שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה צ׳Responsa Maharashdam, Yoreh Deah 90
א׳שאלות באו ממאגנאשיאה יע"א
1
ב׳שאלה הראשונ' ראובן ת"ח עבר דרך העי' הנז' אשר שם ג' קהלו' ונתקבצו כל הקהלות וחלו פני הח' יודה וירצה להיות למרביץ תורה ראש וקצין עליהם ויאותו כלם ליתן לו פרס כך ג' שנים וכו' והוא הודה לדבריהם ועזב מקום מושבו אשר היה גר שם והיה מרביץ תורה בקהל א' מקהלות אנדרינופלה ועזב הכל בשביל ק"ק מגנאסיאה הנז' ועתה אחר שנתים קם איש א' לשטן והפריד אלוף עם קצת אנשי' נתלקטו אליו ובעט הוא והם בחכם הנז' ופרקו עולו מעל צוארם אם יש בידם כח באי זה צד שיהיה לעבור על שבועתם או אם הם מחוייבי' לקיים מה שנשבעו עד תשלום הזמן וזה נוסח קיום הברית והשבועה אשר עשו הק"ק הנז' להח' הנז' בהתאסף ראשי עם קדש יחד קהלות הקדש אשר פה העירה מאגנאסייה יע"א וראו כי אזלת יד התעודה ואפס עצור ועזוב אין דור' ואין מבקש היש משכיל דורש את אלהים נתנו בלבם כלם יחד להקים סוכת התורה אילת אהבי' לחוקקי ישראל המתנדבים בעם להושיעם להרגיעם כפעם בפעם כאשר היתה באמנה אתם בימי עולם וכשנים קדמוניות ויהי היום ויעבור לפניהם א' חכם בעל תורה מיוחד שבעדה החכ' השלם הנעלה כמוה"רר יצחק לבית חזן יצ"ו קמו עמדו נדיבי עם ואל על יקראוהו יושיבוהו עם נדיבים וע"י הח"הש הרופא השר הנעלה כמה"רר אברהם שלום נר"ו חלו פניו יתרצה בראשי עם קדש להיות להם לקצין וראש ומרביץ תורה בתוכם ובראות הח' נר"ו כי זנות הרבים תלוי בו נתרצה למלא שאלתם ובקשתם ולהיות משרת בקוד' בכל הבא מידו ולכן נתרצו הק"ק יצ"ו שלשת' יחד והקימוהו עליהם לשר ולקצין ולהיות מרביץ תורה בתוכם להורות' דרך ישר לפני איש על התורה ועל העבודה על אמת ועל השלום ואיש לא ימרה את דברו ונתחייבו הק"ק יצ"ו לתת לו פרס מידי שבת בשבתו פ' לבנים בכל שבוע ושבוע כזה האופן ק"ק לורקה יצ"ו נתחייבו לתת חמישים לבנים בכל שבוע וק"ק טולידו נתחייבו לתת שלשה עשר לבנים בכל שבוע וק"ק של"ו נתחייבו לתת שבעה עשר לבנים שהם בין הכל פ' לבנים וזה לא יחסר בכל שבוע ושבוע ובית מדור לפי כבודו וכל מה שימשך לו ריוח מסופרות כל הדברים הנמשכים בק"ק יצ"ו מידי יום ביומו ונדרים ונדבות ומתנות ג' פעמים ומעות פורים לזמניה קבועה כמנהג והחכם יצ"ו קבל עליו לשרתם ולברך בשמם כיד אלהי הטוב' עמו בכל הבא מידו לדרוש ולקבוע עתים לתורה להורותם הדרך ילכו בה לצבא צבא מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו לבא כל בשר אם זך וישר להשתחו' להם בהדרת קדש ועוד נתחייבו הק"ק יצ"ו לתת להח' הנ"ל עשרים פרחים זהב לפזור הדרך מלבד פרעון שכירות החמו' שיצטרך להבאת ביתו בע"ה וחיוב כל הכתוב לעיל הוא לזמן ג' שנים רצופי' נמנות מיום יציאת החכם מעיר אינדירנופולי לבא הנה מאז נתחייבו כל הק"ק יצ"ו לפרוע הפרס הנז' בכל שבוע ושבוע עד תשלום הש"ש תמימות מיום יציאתו משם ולהבטחת כל הנז"ל אנו החתומי' למטה נכנסו ערבים ופרענים וקבלנים לפרוע כל הכתוב לעיל ונטלנו קג"ב דכשר למקניא ביה ונשבענו שבועה חמור' בתקיעת כף בהזכרת השי"ת ע"ד המב"ה ועד"הב וע"ד החכם וע"ד רבים מפורשים רבני צפת תוב"ב בלי מרמ' ותחבולה ובביטול כל מיני מודעות לשמור ולעשות ולקיים כל הכתוב לעיל וביד החכ' הנ"ל לקבל כל זכותו משלם מאי זה א' מהם החתומים למטה מאיזה קהל שיהיה בעד קהלתו כפי רצונו בלי שום ערעור ופקפוק כלל בעולם ובלי שום טענה בעולם וכן נתחייב החכם הנז' בשבועה חמורה לבא לדור עמנו במקומנו ולקיים כל הנז"ל והיה כל זה ביום חמישי ד' ימים לחדש שבט שנת הש"טו ליצירה פה העירה מאגנסיאה והכל שריר ובריר וקיים. עד כאן נוסח הקיומים שעשו עם החכם הנז' ועוד שאל השואל אם יש ממון או שוה כסף ביד החכם שהוא מא' מהפורקים עול אם מכל הח' להפרע שכר מהפקדון ההוא ממה שעבר וממה שעתיד:
2
ג׳השאלה הא' בעיר מגנאסיאה יש הסכמ' עשויה מזמן קדמון לש' יוכל שום חכם ר' או מלמד להחרים ולנדות לשום אדם אפי' שיהיה חייב נדוי אם לא ברשות הגזברים אם ההסכמה זאת ראויה לשמור ולעשות ככל הכתוב בה או נאמר דה"ל כמתנה לעקור דבר מן התורה ואין בה ממש ואת"ל שיש בה ממש אם נדה הח' לאדם א' חל הנדוי או לא מי אמרינן כיון שלא היה יכול לנדות לא חל הנדוי או דילמא דהיינו לכתחלה אבל אם נדה ודאי חל הנדוי:
3
ד׳השאלה הב' דין יהודי שהיה מוכר גבינה ושלח משאות של גבינ' ושלח שומר א' עמהם ואותו השומר גלה אזן היהודים איך אותו יהודי בעל הגבינה קנה גבינה עשויה מישמעאל א' וערבה עם הגבינות שעשה ונתן כמה אמתלות מוכיחות דבריו והיודי בעל הגבינה ג"כ נתפס בדבריו בכמ' דברים ומתוך כך החכ' במעמד חשובי העיר אסר הגבינה ועמד בחזקת איסור קצת ימים עד שבא האיש המערער והתיר הגבינה אם היה כח ביד האיש הזה להתירה אם לאו כיון שהחכם אסרה אין חברו היה רשאי להתיר כ"ש וק"ו שאינו חבר:
4
ה׳תשובה
5
ו׳תחילת דברי וראשית אמרי כי צר לי מאד על עונות הדור אשר כ"כ גברו ועברו ראשינו עד כי לרוע בחירתנו ומיעוט השגחתנו לעבודת קוננו נטו רגלינו מיני דרך האמת דרכה של תורה זכה וברה עד שצריך לבאר הדבר המבורר מעצמו כי לא ידעתי מאין מצא מקום שום אדם להסיר מעליו עול החכ' הש' כמו"הר יצחק לבית חזן נר"ו ולהפיל מכבודו ארצה אפי' כחוט השער' ח"ו ואע"פ שבראיות שהביא החכ' הנז' אינו מסכי' עמו כי לא מן השם הוא זה ואין הראיות נוחות לדעתי כלל אבל מ"מ מצאתי ראיות אחרות אלא שיש לי לאומרן בשם מי שאמרן הוא הרב הגדול כמה"רר דכ"ץ ז"ל בית כ"ב דמביא הא דאמרינן בפ"ק דשבת על פסקת ושוין אלו ואלו שטוענין וכו' אמרי' בגמ' ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון שמתיה רב המנונא והא כר"ש ס"ל באתריה דרב הוה לא איבעי ליה למימר הכי מכאן ראיה גמורה שהרי תלמיד זה הורה כהלכה ועכ"ז שמתיה רב המנונא משום שלא ה"ל להורות באתריה דרב כי לא היה כבודו של רב והביא עוד ראיה דלא מבעיא תלמיד כנז' אלא אפי' גדול כמוהו זה הבא במקומו אין ראוי להורות מפני כבוד רב המקום ההוא וכאלה רבים הביא הרב הנז' בשאלה בבית הנז' ולא היה מרוה צמאוני כי הייתי אומר אני אולי יאמר זה האי' המערע' שכ"ז יובן על איש בא מחדש למקום הרב אבל בכ"ד דאדרבא הח' כמה"ר יצחק נר"ו בא מחדש לא יובן בנדון כיוצא בזה מה שכתבנו אלא שעוד כתב הרב הנז' אשר דבריו אלה שאכתוב יהיו תשוב' נצחת למערער יחת לא יענה עוד והם אלה מכל הא דלעיל הוכחנו שהמקום שהרב המופלא הזה דר שם אתריה קרינן ליה וכל בני עירו כפופין תחתיו הואיל וגברא רבה הוא ואין בעירו כמותו וכ"ש שכבר קבלוהו עליהם לרב לימים ושנים והיה מרביץ תורה ביניהם וגמירי מעלין בקדש ואין מורידין שלא עשה דבר שלא כהוגן עד שנא' שבשביל זה הורידוהו כעובדא דר"ג בפ' תפלת השחר גם לא באו שם גדול ממנו ע"כ. ובנד"נ איכא הכי תרתי דבמגנישיאה אין גדול ממנו כעת דכב' קבלוהו עליהם והסיתוהו להניח מקומו לבא שם להיות להם לראש וברצי כסף פייסוהו על כך וזה לו ב' שני' או קרוב להם נהג רבנותו אין להורידו ח"ו כי אם לעלותו דמעלין בקדש ע"כ ראיתי לדבר בחלק הזה אבל נניח זה כי בעונות אין הדור ראוי לשמוע דברי נכוחי' וישרי' ליראי ה' וחושבי שמו ותולים עצמ' בדברי' קלי' להיות' סרבים שועלי' קטנים מחבלי' ומראי' עצמ' חכמים מחוכמי' כדי שלא לחלוק כבוד לראויי' אבל מ"מ לא ידעתי מה יענה האיש הלזה אשר קם לערער על הח' כמה"ר יצחק נר"ו על הפרס שנדרו לו ליתן לא יהיה אלא שכיר ששכרוהו לימים קצובי' בלי קנין ושבועה שחייבים הם מן הדין לקיים נדרם אשר נדרו לו כמו שאכתוב בס"ד ועאכ"ו במקום שבועה למה זה מידו לחטוא ולהחטיא את הרבים כי חטאת הרבים יהיה תלוי אליו ומעתה נבא לענין הדין כתב הרשב"א ז"ל סי' אלף קנ"ז וז"ל ראובן נתרעם כו':
6
ז׳תשובה
7
ח׳שמעון ששכר את ראובן לשנה אעפ"י ששכרו ללמוד תינוקות חברו חייב ליתן לראובן זה שכרו משלם כו' עוד אחר' בסי' תרמ"ג ולא ראיתי להאריך כי נמצאי' הם בדפוס וטריחא לי מילתא להעתיק כל הלשון ונקל הוא להבין דלא שייך הכא למימר שו' חלוק מאותה שנכתבו שם לא מענין תנאי ולא מענין שחלק הרשב"א ז"ל בתשובתו דכתב דפרעון זה תלוי אם מלמד זה נהנה מלמודו יותר מהיותו בטל נותן לו שכרו משלם ואם נותן לו כפועל בטל באותה מלאכה דבטל ממנה דבנדון דידן אפילו היה שלא היה ביניהם שבועה כלל פשיטא ופשיטא שלא היה זה הח' עוקר דירתו מאנדרינופלה לבא במאגנשיא אם לא ע"ד שיתנו לו השכר שנדרו לו הג' שנים א"כ כמו שהוא קיים דברו שהני' פרנסתו מקהלו באנדרינופלא ובא אצלם כמו כן חייבים הם להשלים ולפרוע מה שנדרו לו דמשעה ראשונה שהגיע אצלם נתחייבו בכך ואת"ל דאפ"ה שייך למימר דאמדינן כל זה ויפחתו דבר מה כיון שעומד בטל אפי' לפי זה איכא תרי טעמי דא"א לפחו' משכרו כלל אחד שהרי מרביץ תורה כיוצא בו אין לו טורח בהיותו מרביץ תורה מבלי היותו כי לעולם יש לו עמל ויגיעה בתורה וכי תימא ינוח עתה שלא יצטרך לדרוש ולא ללמדם זה אינו כלום כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ומנוחתו זאת עמל הוא בעין כל חכם לב. ב' דודאי דמי זה בבירור להבלי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי הכא נמי פשיטא דיותר מהני בלמודו כשצריך ללמד לרבים מכשלומד לעצמו כי המלמד לרבי' מלבד כי זכות הרבים מסייעתו יש עוד אחרת שמדקדק יותר ויותר בלמודו ויורד לעומקה של הלכה וברור הוא זה אפי' לתינוקות ואין צריך להאריך בו כל זה אני או' לרווחא דמילתא דבנ"ד אין אנו צריכין לזה שיש בו שבועה ביניהם וכ"ש שאלו המעטים שרוצים ח"ו להפר ברית השבועה לא היה בא מידם אפי' בלא שבועה אחר שהרוב רוצים בו וצריך הוא לקייים דברו עמהם ולדרוש ולפרש להם וא"כ נר לאח' נר למאה כ"ש בהיות לכלם החתומים שבועה חמורה ע"ד רבים מפורשים נכתב כחתם והלשון שם בלי ערעור ופקפוק ובלי שום טענה בעול' הדל' סגרו אין להם להשיב עד תשלו' הזמן:
8
ט׳והרא"ש ז"ל כלל ששי כתב וז"ל תשובה אחר שהתנו הקהל עם ראובן לבא לדור עמהם להרביץ תורה ביניהם בתנאי ידוע כל זמן שידור עמה' כמו שנתוב בפסק מחוייבי' הקהל ליתן לראובן מה שהתנו לתת לו וכ"ש כיון שהוא בחר שנים מהקה' שנתחייבו לו תנאי כו' עד וע"ז אין לפקפק כלל ע"כ. הרי נ"ד ממש ויגיעת בשר הוא להאריך בזה א"כ פשיטא ופשי' הוא שהפורשים עצמם אם הם מהחתומים שנשבעו נקראים עבריינים ואין להם שו' טענה כנז"ל ואם הם משאר יחידי הקהל שלא נשבעו סוף סוף מחוייבים הם ליתן החלק הנוגע להם כמו שהוכחנו ואין לפקפק בזה כלל. ואחר שנתברר לנו ברור גמור כי החתומים המושבעי' צריכים לקיים שבועתם ברור הוא ג"כ שאם היה החכם תופס מוחזק ועומד שיכול להחזיק כמה שבא לידו באי זה אופן שיהיה בעד כלם שהרי גדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה הטור ח"מ סי' קכ"ח וז"ל ראובן שאל משמעון מנה שאתה חייב לי כו' עד תשובה הדין עם שמעון כו' וא"כ כ"ש בנ"ד שאחר שכלם נתחייבו לפרוע כל קהל וקהל המגיע לחלקו הרי הם ערבים קבלנים זה לזה ויכול לגבות לכל אחד מהקהל חלק כל הקהל ולא זה בלבד אלא אפי' מא' מבני העיר בעד כל הג' קהלות אחר שכלם נשתתפו בדבר ואח"כ יגבה הוא מכל אחד מהקהלות הערך המגיע לכל קהל ודמי זה עוד למ"ש הטור ח"מ סי' ע"ז עיין עליו דנמצינו למדים משם דלכ"ע בנ"ד יכול ראובן החכם לתפוש פרעון שכרו מא' מבני העיר בעד כלם אחר שכלם שותפי' בדבר הזה ה"ל כי כלם נשתעבדו כל אחד בעד הכל כ"ש אלו החתומים בשטר וכ"ש בהיו' הח' מוחזק בדבר מה אין פקפוק בזה כלל:
9
י׳ועל השאלה השנית אומר בלב מר כי הנראה אם כנים הדברים כאשר באו בתוך השאלה כי אין על הרשע המחרף התלונ' רק על הזקן מסייע ידי עוברי עביר' ועל כיוצא בזה נאמר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב אם הרשע המחרף לא היה מוצא מחזיק בידו היה ירא להחציף פניו אבל עתה היה כסיל ובוטח ועל זה הזקן תמיה אני אם מבני ישראל הוא ויודע תורה איך לא ירא לנפשו ולא ידע שחטא ופשע המחרף תלוי בו ועליו נקרא וכמו שמצינו בכמה מקומות שמי שיש בידו למחות ואינו מוח' החטא נקרא על שמו מתני' פ' במה יוצאה דתנן פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואמרי' בגמ' תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו הית' מתו' שלא מיחה בה נקרא' על שמו ואמרי' תמן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפש על על אנשי ביתו באנשי עירו נתפש על אנשי עירו עאכ"ו על הזקן שהיה מחוייב מן הדין לנדותו ולהחרי' למחר' הזה אשר פער פיו נגד הח' כנז' והנה הח' גדול בעירו וכבר מנוהו עליהם לראש ולקצין שהיה חייב לירא מפניו כמו שחייב לירא מפני המקום כדדרש ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ולא אמר לרבות רבך אלא ת"ח ואין לזה לומר שאין הח' הנז' ת"ח שהרי אמרו אל השופ' אשר יהי' בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך כ"ש זה הח' כי ודאי קים לך בגויה דבר אוריין ובר אבהן הוי והרביץ תורה ברבים זה כמ' ימים ושני' באנדרינופלה עיר של סופרים ות"ח ולא די לו לזה הזקן שלא מיחה ולא יצא לעזר' ה' בגבורי' אלא שהחזיק ביד מרעי' ויתחבר אליו מחרף דברי אלהים חיים וכמה יש להאריך ברעת הזקן הזה אלא שלאפס פנאי לא אוכל וכ"ש שהדברים ברורים מעצמם האריכו' בהם מותר ולא אחוש להאריך רק להביא סוף תשוב' הרב הגדול גאון בדורנו כהר"ר דוד כ"ץ אשר כבר הזכרתיה למעלה והיה על מעשה שא' אשר בשם חכם היה מכונה הפסיק דרש הרב כמהר"ר דוד בכמה"ר מיסיר ליאון זצ"ל וכמה הפליג להבי' ראיות רבו' ועצומות להורות גודל ענשו של הא' המפסיק דרושו עאכ"ו האיש הרע הזה אשר פער פיו לבלי חק נגד הא' כמהר"ר יצחק על המחרף וילעג ועל המסייעו כי אין לומר דשאני התם שהרב ההוא הנז' היה רבן גדול שהרי הראיות שהביא הרב נגד המפסיק היה מאנשי התלמוד שאין לנו ערך ודמיון עמהם שהרי אפי' בזמן התלמוד רבינא לא היה מחזיק עצמו לחכ' כמ"ש התוס' פ' איזהו נשך והביאו מהררי"ק ז"ל שרש קס"ג ואמרו אם הראשונים מלאכים אנו כו' עאכ"ו באלו הדורות שאין אנו נמשלים אלא כקוף לפני אדם כמו שהיה אפשר להפליג בזה אלא שלאהבת הקיצור לא ראיתי להאריך בדברים הברורים והא לך לשון הר' הנז' שהביא מהא דאמרי בפ' אלו מגלחין דמר שמואל ומר עוקב' דכד הוו יתבי וגרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחו' ד"א כתלמיד לפני רבו דשמואל הוה חכי' טפי וראיתי לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל דשמואל גדול בתורה יותר ממר עוקבא משמע קצת שלא היה ההבדל ביניהם כהבד' שיש בין הרב לתלמיד על הסתם אלא שהו' חכ' יותר ממנו. וראיה לזה דכי הוו יתבי בי דינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא רחוק ד' אמות כתלמיד וזה מפני שמר עוקבא היה אב ב"ד מזרע דור ואם היה שמואל רבו או שהיה גדול כ"כ כמו רב אצל תלמיד אין ספק שלא היה עומד שמואל לפני מר עוקבא כתלמיד בבי דינא אפי' שהיה מר עוקבא נשיא אלא שנראה בודאי שההבדל לא היה כל כך מופלג עכ"ז מסיק התם דברמיזה לבד שראה מר עוקבא דנקיט שמואל מלתא בדעתיה נהג נזיפות בנפשיה חד יומא. הדור אתם ראו כמה נשתנו עלינו בעונינו סדרי בראשית שמר עוקבא שהיה חכ' גדול ואב ב"ד מזרע דוד בשביל שהיה מכיר יתרון ידיעה בתורה בשמואל היה מלוה את שמואל בכל יום עד ביתו ובשביל ששגג יום א' וראה לשמואל נקיט כו' נהג נזיפות חד יומא ועתה זה הזקן שאין ספק שיש הבדל גדול בינו לבין הח' הנז' ולא עוד אלא שהזקן הנז' הוא עם כל בני העיר קבלוהו עליהם לראש ולקצין ונהג רבנותו כבר ב' שנים או קרוב עליהם עד שנוכל לומר דתרתי איתנהו ביה כנגד הזקן מעלה שמואל בידיעת התורה ומעלת מר עוקבא בנשיאו' שאעפ"י שבעונינו אין לנו נשיא ולא אב ב"ד הח' השופט לעם הוא במקומו. מכל זה יראה כמה ענשו של האיש הזה הזקן גדול מכמה פנים עד שבלי ספק צריך תשובה גמורה לשירחם עליו המרחם:
10
י״אועל ענין ההסכמה אשר יש להם שלא יוכל שום אדם לנדות לאחר אם לא ברשות הגזברים האמת כי הנראה לפי הסברת ודעת התורה שהסכמה זאת ראויה לישרף כספרי מינים אם מפרש בה שאפי' חכם העיר לא יוכל לעשות כן דבשלמא אם כתובה סתם עד שאפש' לפרש שאין הכונה אלא על שום אדם אחר אפי' שיהיה יודע ובעל תורה אבל רב העיר לא יכנס בהסכמה אפי' שעכ"ז לא טובה היא שנרא' עשו הסכמה נגד הדין מ"מ היה הדעת סובלה כמו שכתב הריב"ש ז"ל עם התנאים ההם מיוסד' על כונת שם שמים ולבטל המחלוקת כי שנוי הוא כדי שלא יאמר כל א' גם אני תלמיד וראוי פלו' לשמור נדויי כמו פלו' ששמר נדוי פלוני וכמו שתקנו חז"ל דכהן קורא ראשון כי היכי דלא ליתו לאינצויי ופרש"י פ' הנזקין למימר אנא קרינא בריש' ומשום הכי קתני דכהן קורא ראשון ותו ליכא אתי לאינצויי דכבר ידעי דאין מי שקורא ראשון אלא כהן ולא כל הרוצה ליטול את השם יוכל ליטול הכא נמי כשיסכימו על כל אדם הרי היא הסכמה מקובלת כי היכי דלא ליתו לאינצויי ולא יבא כל א' ליטול את השם אבל כשינדה רב העיר מי שהוא ראש לכלם בטלה מחלוקת ואם יכנס הוא ג"כ בהסכמה הוא השפלת התורה והריסתה שיראה אדם עובר על ד"ת ולא יוכל למחות בו ולנדותו ויהיה תלוי בראיית הגזברים ובמה יחשב הוא בעיני העם והלא אמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני רבים כדי שלא יתבזה בעיניהם ויש בזיון גדול מזה דתלי תניא בדלא תניא אלא ודאי שזה לא עלה על דעת מי שיש לו מוח בקדקדו וירא אלהים וכן יוכל המעיין לדקדק בתשו' הריב"ש ז"ל שכתב ועכ"ז לא נהגתי בה קלות ראש כי היתה ידם תקופה הא משמע בפי' שאם לא היה מפני שהיתה ידם תקופה לא היה חושש כלל להסכמת' ואפי' בהסכמה המובנת על התלמידים ששבחה כת' שאינ' יכולים להסכים שאם נדה לא היה נדוי כו' כמ"ש הח' כמה"ר יצחק נר"ו:
11
י״בא"כ נמצינו למדין כמה ענשו של המחרף כי האמת אם כנים הדברים כאשר בא בשאלה שהאיש ההוא הוא בנדוי עד שיתירנו הח' הנז' והמסייע נותן יד לפושעים היה ראוי לנדותו כמו שהייתי יכול להאריך ואפי' היה הח' הנז' תלמיד כ"ש בהיות חבר עיר אליו שומעים בני העיר ולו קבלו לראש ולקצין שכל איש שימרה את פיו בר נדוי הוא וכ"ז אני או' אם ההסכמ' הנז' אינה חתומ' מיד הרב החסיד איש היחס והמעל' אשר היה שר ושופט בישראל כמהר"ר יודה בן שושן זצ"ל בעיר מגנאשיאה מה שלא יאומן ח"ו ולא יעלה על לב להיות מסכי' הוא ז"ל בכך אמנם אם באולי הוא כן מעתה אני אומר שכל דברי בטלים כי ידעתי מי יבא אחרי המלך והוא ידע מה שעשה אבל אם אינו כן כמו שאני מאמין בודאי הרי אני מחזיק דברי לאמת וצדק. ושמא יאמר האומר הרי כתב מהררי"ק בתשו' הנזכר וז"ל אלמלא תתמעט כבוד החכמים מימות התנאי' עד האמוראי' ומכ"ש בזמן הזה דנתמעט הכבוד דהא כאין נחשבים נגד' ויאמר א"כ שיש מכאן תשובה לדברי ח"ו שכבר ברר דבריו וכתב שאין לנו לדון דין ת"ח כדיני הגמ' וכל מה שטרח הרב לא היה כ"א לענין ליטרא דדהב' ות"ח עביד דינ' לנפשיה ונדוי ל' ונזיפה יום א' כי בעונות אין הדור ראוי לכך אבל שלא ליאסר מבז' ת"ח חלילה לפה קדש לו' כן אלא שהכונה כמו שכתבתי דדוקא לשוות עתה העונש כדין התלמו' הא לא עבדינן אבל לענוש מעט או הרבה כפי הראוי ודאי ופשיטא דענשינן וכנר' כי אין תשובה זו ממהרי"ק ז"ל ויהיה מי שהיה דבריו יהיו נכונים על הכונה הנזכר וראיה לדבר שהרי כתב מהררי"ק ז"ל בכמה תשובות דין המבז' ת"ח בשרש ק"צ כתב וז"ל ועל דבר אלקים כו' יעויין במקומו כמה הפליג בעונש המבזה ת"ח אפי' בזמן הזה עוד כתב בשם הרשב"א ז"ל בשרש ק"פ וז"ל כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ראובן שחירף וגידף הממוני' הממשכנים אותו כו' עד ועוד ילמדנו דאפי' למי שלא החציף כי אם בפני זקנים ונכבדים קנסינן ליה דמשמ' שלא היו בגד' ת"ח ק"ו לקורא ת"ח מלשין מוסר דקנסינן ליה מכל מה שכתבתי נתברר לנו בלי ספק אעפ"י שאין לנו לענוש בזמן הזה כ"כ כמו בזמן התלמוד מ"מ יש לנו לענו' כפי הזמן וכפי איכות הבזיון וא"כ המחרף הזה אם אמת הוא שכן חרף וגדף הנה הוא בנדוי עד יפייס ויבקש מטו מן החכ' שהתריס כנגדו והמסייע בידו החטא תלוי בו והיועצו לעשות תשוב' ומדריכו בדרך טוב' ישא ברכה מאת ה':
12
י״גולענין שאלת האיש מוכר הגבינה אבא בקצרה אחר הנחת הדברים שהאיש הזה נחשד קצת בקלא דלא איתחזק ושהוא עם הארץ ושאחר החקיר' נמצאו רגלים לדברי השומר שהביא הגבינה בחלוף חתיכו' הגבינות קצת מהם בחותם ומהם בלא חותם גם נסיון שקצת מהם לחות היו וקצת מהם יבשות עד שישתנ' מראית' גם כשנחקר בעל הגבינה נבדק ונמצא עביט של מי רגלים כי נתפש מדבריו אומר אני אם השומר כשהעיד שזה היהודי בעל הגבינ' לקח כ"כ גבינה מישמעאל א' לשלוח לקושטאנטינ' היתה הגבינה תחת ידו או אפי' שאין הגבינה תחת ידו אם אמר כן בפעם הראשונ' נראה שהעד היה נאמן לאסור הגבינה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו גיטין פ' הנזקין וז"ל י"א כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' אתחזק היתרא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע ע"כ וכתב טור י"ד בנו ז"ל סי' קכ"ו האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו כגון שנתנו בידו לשומרו נאמן או אפי' אינו עתה בידו כגון שהחזירו אם אמר לבעלי' שנתנסך בפעם הראשון שמצאו נאמן וכ"כ התוס' בפ' הניזקין בשם ר"ת וז"ל ומתוך כך אומר ר"ת באדם המטהר יין לחברו אי אשכחיה וא"ל בזמנא קמייתא מהימן כרבא ואפי' מכחישו כיון שהיה בידו עוד כתבו התוספות בקידושין פ' האומר נטמאו טהרותיך כו' וז"ל וכשאדם עושה חברו שליח לשמור יינו או להביא מן המרת' נאמן דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק היינו דוקא שלא עשאו שליח ע"כ ולשון זה צריך ישוב דאיך אמר דהיינו בידו וחזר יאמר ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והלא כשהדבר בידו אפי' שאינו נאמן עליו נאמן ונראה לי דהכי פי' דכשעשאו שליח לשמור נאמן השליח הזה כמו שנאמן כשהוא בידו וכמו שנאמן מי שהוא נאמן עליו כבי תרי כשסומך עליו הרי א"כ מוכח בהדיא דאם היה בידו עדין כשהעיד או אפי' לא היה בידו אותו העת אלא שאמר כן בפעם ראשו' דהשומר נאמן והגבינה אסורה אפי' בעל הגבינה מכחישו ולא דמי זה למ"ש מהררי"ק ז"ל בשרש ל"ג דעד אחד אינו נאמן בהכחשה וק"ל ואיני יכול להאריך ועוד אני אומר דאפי' לא היה בידו וגם לא אמר השומר עדותו פעם ראשונה מן הראוי היה לאסור הגבינה והטעם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מ"א וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראל שהוחזק בכשרות וכ"כ סוף פרק י"א בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה ע"כ ואע"ג דהראב"ד ז"ל השיג ואמר אינה משנה שאין עמי הארץ חשודי' להחלי' ולא למכור דבר האסור אא"כ נחשד מ"מ בנ"ד ודאי אפילו הראב"ד ז"ל יודה אחר שיש כ"כ אמתלאות והאיש אינו כ"כ מוחזק בכשרות דהא מיהא נפיק עליה קלא דחשדא ואפי' דלא איתחזק ודאי בהצטר' כל האמתלאות ודאי שכל בעל נפש ראוי לאסור גבינה זאת שהרי אפי' בנדון דמהרי"ק כתב מ"מ יש לדונו כפי מה שהוא אדם כמ"ש הפוסקים על כיוצא בזה הרי משמע בפי' שאפילו במקום שהדין היה נותן להכשיר כתב דעבדינן הכי באיניש דחזינן ביה כשרות אבל אי הוי איניש שאינו כ"כ מוחזק אמר שראוי לפסלו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר על אכ"ו בנ"ד דאיכ' כמה אמתלאות מוכיחות בפירוש שהגבינה היתה אסורה ואיכא עד אחד עוד הביא הב"י וז"ל מצאתי כתוב מה שפירש ר"ת שעד א' שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לב"ה ולבני ביתו דוקא שמפסידו ממון להם אינו נאמן אבל לאחרים לאו כ"כ לסמוך על הכחשה דב"ה דעד א' נאמן באיסורא ועתה יראה זה הזקן כמה הפריז על המדה להקל באיסורין ואיך הורה כי אין כונתו אלא לקנטר שהרי כפי הנראה עדות השומר היה בעת שהביא הגבינה ולדעת תוס' והרא"ש ז"ל ובנו הוא היה נאמן לאסור ואפי' שנראה דלפי פירש"י ז"ל אין עדות א' לאסור אלא כשהיה בידו לאוסרו הוא כההוא דטהרותיך נטמאו ונאמ' דבנ"ד לא שייך לומר כן מ"מ אחר שרוב הפוסקים נראה מסכימים לאסור ראוי לאסור אפי' שהוא איסורא דרבנן וכ"ש שאין אנו צריכים לכך דכ"ע יודו בנ"ד דאסור אחר דיש כ"כ רגלים לדבר וידים מוכיחות כמו שכתבתי כ"ש בהצטרף אותה סברא הנ"ל מהרב"י ולא זאת אלא שיצא הדבר לאיסור בכנופי' וחבר עיר אשר לקחו אותו להורותם הדרך ילכו בה שאפי' שיהיו שניהם שוים פשיטא שלא היה יכול להתיר דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר כ"ש שהאמת שאין לו יחס ולא חלק בידיעה אחר שאמר הזיו' כאלה שהגנאי הוא לשואל ושבדברי סופרים הלך אחר המיקל שזה ר"ל שכשיש ב' אמוראים או שני פוסקים חכמים א' מהם אוסר וא' מתיר אם המחלוקת באיסור התו' ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואם הוא באיסורא דרבנן יכול האדם להקל אבל כשהרוב מחמירים אין להקל אפי' באיסורא דרבנן כמו שמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל וכאן איני רואה על מי מהפוסקים סמך זה המורה לצעקה אם לא קלות מחו ואלבת קינתורו ומי יוכל להתאפק לכתוב על הזיות כאלה כי היה צריך פנאי גדול דכל דבריו הבלים ויגיעת בשר להשיב עליהם דפשיטא שאפי' שלא היה הדין נותן לאסור הגבינה וטעה הדיין בשיקול הדעת לא היה יכול הוא להתיר אפי' היה חכם כ"ש שהוא סכל אם האמ' שאמר הדברים הנזכרים שהגנאי הוא לשואל גם כחא דהיתרא עדיף בלא ראיה וכיוצא בהזיות האלה אסור לשומען כ"ש לאבד זמן להשיב עליהם ואין ספק שזה הזקן אם הדברים כנים כמו שנכתבו עליו אסור לו להורו' אפי' בביעתא בכותחא וצריך כפרה על מה שעשה:
13