שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה רמ״אResponsa Maharashdam, Yoreh Deah 241
א׳פי' שמעתתא בפ' שבועת העדות
1
ב׳רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון כו' מחכו עלה במערבא כו' יש לעורר במה אמר דלמא ר"ש בק"ו ופרש"י ולית ליה ג"ש מאי קאמר וכי אפשר לומר דלית ליה ג"ש והלא בסיפא דברייתא קאמר בפי' הג"ש עוד מאי קא משני דילמא ר"ש בק"ו והא אפי' לית ליה ג"ש ועדות נפקא ליה מושבע מפי עצמו מדידיה בק"ו מ"מ עדיין איכא חוכא דמצי למילף פקדון במה מצינו וכבר אמרו התוס' לעיל דליכא למימר ביטוי תוכיח עוד דכי פריך בגמ' אדגמר ממעילה נילף מעדות פשיטא דהאי קושיא נמי איתא בשיהא מושבע כנשבע בפקדון כמו בעדות במכ"ש ומה אם לענין שוגג כמזיד דאיכא למימד דיליף ממעילה פריך אדרבא נילף מעדות לענין מושבע כנשבע כ"ש דאיכא למימר דיליף מעדות וא"כ לבתר דמשני הנך נפישין בשלמא לפירכא דשוגג כמזיד ניחא אלא למושבע כנשבע אכתי הפירכא קיימא בדוכתא:
2
ג׳עוד קשה דקאמר דכי אתא רב פפא כו' למה לי דפריך כו' פירש רש"י כי היכי דגמר עדות מפקדון לענין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון נגמד נמי פקדון מעדות למושבע כנשבע ומזיד כשוגג ובשלמא למושבע כנשבע ניחא אלא מזיד כשוגג האי קושיא כבר מתורצת דמשום דילפותא דמעילה ניחא טפי עוד יש לעורר דקאמר ותהדר כו' ופר"שי היכי פריך תאמר בעדות שעשה בו מזיד כשוגג בתר דקאמר ליה ג"ש ומנא ליה למקשה דילמא דהיינו מקמי דתיקום אבל בתר דקמא איכא למימר דכן הוא האמת דפקדון ועדות שוים הם בשוגג דלא הוי כמזיד עוד קשה אמאי לא משני לעיל כדאמר אדגמר ממעילה ליגמר מעדות דא"הנ אלא דהיינו קודם דתיקום אבל דקמה ג"ש ה"נ הוי ונראה בעיני דכך פי' דשמעתין החוכ' קמא סבר שהג"ש קדומה ומקובלת היתה מקדם ובודאי א"א לומ' מה לפקדון כו' תאמר בעדות אלא משום דגמר עדות מפקדון כג"ש למושבע מפי עצמו א"כ היינו חוכא דאפי' נימא שכונ' הברייתא להודיענו דרך פלפול לומר אם היה אפש' ללמוד תביעת ממון בעדות מפקדון אע"פ שלא נשגיח על הג"ש לענין ממון אלא דנימא שהג"ש באה למושבע מפי עצמו לבד אבל תביעה נוכל ללמוד מק"ו או במה מצינו א"ה קשה דאפי' לא אתי ג"ש לענין ממון מ"מ כי היכי דאתי למושבע מפי עצמו לעדות מההיא נמי נילף מושבע מפי אחרים לפקדון ובהא אין אנן צריכים לממון גזרה שוה דמצינן למילף במה מצינו כיון דליכא פירכא דהא כולה חדא ילפותא היא ותירץ דלמא בק"ו מייתי לה ופי' וכונת פירוש הברייתא לא כמו שהיית סובר שהתנא השתא מיירי כשהגזרה שוה איתא למושבע כו' וליתא לממון אלא שהכונה לומר אלו תאמר דליכא ג"ש כלל מצינא למילף תביעת ממון מפקדון מק"ו או ממ"מ וקאמר דליכא למילף דאיכא פירכא משום דעדות אית ליה מושבע כנשבע מדידיה משא"כ בפקדון וא"ת סו"ס היא גופה תיתי בפקדון במה מצינ אה"נ אבל מיהדר תלמודא אי מצי למעבד חוכא בראשונה דהיינו מילפותא ממש דאית לעדות דין זה יש לפקדון אחר דלא מצי למפר' כהאי גוונא פריך והיינו דקאמר אדגמר כו' ניליף מערות מג"ש עד דמשני הנך נפישן והת' ליכא חוכא כלל דלענין שוגג כמזיד ממעילה עדיף למילף ולענין מושבע כנשבע בג"ש תאמר דאין ה"נ אלא דמאי דקאמר תנא היינו קודם דתיקום ואי במה מצינו א"א דאיכא למיפרך מה לעדות דעשה בו שוגג כמזיד אבל לענין שוגג ליכא לתרוצי דהיינו קודם דתיקו' ג"ש דהא ידע פירכא דלקמן דקאמר ולא כו' ולהכי מייתי תלמודא כי אתא רב פפא כו' לגלויי לן מלתא דלא תימא שוגג כמזיד ניחא אבל מושבע כנשבע מאי איכא למימר ותו אמאי לא משנינן קודם דתיקום כו' ולהכי קאמר אלא תדע דהא חוכא כוי פריך רב פפא ועם מה שנאמר שם תבין מה שאמרנו זו היא כונת התלמוד ורב פפא כו' לא באו על מה דאתמר לעיל אלא מחדש באו לפרש החוכא ודוק ולקושיית ותיהדר כו' מצינא למימר דק"ל לתלמוד' דכ"ע מודו דעדות חיי' ביה מזיד כשוגג ולהכי פריך לר"ש מנ"ל דמאחר דמצי גמר מפקדון מאי טעמא לא גמר. עוד י"ל דמדקאמר רב אסי מאן תנא זדון הפקדון לא ניתן כו' משמע בהדיא הא זדון העדות קים ליה דניתן דאי לאו הכי למעוטי מאי קאמר זדון הפקדון הא שבועת בטוי ה"נ הוי ועדות ה"נ הוי אלא ודאי דמתניתין דקתני זדון הפקדון דוקא קתני לאפוקי עדות ומי"ל לר"ש ודברים אחרים היה אפשר לומר בפירוש קצת קושיות אלא שזה נ"ל שיטת ההלכה דבור תוס' כי היכי דגמר כו' תימה דבור זה קשה להולמ' שנראה שלא יש מקום לתימה כלל ודוק. אמנם נראה לפרש שכונת התוס' כך היא זה המקש' מאי סלקא דעתיה דסבר דתנא גמר מושב' מפי עצמו מפקדון הא א"א דאי במה מצינו א"א כמו שמפרש אח"כ וא"כ א"א אלא בג"ש ואי איתא גזרה שוה ליכא פירכא אלא ע"כ אית לך למימר דלא קאמר האי תנא מה לפקדון כו' אלא משום דקושטא דמלתא הכי הוא בתר גזרה שוה אבל פירכת הק"ו לא הוי אלא משוגג כמזיד ומאי דקאמר מושבע כו' השגרת לישן הוא כך נר"ל. עוד היה אפשר לומר תימה דבמה מצינו אי אפשר אלא בגזרה שוה ואם כן מאי פריך כי היכי דלמא להכי קבלה הגזרה שוה ולא להכי מה שאי אפשר לומר כן במה מצינו דהוי מסברא:
3
ד׳עוד שם
4
ה׳רמא אכל את הראשונה כו' ההיא דתנאה כו' אחר שהקדים פרש"י כונ' רבא במימריה חזר ופי' ההלכה על פי דרכו בפרטו ופירש דלא נימא ראשונה תחלה בין של תנאי בין של איסור כרת אלא של תנאי קרי ראשונה וא"ת למה קרא אותה ראשונה לפי שכך כו' ולשון זה משמע כפי הנרא' לכאורה שרש"י סובר שהנשבע כך הוא סדר לשונו ממש אם אוכל זו לא אוכל זו גם אפשר שאפי' נימא שהנשבע אינו אומר אלא לא אוכל זו אם אוכל זו כבר משמע מתוך לשונו שאותם של תנאי היא הראשונה וכאלו היה אומר אם אוכל זו כו' וכך מצאתי ג"כ בתו' הרא"ש ז"ל והאי דנקט כו' כבר אתה רואה כמה נתחבטו התו' בפירוש זה הלשון ועדיין אנו צריכים ושוב איך ניישב הלשון הכתוב בספרי' אצלנו דפשיטא שאפי' עם כל מה שאומרים התוס' אינם מיישבים כי אם מציאות הדין איך אפשר שיאכל האיסור תחל' ויבא לידי קרבן אבל הלשון משונה שבפי' נראה שפרש"י עומד בבא ראשונה של רבא מכמה טעמים אין צורך להארי' וא"כ איך אפשר להלום לאו משום דלא חיילא דמשמע דמשום דלא נקט אלא ראשונה בשוגג דהיינו של תנאי לבד הייתי אומר דגם כשאכל של איסור תחלה בשוגג דהיינו שנייה הייתי אומר דלא חיילא אדרבא איפכא נראה מהוראת הלשון דדוקא הך הוי פטור הא באופן אחר חייב גם יש לראות שהתוספות דוחים ג' משמעיות בדברי פירוש רש"י פ' דלא נימא שכונת פרש"י בלישנא דאיפכא כיון לחלל שנייה בשוגג גמור ואח"כ ראשונה במזיד. עוד דחה דא"א לומר שכונת פרש"י באיפכא ר"ל שנייה במזיד ראשונה בשוגג עוד דחה דלא נימא שכונ' פרש"י לומד דודאי חיילא לגבי מלקות דנראה מתוך דברי התוס' שכל הפירושים הללו היו סובלים דברי רש"י ז"ל אי לאו מצד הדחייה שהם דוחים ולפי הנראה בלאו הכי א"א ליישב דברי רש"י בכונות אלו לכן נראה ליישב בדוחק כל אחד דהפירוש' שרמזו התוס' בפרש"י ושהדין לדחותם מטעם התוס' לבד הפירוש הא' היה אפשר ליישבו כך למה לא הזכיר דין שנייה תחלה שהיה לו לומר שניי' בשוגג וראשונה במזיד פטור ואני הייתי מתרץ כי הוא הדין אלא שאין כוונת רבא אלא להשמיענו דאדם בשבועה בעינן במעשה ראשון מה לי בראשונה דהיינו אותה של תנאי ומ"ל בשנייה ולכן היה אומר רש"י אל תאמר כן כי ודאי חיילא אם התחיל בשנייה בשוגג וראשונה במזיד אלא מה שלא הזכיר שנייה בשוגג משום דכבר הזכיר ראשונה במזיד ושנייה בשוגג דהיינו שהשגגה באכילת האיסור ואין חלוק בין שיאכל אותה תחלה ובין שיאכל אותה בסוף חייב וכה"ג נקט ראשונה במזיד חייב דדוקא כו' אבל שנייה במזיד בתחלה לעולם פטור אבל שנייה בשוגג בין בתחלה בין בסוף חייב ודחה זה התוס' מטעם שכבר פרש"י ז"ל דהאד' בשבוע' בעינן במעשה ראשון ואיך אפשר שישמיענו גם עתה דשניה בשוגג חייב במעשה ראשון גם שני' במזיד תחלה היה אפשר ליישב בזה האופן דקאמר הכי והאי דנקט יר' למה לא השמיענו שנייה במזיד תחלה ואני הייתי אומר כי הוא הדין שאחר שאשמיענו ראשונה בשוגג ושנייה במזיד פטור היינו מטעמא דליכא שגגה באכילת האיסור א"כ כי הוה שנייה במזיד בתחלה נמי ה"ה ובהדדי השיב ליה רבא לז"א פי' דש"י דאין ללמוד כן מדנקט דאשונה בשוגג ושנייה במזיד דאדרבא איכא למימר דודאי חיילא דהתם דאיכא תרתי דליכא האדם וליכא שגגה באיסור פטור אבל כה"ג דאיכא האדם בשבועה ממעשה ראשון איכא למימר ודאי דחיילא אלא מה שיש לך לומר הוא דמן הדין היה יכול לאשמיענו דין זה דפטור והיה חדוש יותר אבל מה שלא חש להשמיענו היא משום סיפא דכבר השמיענו בסיפא ראשונה במזיד כו'. דאיכא תרי טעמי לחייב חדא דאיכא האדם במעשה ראשון ואיכא שגגה באיסור ומשום דליכא שום חיוב באופן אחר אם לא התחיל בראשונה מ"ה נקט ברישא ראשונה כו' לכך אמרו התוס' דליכא למיטעי בהכי דודאי פטור דפשיטא דשגגה באיסור בעינן וכן א"א לומר דלענין מלקות ותימה דהכי קאמר ה"א דה"ה כאשר פי' וקאמר לא תימה לא חיילא דודאי חיילא וחייב מלקות כלומר אי לא אשמעינן סיפא ודאי הוה אמינא דחיילא וחייב מלקות אלא דאיכא למימר דפטור ואי לא נקט פטור בהאי גונא היינו משום דבעי כו' גם זה דחה התוס' אלא פי' שכונת פירש"י במה שאמר דודאי חיילא היינו דשגג בדבר והזיד בשבועה ונראה דהכי מתייש' פירוש רש"י ז"ל לא תימה דהאי דנקט ברישא תנאי היינו משום דבכי ה"ג משכח רבא חיוב ופטור אבל אי נקיט ברישא איסור פטור משכח חיוב לא משכח בשום ענין דודאי אפי' כשמתחיל באיסור משכח דודאי חיילא והוה מצי רבא לאשמועינן חיוב ופטור במתחיל באיסור והא דלא נקט הכי משום דבעי כו' ובכה"ג דמזיד גמור ושוגג גמור לא משכח חיוב אלא במתחיל בתנאי מש"ה נקט נמי ברישא תנאי תחלה ה"ג אבל זו בזדון כו' יראה כי אמר גרסא זו רש"י לכריח עד דלא כר"ת דאלו לר"ת היה יכול רבא לומר חייב בזדון עצמה חייב על הראשונה וזו בשגג' עצמה כו' חייב על האחרונה אבל הגירסא הזאת שלא מצינו רק פטור וחייב והחייב בהכרח על א' מהי אם כן הפטור הוא לגמרי א"כ פי' ר"ת הא' עוד מרויח רש"י ז"ל בפי' מה שנראה דאתראת המזיד עומד במקום שגגת אכילת האיסור והרי לרש"י א"א לחייב קרבן אלא כשאכל האיסור באחרונה והתנאי במזיד בתחלה וכי לענין מלקות א"א להתחייב מלקות אלא כשהתרו בו באחרונה אמנם לפי הנראה לפרש השגגה באיסור בין בתחלה בין בסוף מחייב קרבן אם התנאי במזיד ואלו לענין מלקות אין חייב מלקות אלא כשאכל תחלה התנאי ואח"כ האיסור הל"ה פטור למ"ד ואפי' למ"ד התראת ספק הוי התראה וחייב באכיל האיסור תחל' היינו דהוי האד' בשבוע' במעש' א' הא לאו הכי א"א להתחייב מלקות גם לענין קרבן א"א להתחייב אלא אי הוי האדם בשבועה במעשה ראשון ומי שרוצ' לפרש בדברי רש"י ז"ל פי' הנראה לפרש הבל יפצה פיו כי אין מלה בדפרש"י שיסבול הפי' הנז':
5