שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט ע״הResponsa Maharashdam, Choshen Mishpat 75
א׳ראובן מכר לשמעון כל כך ואלינסי' לזמן ב' חדשים לערך ק"א לבנים הא' והתנה עמו שלזמן הפרעון יפרענו בגרושוש יפים וטובים שלמי המשקל ועשה עמו שטר וזהו תורף השטר בפנינו ח"מ הודה ראובן הודאה גמורה שחייב לשמעון בחוב גמור פ' גרושוש יפים וטובים שלמי המשקל ולבנים ע' מחמת מ' ואלינסייאס שקנה ממנו לערך ק"ח לבנים הא' והגיעו לידו בלי שום פחת והונאה כלל ונתחייב לפורעם לו או למוציא שטר זה בעדו ואפי' בלי הרשאה בגרושוש יפים וטובים שלמי המשקל ולא בדבר אחר מהיום עד תשלו' ב' חדשים כו' וקוד' שהגיע זמן הפרעון יצא דבר המלך שלא יהא שום אדם רשאי לפורעם ולקבלם יותר ממ' לבנים הגרושו' ועתה שמעון טען לראובן שהוא חייב כל כך גרו' לערך נ' לבנים הא' כאשר היו שוים באותו פרק ובאותו זמן וכאשר נתחייב בשטר לפרוע לו כ"כ גרושוש כנר' מלישנ' קמא דשטרא שהוא חייב לו פ' גרושוש ומ' לבנים וראובן טוען ואומר שהוא מכר לו כל כך ואלינסיאש לערך ק"א לבנים הא' כאשר היו שוות ואם התנה עמו שלזמן הפרעון יפרענו בגרושו' ולא בדבר אחר היה כדי שיפרענו במטבע עובר לסוח' ושהכל רצים אחריו בגרושוש ולא במעות רעים כי אם משופרי שופרי כנודע שלא היו בכל המטבעו' יותר טוב מהגרושוש ועתה שהדבר יצא מפי המלך יר"ה שלא יעברו יותר מארבעים לבנים איני רוצה לקבל' ביותר אפי' בשוה פרוטה דדינא דמלכותא דינא ואם התנה עמו שלעת הפרעון יפרע לו פ' גרושוש ומ' לבנים ואם פחתו פחתו לו מפני שהוא מכר לו לערך ק"א לבנים הא' ונתחייב לפורעם לו בגרושוש ולא בדבר אחר ואם פורע לו לערך חמשים אינו פורע לו האדרות לערך ק"א אלא לערך פ' לב' ואם אינו רוצה לפרוע בגרושוש לערך מ' לפחות יפרע לו במעות טובים לכן ילמדנו ר' הדין ע"מ:
1
ב׳תשובה הן אמת כי בדבר זה שאירע שנת השמ"ב בירידת חשיבות הגרושוש והזהובים נמשכו מריבות וקטטות מיני' ממיני' שונים בין הסוחרים אשר חשבתי שיעשו הם הסוחרים עצמם סדר ואופן שימנעו המריבות מבין בני אדם אבל הם לא עשו כן אלא איש לדרכו פנו אשר על כן הוכרחתי לגלות דעתי כיון שידעתי שכבר קדמני אחר וגלה דעתו לכן שמתי גם אני את לבי לגלות מה שנראה בעיני ואען ואומר כי לכאורה יראה מלשון התלמוד והפוסקים ז"ל כי מי שנתחייב לחברו גרושוש או זהובים בזמן העליה בין דרך מקח וממכר ובין דרך הלואה יפרע עתה בעת הירידה אותו סכום מגרושוש או מזהובים ולא יותר דגרסי' בגמרא פרק הגוזל עצים איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע רב אמר נותן לו המטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לך הוצא במישן אמר ר"נ מסתבר מלתא דשמואל דאי' ליה אורחא למיזל למישן אבל לית ליה אורחא לא והביא הרא"ש בפסקיו שלשה חלוקים א' אי קפדי מלכיות טוב' שמחפשין את האדם על המטבע אפי' אית ליה אורחא למיזל הוי כאלו לי' ליה ואי לא קפדי כלל אפי' לית ליה אורחא פורע לו באותו מטבע הראשון ואי לא קפדי טובא אלא כשמוצאין אותו אז אי אית ליה אורחא פורע מאותו מעות אשר נפסל כיון שאפ' להוציאו ע"י הדחק ובפי' המלוה על המטבע כתבו התוס' שפי' הקונדרי' הלוה לחברו שו' פרקמטי' וקצב לו מעות סכום כך אז נותן לו מעות היוצאים באותה שעה אבל הלוהו נותן לו מעות שהלוהו כו' עד וה"ה אם הלוהו מעות וקצב לו שישל' לו מעות שמשלם לו מטבע היוצא ע"כ והקשו על פירושו יע"ש ופירשו הם דבין שמכר לו פרקמטיא ובין שהלוה לו מעות אם התנה עמו שישלם לו מעות כיון שפירש לו כך סתמא דמלת' לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל לאו שמו מטבע ע"כ ונראה כפי מ"ש התוס' בפי' רש"י ז"ל שאמרו וה"ה כו' א"כ אין הפרש בין פירושם לפי' רש"י לענין הדין אלא שהרויחו הם לשון המלוה ומ"מ נרא' בעיני שאינו כן אלא שלדעת רש"י אינו שמתנה בפירוש אלא שקצב לו הסחורה ואמר לו הרי סחורתי קנויה לך בכ"כ מעות אבל לדעת התוספות מיירי שאמר לו על תנאי זה אני מוכר לך שתפרע לי מעות כנ"ל מ"מ נראה דלכ"ע על הסתם פורע לו באותו מטבע ובאותו שיעור שהיה עובר בשעת המש' ומתן כ"ש בנ"ד שנותן לו המעות שהתנה עמו ואותו סכום ואפי' לפי' רש"י דמיירי בלא תנאי ואפ"ה פורע לו מטבע היוצא בשעת הפרעון מ"מ במי שקוצב סך כך גרושוש נר' שאם יתן המנין ההוא והמטבע ההוא יצא י"ח כ"ש בנ"ד שהמעות לא נפסלו אלא שהוזלו לבד והמטבע הוא הוא הראשון הוא הוא האחרון וכבר כתבו התוס' שלכל הפרושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוהו יפרע לו כ"ש כאשר מקיים התנאי הכתוב שהתנה עמו ליתן ק' גרושוש או ק' זהובים שבתתו המנין יצא י"ח כל זה היה נראה לכאורה בלי ספק אלא שלפי האמת אין הדעת סובל שימכור אדם סחורה ומרויח בה כפי התנאי שעושין י' לק' ובשע' הפרעון נהפוך הוא שמפסיד מן הקרן וכן שהלוה אדם לחברו ק' זהובים או ק' גרושוש ובשעת הפרעון יתן לו פ' ויצא פטור לזה אני אומר שאח' העיון במה שבא בגמ' אחר מחלוקת רב ושמואל בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באות' שעה א"ל ואפי' כנפיא אמר ליה אין אמ"ל ואפי' כתרטיא אמ"ל אין והא קא זילי פירי חזינן אי מחמת טבע' זיל מנכי לו ואי מחמת תרע' זיל לא מנכינן ליה והא קא שבח לענין נסכ' כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יאושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמי טייעא עד עשרה בתמניא ע"כ והך בעיא הוי מסקנא הכי בין לפירוש רש"י ז"ל דפסק בפלוגתא דרב ושמואל הלכה כרב בין לשאר הפוסקי' דסברי דהלכה כשמואל וכמ"ש הריב"ה י"ד סי' קס"ה למדנו מכאן שאם אנו רואים שבשביל המטבע חדש נותנים לאיש פירות יותר ממה שנותני' בשביל הישן לא יפרע אלא לפי חשבון הישן וכ"כ רב אלפס ז"ל והרמב"ם והסכימו שכן הדין אם פחתו ממנו וכ"ד הרשב"א וכן דעת בעה"ת וכ"ד הרא"ש ובנו הריב"א ז"ל א"כ כשם שאם הוסיפו על משקל המטבע אם הוזלו הפירות בשביל אותו התוספות לא יתן לו מן המטבע החדש דהוי רבית שכן להפך אם פחתו משקל המטבע עד שנראה שאין נותנים כ"כ פירו' עתה במטבע החדש כמו שנותנים במטבע הראשון צרי' שיתן לו שווי מטבע הראשון כדי שלא יפסיד מלוה ואחר שאנו רואים שתלוי ענין זה בזילי פירי או ביקירי פירי מה לי שיהיה הפחת או העילוי מצד המשקל או מחמת גזר' ומאמר המלך יר"ה הכל אחד דדינא דמלכותא דינא וא"כ אח' שאנו רואים שבשעת עליית הגרוש או הזהוב היו נותנים סאה בשקל אחד ועתה שירד עפ"י גזרת המלך יר"ה באותו שקל אין נותנין אלא ג' קבין נמצא שאם היה פורע הגרו' באותו שווי שהיה בשעת מלוה אין כאן פרעון אלא ודאי שחייב הפורע ליתן לפי שיווי דהשתא עד שיהיו עולים המניין מן הגרו' כשעו' שהיו עולים בשע' העלוי אלא שאם ימצא מקו' שעוברים המטבעות כשיווי הא' איל"ל הדין של רב נחמן הנ"ל לפי דעת הרא"ש אך הרמב"ם כתב פ"ד מהל' מלוה ולוה וז"ל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו מטבע שהלוה לו ואם אין לו דרך נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ולא הזכיר החילוק הג' שכתב הרא"ש בנו הריב"ה לא הזכיר החילוק הג' כמ"ש אביו אלא שכתב ז"ל אבל אם אין לו דרך שם או אפי' אם יש לו דרך שם וקפדי המלכיות שמחפשין על כל מי שיש לו מטבע הנפסל צריך ליתן לו מטבע החדש ואין המלכיות מקפידות כלל שאפי' במקומו יכול להוציאו צריך לקבל מטבע הנפסל אפילו אם אין לו דרך שם ואפשר שכן פי' הרמב"ם גם הרא"ש יסבול זה הפי' למדנו מכאן דהיכא דזילי פירי או יקירי פירי צריך ליתן לו מטבע היוצא באופן שלא יפסיד המלוה וגם שלא יפסיד הלוה ועתה אני אומר שידוע לכל שאנו הולכים לעולם בתר אומדן דעתא אפי' בענין שבועה החמורה שנזדעזע העולם עליה אמרי' באומד הדעת אדעתא דהכי לא משתבע וכן לענין ממון אמרי' ש"מ שאמרו לו נכסיך למי והשיב כמדומה לי שיש לי בן ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפ' נודע שהיה לו בן או שהיתה אשתו מעובר' אין מתנתו מתנה אפי' שמת הבן או שהפילה אשתו והטעם לפי שאנו הולכים בתר אומד הדעת שאם היה יודע באותה שעה שהיה לו בן או שהיתה אשתו מעוברת לא היה מצוה כך ועל כן אני אומר שאפילו שכ' בשטר שחייב ליתן לו ק' גרושוש שיש לנו לילך בתר אומד הדעת שלא התנה כן אלא לתועלת ותוספת טובתו ואיך אפשר יהפך לו אור לחושך ויתן לו פ' בעד ק' אלא ודאי לעולם יש לו ליתן שיעור ק' ושנינו במשנה פ' אעפ"י בכתובות אם רצה כותב לבתולה אלף נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין גובה את הכל ר' אליעזר אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה עד כאן ופסקו כרבי אליעזר הרי שכתב אלף ואפי' הכי מן האירוסין אינה גובה אלא הק' מפני דאמרי' שלא כתב לה אלא על דעת לכונסה הכא נמי אע"פ שכתב ק' אמדינן דעתיה דאנן סהדי שלא כתב כן אלא אדעתא שיעמדו הגרושו' או הזהובים בשיוויים ומצאת' כתוב טעם למה אנו אומרים כשהוסיפו על המטבע עד חומש ולא יותר ולא זילי פירא שנותן לו ממטבע החדש אעפ"י שיש שבח בנסכא יש אומרים לפי שאם היה מחזיר המטבע לנסכא יפחות החומש לחסרון ההתוך ובשכר הצורף ועוד דקים להו לרבנן דאפי' בטבעא קמא איכא זוזי דתקילי טפי עד חומש והמרדכי כת' דמסתמ' דע' הלוה כך אם ישתנה המטבע לא ינכה לו עד שיעו' זה כל מי שחננו ה' דעת יראה מכאן שטרחו ויגיעו לתת טעם איך אפשר שיתן הלוה למלוה יותר ממה שקבל אפי' דלא זילי פירי מחמת המטבע אלא דאשכח נסכא מצד עצמו אמנם כך פירות נותנים בעד החדש כמו שנותנים בעד הישן ואפי"ה הוצרכו לבקש טעם לזה או מפני שבישן היו ביניהם מטבעות באותו שיעור או מטעם דאמדי' דעתיה דלוה ועתה בזמננו אין א' מב' הטעמים כלל שלא ימצא זהוב ולא גרושיש בעולם יהיה יתר על חברו אפי' שיעור שמינית וכ"ש ה' גם קי"ל בלי ספק שאם היה יודע המלו' שיהיו מוסיפין על המטבעות שהיה מתנה עם הלוה שלא יתן לו אלא במשקל המטב' הישן ובפרט אם היו הפירות זלים בשביל התוספות וכי תימא למה לא התנו דבר זה כמו שהתנו שיפרע לו בגרושי"ש או בזהובים כנהוג ככה הי' להם להתנות שאם ירד הגרושי"ש שיפרע לו שיעור שוויו כשעה הראשונ' שהרי מטעם זה כתבו התו' שיתן לו מטבע היוצא מפני שהתנ' כנ"ל מי שיאמר כן לא בדעת ידבר שכב' אמרו שדבר דלא שכיח ואינו מצוי לא שייך ביה תנאי וכמ"ש הריב"ה ח"מ וז"ל ואם קבל עליו כל אונס שיאר' לו במקח הזה חייב באחריותו אפי' אם הוציאו גוי מידו אבל שטפה נהר או שפסק ממנה הנהר שהיו משקין אותה ממנו או כיוצא בזה אינו חייב באחריות כיון דאונס דלא שכיח הוא ולא על' ע"ד המוכר שיבא עליו כזה שיקבלנו וכתב הרמב"ם וה"ה נמי דכל תנאי שבממון שאומדין דעת המתנה למדנו מכאן ב' דברים שיש לו לילך בתר אומדן דעתא עד שאפי' שאמר כל אונסא כו' אנו אומרין שדבר שאינו עולה בדעת ולא שכיח אינו נכנס בכלל כל וא"כ בנ"ש יש לנו לילך בתר אומדן דעתא כמ"ש למעלה וגם יש לנו לומר כי לא הפסיד המלו' או המוכר בשביל שלא התנה כיון דהוי דבר דלא שכיח כפי מה שאומרי' כל העולם שלא נשמע מעולם שיעשה מלך ממלכי תוגרמ' דבר כזה שיכריז ויפקיד בירידת שיווי המטבעות כמו שהיה אפש' שהיו עושים כן במלכות בזמן התלמוד מש"כ במלכות הזה וא"כ יל"ל דהוי כאלו התנה כיון דמה שלא התנ' לפי שלא היה עולה בדע' עוד מצאתי הגהה פ' ד' מה' מלוה ולוה וז"ל אעפ"י ששנינו שם גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם לו חדש היינו שבתורת גזל בא לידו וכיון שהחזיר לו מה שגזל פטור אבל מלוה להוצאה נתנ' הילכך אפי' נתן לו אותם מעות אין זה פרעון עד שישלם לו מטב' חדש ובלבד שלא יהא צד רבית כדמפרש בעמוד ואף על פי שמדברי התוס' נרא' הפך זה ממש שכתבו דבגזלה אי ליתא בעין משל' כשעת הגזלה ובהלואה משלם כזוזא דהשתא ע"כ מ"מ אחר שכתבתי כל הטעמים הנ"ל וגם זכינו לראות הגה"ה זאת שכתב בדברים קצרי' והסכים לכונתנו ולדעתנו אשר אין ספק שכל בן דעת יודה על זה שכן היא הסברא כקונה כמוכר כמלוה כלוה ראוי לפסוק כן הלכה למעשה שכל מי שחייב ליתן לחברו בין ממקח ובין מהלואה מאה גרושי"ש או ק' זהובים שעתה בשעת הפרעון יפרע כ"כ זהובים או כ"כ גרושי"ש שיהיו שוים הק' שבשעה ראשונה וגם כי בנדון שלפנינו לא היינו צריכים לכל מה שכתבנו כי הדבר פשוט מעצמו שכיון שפירש בפרטות ק"א לבנים הואילנסי' צריך שישלם כ"כ גרוש"ש שיעלו ק"א לב' או הואלינסי' דאי לא הכי לא היו צריכין לכתוב אלא הודה שחייב לפ' ק' גרוש' וכך לבנים מכ"כ ואלינסייאש שקנה שעלה הסכום כו' אבל כיון שירד לפרש ק"א לבנים ודאי משום הכי כתבו שיתן שיעלה לו כל ואליניסייא ק"א לב' ע"ד שכתבו התו' כנ"ל אחר ימים בלמדי בישיבה פ' הזהב ראיתי דבור קטן בגמר' דתניא איסר א' מעשרים וד' בדינר של כסף למאי נפקא מינה למקח וממכר וז"ל התוס' פרש"י כו' וקשה כו' לכן נר' לפרש שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול והי' ל"ב בדינר אינו יכול לפטור בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאיקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרין ע"כ הרי בפי' שהתנה בכ"ד איסרין וכתבו צריך ל"ב לפי שאנו אומרים שצריך ליתן איסרין שוים דינר עוד לקיום כל מה שכתבתי תשו' הרא"ש כלל צ"ד סי' ז' וז"ל מי ששלח יד בפקדון דנרי זהב והוציא שוב חייב לשלם דמים כפי מה ששוים בשעת שליחות יד דכל מידי דשייך ביה יוקרא וזולא מיד כששלח בה יד נעש' עליו גזלן כו' ע"ש הרי לך בפי' שצריך שיפרע השיווי בדמים וא"כ נתברר מה שאמרנו שהגרושי"ש יש להם יקר' וזולא כדנרי זהב וצריך לשלם דמים כמו שהיו שוים בשע' הוצא' ומלוה להוצאה נתנה לא פחות ולא יותר:
2