ש' א"כ בנ"ד נמי היו חייבי' ש"ול לפרוע כל החלק שיגיע לחלקם מן ההפסד שיבא לר' כפי דעת הרא"ש והיה אפשר לומר דהרא"ש פליג אר"ת ואמהר"ם וס"ל כריב"ש ואם היה כן האמת ק"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ה"ל ספ' דדינא ומספק לא מפקינן ממונא ולפי זה נשארו פטורי' ש' ולוי לגמרי אבל מ"מ נר' לומר דבהא לא פליגי וכ"ע מודו שהם חייבים בהפסד וטעמ' דמלתא דשאני הכא דכיון שראובן נהנה מאותם המשכונו' שמכר שותפו אין מן הדין שיאכל הוא וחדי והלה ש' שתפו ילקה אלא שכבולעו כך פולטו וכמו שנהנו שניהם כך אם יגיע הפסד יפסידו שניהם אבל התם בההיא דכלילא הנ"ל לא נהנה שום א' מהם ומי שילק' ולא יברח מזלו גרם וק"ל מ"מ נר' בעיני דבר פשוט שאין ביד ר' כח לעכב בריחת' ואינ' חייבי' ליתן לו ערב ולא לעשו' לו שטר וזה ברור שהרי הרא"ש כ' בפ' שאינו חייב לעשות שטר כו' אלא שיודה בדברי שהיה העסק כדי שידעו אח"כ אם יבואו התובעים בעלי המשכונות ויתבעו מר' משכון פ' וידעו העדים שאותו המשכון היה מן העסק שהיה לר' וידעו בבירור שנפסד באותו המשכון כך וכך ואז יפרעו חלקם כשיתבע אותם ר' לדין לא שטר חייוב ולא קנין ולא ערבו' וגדולה מזאת נר' בעיני שהרי כתב הטור ח"מ סי' ע"ג לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע מלוה שלו כתב הרמב"ן שאין ב"ד נזקקין לו עד שיגיע זמנו וכ"כ רב יהודאי גאון כו' עד אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא נתנה מלוה ליתבע קודם הזמן ואפי' לדעת הרי"ף דפליג דשאני התם דהא ודאי המוכר חייב באחריותו וכבר יצאו עסיקין אבל בנ"ד ודאי דכ"ע מודו שאין ש' ולוי חייבין שעדיין אינו חייב כלל וראיה לדבר שהרי הרא"ש דס"ל כהרי"ף וכתב דבמלוה כשירא ומבקש מב"ד שיעכבו הנכסים אם רואה הדיין אמתלאה לדבריו מצוה הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר ובתשובה הנ"ל כתב שאינו מחוייב אפי' לעשות שטר כנ"ל אלא ודאי דשאני הכא שהלוה ודאי חייב אבל התם מאן לימא לן דיתחייב סוף דבר דנר' בעיני דבר ברור שאין לר' על ש' ולוי טענה כלל ") אבל במה שבא בשאלה אם יוכלו ש' ולוי לכוף לר' לצאת בהא ודאי צריכא לעייוני דיש פנים לכאן ולכאן מצד א' נר' שיכולים כיון שהוא מזיק להם בעמידתו שם ואע"ג דנר' דקי"ל כר' יוסי דעל הניזק להרחי' את עצמו לא על המזיק מ"מ נר' דה"מ היכא דאפשר לניזק להרחיק את עצמו אבל בנ"ד שאפי' שירחיקו משם לא יועיל כלל כיון שהוא נשאר שם ודמי למ"ש הרא"ש והביאו הטור ז"ל ח"מ סי' קנ"ח וז"ל נר"ל שר' חייב לסלק הזיקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו כו' עד וגם תשמיש ש' קבוע וא"א לו לסלק את עצמו כו' יע"ש משמע דהיכא דא"א לניזק לסלק את עצמו מודה ר' יוסי דעל המזיק לסלק את עצמו והכא ודאי א"א לש' ולוי לסלק את עצמו א"כ היה נר' שר' חייב לסלק עצמו משם כדי שלא יגרום נזק לש"ול אמנם מצד א' נר' דה"מ שעל המזיק להרחיק את עצמו כשעושה המזיק מעשה שממנו נמשך הנזק לניזק אבל אינו מחוייב לעשו' מעשה כדי שלא ימשך נזק לחברו כיון שהוא אינו עושה מעשה לא גדול ולא קטן שימשך נזק כההוא מעשה דהרא"ש ואדרבא נר' להביא ראיה דאין יכולים לכופו דהא כתב הר"ר בר שמואל הנז"ל דנר' שאם הכובס היה תוב' אח"כ לדין שהיו חייבים ואם אתה אומר שהיו יכולים לכופו למה היו חייבי' הבורחים נימרו ליה אתה גרמת לעצמך והיה לך לברוח אלא משמע שלא היה כח בידם לכופו לכובס שיברח שאם היה כח בידם לכופו ודאי לא היו חייבים לו בדין כלל ואע"ג דלדעת ר"ת אין ראיה מ"מ בהא אפשר דלא פליגי וכ"נ בעיני ודאי דאין לכופו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
2