שו"ת רב פעלים, חלק א, סוד ישריםResponsa Rav Pealim, Volume I, Sod Yesharim

א׳אמר הצעיר המחבר ראיתי לסיים סה״ק רב פעלים ח"א בקונטרוס הזה אשר קראתיו בשם סוד ישרים והשי״ת ברחמיו יזכני ללמוד וללמד תורה לשמה אכי״ר,

ב׳שאלה נשאלתי ממ"א. אחרי עתרת החיים והשלום, הנה אנכי העבד באתי במכתב להודיע למעכ"ת שיש אפיקורס שיודע ללמוד קצת בתורתינו הקדושה, ומקשה לנו בפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו' ופסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, גם אומר לנו, אתם היהודים אומרים שיש לאלוק אשה ונקראת שכינה, על כן מעכ"ת יורה לנו מה שנשיב לאפיקורס על הדברים האלה, ושכמ"ה:

ג׳תשובה האמור כאן אינו ענין דמות, דא"כ למה כפל ואמר בצלמנו כדמותינו, אלא הוא שם של כח אור רוחני שברא האלוק העליון למעלה לצורך הספירות וצבא השמים, והוא נקרא אצל המקובלים בשם אור מקיף, ואי אפשר לשום ספירה שבקדושה ולשום נשמה ולשום מלאך להתקיים ולעמוד בלתי לבוש מן אור מקיף הזה, שהוא מקיף אותם, וכן נשמה של בני אדם היורדת למטה בתוך הגוף, מוכרח שיהיה לה לבוש נמשך ונעשה מן אור המקיף הנז' הנקרא בלשון תורה בשם צלם, ויש לאדם שלשה בחינות, הא' אור מקיף הנקרא צלם שהאדם חי ומתקיים בו, ועל זה נאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, והא דאמר בצלמו ולא אמר בצלם, היינו ע"ד מ"ש השי"ת ואני נסכתי מלכי, דהכונה הוא מלך שלי אשר אני המלכתיו למטה בארץ, וכן כאן אמר בצלמו, כלומר צלם אשר האלקים תקנו ובראו ועשאו ויצרו, ועוד יש לאדם ב' בחינות אחרים, וכל א' נקרא צל, ולא נקרא צלם אלא צל חסר מ"ם, ועליהם נאמר ונסו הצללים. וכל בחינה ובחינה מאלו השלשה הנקראים צלם וצל צל, נמשך ממקום אחר פרטי עליון אשר בראו האלקים ויצרו ועשאו, וכמ"ש בספר הכונות בדרוש הו"ר ע"ש:

ד׳נמצא ידעת בזה, כי הצלם האמור במקרא הנז' אינו ענין דמות, אלא הוא שם דבר, והוא שם של אור מקיף שהאציל וברא האלוק העליון למעלה לצורך העולמות כולם, וטעם קריאתו בשם צלם מבואר היטב בדברי רבינו האר"י ז"ל, ואין צורך לפרש זה לך כאן, וכבר הודעתיך כי לכל הספירות שבקדושה למעלה ולכל הנשמות ולכל המלאכים לכולם יש לבוש אור רוחני הנקרא בשם צלם, ולכל אחד יש לו חלק כפי מדרגתו, וא"א להתקיים בלתי זה, גם ידוע שתואר אדם עיקרו אמור על הנשמה של האדם, שהיא עצמה מכונית בשם אדם.

ה׳והבט נא וראה מ"ש מרן ז"ל בספר אבקת רוכל סי' כ"ז, על מאמר גולם דמות תבניתך האמור בסדר עבודה של יוה"כ, וז"ל, ומ"ש תבניתך ר"ל התבנית שנתת בו, ויש דוגמה לדבר זה מ"ש ואני נסכתי מלכי, ר"ל המלך שלי שהמלכתיו אני, וכן לא תגעל נפשי אתכם, ר"ל הנפש שנתתי בכם, אף כאן תבניתך ר"ל התבנית שאתה בנית עכ"ל ע"ש. וכן תמצא ענין דומה לזה, מ"ש הפסוק בתורה על הלוחות כתובים באצבע אלקים, ותרגם אנקלום כתיבין באצבעתיה דה', ופירש הרמב"ם ז"ל במורה ח"א פרק ס"ו, לפ"ד אונקלוס שתרגם אצבעתא פירושו הוא כמו הר ה', מטה ה', ר"ל האצבע הוא שם כלי נברא שבראו ה' לצורך זה הדבר, וזה הכלי הנקרא אצבע חקק הלוחות ברצון השי"ת ומאמרו ע"ש. וכן הדבר כאן, כי הצלם הוא שם דבר, שהוא שם האור אשר האציל וברא האלוק העליון לצורך העולמות, ולז"א ויברא אלקים את האדם בצלמו, ר"ל בצלם אשר ברא השי"ת ועשאו, יען כי בזה האור הנקרא צלם יושלם בריאת האדם, כי מזה הלבוש הנמשך מן הצלם ההוא יהיה חיותו של האדם וקיומו ועמידתו, הרי ביארנו לך בזה ענין בצלמו ובצלמנו הכתוב במקרא:

ו׳ועתה אבאר לך מ"ש הכתוב כדמותינו, וכן מ"ש בדמות אלקים עשה אותו שזה הוא ענין דמיון ואינו שם דבר. ואעתיק לך תחלה מאמר רז"ל ע"פ ברכי נפשי את ה', למה מקלס דוד את הקב"ה בנפש, אמר מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, ומה הנפש סובלת את הגוף, כך הקב"ה סובל את העולם, ומה הנפש יחידה בגוף, כך הקב"ה יחיד בעולמו, ומה הנפש אינה אוכלת ואינה שותה, כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה, ומה הנפש טהורה, כך הקב"ה טהור שהוא למעלה מעולמו. ומה הנפש רואה ואינה נראית כך הקב"ה רואה ואינו נראה, אמר דוד תבא הנפש שיש בה כל המידות הללו, ותהלל להקב"ה שיש בו כל המידות הללו, עכ"ל:

ז׳וכתב הרב המקובל מהר"י ארגיאס ז"ל, בש"א דף ל"א ע"ד וז"ל, הכריחו מציאות הבורא ואופן הנהגתו את העולם, ממה שמצינו בעולם הקטן שהוא הגוף, שיש לו מנהיג היא הנפש המנהגת אותו במידות הללו, הא' מה הנפש ממלאה את הגוף וכו', ירצה כי ממציאות הנפש בגוף שאין שם חלק מחלקי הגוף פנוי ממנה, כי היא שולטת בכל הגוף כולו, יתבאר לך אמיתת מציאותו על זה האופן אצל העולם כולו, עד שלא יהיה מקום פנוי ממנו ומשלטנותו. הב', מה הנפש סובלת את הגוף וכו', ירצה כי הנפש עם היותה מעולה מן הגוף במדרגה רמה, לא תמנע השגחתה ממנו בכל חלקיו, כך הקב"ה עם היותו מרוחק ונבדל תכלית ההבדל במציאותו ומהותו מן העולם, סובל את העולם ומשגיחו ומנהיגו בכל חלק מחלקיו, על סדר הנהגה הנכונה. והג', ומה הנפש יחידה בגוף וכו', הורו בזה, דהנפש עם היות שהיא פועלת בגוף ע"י אמצעיים, מ"מ הם ככלים אצלה להתפשטות הפעולות בגוף, כי עיקר הפעולה לא תתייחס באמיתות אלא לנפש בלבד, כך הקב"ה יחיד בעולמו, כי ממנו נפעלות הפעולות כולם ואע"פ שיגיעו אלינו הפעולות ע"י אמצעיים רבים אינם הם עיקר הפעולה, כי הם במדרגת הכלים להוציא לפועל ההנהגה האלקית. הד', ומה הנפש אינה אוכלת ואינה שותה רצו בזה כי כמו שהנפש אינה מקבלת תועלת במה שהגוף אוכל ושותה, ועכ"ז ע"י אכילת ושתיית הגוף מתמיד חיבור הנפש עם הגוף, כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה, שאינו מקבל תועלת משום נמצא, ועכ"ז ע"י קיום התורה והעבודה יתמיד השפעתו בעולם, כי מטבע הטוב להטיב אל המוכנים לקבל טובו. הה', ומה הנפש היא טהורה, ר"ל בלתי גשמית, כי היא כעצם השמים לטוהר, נבדלת מכל חמריות ובלתי מתערבת עם הגוף, רק היא צורה נבדלת נצבת עליו כעגלן על העגלה, או כספן בספינה אשר מנהיג אותה לבד, וכמו השמש שמאיר על הגופים השפלים ומחמם אותם, ואינו מתעצם עמהם, כך הקב"ה טהור שהוא מסולק מהגשמות ומכל החסרונות, ועם היותו מנהיג כל חלקי העולם בנפש העולם, אינו מתערב ומשתתף בהם ח"ו. ומ"ש שהוא למעלה מעולמו, ר"ל כי אפילו בעולם היחוד אינו מתערב ומשתתף, וכמ"ש בתיקונים דף קי"ג ע"א. הוא"ו, ומה הנפש רואה ואינה נראית, ר"ל שהיא משגת כל חלקי הגוף ואין חלקי הגוף משיגים אותה, כי הרוחני ישיג הגשמי אך הגשמי לא ישיג הרוחני, כך הקב"ה רואה ואינו נראה כי הוא רואה ומשיג כל הנמצאים ואין שום נמצא יכול להשיג מהותו לא קודם שנברא העולם ולא אחר שנברא העולם עכ"ל ע"ש:

ח׳הנה מכל זה תבין, שהאלוק עשה הנהגת הנשמה ושליטתה בתוך הגוף, בעניינים אלו שפרטו אותם חז"ל בדרך סימן ואות, כדי שמזה נכיר ונדע ענין הנהגתו יתברך ושליטתו בעולמות שברא, ועל זה אמר הכתוב ומבשרי אחזה אלוה, ר"ל ממה שאני רואה עניינים בהנהגת ושליטת הנשמה בגופי, מהם אבין ואראה בשכלי ענין הנהגת אלוה בעולמות שברא, כי זה נעשה סימן לזה, שיש בנשמה איזה עניינים בהנהגתה ושליטתה בתוך הגוף שתדמה בהם, כמו ענין הנהגת האלוה בעולמות שברא, אך הדמיון יבא רק בעניינים אלו שנזכרו במאמר הזה בהנהגה ושליטה, אבל לא שתדמה עצמיות הנשמה ומהותה אל האלוה, כי באמת אין דמיון לאלוה בשום אופן, וכמש"ה אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, וכן אמר ברעיא מהימנא בפ' פנחס דף רנ"ח וז"ל, אוף הכי נשמתא על שלטנותא דכל איברים דגופא אמתיל לה לגביה, לאו דאיהי אדמיא ליה איהי בעצמה, דהא הוא ברא לה ולית ליה אלוק עליה דברא ליה, ועוד נשמתא כמה שנויים ומקרים וסיבות דאתקריאו לה, מה דלאו הכי למארי כולא, ובג"ד איהי אדמיא בשולטנותא דילה על כל איברי גופא, אבל לא במלה אחרא עכ"ל ע"ש:

ט׳ומכל הנז"ל תדע ותבין משמעות הדמיון דקאמר בפסוק בדמות אלהים עשה אותו, וכן בצלמנו כדמותינו שהדמיון הוא ע"פ מ"ש לעיל, ולא שהוא דמיון של צורה וציור, וכ"כ הרמב"ם ז"ל במורה ח"א סוף פרק א' ע"פ בדמות אלהים, כי דמות הוא שם מן דמה, והוא דמיון בענין, והכונה הוא כי הדמיון יאמר על שם דבר שיהיה בין שני הדברים דמיון באיזה דבר, אף שלא יהיה אותו הדמיון גשמי, ולא מקרי, כמו דמיתי לקאת מדבר, לא שדמה לכנפיה ונוצתה, אלא דמה אכלו לאכלה, וכן חמת למו כדמות חמת נחש, ודמיונו כאריה, וכיוצא בזה, שכולם הם דמיון בענין ולא בתמונה ובתאר ע"ש, וכן הוא כאן, ואין צורך להאריך יותר בדבר כי הדברים ברורים ופשוטים הם:

י׳גם עוד נראה, דאפשר לנו לפרש ענין כדמותינו וענין בדמות אלהים הוא מלשון והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, שתרגם אנקלוס ויהי כמא די חשבית, וכן פסוק אל תדמי בנפשיך, פירש רש"י ז"ל אל תחשבי כמו והיה כאשר דמיתי, אל תהי סבורה להמלט וכו' ע"ש, ודומה לזה בלשון חכמים שאומרים כמדומה לי, וכן אומרם מדמין שכך היה, שפירושו בלשון ערבי הוא ר"ל צ"ן ותקד"יר, וכן ענין כדמותינו, ר"ל כאשר חשבתי לעשותו, וכן הוא פירוש בדמות אלהים עשה אותו, ר"ל כדמות שהיה לאלקים על עשייתו מקודם הבריאה, ויבא ביאור זה נכון ע"פ דברי רז"ל, שאמרו מקודם שברא הקב"ה את עוה"ז עלה במחשבתו לברא אדם, ולכן אמר כאן באותו כח המחשבה שהיה לאלקים בו עשה אותו:

י״אומה שהקשה לכם בפסוק נעשה אדם, שאמר נעשה לשון רבים, הנה המפרשים ז"ל כתבו דכן הוא דרך הגדולים, שהיחיד מדבר על עצמו בלשון רבים, ולכן אמר נעשה בלשון רבים, ללמדנו דרך ארץ של הדיבור שראוי לדבר בדרך ענוה. אך באמת יש ביאור אחר בלשון זה דאמר נעשה אדם, והוא דידוע כי האלוק העליון קודם שברא עוה"ז והשמים אשר עליה, ברא כמה עולמות עליונים רוחניים, והאציל וברא ויצר ועשה ספירות קדושים, וכן ברא ג"כ עולם המלאכים, ועולם הגלגלים, וכאשר עלה ברצון האלוק וברא את האדם, כלומר הנשמה שלו, דבר תחלה עם צבאיו הם הספירות ועולם המלאכים, שיתנו מהם חלק בנשמתו ורוחו ונפשו של אדם, כדי שבזה יהיה לנר"ן של אדם קשר ואחיזה עמהם, ואם יעשה טוב יועיל גם להם שיוסיף האלוק להם שפע כח וגבורה וטובה, ואם יחטא שגורם להם פגם, אז לא יקטרגו עליו, אלא רוצים בקיומו ומבקשים עליו רחמים, עד שישוב בתשובה ויתקן הפגם שלו, ופגם שגרם להם, ועל כן אמר נעשה אדם בלשון רבים, כי לפמליא של מעלה אמר כן, שיתנו חלק מהם בנר"ן שלו, כדמיון החלק שנותנים האיש והאשה בהולד הנוצר מהם, כי ידוע הוא דלאו דוקא בגוף לבדו יש חלק לאב ואם, שזה נותן הלובן וזה נותן האודם, אלא גם בנשמת הולד יש להם חלק, כי מן הרוחניות שלהם נותנים לבוש לנפש הולד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער המוחין פרק ה', וכן שם בשער פרקי הצלם פ"א בסוד מאמר ברא כרעא דאבוהי ע"ש, וכמו החלק הזה שנותנים אב ואם לבן הנולד מאם, רצה האלוק שיתנו הספירות וכל פמלייא של מעלה חלק בנר"ן של אדם, ונמצא מצד חלקם זה שנותנים באדם נעשה להם שותפות בו, על דרך שארז"ל שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכן הענין כאן ביצירת נר"ן של אדה"ר, ולכך אמר נעשה בלשון רבים:

י״בוהביאור הזה של נעשה אדם שכתבנו, הוא מפורש בכתבי רבינו האר"י ז"ל, בספר הלקוטים הנדפס בעה"ק ירושלים תוב"ב, בפרשת שמות בפסוק וילך איש מבית לוי, וז"ל, והנה בבריאת האדם נאמר נעשה בלשון רבים, ולא נאמר כן בכל השאר, אלא כתוב יהי אור יהי רקיע בלשון יחיד, אלא דע כי המאציל העליון ברא הבריאה, ואין בעולם הבריאה כח להשיג אלא במדרגותיה לבד לא נקודה אחרת למעלה, וכן היצירה, וכן העשיה, לא עשה כן אל האדם, שרצה שישיג כל העולמות וקשרו עם כולם, שרצה המאציל שיתנו לו כל עולם ועולם חלק ברצונם, כדי שכולם ירחמו עליו, ואם יחטא יפגום בכולם, וכולם יבקשו עליו רחמים, ואם יזכה יגולו וישמחו בו כולם, ולכן רצה שיתנו לו חלקם בזה נפש מחיות פנימי שבתפארת, ומלכות דעשיה, ורוח מן המוח והחיות של תפארת ומלכות דיצירה, וכן נשמה מן הבריאה, הרי זה בעולמות בי"ע, וכן מעולם האצילות וכו', ועל כן אמר נעשה אדם, לשון רבים, שיתנו כולם ברצונם בו חלקם, וכן היה, והשיג אדה"ר חלק מכולם, עד נשמה לנשמה מחכמה דאצילות, ולכן כשחטא פגם עד סוד המחשבה, כמובא בזוהר:

י״גוהנה ס"מ וסיעתו לא רצו, וזהו שקטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, כי הוא יתברך היה רוצה שיתנו לו מן החיות שבתוכם, וידוע הוא כי החיות שבתוכם הוא בחינת י"א סמני הקטורת, ואם היו נותנים מאותו החיות היו האורות הולכים ומתבררים תכף, והיו מתבטלים ס"מ וסיעתו כולם, ולכן לא רצו ליתן ברצונם וקטרגו עליו, ואז הוא יתברך הפילם למטה, כדמוכח בפרקי רבי אליעזר, וכונתו במפלה הזאת, היינו כדי שלא יינקו מן הקדושה יותר בהיותם למעלה, ואין מי שיברר מתוכם הקדושה, כיון שאין נותנים חלק באדם, ולכן הפילם עד שיגיע זמן שנאמר בלע המות לנצח, ועל כן ס"מ בא לפתות את האדם ולהחטיאו, כיון שאין לו חלק בו ובסיבתו הורד למטה, ולכך רצה שיפול גם האדם כמוהו כי לא היה לו רחמנות עליו וכו' עכ"ל ע"ש, ובין תבין את אשר לפניך:

י״דנמצאת אתה למד מה שאמר האלוק נעשה אדם, עם פמלייא של מעלה היה מדבר כן, שרצה שיתנו כולם חלק באדם, כדי שיהיה לו קשר ואחיזה עמהם, כדמיון האב ואם שיש להם חלק ושותפות בהולד הנוצר על ידו יתברך. והנה ספורנו ז"ל פירש, ויאמר אלהים נעשה אדם נתן אז כח בפמלייא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו, עכ"ל, ודוק היטב בדבריו:

ט״ווהרמב"ן ז"ל בביאורו למקרא כתב וז"ל, והפשט הנכון במלת נעשה הוא, מפני שכבר הראת לדעת שברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואח"כ מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה, וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה, והיה המאמר בהם ישרצו המים, והיה המאמר בבהמה תוצא הארץ, כן אמר באדם נעשה, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודה אשר נתתיו בה, כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך את הרוח, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים:

ט״זואמרבצלמינו כדמותינו כי ידמה לשניהם, דהיינו במתכונת גופו ידמה לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים צבא של מעלה, כי הרוח אינה גוף ולא תמות, ואמר בכתוב השני כי בצלם אלהים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים, וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו. ופירוש צלם כמו ותואר כמ"ש וצלם אנפוהי אשתני וכן אך בצלם יתהלך איש, וכן צלמם בעיר תבזה ר"ל תאר מראיתו, ודמות הוא דמיון בצורה ובמעשה, כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה. והנה האדם דומה לעליונים ולתחתונים בתואר והדר, דכתיב וכבוד והדר תעטרהו והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת ובכשרון המעשה, ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים עכ"ל. ויש מפרשים שכתבו שאומרו נעשה לשון רבים, ללמד ענוה, דכן דרך לדבר, כמו ונתנה לך גם את זאת, וכן מ"ש נאמר קדם מלכא, וכן מ"ש אולי אוכל נכה בו, וכיוצא בזה הרבה:

י״זוהחכם ר' יצחק לופיס ז"ל בספר כור מצרף דף ה' ע"ג, השיב לנוצרי שהקשה לו על פסוק זה של נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וז"ל, ועתה אומר לך מה שפרשו רז"ל על הפסוק הזה, ובכמה פנים ביארוהו היטב, ועל מלת נעשה אמרו שדבר עם היסודות, ובפרט עם הארץ, ואע"פ שאין בה רוח חיים דבר עמה, שהרי מצינו שבתחלה אמר לה תוצא הארץ נפש חיה, ועוד מצינו במקום אחר דבור וצווי לדבר שאין בו רוח חיים, בעצמות שהחיה יחזקאל הע"ה, שנאמר הנבא על העצמות האלה ואמרת להם העצמות היבשות שמעו דבר ה' והם היו בלתי חיות, עד שלסוף ניבא עליהם ובא הרוח וחיו כאשר תראה בענין, הרי לך שהשי"ת מדבר עם דבר שאין בו רוח חיים, ונותן לו באותו דיבור חיות ויכולת לעשות רצונו יתברך, ומאמר נעשה אין ראוי שנחשוב שהוא ענין המלכה ועיצה, כי השי"ת יהב חכמתא לחכמין ואינו צריך עיצה מזולתו, אבל מתוך חשיבות האדם שהוא הבריה המשובחת שבכולם, לא רצה השי"ת לצוות לארץ שהיא בעצמה בלבד תוציא אותו כשאר ב"ח, אלא רצה כבודו להשתתף עמה, ויחס יצירתו לעצמו, לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה, ובהתבוננות גדולות וחכמה רבה:

י״חלוכן אמר נעשה אדם, כי יש בו חומרי מן הארץ ושכלי מהשי"ת, ואם היה אומר אעשה אדם, היה נברא האדם כולו שכלי כמו מלאך, ואם היה אומר תוצא הארץ אדם, היה נעשה כולו חומרי כמו בהמה וחיה, ומפני שהאדם מורכב מחומרי ושכלי, הוצרך לומר נעשה אדם, ר"ל אני והארץ נעשהו מורכב חומרי מהארץ ומחלק שכליי אשר אתן בו, ולכן אמר ג"כ בצלמנו כדמותנו, כי במה שהוא בעל גוף יהיה בצלם הארץ, ומטבע התחתונים, ובמה שהוא בעל שכל ונפש המדברת ומשגת את המשכלות יהיה בצלם אלקים, ואין לשון הצלם משמעותו על צורת הפנים וגוף, שהרי מצינו בענין נבוכדנצר נאמר וצלם אנפוהי אשתני, שלא תוכל לומר שלא נשאר בו החוטם ופיו ועיניו וכל תואר פניו, אלא הכונה שם שנשתנה מראיתו, נמצא לשון צלם אינו שייך על צורת הפנים והגוף, אבל שייך על דבר הדומה לדבר, הן בחכמה וקיום, הן בטבע וכלוי, וכן האדם יהיה בצלם הארץ ר"ל שידמה לה בטבע מצד גופו, ויהיה בצלם אלקים מצד נפשו שהיא נצחית, שלא תכלה, וגם רוחניית שלא תאכל ולא תשתה:

י״טוהכי פירושו, כי השי"ת אמר אל האדמה, נעשה אדם, כלומר אַתּ תהי שותפי באדם, וכן היה כי בשעת מעשה אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ונכתב וייצר בשני יודי"ן, לרמוז שהיו בו שתי יצירות, יצירה מטבע העליונים הרוחניים, ויצירה מטבע התחתונים החמריים, שהארץ מצד הכח שנתן בה השי"ת הוציאה את האדם כמו שהוציאה שאר ב"ח, והוצרכה האמירה אליה בתחילה כשאמר נעשה אדם, כי באמירה זו נתן לה השי"ת כח ויכולת להוציא כח גוף האדם כרצונו יתברך, והשפיע השי"ת בו אח"כ הנשמה השכלית, ולכן תתייחס לארץ הוויית גוף האדם וכוחתיו הגשמיים, ולהשי"ת תתייחס הנפש המשכלת, ולז"א הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכל זה הוא כפי מה שפירש הרב דון יצחק אברבניאל ז"ל:

כ׳ומה שאמר הפסוק ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, הכי פירושו בדמות שצייר לו אלקים עשה אותו, ואונקלוס עשה מלת צלם מוכרת, שתרגם בצלמיה ה' עבד יתיה, ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש בדמות אלהים בדמות חשובה וכו', והחזקוני פירש בצלם אלקים, בדמות המלאכים, שהרי דמות מלאכים ואדם שוה, וכן הפירוש גבי והייתם כאלהים, וראיה לדבר שהרי במדרש בראשית רבא מונה מן בראשית עד ולאדם אמר ע"א אזכרות, ואם תאמר בצלם אלהים, וגם והייתם כאלהים הם אזכרות, נמצא יש ע"ג אזכרות, ואיך אומר שהם ע"א, אלא ודאי שתים אלה אינם אזכרות, אלא לשון מלאכים, עכ"ד בספר כור מצרף, ושיניתי קצת הלשון מתחלה וע"ס, וקצרתי במקום אחד, והוספתי נופך במקום אחר, כדי שיתקבלו הדברים יותר באזני השומע:

כ״אועל כן אתם תשיבו לאותו האפקרוס על משמעות הפסוק של נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ופסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו, ופסוק בדמות אלהים עשה אותו, כפי מה שהשיב מהר"י לופיס ז"ל בספר כור מצרף הנז', שדברים אלו יתיישבו על לבו יותר, ולא יהיה לו פ"פ לדבר:

כ״בואשר אמר לכם אותו אפקרוס, שהיהודים אומרים שיש לאלוק אשה ח"ו, ונקראת שכינה, תמהתי מאד עליכם, מה זו שתיקה אשר נשתקתם בדבר פשוט וידוע ומפורסם הנוגע לאמונה הקדושה, והיה לכם להשיב לו תכף ומיד, שהדבר הזה אשר אמר הוא שקר וכזב, וכל האומר כן שיש לאלוק אשה ח"ו הוא כופר בעיקר, ומקולל ועונו גדול כעובד ע"ז:

כ״גומה שיש אצלינו שם. זה של שכינה, הוא שם אור שברא האלוק למעלה עם כמה אורות קדושים רוחניים, שהם למעלה ממדרגת המלאכים, ונקראים אצל המקובלים בשם ספירות, ואי אפשר לשום שכל אנושי לציירם בדעתו, והנה ברצון האלוק העליון יורד חלק אור מן האור הזה למטה בעוה"ז, ושוכן בישראל ובהמ"ק, ועל שם שזה האור שוכן בישראל ובהמ"ק ושאר מקומות המקודשים, לכן נקרא האור הזה בשם שכינה, ובאמת הוא אור נברא שבראו האלוק העליון ובלשון ערבי נקרא נו"ר, והאור הזה הוא רוחני מאד, ואין לו שום צורה ודמות כלל, וא"א לשום אדם לתפסו במחשבתו ולצייר מהותו בשכלו, כמו שא"א לצייר מהות עצמות הנשמה שבגוף האדם, שא"א לדמותה ולציירה בשום מראה וציור ודמיון, וכ"ש וכ"ש אור זה הנקרא שכינה, שהוא עליון וגבוה מאד מאד יותר מן מדרגת המלאכים, בכמה אלפים ורבבות מדרגות, ואור זה מתייחס להשי"ת שנקרא אור ה', וככתוב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', והאלוק באהבתו בישראל עמו, רצה שיהיה שוכן חלק האור הזה בישראל ובהמ"ק, ובכל מקום שגלו ישראל לשמירתם, והרמב"ם ז"ל במורה נבוכים ג"כ כתב, ענין שכינה הנזכר בדברי חז"ל הוא אור נברא מאת הבורא יע"ש:

כ״דגם תאמרו לאותו האפקרום, ששמועה זו ששמע על היהודים היא שקר וכזב בודאי, כי יש כיוצא בשמועה זו אומרים ג"כ שהיהודים אומרים על עזרא הסופר ע"ה הוא בן האלוק, והנה באמת הוא בעצמו יראה בספר תנ"ך יש ספר עזרא, ששם מפורש שהוא בן שריה, ומיוחסים אביו ואבות אבותיו עד אהרן הכהן, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, אשר כל האומות מודים בו, ואנחנו מאמינים ויודעים שהוא יליד אשה, אמו יוכבד בת לוי, ואביו עמרם בן קהת בן לוי וכו', וכל זה הוא מפורש בתורתינו הקדושה, ומזה ידע ויבין, כי אצלינו אנחנו היהודים מי שאומר על האלוק שיש לו בן או אשה ח"ו, הרי זה הוא כפרנות גדולה, וגדול עונו מנשא, ובאמת דבר ידוע הוא שלא יש מי שמודה ביחוד האלוק כמו היהודים, וזאת המצוה המוטלת עלינו ליחד שם אלקינו בכל יום, ובכל לילה, בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואין צורך להאריך עוד יותר בדברים אלו שהם ידועים וברורים, ועל הכל רוב עוז ושלום:

כ״השאלה הבאה לי במכתב ממ"א, וז"ל, כבר הטרחתי לאדוני בכמה שאלות מקדמת דנא, וזכיתי להיות מבעלי תשובה, והיום באתי עוד הפעם לשאול מאת אדוני שאלה אחת ששאל נכרי א' בלשון המקרא בפרשת בראשית, בפסוק וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, שהקשה איך יאמר וינחם, שהוא לשון חרטה, על האלוק הבורא יתברך שהוא צופה עתידות באמת. והנה אנחנו מאמינים שדברה תורה בלשון בני אדם, ואין הדברים כפשוטן ח"ו, ויש כמה תוארים כתובים בתורה על השי"ת בדרך השאלה, וגם הנכרי ההוא מודה בכך, אך רק בדבר זה של וינחם ה' וכו' אין דעתו של אותו נכרי מתיישבת בו, כי אם עד שנאמר לו שיש לנו משמעות אחרת בלשון זה של וינחם. והגם שנמצא בלשון נחמה משמעות אחרת, לא יכולתי למצוא לה מקום בענין הכתוב ההוא, ליישב בה את הכתוב ההוא, ולכן באתי לשאול מאת מעכ"ת, אם יש לזה משמעות אחרת שתתיישב בזה הפסוק, כדי להשיב חורפי דבר, ושכמ"ה:

כ״ותשובה. יש ויש לזה משמעות אחרת, אשר מתיישבת היטב בהכתוב ההוא, וכבר פרשוה רז"ל במדרש רבא פכ"ז, וז"ל, רבי נחמיה אמר, מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד את התחתונים כך היה ממריד את העליונים, עכ"ל. והרי משמעות זו מתיישבת יפה במקרא הנז' וככה תפרשהו לאותו נכרי, ותוסיף לו דברי טעם, ותאמר לו שבתורה עצמה כתוב, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, שר"ל לא כבן אדם הוא, וא"כ מוכרח לומר דמ"ש וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, אינו לשון חרטה, אלא לשון נחמה, וכבר ידוע כי למלה אחת יש לה כמה משמעות שיהיה לה פירוש כפי הענין. וכן יש עוד משמעות אחרת למלת וינחם שהוא לשון סליחה, וזה המשמעות של סליחה היא בפסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לשעות לעמו, כי כן פרשו הראשנים ז"ל, וכן הוא בפירוש רבינו סעדיה גאון ז"ל:

כ״זודע כי לפי פירוש זה שפירש רבי נחמיה במדרש רבא הנז' שהוא לשון נחמה, ואינו לשון חרטה, צריך לפרש סיום הכתוב שאמר ויתעצב אל לבו, לשון כעס, כמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה פרק כ"ט וז"ל, עצב שם משתתף הוא, הא' שם הכאב, וכמ"ש בעצב תלדי בנים, והב' הוא שם הכעס, כמ"ש ולא עצבו אביו מימיו, שהוא ר"ל לא הכעיסו, וכן כי נעצב אל דוד, ר"ל כעס בעבורו, והג' הוא שם המרי, כמ"ש מרו ועצבו את רוח קדשו, וכן יעציבוהו בישמון וכן אם דרך עוצב בי, וכן כל היום דברי יעצבו, ולפי הענין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל לבו, אמנם כפי ענין השני הפירוש הוא כי השם כעס עליהם לרוע מעלליהם, ואמנם אומרו לבו, וכן אומרו בענין נח ויאמר ה' אל לבו, וכו' הוא הענין אשר לא יהגה ולא יאמרהו לזולתו, וכן כל ענין שרצהו השי"ת, ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו ויאמר ה' אל לבו, להדמות בענין ההוא האנושי על המשך דברה תורה בלשון בני אדם וכו' יע"ש. ואני עבדו אומר כי אפשר לפרש כאן אומרו אל לבו קאי על לב האדם, ולא קאי על השי"ת, והכונה הוא ויתעצב שכעס השי"ת על לבו של אדם, כי יצר הרע הוא בלב, וכמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותיבת אל הוא ר"ל על. וכפי הביאור הזה של וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כן יהיה ביאור הכתוב הבא אחריו דכתיב כי ניחמתי כי עשיתים, דגם זה הוא לשון נחמה ואינו לשון חרטה, והיינו ר"ל מתנחם אני שעשיתים כאן בארץ, שהיא בכלל העשיה, ולא יצרתים בשמים במקום שיצרתי המלאכים:

כ״חוהנה כל זה המשמעות כתבתי כפי מ״ש רז״ל במדרש רבא הנז״ל, אך באמת מצאתי לרבינו סעדיה גאון שתרגם וינחם משמעות אחרת, שתרגם וינחם ה׳ כי עשה את כהאדם וכו׳ וְתְוַאִעֵדִהָם אַלַה כְמַה צַנַעְהָם פִי אֶל אַרְץ׳ וְאַוְצַל אֶל מָשַקַה אֶלִי קלְובהָם, ופסוק ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכו׳ תרגם בְאֵן קאל אַלַה אמחי אל נאס אלד'י כַלַקתְהָם מַן אֶל אַרְץ' מֳן אֶנְסַאן אֱלִי בְהִימַה אֶלִי דְבִיב וְאֶלֵי טַאיֵר אֶל סְמַא אַד תְוַאעֵדתְהַם בְמַה כַלַקתְהַם והרב רבי אברהם בן עזרא ז״ל הביא פירוש הגאון רבינו סעדיה הנז׳, שכתב ויש אומרים כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ועד, וכן נמצא בתרגום הגאון הנז' על פסוק מתנחם לך הַיְדַא עשו אַכִיךָ מַתִוַאעְדַךָ לְיַקְתְלַךָ, וכתב ראב"ע שם, והגאון אמר מגזרת ווע"ד בלשון ערבי ע"ש:

כ״טנמצא הגאון מבאר בזה משמעות אחרת, שהוא לשון נועד, כי ווע"ד בערבי הוא לשון נועד בעברי, וזה אמת, יען כי יש כמה תרגומים שתרגמו מתנחם לך, כך, שקבע מועד וזמן להרגו, ולכן גם פסוק וינחם ופסוק כי נחמתי, מפרש הגאון לשון ווע"ד, כלומר שייעד להם מועד לאבדם בו, ולא ישארו קיימים לעולם כמו המלאכים, ולכן אמר קץ כל בשר בא לפני, ר"ל הגיע קץ המועד שייעדתי להם, כי השי"ת צופה עתידות, וידע מעיקרא מעת שברא אדם ושאר בריות שיקלקלו אח"ז, ולכן מעת בריאתם חשב זמן נועד לבטלם ולאבדם בו, והמופת לזה שלא קרא להם שמות, אלא נתן בינה באדה"ר לקרא שם לכל הבריות, וגם את עצמו, והטעם מפורש בדברי חכמים, כי אותיות השם של כל בריה הוא חיות שלה, כמ"ש נפש חיה הוא שמו, ואם היה השי"ת קורא להם שמות היו נשארים חיים וקיימים לעולם, וכיון שידע שיחטאו ויקלקלו וצריך לאבדם, לכך לא קרא להם שמות הוא יתברך, אלא אמר לאדה"ר שיקרא להם שמות, וכן אמר לאדה"ר ואתה מה שמך, ואמר אני ראוי שאהיה נקרא אדם:

ל׳והנה ביאור זה של הגאון רבינו סעדיה, יבא נכון יותר בפירוש המקרא, וטוב שתאמרו פירוש זה לאותו נכרי, כי יתיישב על לבו יותר, ואע"פ שגם פירוש רבי נחמיה במדרש רבא ג"כ מתיישב היטב בפשט המקרא, אתם תאמרו לנכרי פירוש הגאון:

ל״אודע כי מה שפקפק הראב"ע בענין אל לבו, היינו מפני שלא ראה תרגום הגאון בעצמו, אלא הוגד לו בע"פ, אך באמת הגאון תיקן זה בתרגום שלו, שתרגם העצב משק"ה בלשון ערבי ופירש אל לבו היינו לבו של אדם, וכאשר העתקתי לשון הגאון לעיל, כלומר הגיע אל לבו של האדם העצב של הגזרה אשר ייעד לו, ובזה יבא פירוש הגאון לנכון, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ל״בשאלה. יורינו בענין הקטן פחות מן י"ג שנה ויום אחד, למה פטור מן המצות, אם משום שאין בו דעת שלם, והלא אנחנו רואין קטנים בני עשר או אחד עשר הם פקחים ובני דעת יותר מאותם הגדולים עשרת ידות, ואין אנחנו רואין תוספת בשכל הילד ביום היותו בן י"ג שנה על זמן היותו בן י"ב שנה, או י"ב וחצי, או י"ג פחות חודש, ועוד אם נאמר ששיעור זה של השנים לענין חיובו במצות הוא כשאר שיעורין שהם הל"מ, הנה בכל השיעורין קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, ולפ"ז גם אצל הקטן נאמר כן, דאע"פ שלא יתחייב מלקות בזמן היותו פחות מן י"ג שנה ויום אחד, עכ"ז הוא עביד איסור מן התורה כשיעבור על ל"ת, כשאר דין חצי שיעור, ולמה אמרו קטן אוכל נבילות אין ב"ד חייבין להפרישו, כמ"ש בש"ע א"ח סי' שמ"ג, שאפילו בהגיע לחינוך יש בזה פלוגתא, די"א אביו דוקא חייב להפרישו, וכנז' שם בהגה"ה, גם עוד י"ל, מאחר שמצינו שארז"ל העולם מתקיים על הבל תינוקות של בית רבן, נמצא מעשה הטוב של הקטן יש בו תועלת גדולה, וא"כ נראה דה"ה שפוגם בביטול מ"ע ובעברו על לא תעשה:

ל״גגם עוד יבאר לנו מורינו לשון חכמים שמצינו בכל דבר שהאדם פטור בו מן הדין, אומרים שיש לעשות לצאת ידי שמים, ומצינו לדעת לשון זה שאומרים לצאת ידי שמים מה עניינו, ומה הכונה שיש בו:

ל״דעוד יורינו מורינו, ענין הבכיה והדמעה המסוגלת מאד בכל תחנה ותפלה, עד שמצינו לרז"ל שאמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לא ננעלו, מה עניינה, ומה כוחה, ומה סוד יש בה, ומה צריך האדם לכוין בה, ועל הכל יבא דברו הטוב, ושכמ"ה:

ל״התשובה. זאת תדע, דאין פיטור הקטן משום דאין לו דעת ושכל, אלא הטעם כי החיוב תלוי בשלימות נפש הרוחנית בו, יען דכל המצות שמחויב האדם בהם בעוה"ז הוא בשביל תיקון נפש הרוחנית שבו, וגם על ידה הוא עושה תיקון ופעולה למעלה במעשה המצות. והנה כתב רבינו זלה"ה, בעץ חיים שער כ"ה פ"ז, שנפש רוחנית של אדם התחתון אינה נכנסת באדם עד י"ג שנים ויום אחד ע"ש, והדברים באו מפורשים יותר בעץ חיים שער נו"ן פ"ג, שכתב כשהאדם נולד הנה אותה הנפש שלו צריכה לברר אותם ניצוצין המגיעים לחלקה, שנפלו ממנה ע"י חטא אדה"ר בקליפת נוגה, אשר זה כונת לידת האדם בעוה"ז, וע"י המצות מבררת אותם החלקים שנפגמו ונפלו, אמנם אין הנפש באה באדם ערומה, רק בחד לבוש הנקרא צל דקאים תמן בעת יצירת האדם, כנז' בזוהר פ' אמור דף ק"ד ע"ב, וזה יהיה מבחינת הגבורות ומבחינת החסדים, ואותו לבוש שהוא בחי' גבורות נקרא יצה"ר, והלבוש שהוא בחי' חסדים נקרא יצה"ט, והנה כל זמן שלא נכנס בו לבוש החסדים שהוא היצה"ט הוא פטור מן המצות, אך כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד שנכנס בו היצה"ט שה"ס החסדים נתחייב במצות, כי בכח זה יוכל לברר חלקיו במעשה המצות ע"י היצה"ט. ובאמת קודם י"ג שנה ויום אחד שלא נכנס הלבוש שהוא יצה"ט, גם הרוחנית שלו שהיא מסוד החסדים ג"כ לא נגמרה ונשלמה בו, דאיך יכנס העצמות שהוא הנפש קודם הכלי שהוא הלבוש, עכ"ד ע"ש:

ל״וועוד שם בפרק ט' כתב, על נפש היסודות, אמרו רז"ל שהיצה"ר נכנס באדם משנולד, כי האדם עצמו הוא נפש דאופני קודש דעשיה, ואחר י"ג שנה נכנסים הטו"ר שברוח דיצירה הנקרא עולם המלאכים, ולכן יצה"ט ויצה"ר נקראים מלאכים ממש, שהם רוח טוב ורוח רע, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות, כי האדם עצמו הוא נפש הטוב מהאופנים דעשיה הנז', השורה על הגוף דאדמה דארבעה יסודין, לכן נקרא אדם לשון אדמה, נמצא האדם הוא נפש הטוב דאופנים, והתחלת יצה"ר הנכנס כשנולד הוא נפש היסודין, והיצה"ט שהוא רוח טוב דיצירה נכנס אחר י"ג שנה, ואז נכנס גם הרוח דיצה"ר כנז"ל, עכ"ד יע"ש:

ל״זהנה מכל הדברים הנז"ל, אתה מבין שחיוב המצות תלוי בגמר ושלימות נפש הרוחנית אצל האדם עם מלבושיה, שהם שני חלקים אחד מצד הגבורות הנקרא יצה"ר, ואחד מצד החסדים הנקרא יצה"ט, והנה זו הנפש הרוחנית לא תשתלם ותגמר כניסתה אצל האדם עם לבוש חלק החסדים הנקרא יצה"ט, כי אם כאשר יגיע לי"ג שנה ויום אחד, ולכן אותו העת יתחייב במצות, שעל ידי הנפש ההיא ולבוש שלה הוא יכול לפעול במעשה המצות, לברר ולתקן חלקיו וניצוצותיו הצריכים לו ושייכים לנפשו, וממילא ג"כ אינו פוגם במעשים רעים, ובשום חטא למעלה, מאחר שלא נשלמה נפש הרוחנית שלו, לכן אין מגיע הפגם מצד מעשיו בשרשו שבקדושה למעלה:

ל״חגם י"ל עוד, מאחר שקודם י"ג שנה לא באו לו עדיין מוחין דגדלות, אינו פוגם בשרשו למעלה בקדושה ע"י העונות, כי עדיין לא נשלם, וכל זמן שלא באו לו מוחין דגדלות לא יגיע פגם מעשיו הרעים לשרשו בקדושה למעלה, שידוע הוא דכל חיוב התורה והמצות הוא לתקן פרצוף המוחין דזו"ן, וכמ"ש הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל, וז"ל, זה כלל גדול שכל עבודתינו וכל כונות התפילות והתורה והמצות הכל הוא בפרצוף המוחין דזו"ן עכ"ל, ועל כן כל עוד שלא באו לאדם מוחין דגדלות לא יתחייב במצות:

ל״טואם תאמר א"כ גם מעשיו הטובים לא יעשו רושם למעלה, ולא יפעול ולא יתקן בקדושה כלום, וא"כ למאי נ"מ לחנכו במצות דאורייתא ודרבנן, מאחר שאין ממנו תועלת ולא נזק, זה אינו, שבאמת הגם שלא בא לו עדיין מוחין דגדלות כי אם עד י"ג שנה ויום א', עכ"ז עוסק הוא בכל ימי קטנותו מזמן כלות שני היניקה עד י"ג שנים, לתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אחר י"ג שנה, וכמ"ש בשער ההקדמות דף ע"ז ע"ג וז"ל, ואחר שני היניקה מתחילים ליתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אח"כ המוחין דגדלות אחר י"ג שנים, והענין כי הנה בהיות נפש האדם קטן, גם הוא עולה בכל לילה בסוד השינה לקבל משם אורה, ולא כמו הגדול, רק מקבל איזה הארה מועטת מן המוחין העתידין לבא לו אח"כ בי"ג שנים, ועתה מקבל מהם הארה מועטת לבד, והוא שיעור שיספיק לתקן בה הכלים של נ"ר שבו, כי עדיין לא נגדלו בו אלא רק ו"ק שלימות, ואז אחר ב' שנים דיניקה תכף מתחילים לבא הארה לבד מן המוחין העליונים דגדלות העתידין לבא לו אחר י"ג שנה, וכו' עכ"ל ע"ש, נמצא בקטנותו מקבל הארה מועטת מן המוחין דגדלות אשר יבואו לו אחר י"ג שנה, כדי לתקן עי"ז את הכלים של המוחין הנז', ועל כן מכח אותה ההארה דמוחין דגדלות הבאה לו בקטנותו צריך להזהר במ"ע ול"ת, אך הואיל והיא רק הנאה מועטת דמוחין דגדלות שעדיין לא באו לו, ממש לכן אין לו עונש בפועל אם יעבור:

מ׳ולכן תמצא שכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה בש"ע א"ח סי' שמ"ג, טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"ג שעבר קודם שנעשה בר עונשין, ועיין באר היטב שם, והביא שם דברי ספר חסידים סי' תרצ"ב, שכתב אחד בא לפני חכם וא"ל, זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאם, שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבה, כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד, ואמר לו כל עונות שאתה זוכר, וכל אשר גנבת, צריך אתה לשלם, כי יאשיהו הע"ה שב מכל עונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו וכו' יע"ש, והיינו אע"ג דקטן פטור, עכ"ז להיותו באותו זמן הוא מתקן הכלים של המוחין ע"י שיבא לו הארה מועטת מן המוחין דגדלות, לכן אפילו שאינו פוגם בפועל ע"י מעשים רעים, עכ"ז הוא מחשיך הכלים ההם שתיקן בעבור המוחין דגדלות, כי כפי ערך ומדרגת ההארה כן יהיה מדרגת הקלקול, ולכן צריך לו תיקון בגדלותו על מעשים רעים שעשה בקטנותו, כדי לזכך ולהזהיר אותם הכלים, ולהעביר אותו מחשך מהם:

מ״אועל כן תמצא בשער הגלגולים, שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל, שא"ל רבינו האר"י זלה"ה שבהיותו קטן קלל פעם אחת את אמו, ולכן צוה אותו להתענות ג' ימים רצופים לילה ויום, ולכוין שהם וכו' ע"ש. והנה זה התיקון כתוב בשער רוה"ק הנדפס שם בדף ט"ז ע"ב, והוא תיקון יוד ע"ש, והדבר יפלא איך הצריכו תיקון הנאמר על עון שיעשהו האדם בזמן היותו גדול, והוא לא עשה עון זה אלא רק בהיותו קטן, שפטור מן המצות, אך נראה ודאי דאע"ג דלא עשה פגם בקטנותו כמו פגם הגדולים, עכ"ז מחשיך הוא את הכלים שמתקן בקטנותו לצורך מוחין דגדלות, ולפי גודל קדושתו השוה אותו כמעשה הגדולים בשנים:

מ״בובספר אגדת אליהו להרב מהר"א הכהן ז"ל, הביא שמועה מחד צורבא מרבנן, שראה כתוב שהתינוק כשיונק משדי אמו ומכה על הדד בידו, אפילו על זה עונשין לעתיד, דמנין ידו בשלג כמה פעמים. ובזה פירש הרב מהר"א ז"ל שם הטעם באמו דרבי טרפון שירדה לטיל בחצירה בשבת ונפסק מנעלה, והניח ר"ט שתי ידיו תחת פרסותיה, והלכה עליהם עד שהגיע למטתה, ובאמת ד"ז שאמר אותו על הכאת היונק על דדי אמו הוא יותר חידוש מענין רבינו מהרח"ו ז"ל, יען כי ענין רבינו מהרח"ו ז"ל הוא מה שעשה אח"ז היניקה, שאז הוא עסוק בתיקון הכלים של המוחין דגדלות, דכתב רבינו ז"ל דעכ"ז יבא לו הארה מהם, אך מה שאמר ההוא צורבא מרבנן על זמן היניקה שמכה בדד אמו, הנה אותו זמן אין לו אפילו הארה הנז', דאינו מתקן בכלים הנז' עדיין, וכמ"ש רבינו זלה"ה שזה התיקון יתחיל להיות אחר זמן שני היניקה, ואיך יענש על אותו זמן. מיהו נראה, דזה הוא בכלל וסביביו נשערה מאוד, דארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ופירש הדבר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף כ"א וז"ל, הנה הצדיק אחר פטירתו מעוה"ז הוא מוכן לעלות במדריגה במעלות גדולות בעה"ב, אבל לא בפעם אחת, האמנם תכף אחר פטירתו יענשוהו למרק העונות היותר חמורים אשר לו, ואז יכניסוהו במחיצה אחת במעלה, ובהגיע תור עלייתו למחיצה יותר עליונה יחזירוהו להענישו למרק החטאים היותר קלים מן הראשונים, ואז יעלה במדריגה שנית יותר עליונה, ואח"כ יחזרו להענישו עוד על דקדוקי מצות שהם כחוט השערה בסוד וסביביו נשערה מאד, ואז יעלוהו במחיצתו הראויה לו ע"ש, על כן נראה, כי דקדוקים כאלו לקבל עונש בעוה"ז על מה שחטא בקטנותו, ואפילו על זמן היניקה, היינו שבזה ינצל מדקדוקים שמדקדקים עליו בין עליה קטנה לעליה גדולה:

מ״גויש להסביר הדבר יותר, ע"פ מ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער הצלם פרק א', דהנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול בא קצת מהם, והצלם הזה נקרא מדת ימי האדם, וכמספר נצוצותיו כך מספר ימי חייו, והימים שעשה בהם מצות נתקן ניצוץ א' של הצלם ההוא, והיום שאין עושה מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם של אותו היום וכו' ע"ש, והנה ימי היניקה ושאר ימי הקטנות עד זמן הגדלות כולם הם מספר ימי חייו, וכנגדן יש ניצוצות, והן אמת דאותו זמן לא יגיע פגם בהם אם יעבור על מצות התורה כיון דהוא פטור, עכ"ז אם עובר על המצוה בפועל לא יבצר מהיותו מחשיך בניצוצות של המלבוש שכנגד אותם הימים, ולכן צריך לזה כבוס ותיקון, וצריך שהאדם ישים לב, וישוב בתשובה ויתוודה גם על מעשה רע שעשה בקטנותו:

מ״דובהיותי מתבונן בס"ד בענין זה, אמרתי דאין כל בני אדם שוים בזה, שיש בני אדם שבקטנותם מגיע להם חלק מהארת המוחין דגדלות יותר משאר בני אדם, ולכן עי"כ הם נידונים בחטאם בזמן ההוא יותר משאר אדם לפי ערכם, וגם עוד המצא ימצא, שגם בזמן קטנותם זוכים ליקח מוחין דגדלות בשלימות שיבואו להם קודם הזמן, וכמו שמצינו מפורש להדיא בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הגלגולים דף יו"ד ע"א בד"ה ועתה, וז"ל, אבל המדרגה הב' יכולים להשיג עד נפש דאצילות קודם תשלום י"ג שנה ויום אחד וכו', ובזה יתורצו שני המאמרים וכו' ע"כ ע"ש, וכתב שם בסוף העמוד הנז' עוד על בחינה אחרת כיוצא בזה, והוא שאם תיקן בגלגולים הקודם נר"ן וכו' עד רום האצילות, והוצרך להתגלגל לסיבת תיקון זולתו ולא לעצמו, הנה איש כזה יכול ליקח עתה כל מה שהיה לו בתחלה בבת אחת אפילו בקטנותו, וז"ס ענין בריה דרב המנונא סבא הנזכר בפ' בלק, ושאר הינוקי הנזכרים בזוהר שהיו מופלאים במעשיהם ובחכמתם, והטעם הוא לפי שהיו שלמים בחלקיהם נר"ן וכו' בכל מה שהיה להם בתחלה קודם גלגולם זה, עכ"ל ע"ש. נמצא שיש שני אופנים בבני אדם שיוכלו ליקח גם המוחין דגדלות כולם ממש בהיותם קטנים, והנה בודאי בני אדם אלו פועלים בתיקון המצות כמו הגדולים בשנים ממש, ואין להם דין קטנים אלא דין גדולים, ורק בב"ד של מטה אינם יכולים לדון אותם במשפט כגדולים, מפני שאין דבר זה ניכר לכל אדם, ואינו גלוי זה אלא לבעלי רוה"ק, ואין ב"ד של מטה יכולים לדון ע"פ רוה"ק, אלא כפי משפט שנתנה התורה השוה לכל אדם, דגזרת הכתוב הוא דאין ב"ד מענשים לפחות מן י"ג שנה ויום אחד, ואין יכולין לשנות:

מ״הובזה תרצתי קושיא אחת, איך עלי רצה להעניש את שמואל ע"ה בשביל שהורה הלכה לפניו, והלא היה אותו זמן קטן בן שתי שנים ומחצה, ופטור מכל המצות, ואיך יתחייב בעבור חטא זה שהורה הלכה לפניו, ובזה ניחא, כי ידע ברוה"ק ששמואל זכה בקטנותו למוחין דגדלות ממש, וא"כ דינו כגדול ממש, והוא רצה להענישו ע"י תפילה שאין זה דין של מטה אלא דין של מעלה. ואמרתי בס"ד בענין הינוקא בספר הזוהר, שרצה לברך הוא על הכוס, כי נלחם עם ר"א בן רשב"י וחביריו במלחמתה של תורה והודו לו, אע"ג דבאמת דרכם דהמברך על הכוס הוא יברך בהמ"ז לבדו, והמסובין יוצאין י"ח בברכה בשמעם הברכה מפיו, ואיך הקטן יוציא הגדול במצוה דאורייתא, ואמרתי דודאי דאותה הפעם הם ברכו כל או"א לעצמו, אך נטילת הכוס היא מצוה דרבנן ואינה חיוב, ואחר דבאמת הוא היה שלם במוחין דגדלות ודינו כגדול ממש, הודו לו שהוא יקח בידו הכוס של בהמ"ז לברך עליו:

מ״וובעודי מתבונן בענין זה, צופה הייתי בס"ד למ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, בדרוש ב' של הציצית דף ד' ע"ד בסוף העמוד, וז"ל, וא"ת מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות, והם עיקר המצוה, כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא, א"כ למה הקטן פטור מהציצית, והתשובה, כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלויים עד החזה ועד רישא דנוקבא, אלא בהמשך הזמן, עד אשר נכנסו המוחין דגדלות, והם הולכים וגדלים מעט מעט וכו' ע"ש. וראיתי להרב המקובל הרנ"ש ז"ל במצת שמורים דף כ"א ע"ב, וז"ל, נלע"ד מ"ש בברייתא ס"פ לולב הגזול קטן היודע להתעטף חייב בציצית, הכונה הוא כי יש נשמות שזוכות למוחין דגדלות בזמן קטנותם, כמ"ש בסבא דמשפטים זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דכורסיא קדישא, ואז יש לו דעת בשלימות, לכן אמר קטן היודע להתעטף, מאחר שהוא יודע להתעטף, זה סימן שמתחיל להכנס בו סוד מוח שלישי שהוא הדעת, לכן אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו עכ"ל. ויש לפלפל בס"ד בכל זה, ועתה אין פנאי להאריך יותר. ועכ"פ מדברי רבינו הגדול האר"י זלה"ה הנז' תבין, כי סיבת פיטור הקטן מן המצות הוא להיות שלא נכנס בו עדיין מוחין דגדלות, ואם היה נמצא מצוה שאין לה שייכות במוחין דגדלות כי אם רק במוחין דקטנות, היה הקטן מתחייב בה, ועדיין יש לי לדבר בזה בס"ד, ואכמ"ל:

מ״זודע כי מ"ש רבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י דף ח' ע"א, בהקדמת בראשית, וז"ל, הנה קיום העולם הוא התורה, ומה גם לימוד התנוקות הבל שאין בו חטא, הוא המעלה את המלכות למקום שאין הקליפות שולטים ונגלים האבות העליונים במוחותיה וכו' ע"ש, דהגם שזה נאמר על כל ינוקי דבי רב, עכ"ז יהיה זה ע"י שלימוד שלהם נכלל עם הגדולים, ולכך עולה למקום גבוה, ועיין בעץ חיים שער הנסירה פ"ג, ועיין במאמרי רשב"י בביאור אדרא זוטא דף נ"א ע"ב, ודוק היטב כי קצרתי:

מ״חומה שכתוב בשאלה, טענה לחייב הקטן מדין חצי שיעור, זה אינו, חדא כי הא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, היינו משום דחזי לאצטרופי, וכמפורש בגמרא דיומא, והכא גבי קטן לא שייך האי טעמא, דהא בשעתא דעביד הדבר לא חזי לאצטרופי, כי עודנו קטן, ועוד מעיקרא ענין זה של הקטן אינו דומה לחצי שיעור דאמרינן בעלמא, אלא דומה למי שיש לו מעט עיסה שאין בה שיעור דאינה חייבת בחלה כלל לא מן התורה ולא מד"ס ואין כאן סרך מצוה כלל, דלכ"ע פחות מן חמשה רבעים פטור מחלה. מיהו לזה י"ל הא דחלה שאני, שהיא מ"ע, ואולי הלכה כמ"ד אין דין חצי שיעור נוהג במ"ע אלא רק במצות לא תעשה בלבד, והנה ראיתי להרב חק"ל ז"ל, בא"ח סי' צ"א דף קצ"ב ע"א, שכתב להביא ראיה דאין ח"ש בעשה מדין הקטן דפחות מבן י"ג ליתיה בשום מצוה, ואי יש ח"ש במ"ע הו"ל לחייבו מה"ת, ושוב דחה זה דפיטור הקטן משום דלית ביה דעת ע"ש, ושו"ר להגאון מהריט"א ז"ל בהלכות יו"ט דף ק"ח ע"ג, שרצה להוכיח דאין דין ח"ש נוהג במ"ע מדין החלה, דקי"ל פחות מחמשה רבעים פטור לכ"ע, ושוב עשה חילוק ודחה ראיה זו ע"ש, ובמקום אחר הארכתי בס"ד בענין זה של חצי שיעור, וכעת אין פנאי להרחיב הדברים כאן יותר:

מ״טומה שכתוב בשאלה לבאר לכם לשון רז"ל שאומרים לצאת ידי שמים, נ"ל בס"ד הענין הוא, כי האדם נידון כמה פעמים אחר פטירתו, והדין הראשון הוא בעת פטירתו, בזמן הסתלקותו מן הארץ לג"ע, ושאר פעמים שנידון בהם הוא בזמן מושבו בשמים, כאשר יעלה מג"ע לרקיע במדרגה למדרגה במתיבתא דרקיע, והנה כל דברים אשר יתחייב עליהם בב"ד של מטה, הוא נידון בהם בעת פטירתו בהסתלקותו מן הארץ הלזו כדי לילך לג"ע, אבל שאר דברים קלים שאינו מתחייב בהם בב"ד של מטה, אינו נידון בהם כדי שיכנס לג"ע הארץ, אלא הוא נכנס לג"ע הארץ אע"פ שלא נענש עדיין על דברים אלו, אמנם בעלייתו לשמים שהוא עולה במתיבתא דרקיעא מן מדרגה למדרגה, הוא נידון על דברים קלים, שאין חייב בהם כפי הדין בב"ד של מטה, כי על דברים אלו ארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכל מה שעולה מעלה יותר ברקיע הוא נידון על דברים דקים יותר, ויש בזה כמה הדרגות, וכאשר כתבתי לעיל קצת מדבר זה בשם רבינו האר"י זלה"ה, ולהיות כי דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה הוא נידון עליהם בעליות של השמים, שהוא זמן שעולה במתיבתא דרקיעא ממדרגה למדרגה, לכן אומרים על דברים אלו לשון זה לצאת ידי שמים, ר"ל נזהר לתקן דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה, אלא כדי לצאת ידי חובתו בדין שדנים אותו בזמן היותו בשמים. ועוד נ"ל בס"ד, אומרם לצאת ידי שמים על דברים של חסידות, שהם פועלים במקום חג"ת שנקראים ידי שמים, כי חסד דרועא ומינא, גבורה דרועא שמאלא, והתפארת הוא גופא הנקרא שמים, ודוק היטב:

נ׳ואשר שאלתם על הבכיה והדמעה, מה עניינה ומה כוחה ומה תיקון יש בה, תשובה, מצינו לרבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית דף יו"ד ע"ב וז"ל, ואמנם צריך אני לבאר עוד מהו אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי, מהו התועלת בהזכרת הפה ובשפיכת דמעות, ויהיה זה שורש לתפילה ולברכות ולבכיה, ויתבאר עם זה מאמרם שערי דמעה לא ננעלו, והענין הוא כי האדם התחתון יש בו רמז ודוגמה לספירות דקדושה, וכאשר יתעוררו למטה יתעוררו למעלה, והנה כל ספירה יש בה עשר ספירות, והיינו כי כללות הפה של האדם רומז לבינה למלכות שבה, והשפתים לנצח והוד שבה, והלשון ליסוד ולתפארת, והשינים לל"ב נתיבות חכמה, והחיך לחכמה שבה, ולחי עליון ותחתון לחסד וגבורה שבה, וגרון לבינה שבבינה עצמה, נמצא כל אלו שבכללות הפה רומזים לעשר ספירות שבבינה עצמה, אך מה שלמעלה מן הפה רומזים בחכמה דהיינו לי"ס שבחכמה, כי החוטם הוא במלכות שבחכמה, והעינים הם נצח והוד שבה, והאזנים הם חסד וגבורה שבה, והמצח בינה שבה, וכן העינים תפארת שבה, והמוח הוא חכמה עצמה, וקרקפתא דרישא הוא כתר שבה. והנה בחורבן בהמ"ק נסתמו שערי תפילה הנמשכין מן הפה שהוא בסוד הבינה, ושערי תפלה הם השפתים נצח והוד שבבינה, ואמנם נצח והוד שבחכמה הם שערי דמעה שהם רמוזים בעינים, הם לא נסתמו, ולכן אמר רב המנונא סבא ע"ה לבעל החוטם אני מתפלל, הם עשר שבחכמה, שסופם החוטם שהם לא ננעלו, וכאשר יוריד האדם דמעות ויתכוין למתק הדינין, הנה החכמה העליונה שהיא ימא רבא תמתקם ומתבסמים בימא רבא כנז', ותרין דמעין הם שורש הדינין ויתבסמו ויתמתקו, ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבין, ולפיכך שערי דמעה לא ננעלו, עכ"ד בקיצור ע"ש:

נ״אובשער רוה"ק דף ז' ע"א כתב רבינו זלה"ה בענין הדמעה, דע שיש ק"ך צירופי אלקים, וכולם הם דינין קשים, והם ק"ך כמנין דמע"ה עם הכולל, והדמעה היא סוד הדין כנז' בזוהר שמות דף ו"ט, והדמעה ממתקת ק"ך אלקים הנז'. וראיתי להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה זלה"ה בתורת חכם דף קי"ז ע"ב, וז"ל, וכן כתב (הרש"ש ז"ל) בענין השופר דהנה נודע כי בצלם אלקים עשה את האדם, בצלם דמות כל העולמות, והאוזן כנגד אימא דכללות, והלב כנגד ז"א דכללות, ובהתעורר לב של האדם בתשובה גורם שהז"א דכללות יתעורר לעלות מ"ן לאימא, ומזדווגת עם אבא, וממשיך מוחין לזו"ן ע"כ, וכן בהסתכלות העינים בתורה או במצות או בבכי, יתעוררו או"א דכללות לעלות מ"ן לא"א, וימשכו מוחין לאו"א כיון שנפש האדם תופסת כל העולמות, וכן שמעתי ממנו ז"ל, אלא לא אמר הדברים בפירוש כי אם ברמז, עכ"ל ע"ש:

נ״בהראת לדעת, ענין הבכיה הוא שבזה מתמתקין הדינין, גם גורם התעוררות גדולה למעלה והרחמים מתרבין, וגם מבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל בפירוש, כי כאשר האדם בוכה ומוריד דמעות יכוין למתק הדינין, ודי בזה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

נ״געלה בלבי לחקור בענין הבירורים ביום שבת קודש, שלשה חקירות, ואלו הם, חקירה הראשונה היא, כי הנה מצינו לרבינו זלה"ה בשער טעמי המצות בפרשת בהר, שכתב וז"ל, והנה כי כיון שביום השבת אין שום בירור נעשה, לכן כל המלאכות אפילו של אוכל נפש נאסרו בשבת, כי כל עניינו הוא דבר חדש, וז"ס שיר חדש של יום השבת, כמ"ש שירו לה' שיר חדש שאנו אומרים אותו ביום השבת, וז"ס איסור מלאכות הבירור ביום שבת, לפי שאין בירור אוכל מתוך פסולת אשר בשבעה המלכים נעשה ביום השבת, כי הכל אוכל גמור בלי פסולת, והם נשמות חדשות כנז', נמצא כי העושה מלאכה למטה ח"ו הוא כמטיל פגם למעלה, דמוכח שאף ביום השבת צריכים למעשה התחתונים, ויש גרעון ח"ו בהם, ואין הענין כן, כי באמת ביום שבת הכל נעשה מאיליו, כי הם נשמות חדשות כנז', ולא עוד אלא שהעושה מלאכה בשבת גורם להוריד כוחות הקדושה העליונה. להתלבש למטה בימי החול, ועי"כ החיצונים נמצאים בהם. והנה החיצונים נקראים דרגא דמותא כנז', ולכן מחלליה מות יומת מדה כנגד מדה, כיון שגרם שנתחלל הקדושה ביום השבת, ותתלבש בחול אשר החיצונים נמצאים שם וכו' עכ"ל, והשתא יש לחקור לפ"ז, איך היו מקריבים תמידין ומוספין בבהמ"ק, ומקטרים הקטורת ביום השבת, שעושים כמה מלאכות בקרבנות הנז', נמצא יש בירור בשבת ע"י מלאכות, ונמצא שהוצרך הבירור ע"י מלאכה גם בשבת:

נ״דוחקירה השנית היא, כיון דהמלאכות נאסרו כולם בשבת, שיש בעשייתם חילול באחיזת החיצונים, וכמ"ש רבינו ז"ל בסוד מחלליה מות יומת, מה טעם נמצא היתר בשבת במעשה הנעשית כלאחר יד, כי מן הראוי להרחיק כל מלאכת מעשה לגמרי מכל וכל, גם בנעשה כלאחר יד מחמת אחיזת החיצונים:

נ״הוחקירה השלישית היא, דאם אין שום בירור בשבת כמ"ש רבינו זלה"ה, א"כ איך אנחנו אומרים ביום שבת קודש בתפלה, סדר הקרבנות ופטום הקטורת, ואיך אומרים הבקשה שתיקן רבינו הרש"ש ז"ל קודם כל תפלה שנזכר בה ענין. הבירור, גם הבקשה קודם כל מצות עשה שנזכר בתוכה ג"כ ענין הבירור, גם איך אנחנו מכוונים באכילה בסוד הבירור גם ביום שבת קודש:

נ״ותשובה. על חקירה הראשונה נ"ל דמצינו להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה ז"ל בספרו הבהיר תורת חכם דף כ"ד ע"ב וז"ל ביום שבת יש זווג דז"ון דכל השבוע, אבל המלך השביעי שהוא בחי' מלכות לא קבל בחול מוחין דישסו"ת כדי שיקבל בשבת מוחין דאו"א עילאין, א"כ יש ב' מיני זווגים בשבת א' דזו"ן הכוללים דכל השבוע שזווגם בשבת, וא' דזו"ן דמלך הז' שזווגם שוה לשאר זווגים של הששה מלכים שנתקנו בימות השבוע, ואע"פ שכתב הרב ז"ל שמה שנעשה בחול ע"י תפלתינו נעשה בשבת מאיליו, היינו לעניין שיוצאים הבירורים המתייחסים למלך הז' מתוך ימי החול כשיצאו ועלו העולמות, והראיה שמוה"ר ז"ל בסידור כתב כל הכוונות בסדר המדריגות, ולא ראינו ששום דבר נעשה מאיליו, א"כ השפע הנשפע מזווג דזו"ן הכוללים דזה השבוע, מקבלים אותו זו"ן הכוללים בשבת הבא וכו', א"כ המלך הז' דשבוע זה יקבל מוחין דאו"א עלאין בשבת הבא עכ"ל ע"ש, וראוי לבאר בדבריו הנז' איזה דברים שצריכים ביאור, אך אין אנחנו כדאין לפרש ולהרחיב הדבור בענין זה:

נ״זואיך שיהיה, הנה נראה כי הבירור הנעשה ע"י מלאכה בבהמ"ק ביום שבת קודש בתמידין ומוספין והקטורת זה שייך לזו"ן דמלך השביעי שהוא בחינת המלכות, ולהיות כי דבר זה נעשה בבהמ"ק על ידי הכהן שליחא דרחמנא ולא בידינו, אין חשש חילול מצד אחיזת החיצונים, שאין יכולין החיצונים להתאחז בזאת המעשה, ומ"ש רבינו זלה"ה שאין שום בירור נעשה בשבת בשבעה המלכים הוא מדבר במה שנעשה על ידינו כי כן האמת שעל ידינו אין בירור נעשה בשבת ע"י מלאכה, גם בז"ון דמלך השביעי, שאם יעשו ע"י מלאכה יהיה אחיזה לחיצונים במעשה ההיא:

נ״חועל חקירה השנית. ראיתי בס"ד, דבר זה מפורש בספר התיקונים תיקון ס"ט דף ק"א ע"ב, שאמרו שם וז"ל, שינוי מעשה דא שבת דצריך כלאחר יד ע"כ, ופירש הרב החסיד מהרש"ך ז"ל בשעת רצון, וז"ל, פירוש דבשבת כל המלאכות אסורות, ואפילו דברים המותרים לעשותם בשבת צריך לשנות בהם מדרך עשייתם בחול וצריך כלאחר יד, והסוד הוא שבחול הגמור עומדין זו"ן תדיר אב"א, חוץ משעת התפלה, וכל האורות ההולכות לנוקבא מז"א היא מקבלתם מז"א דרך אב"א, כמ"ש רבינו ז"ל באורך בשער תיקון הנוקבא, ובשער הירח בסוד נקבה נקב ה', ובחול כל המלאכות מותרות לעשות, כי כל המלאכה אשר יעשה היא סוד הבירורים המתבררים ומתתקנים בחול, אך בשבת לפי שאין שום בירור בשבת כל המלאכות אסורות, כמ"ש רבינו ז"ל באורך בשער טעמי המצות פרשת בהר, והעושה מלאכה ביום שבת מות יומת, כי גורם אל הקליפה שיכנס בתוך הקודש, כמ"ש רבינו ז"ל בדרושי קבלת שבת, אבל כלאחר יד אפילו בשבת מותר משום דכל כי האי אפילו בחול אין שום יניקה לחיצונים, שלאחר יד הז"א נותן האורות לנוקבא עכ"ל ע"ש, הרי בזה נתבארה היטב חקירה הב':

נ״טועל החקירה הג', הנה מצינו להרב החסיד בעל זמרת הארץ ז"ל שהביאו הרב אמת ליעקב ז"ל בש"א דף ק"ב סי' ז', שנשאל אם יש לכוין כונת האכילה של חול בשבת ויו"ט, והשיב שצריך לכוין בלי מגרעת דבר, והביא ראיה לזה משער הכונות, והקשה מדברי רבינו ז"ל בשער טעמי המצות פ' בהר שכתב אין בירור אוכל מתוך פסולת אשר בז"מ נעשה ביום שבת קודש, כי הכל אוכל גמור בלי פסולת, א"כ איפה איך אנחנו מכוונים בתפילה ובמצות והאכילה לברר, כי זה צורך כל התפלה והמצוה לברר בירורי הז"מ וכו', והשיב כל מה שאנחנו מבררים ומכוונים בתפילת שבתות ויו"ט הוא בעולם האצילות עצמו, כי עד שם עלו בירורי החול מהמלכים שביררנו בחול, ועתה ביום שבת קודש אנחנו מעלים אותם מדרגה למעלה ממדרגה למקומם העליון, וזה היה אומר מוה"ר החסיד הרש"ש ז"ל שנקרא מברר אוכל מתוך אוכל דשרי, כיון שאין אנחנו מבררים מבי"ע התחתונים שיש בהם תערובת טו"ר וכו' יע"ש, ועיין אמת ליעקב מערכת בי"ת אות קכ"א מ"ש בשם הרב החסיד מהר"י הכהן ז"ל יע"ש, ובספר הבהיר נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל כתב וז"ל, וכל זה בחול ואח"כ בשבת על ידי התפילות אותם הבירורים שנבררו ונתקנו בחול, חוזרים עתה לעלות ולהתברר ולהתקן ע"י פרצופים עליונים יותר פנימים כפי ערך אותה תפלה, ע"ש:

ס׳והרמ"ז ז"ל בספר מקום בינה על עץ חיים שער המלכים פ"ז כתב וז"ל, נראה שהם משופרי כל הבירורים שנעשו בחול, וגם מבחינת פנימיות העולמות עצמן שהם נבראים וקונים שלימות חדש בכל שבת בעלותם למעלה עכ"ל, וידידנו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) העלה מספרי המקובלים ז"ל, וכתב וז"ל, צריך לידע שמדרגות העולמות ירדו כל מדרגה למדרגה שלמטה ממנה, והבירור צריך לכל מדרגה לעלותה למקומה הראשון, והנה בחול אנחנו מבררים אבי"ע התחתונים לעלותם לאצילות, ויש כמה בחינות בירור שע"י התפלה יברר מחצוניות דחצוניות וע"י המצות מפנימיות, ויש מפנימיות דחצוניות ויש מחצוניות דפנימיות, אמנם ביום שבת אנחנו מבררים בירור אצילות דאצילות שנפלו באצילות עצמו, ושם שייך כל האופנים חצוניות ופנימיות, וחצוניות דחצוניות וכו' חוץ מן המלאכה דלא שייך באצילות, וא"כ כל הבירור שנעשה מן אכילה ומצוה שייך בשבת, ולפקד"ן שזהו הטעם שבחול אין להרבות באכילה ולהתענג, ובשבת אדרבה מצוה, לפי שבחול הבירור מחצוניות דחצוניות, ולא יוכל לברר מהם, אלא דוקא באכילה המוכרחת לאדם, אמנם בשבת הוא באצילות יוכל לברר מחצוניות דחצוניות אפילו אכילה שאינה מוכרחת, ואדרבה מצוה לאכול הרבה כדי לברר הרבה מהם, ע"ד מ"ש רב חסדא לאו בעניותי אכלי ירקא וכו', וכמבואר בשער המצות פ' עקב, ועיין תורת חכם דף ד' ע"א עכ"ל נר"ו (ז"ל). ובכל הדברים הנז"ל אשר העתקתי פה, נתבארה חקירה הג' ואין צורך להוסיף דברים משלי, וגם אין אני כדאי להוסיף משלי כלום בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ס״אחקירה אחת חקרתי בס"ד, כי הנה נודע בשבתות וימים טובים נעשה יחוד עליון למעלה, וגם עליית העולמות, וכנגד זה נתקנו התפילות, ועוד יש כנגד זה פרטי מצות הן בדבור הן במעשה, אך נודע כי ליושבי תבל יש הבדל רב ביניהם בזמן היום והלילה, שיש מקומות שאצלם הוא חול גמור, ובשאר מקומות נעשה אצלם שבת או יו"ט קודם כמה שעות, וכן להיפך ביציאת שבת ויו"ט, לאלו חול גמור, ולאלו עדיין הוא שבת ויו"ט, ויש הבדל בין אלו לאלו כמה שעות, ויש מקומות שהם מעבר השני שבכדור הארץ שכנגדנו, דכאן הוא י"ב שעות יום ואצלם י"ב שעות הלילה, הרי הפרש גדול בין הכא להתם, ועל כן אם נאמר עליית העולמות ויחוד העליון יהיה ע"פ השעות של ארץ ישראל א"כ בחו"ל הרחוקים מאד שיש ביניהם לבין ארץ ישראל ששה שעות או י"ב שעות הרי אלו לא יש בשבת שלהם סדר עליית העולמות ויחוד העליון, וא"כ התפילות שלהם לא יעשו פעולה בעליית העולמות והפרצופים והיחוד העליון למעלה, וא"כ למה יעשו במקומות אלו סדר התפילות וכיוצא בהם בשבתות וימים טובים, ובשלמא על שמירת שבת ויו"ט מצד הלאוין והעשין הכתובים בתורה, עליהם אין להקשות קושיא כזאת, כי י"ל מעיקרא כך ניתנה מצות שבת ויו"ט מאת השי"ת בשמירתם, שכך גזר השי"ת שכל אחד מישראל יקיים מצות שמירת שבת ויו"ט בלאוין ועשין שבהם, כפי השעות והזמן של מקומו וארצו שעומד וחונה שם, וכמ"ש הרדב"ז ז"ל והביאו הגאון חיד"א ז"ל, יען כי כל מצוה התלויה בזמן ושעות היום והלילה א"א שישתוו בה כל יושבי תבל, ולכן מוכרח לומר שמעיקרא כך ניתנה מצות שבת ויו"ט לישראל מאת השי"ת, אבל התפלות וכיוצא בהם, וכונות שלהם שהם מתוקנים ומיוסדים על עליית העולמות ויחוד העליון, איך שייכים אצל מקומות הרחוקים שיש הבדל ביניהם לבין ארץ ישראל כמה שעות, אם אין נעשה למעלה פעולה על ידם, שמאחר דכל הפועל של עליית העולמות ויחוד העליון נעשה ע"י יושבי ארץ ישראל, א"כ למה יעשו הרחוקים סדר התפילות וכיוצא וגם הכונות שלהם בשבתות וימים טובים שלהם, ודי להם שיקיימו שמירת שבת ויו"ט בלאוין ועשין שנכתבו בתורה עליהם, מפני שכך היתה גזרתו יתברך בשמירת שבת ויו"ט, שכל אחד ישמור השבת ויו"ט כהלכתו ומשפטו המפורשים בתורה, כפי שעות המקום שהוא עומד וחונה שם. וכיוצא בחקירתנו זאת מצינו שהקשה רבינו זלה"ה בשער טעמי המצות ושער הפסוקים בענין השביעית, וז"ל, ונבאר עתה שא"כ שהכל נעשה מעצמו, למה אנו צריכין להתפלל או לעשות מצות בימים אלו, כגון בשבת או בשביעית, מאחר שהכל נעשה מעצמו, עכ"ל ע"ש:

ס״בואם נאמר שגם במקומות הרחוקים הרבה מן א"י, יעשו פעולה למעלה ע"י התפלות וכיוצא בהם בעליית העולמות ויחוד העליון, צריך להבין היכן הפעולה נעשית למעלה, וכי יש רקיעים ועולמות אבי"ע ופרצופים עליונים לכל מקום ומקום בפני עצמו, והלא הכל הולך אל מקום אחד, ומאחר כי ההתחלה והסוף של עליית העולמות והפרצופין העליונים ויחוד העליון הכל נעשה כפי הזמן והשעות של ארץ ישראל, א"כ מה יעשו הרחוקים אשר יש הפרש ביניהם שש שעות או י"ב שעות:

ס״גוהנה חקירה זו לא לבד על שבתות ויו"ט היא תהיה, אלא גם היו תהיה על שאר מצות התלויים בזמן, כגון מקרא מגילה ושאר מצות התלויים ביום פורים, וכן הדלקת נרות חנוכה, וכיוצא בהם, וכן שייכא נמי גם על תפילות וק"ש של כל יום ויום, שנתקנו בעבור המשכת המוחין והיחוד של מעלה דבר יום ביומו, במשך כ"ד שעות של היום והלילה:

ס״דוראיתי להרב המקובל בספר טוב הארץ דף י"ח ע"א, שכתב וז"ל, מעלות התפלות בא"י נבאר, כי היחוד העליון נעשה ע"י תפילות ישראל בארץ ישראל, והענין כי כבר ידעת שהאדם בתפילתו חוצב להבות אש, ומאותם ההבלים מתהווה סוד תיקון המתהיוה ומתתקן באויר העולם, ואינו מסתלק מאויר העולם עד גמר התפלה עד עלינו לשבח, ותיקון זה עולה באויר העולם מרקיע אל רקיע, עד פתח היכל לבנת הספיר, כנזכר בזוהר פ' פקודי שעומד הכל שם ברקיע א' הנזכר שם עד גמר תפילות ישראל יחד, ותתקשרנה כולם ותעלנה, אמנם יש להתבונן העיכוב הזה שתתעכבנה עד קבוץ תפלות כל ישראל, דוקא בהיות ישראל על אדמתם, שאין מקדים זריחת השמש בא"י עיר אל עיר שיעור הרבה, מפני שא"י כולה ת' פרסה, ולכן אפשר להמתין:

ס״האמנם עתה שישראל נפוצים בארבע פינות העולם, אם נאמר שתתעכבנה נמצאו תפילות מעוכבות זמן הרבה כפי שיעור קדימת זריחת מקום המזרחי על המערבי, והוא כשיעור י"ב שעות, ונמצא יש בזה ערבוב תפילות, כי בעת הזריחה במערב אז היא השקיעה במזרח, ואז יש להם תפילת ערבית ואיך יהיה ענין זה. ואם נאמר שלא ימתינו, נמצא היחוד העליון נעשה כמה פעמים, כי קהלה זו תייחד עתה, וזו אחר שעה, וזו אחר שעה אחרת, ולעולם מיחדים והולכים, ועד"ז יקשה כי המשמרות העליונות הם קבועות לערב ולבקר, א"כ איך יהיה עניינם שפעמים הרבה לאלו לילה ולאלו יום:

ס״וועד"ז יקשה על מנוחת השבת שאלו שובתים ואלו הם עושים מלאכה, והיאך יהיה זה הענין. והנה בספר יסוד עולם הקשה ענין זה, ותירץ מה שתירץ יע"ש:

ס״זאמנם המקובל האלקי מהר"ר משה קורדובירו זלה"ה כתב וז"ל, ואני אומר לענין זה, כי כל זה נכנס תחת מה שפירשו רז"ל, ישראל העומדים בחו"ל עובדי ע"ז בטהרה, והם כוונו בזה כי אין ענין הנהגה עליונה מתנהג לא בזריחת המזרח ולא במערב, לא בצפון ולא בדרום, אלא על נקודת א"י שהיא מבחר הישוב, ופתח היכל לבנת הספיר היא מכוונת כנגדה, וזריחת א"י היא בקר למשמרת הבקר, וערבית א"י היא לילה לשליטת ממשלת הלילה, ועד"ז מתנהגות המשמרות ומספר הימים, לא יותירו ולא יעדיפו ממה שמהוה השמש הגשמי והירח הגשמי, ואין לנו לחוש להראות הירח בחו"ל, או שלא יראה, כי העיקר הוא בא"י, ושם ב"ד קבועים, ומקדשים חדשים חגים וזמנים, והקב"ה מסכים עמהם ומקדשם, ובחו"ל אין קובעים, ואם קבעו לא קדשו שאין בהם ממש, ויום שבת בא"י הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת שבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח ההיכל הזה למטה, והוא בא"י כנז"ל, ועשה הקב"ה תנועת הגלגל, ובחר במקום המכוון כנגד מעלה לא יחסר ולא יעדף והיא נקודת א"י, ואין התפלות מתעכבות אלו לאלו, אלא בא"י דוקא ולא בשום מקום זולתו, מפני שא"י חשובה היא לענין היחוד, והיחוד אינו עתים הרבה אלא עת אחד ושעה אחת, והיינו בהתם עם ה' אשר בא"י לכלות תקוני תפלתם:

ס״חאמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת, אל כל בחינת השרים שישראל שם שרויים תחתם, שניצוצי שכינה מתפשט אליהם בסוד גלות השכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה ע"י תפילתם של ישראל השוכנים שם, שהם אינם מייחדים עתות היחוד, אלא עת המעותדת לגבול השר שהם משועבדים תחת ידו, והיינו עובדי ע"ז בטהרה, שאינם מיחדים יחוד הזמן העליון, אלא יחוד זמן השרים החיצונים, אמנם הוא בקדושת השכינה המתלבש בשר ההוא, ועד"ז הוא קדושת שבת, כי יקדים להם מנוחה מה מצד הנצוץ המתפשט, או תתאחר מנוחתם, ועד"ז הוא ימים טובים שיתאחרו ויקדמו, לפי זריחת השר או שעת ההערבה שלו. אמנם מספק עשו שתי ימים טובים, ונקרא יו"ט שני של גליות, הוא שודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני, ולא עשה כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים, ואינם מסתפקים בה מפני שאפילו גיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים. אמנם יו"ט אינם מודים בקביעותו, שהם מסתפקים בקדושתו, ולכך צריך לבוש יום ליום, והם שני ימים, יום טוב הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, בהתלבש אור קדוש באור של הגולה, עכ"ל הרמ"ק ז"ל שהביאו בספר טוב הארץ הנז', ולשון זה של הרמ"ק ז"ל הובא כדמותו כצלמו ממש בספר חסד לאברהם להרב מהר"א אזולאי ז"ל, במעין השלישי עין הארץ נהר ח' יע"ש:

ס״טוהנה נודע, כי אזהרה שמענו מרבינו מהרח"ו ז"ל, בהקדמתו לספר שער ההקדמות, דברים אלו לא יובנו בשכל אנושי חומריי, אלא בקבלה מפה אל פה, או מפי אליהו זכור לטוב וכו', וכל ספרי המקובלים האחרונים שהיו אחר החרבן אל תקרב אליהם, כי מן הרמב"ן ז"ל ואילך נסתרה דרך החכמה הזאת מעיני כל החכמים ולא נשאר בהם כי אם קצת ענפי הקדמות בלתי שרשיהם, ועליהם בנו המקובלים האחרונים דבריהם בשכל אנושי וכו' ע"ש. גם רבינו הרש"ש ז"ל בנה"ש כתב וז"ל, עידי בשמים כי כל עסקי ולימודי אינו אלא רק בדברי האר"י זלה"ה ותלמידו מהרח"ו ז"ל לבדם, ובלעדם אין לי עסק בשום ספר מספרי המקובלים ראשונים ואחרונים, ואפילו בדברי שאר תלמידי האר"י ז"ל לא למדתי, וכשיזדמן לפני דבר מדבריהם אני מדלגו, כי על כן איני כמזהיר אלא כמזכיר למען ה', אל יהי לכם מגע יד בדבריהם, אלא כל לימודכם לא יהיה אלא בעץ חיים, ובספר מבוא שערים, ובשמונה שערים, המפורסמים שכולם דברי אלקים חיים עכ"ל, ע"ש. גם הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב דף ט"ו כתב, ואני בעניי איני חש לסודות שלא גילה רבינו האר"י ז"ל עצמו, וגם כי הרמ"ז ז"ל גדול כבודו עטרה בראש כל אדם, מ"מ אני בער ולא אדע, כי מה שלא גילה האר"י רבינו הגדול ז"ל אשר למד עם אליהו זכור לטוב כאלו אמרו שלא לסמוך, עכ"ל ע"ש:

ע׳על כן דברים אלו הנז"ל שנכתבו בשם רבינו הרמ"ק ז"ל, כיון שאמרם רבינו הרמ"ק מהשערת שכלו. וכמפורש בדבריו שכתב ואני אומר וכו', אין לנו לסמוך עליהם, כי דברים כאלה שהם עומדים ברומו של עולם, אם אין להם הכרח והוכחה מדברי קבלה האמיתית אין לסמוך עליהם כלל, ומאחר שרבינו הרמ"ק ז"ל מהשערת שכלו אמרם יש לנו רשות לדבר ולטעון עליהם, מה שנראה לנו לטעון, כי על זה אמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה. והנה באמת כל המעיין יראה, מה ששפט רבינו הרמ"ק ז"ל על יושבי חו"ל, שאין להם חלק ולא מגע ולא פעולה ביחוד העליון העקרי הנעשה למעלה, ולא בעליית העולמות והזווגים והמשכת המוחין אשר נעשים על ידי התפילות בחו"ל, הן בשבת ויו"ט ור"ח, והן בחול, שאין להם שום מגע בעיתות היחוד הנעשה למעלה בשום זמן, ורק פועלים ביחוד השרים החיצונים, שהוא נעשה בקדושת ניצוץ אור השכינה המתלבש בשר משבעים שרים ששולט במקום ההוא שיושבים בו ישראל, וקדושת השבת תמשך להם מצד הנצוץ הקדוש המתפשט בשר ההוא, הנה באמת דבר זה אשר דן אותו רבינו הרמ"ק ז"ל מדעתו, אחר בקשת אלף מחילות מכבוד תורתו, הוא דבר זר מאד, ולא יאמן לומר שכל גדולי ישראל נביאים ותנאים ואמוראים וחסידי עליון אשר עבדו את השי"ת בחו"ל, ושם גדלו ושם נפטרו, כולם אין להם מגע ביחוד העליון העקרי, ובכל עליית העולמות והמשכת המוחין הנעשים על ידי תפילות ומצות, כי אם רק מגעם הוא בניצוץ הקדוש אשר מתפשט ומתלבש תוך השר משבעים שרים שהם יושבים בארצו. ובאמת מצינו בגלות בית ראשון, שכל ישראל נביאים ובעלי רוה"ק חסידים וצדיקים כולם היו בחו"ל, ולא היה אחד מהם בא"י, היתכן שהיו כל ישראל ערומים ח"ו מן פועל הקדוש העקרי, ולא נעשה באותם השבעים שנה שום פועל ביחוד העליון העקרי, ושאר עליות והמשכת מוחין על ידי שום אחד מישראל, והיתכן בדעת לומר, דעל כל נביאים וחסידים וצדיקים שהיו בחו"ל, נאמר דבר זה, דח"ו היו עובדי ע"ז בטהרה, כאשר כתב הרמ"ק ז"ל שזה הדבר נאמר על כל יושבי חו"ל יהיה מי שיהיה, חלילה לומר כן, ולא אאמין שדברים אלו יצאו מקלמוס רבינו הרמ"ק ז"ל, כי איך ישפוט שכלו הזך לומר דבר זר כזה:

ע״אוכל זה אני טוען מצד הסברה, אך באמת יש לי לטעון כמה טענות לסתור אותם הדברים שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל, חדא כי בקבלה האמיתית שקבל רבינו האר"י ז"ל מפי אליהו זכור לטוב, סידר כונות עמוקות לתפילות של כל יום ויום, ושל שבת ויוה"כ ויו"ט ור"ח וכיוצא, ולתקיעת שופר וסוכה ולולב ואכילת מצה וכיוצא, ובכולם פירש הפעולה הנעשית על ידינו למעלה בכל דברים הנזכרים, הן בעליית העולמות, הן בזווגים והמשכת המוחין וכיוצא, ולא תלה שום דבר בכל אלה בישיבת ארץ ישראל, ולא עשה הפרש בזה בין יושבי א"י לבין יושבי חו"ל, ולפי הדברים שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל הנז' נמצא כל סדר הכונות ופועל התפילות והמצות המפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל הוא רק אצל יושבי א"י, ולא ליושבי חו"ל, שאין להם מגע בכל זה ואין להם כניסה שם כי אם רק הם נכנסים בחור קטן ששם בלבד מגיע פועל התפילות והמצות שלהם, ומשם נמשך להם קדושת שבתות ויו"ט וכיוצא. גם זאת ועוד, לפי דברים שנכתבו בשם הרמ"ק הנז', צריך לומר שאותה ההארה הגדולה שנעשית בזמן מרדכי ואסתר, אשר בעבורה נקבעו ימי הפורים במצות שלהם בכל דור ודור, לא נעשית בתחלתה בשנה הראשונה, אלא רק מצד אותו הניצוץ המתלבש בשר שהיה שולט באותו מקום שהיו יושבים בו ישראל באותו זמן:

ע״בעוד יש לסתור דברים הנז' ממ"ש רבינו זלה"ה, בספר מבוא שערים ש"ב ח"ג פ"ט דף מ"ד ע"א וז"ל, וכל התחתון מחבירו נקרא בן אליו, והוא המעלה אליו מ"ן וכו', ונשמות הצדיקים הנמשכות מאצילות הם בני זו"ן המעלים להם מ"ן, וכן עד"ז נשמות הצדיקים הנמשכים מבריאה, הם המעלים מ"ן בבריאה, ורוחין של הצדיקים ביצירה, ונפשות בעשיה. סוף דבר שאין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן ע"י הבנים, ובכל תפלות התחתונים מעלים מ"ן, וכפי כונתם ומעשיהם בעת ההיא, כך גודל תיקונם להעלות נצוצות רבים של מ"ן, אם בכמות ואם באיכות, ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות, וזהו גודל התפלות והמצות, ואין כל האנשים שוים, כי כל אחד מעלה כפי בחינתו הראויה אליו, ולכן הכל צריכים זה לזה, ולא יוכל אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו, והבן זה היטב, וכל זה יהיה עד שיבא המשיח בע"ה עכ"ל ע"ש. נמצא מדברי קודש אלו אנחנו לומדין שכל ישראל צריכים זל"ז, ולא יכול אחד לעשות מה שיעשה חבירו, וא"כ מוכרח לומר שיושבי א"י צריכים ליושבי חו"ל, וכן יושבי חו"ל צריכין ליושבי א"י ואפשר יזדמן שיושבי חו"ל הם גדולים במעלה יותר מיושבי א"י, כי יזדמן צדיק בחו"ל שבחינתו במקום עליון, ונמצא יושבי א"י צריכין למעשה יושבי חו"ל, ואם יושבי חו"ל כל עסקם ומגען הוא באותו הניצוץ בשר של חו"ל, ואין להם מגע לעלות יותר, איך ישלימו מעשיהם למעשה יושבי א"י:

ע״גועוד יש סתירה גדולה לדברים הנז' מדברי רבינו האר"י ז"ל שהביא רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד, וז"ל, מטטרו"ן שר היצירה מנהיג העולם בששת ימי החול, והכונה הוא כי האצילות תתלבש בעשר ספירות דבריאה, ועוד מתלבש הבריאה ביצירה, ששם סוד מטטרו"ן ומנהיג העולם, אך בשבת ויו"ט האצילות תתלבש בבריאה, ומנהיג העולם בימים אלו בלי אמצעות יצירה ועשיה, ולכך י"ס דבריאה נקראים לבושין דשבת ויו"ט וכו' והפרש שיש בין ארץ ישראל לחוצה לארץ בימי החול הוא, כי לעולם ימי החול הם שית ענפים דמטטרו"ן, שאמרנו שנסתעפו מן השכינה, והיחוד של תפארת ומלכות הוא שם, והדרים בא"י מזונותם מן השכינה שנזונים על ידה, אבל הדרים בחו"ל מזונותם על ידי מט"ט וכו'. ומ"ש שהיחוד של תפארת ומלכות הוא במט"ט, אין הכונה שהיחוד ע"י מטטרו"ן ממש, כי מי נתן מלאך באצילות עכ"ל, ע"ש:

ע״דגם בשער הכונות בדרוש ר"ח דף ע"ו ע"ד, מפורש שם בדברי רבינו האר"י ז"ל, שבארץ ישראל האצילות מתלבש בבריאה, והבריאה ביצירה, וע"י היצירה יוצאת הפעולה, אך בחוצה לארץ גם היצירה מתלבש בעשיה, ועל ידי העשיה מתנהג העולם בכל יום במדה אחת וכו' ע"ש, נמצא אין הפרש בין א"י לחו"ל, כי אם רק בזה, שבא"י יהיה בהתלבשות היצירה בלבד, ובחו"ל בהתלבשות העשיה ג"כ, ותו לא מידי:

ע״הגם נודע מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות, בכונת רצה והחליצנו שאומרים בשבת, שיחלצנו מן מט"ט השולט בימי החול, שבשבת יתעלה בבריאה כמ"ש וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, שהוא סוד הבריאה הנקרא כסא הכבוד, ולכן אומרים מבחינתך לבדך תשגיח עלינו ביום השבת, ולא מבחינת מט"ט ע"ש, והנה זה הנוסח של רצה והחליצנו נתקן לאומרו הן בא"י הן בחו"ל, ונמצא אין מקום לדברי הרמ"ק ז"ל הנז' אשר שפט בדעתו על יושבי חו"ל:

ע״וגם עוד מלבד הסתירות הנז' שיש לאותם הדברים שכתבום בשם הרמ"ק ז"ל, הנה הדברים בעצמן אין להם הבנה ואין מתישבים כלל, כי הוא אומר בזה"ל, אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים תחתם, שניצוצי השכינה מתפשט אליהם בסוד גלות השכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה ע"י תפלתם של ישראל השוכנים שם, עכ"ל, והנה נודע כי השבעים שרים. הם למטה בעשיה, ואין להם מגע למעלה מן העשיה, והניצוץ של אור השכינה המתפשט בתוכם הוא לפי ערך ואיכות העשיה, וכל תפלות ישראל ומצות שעושים הם עולים למעלה למעלה ביצירה ובריאה ואצילות, ופועלים שם באצילות, ואין לשרים מגע במקומות אלו העליונים, כי הנה תמצא לרבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד שהבאתי לשונו לעיל, שכתב מ"ש שהייחוד של תפארת ומלכות הוא במט"ט, אין הכונה שהייחוד ע"י מטטרו"ן ממש, כי מי נתן מלאך באצילות עכ"ל ע"ש, וא"כ כ"ש וכ"ש על שבעים שרים שהם בעשיה, ואם כונת הרמ"ק ז"ל לומר שפועל של התפילות והמצות נכנס ועובר ועולה דרך הניצוץ המתפשט בתוך השרים, זה אפשר ואנחנו מודים בכך, אך הן אמת שנכנס ועובר דרך השרים, מ"מ הוא עולה למעלה עד האצילות ופועל שם, ואיך נתיישבה בזה החקירה דהיושבים בא"י ובחו"ל אינם שוים בזמן ועתות היחוד העליון, כי אלו מתפללים שחרית, ואלו מנחה, ואלו ערבית, בשעה אחת, וכן כאן זמן שבת, וכאן זמן חול, ומה לנו בהתחלת עליית הפועל והתיקון שעובר במקום השרים, הלא העיקר הוא התכלית של העליה והפועל, שצריך להיות שוה בכל ישראל, נמצא הדברים אלו בעצמן שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל, אין להם הבנה וישוב כלל:

ע״זומ"ש שבא"י עצמה שיש הפרש בזמן התפילות, אלו גמרו התפלה, ואלו התחילו, שממתינים התפילות זל"ז, ועד גמר התפלה של כנסיה האחרונה אז עולין הכל ביחד, הנה דברים אלו כתובים בדברי רז"ל במדרש שוחר טוב קפיטל פ"ח, רבי פנחס אומר מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה של ישראל, ונוטל התפילות ועושה אותם עטרה להקב"ה ע"ש, ועוד איתא במדרש רבא, שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, מהו שומע א"ר פנחס בשם ר"מ ור"י בשם רחב"א, בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד, דהכנסת זו תחלה ואח"כ הכנסת האחרת, ומאחר שכל הכנסיות גומרות, המלאך הממונה על התפילות נוטל כל התפילות שהתפללו בכל הכנסיות כולן, ועושה אותם עטרות להקב"ה שנאמר עדיך כל בשר יבואו, ואין עדיך אלא עטרה, שנאמר כולם כעדי תלבשי, ע"כ ע"ש:

ע״חוהכי איתא בזוה"ק פרשת ויקהל דף רמ"ו ע"א, כל אינון צלותין דמקדמי עד לא סיימי ישראל, כולהו צלותהון מתעכבי בהאי רקיעא, והאי בזק דשלטא על הא רקיעא מתקן לון עד דאתא סנדלפו"ן רב ממנא רוח עלאה דשליט על כולא, וכד גמרין ישראל כולהו צלותין נטיל לון מהאי רקיעא וסלקא וקשיר לון קשרין וכתרין למאריה כמה דאוקמוהו, עכ"ל:

ע״טונ"ל בס"ד, דלעולם פעולה ותיקון בעליית העולמות וזווגים והמשכת המוחין, נעשה בתפלה ומצוה בשעתם ואינו מתעכב, ומ"ש במדרש ובזוהר בהמתנת התפילות זל"ז, קאי על בירור ועליית מ"ן, שהוא נעשה מגוף התפלה, וזה יתעכב עד סיום הכל, כדי שיעלה של הכל ביחד. ודבר זה מוכרח לאומרו, אב"א קרא ואב"א סברא, והיינו אב"א קרא דהא מצינו בשער הכונות בדרושי הלילה דרוש ד' דף נ"ג ע"ד, בד"ה והנה וז"ל, והנה כמו כן ממש צריך האדם התחתון לכוין בעצמו, כי רוחניותו ונשמתו מסתלקת ממנו, והוא מעלה אותם בתחלת הלילה בסוד מ"ן לגבי נוקבא דז"א לצורך שלה, כדי שתקבל אח"כ היא באותו הרגע ממש של חצות לילה, להעלות מ"ן לגבי בעלה שהוא ז"א, המתחיל להזדווג עמה בחצות לילה, ואע"פ שהזווג הזה מתמיד והולך כל חצות אחרונה של הלילה עד אור הבוקר, אין בכך כלום כיון שכבר העלתה מ"ן לגבי בעלה בתחלת הזווג, ברגע חצות לילה וכו' עכ"ל, הרי להדיא עת הזווג של חצות לילה נעשה באותו רגע של חצות לילה ממש, ואינו מתעכב זמן היחוד אפילו רגע, ומזה תקיש לשאר הזווגים של היום ג"כ, וכן לזמן העליות, ובאמת הרואה יראה שבמקומות אשר בא"י עצמה א"א שיהיה שוה רגע של חצות לילה בכל מקום, ומוכרח שיש הפרש ביניהם:

פ׳גם עוד כתב שם בסוף הדרוש הנז' וז"ל, הכלל העולה מכל זה הוא, כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאת מעלת האדם העושה בסדר שאמרנו, שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת מנחה, ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתתו, גורם שהזווגים הנז' נעשים על ידו ממש, ואין קץ ותכלית לשכרו עכ"ל, וכיון דאמר נעשים על ידו ממש, ש"מ דאין ההמתנה בעיקר הפועל של הזווגים זל"ז:

פ״אואב"א סברה, כי הנה הרואה יראה בזוה"ק פ' תרומה דף ע"ב ובמ"א, ובדברי רבינו האר"י ז"ל בכונות שחרית ומנחה וערבית, הכל נתקן ע"פ סדר התיקון והעליות והיחוד הנעשה למעלה, כי בשחרית יש ד' בחינות מן פרשת העקדה עד הזמירות בעולם העשיה, והזמירות בעולם היצירה, והיוצר וק"ש בעולם הבריאה, והעמידה בעולם האצילות, וכל זה דרך עליה והתכללות מתתא לעילא, ואח"כ חוזרים ויורדים בכל הסדר שיש מן ובא לציון עד עלינו לשבח, וכל סדר היחודים והזווגים והמשכת המוחין בק"ש ועמידה וברכת כהנים ונפ"א, הכל הוא צריך להיות בזא"ז דוקא, וא"כ איך אפשר שיתאחר הפועל שלהם עד גמר הכל, שאם יתאחר הפועל הראשון איך יאמרו דבר שהוא כנגד פועל השני, וכן עזה"ד, מאחר דלא נעשה כלום מה שצריך להיות קודם זה, גם ידוע שכל יום יהיה זווג ועיבור ולידה בסוד נפ"א, ומזמור יענך, וקדושת ובא לציון, ואיך קהלה הראשונה תאמר סדר זה, ותכוין בכל זה הזווג והעיבור והלידה, ועדיין לא נעשה כלום, ואיך יכוונו בסוד הלידה ועדיין לא נעשה זווג ועיבור, אתמהא:

פ״בגם ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, בתועלת ועילוי תפילת הותיקין, שהיו קורין ק"ש קודם הנץ החמה, שיש בזה פועל ותועלת גדולה על הקורין אחר הנץ החמה, וכנז' בשער הכונות, ואם הפועל של הכל נשאר עד סיום הכל ולא נעשה בעיתו, מה תועלת נמצא בתפילת הותיקין, גם היכא משכחת לה תפלת ותיקין בכל מקום ומקום שבא"י, מאחר דאין נץ החמה שוה ברגע בכל ערים של א"י, ואם נאמר אעיקר הוא על זמן נץ החמה שבירושלים, ששם שער השמים, א"כ לא יש תפילת ותיקין אלא רק בירושלים:

פ״געל כן מוכרח לומר כמו שכתבתי דלא קאי ההמתנה על פועל הנעשה בעליית העולמות והזווגים והמשכת המוחין, כי לעולם הפועל נעשה בשעתו דבר בעתו ולא יתעכב, וההמתנה היא על גוף התפלה, שהיא נעשית מ"ן, שאז עליות המ"ן של כל התפילות יעלו של הכל ביחד:

פ״דודע כי מצינו בדברי רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים, ובעץ חיים שער מ"ן ומ"ד פ"ב, הקדמה יקרה, ואביא דבריו בקיצור, והוא כי אלו המ"ן שעולים מן בירור הנעשה על ידי התפילות של כל יום ויום, אינם מתתקנים בזווג ההוא של אותו היום שעולים בו, אלא משתהים שם בתוך היסוד של הנוקבה עד עת בא זווג השני, ונקוט כלל זה בידך שאין שום בחי' מ"ן שיתוקנו בפעם אחת, אלא אמנם בפעם ראשונה עולים בבחינת מ"ן, ואח"כ בזווג השני הם נתקנים ומצטיירים ונעשים נשמות מתוקנות, ולפ"ז כל הבירורים העולים ביום ראשון בשבת משתהים שם עד יום שני בשבת, וביום שני יורדין ונמשכים בסוד מוחין, וכן עזה"ד בשאר ימים, עכ"ד זלה"ה ע"ש:

פ״הוכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום דף צ' בכונת המעביר וז"ל, גם נודע כי הבירורים המתבררין ועולים למ"ן לזו"ן בכל יום ע"י התפלות והמצות שעושין ישראל הנקראים בנים לזו"ן, וכן כל הבירורים המתבררים ע"י הפרצופים העליונים וכו', הנה אותם הבירורים אי אפשר להם להתתקן באותו הזווג, רק נתקנים קצת ע"י אותו הזווג, ואח"כ חוזרים אותם הבירורים עם הזו"ן לרדת ולברר ולהעלות עוד ניצוצין אחרים למ"ן, לפרצוף העליון ההוא להתתקן, ושוהים ומתעכבים שם, והם מתתקנים שם לאט לאט בכל המשך זמן עיכובם שם עד בא עת הזווג השני, ואז נגמר תיקונם של הניצוצות הראשונות ע"י אותו הזווג השני וכו', וכעזה"ד תמיד חוזר חלילה בכל יום, עד שיושלמו כל הבירורים, וכמעשה הראשונים כך מעשה השניים כמבואר בעץ חיים ובספר מבוא שערים ש"ב ח"ג פ"ט דף מ"ג וכו' עכ"ד ע"ש, ועוד עיין שם שעשה הרחבת ביאור בפרטות ענין זה ע"ש, והשתא לפ"ז בין תבין אם ימתינו התפלות זל"ז, אין כאן עכבה מצד ההמתנה, יען כי גוף התפלות שהם עליית המ"ן בלא"ה לא יעשו פעולה שלהם להתקן בו ביום, אלא נשלם ונגמר תיקונם ביום השני בזווג השני, ודוק היטב:

פ״ווהנה בזה יישבנו ענין עליית המ"ן הנעשה בגוף התפלה, אך חקירתנו בענין עליית העולמות והמשכת המוחין וייחוד העליון במקומה עומדת, כי קהלה זו עושה פעולות ההם בשעה זו, וקהלה אחרת עושה פעולות ההם בשעה אחרת, שבזה יש מאות ואלפים קהילות חלוקים זמ"ז בזמן, וכיון דהמקום הנעשה בו יחוד העליון הוא מקום אחד, וכל הפעולות האלה הם נעשים פעם אחד, איך יתיישב הענין הזה ברבוי הקהילות ההם, הן בא"י הן בחו"ל:

פ״זועל זאת נשיב בס"ד, ואקדים לך מ"ש רבינו זלה"ה בשער רוה"ק הנדפס בירושלים, דף מ' ע"א וז"ל, דע כי התורה היא מחצב של נשמותיהם של ישראל כי ממנה חוצבו, ולכן היא תורה אחת וישראל גוי אחד והקב"ה אחד, הוא סוד שש ספירות חג"ת נה"י שבהם נשרשת תורה, כי על כן נקראת תורה על שמם, כי אלו השש ספירות הם עלמא דאתגלייא, שבו מתגלים הוראותיו יתברך, משא"כ בשלשה ספירות ראשונות שהם עלמא דאתכסייא, גם בחינתם ממטה למעלה וממעלה למטה הם ו' כפולה, כי משם י"ב שבטי ישראל, וכללות תכלית פרטם הם שש מאות אלף רגלי כמנין ו', והם סוד ששים רבוא שרשים של נשמות, ואין עוד. וז"ס דור הולך ודור בא, אין דור פחות מששים רבוא, והדור שהולך הוא הדור שבא כנז' בספר הבהיר, וכדוגמה זו יש ששים רבוא פירושים לתורה, שבכתב על כל פסוק ופסוק וכן נודע כי ד' מיני דרכי פירושים יש לתורה, וסימנם פרדס, פשט רמז דרש סוד, וכל דרך מארבעה דרכים אלו יש בו ששים רבוא פירושים, נמצא כל נשמה ונשמה שבששים רבוא נשמות ישראל יש לו דרך אחד בכל התורה, כפי בחינת שורש מציאות נשמתו הנקשרת בתורה, ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו מה שאין חבירו יכול לחדש, האמנם יש אדם כלול מכמה ניצוצות חלקי הנשמות, וכפי מספר הניצוצות ההם יכול לחדש פירושים בתורה, ולכן מרע"ה שהיה כלול מכל ישראל, ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וז"ס מ"ש רז"ל מלמד שהיה משה שקול כנגד כל ישראל, עכ"ל ע"ש:

פ״חגם נודע בספר שערי קדושה לרבינו מהרח"ו זלה"ה, שאור המיוחד העליון של עשר ספירות הוא הנקרא מחצב הספירות, שהוא סוד אלקות גמור, ושם יש פרטי א"ק ואבי"ע עם כל הפרצופים, אך בדרך כלל נקרא כולו בשם אצילות, ועליו מלביש אור אחד הנקרא בשם מחצב הנשמות, ויש בו ג"כ א"ק ואבי"ע וכל הפרטים ההם, אך בדרך כלל נקרא בשם בריאה, וזה אור המיוחד של מחצב הספירות, מתלבש תוך האור הזה הנקרא מחצב הנשמות בכל פרטיו:

פ״טומפורש בדברי רבינו האר"י זלה"ה, כי התורה שניתנה לנו היא מן הבריאה ולא מן האצילות, דאיתא בזוה"ק בראשית אית אורייתא דאצילות, ואית אורייתא דבריאה, והתורה שניתנה לנו היא מן הבריאה, שמשם נמשכו נשמות ישראל, בסוד מ"ש רז"ל כל הנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד, שהוא סוד הבריאה שנקרא כסא, ולכן אומרים ברוך אלקינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת:

צ׳וכתב רבינו הרש"ש ז"ל בנה"ש וז"ל, ידוע כי התורה עצמה היא הגוף הקדוש, והתרי"ג מצות הם תרי"ג איברי גוף התורה. והענין הוא, כי התורה היא שורש ומקור עצמות אור הנרנח"י, המתפשטים בכל פרצוף, והוא אור הא"ס המתפשט תוך הנרנח"י דיחידה דחמשה פרצופי הכתר דא"ק, ותוך הנרנח"י דחיה דחמשה פרצופי חכמה דא"ק, ותוך הנרנח"י דנשמה דחמשה פרצופי בינה דא"ק, ותוך הנרנח"י דרוח דחמשה פרצופי ז"א דא"ק, ותוך הנרנח"י דנפש דחמשה פרצופי המלכות דא"ק, עוד מתפשט עצמות אור הא"ס הנז"ל וכו', וכע"ד הנז"ל הוא מתפשט וכו', וכן ע"ד הנז"ל הוא מתפשט וכו', וכל זה נקרא מחצב הספירות:

צ״אועל א"ק ואבי"ע דכל פרט ממחצב הספירות הנז' מלביש עליו בשוה מכל צדדיו וסביבותו, א"ק ואבי"ע דמחצב הנשמות המתייחס אליו, ונקרא בשמו דוגמתו ממש בכל פרטיו, ונכלל ונפרט בכל פרטי ספירותיו ופרצופיו בעובי ובאורך ע"ד הנזכר במחצב הספירות וכו', ונתבאר כי באדה"ר נכלל כל מחצב הנשמות, והיו כלולים בו כל הנשמות וכו', והנה מגוף התורה מתפשט ומאיר תרי"ג מיני הארות וכו', והענין כי. כל מצוה נחצבה ונמשכה מאור כל גוף התורה, והיתה כל מצוה כלולה מכל תרי"ג מצות הכוללות השרשיות:

צ״בומאור גוף התורה מאירים ומתפשטים ששים רבוא פירושים ע"פ הפשט לששים רבוא פרצופי העשיה, שהם פרצופי הנרנח"י דנפש דכל פרצוף מששים רבוא פרצופים הנז"ל, וששים רבוא מיני פירושים ע"פ הרמז לששים רבוא פרצופי היצירה, שהם פרצופי הנרנח"י הרוח, דכל פרצוף מששים רבוא פרצופים הנז"ל, וששים רבוא מיני פירושים ע"פ הדרש לששים רבוא פרצופי הבריאה, שהם פרצופי הנרנח"י דנשמה דכל פרצוף מששים רבוא פרצופים הנז"ל, וששים רבוא פירושים ע"פ הסוד לששים רבוא פרצופי האצילות שהם פרצופי הנרנח"י דחיה דכל פרצוף מששים רבוא פרצופי הנז"ל, וסוד שורשי הארבעה פירושי פרד"ס הנז"ל לששים רבוא פרצופי הא"ק שהם פרצופי הנרנח"י דיחידה דכתר דכל פרצוף מששים רבוא פרצופים הנז"ל וכו':

צ״גוהנה מחצב הנשמות הזה שנכללו באדה"ר עדיין היה מבחי' אחור באחור וכו', (פירוש מן ו"ק שנקראים אב"א כי הנ"ר נקראים פב"פ), וכן הוא במחצב הנשמות כשנכללו באדה"ר, כדי שעל ידי המצות שיעשה יכוין להעלות הבירורים דפב"פ, ואז יתוקן גם הוא פב"פ שימשכו לו מוחין דנשמות דפב"פ, (פירוש הנ"ר) וכו', ואז נברא גוף אדה"ר מבחי' הכלים די"ס כנודע, ויפח באפיו נשמת חיים שהוא אור מחצב הנשמות הנז', ועליו נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, כדי שע"י התורה והתפילות והמצות שיעשה, יעלה מ"ן שהם הבירורים דפב"פ לפרצופים העליונים, ואז ננסרים וחוזרים פב"פ, ואז יתוקן גם אדה"ר, שהוא הכלים והאורות דפרצופים דמחצב הנשמות, לנסור אותן ולהחזירן פב"פ, ולהמשיך להם האורות והמוחין והנרנח"י דפב"פ, עכ"ל ע"ש:

צ״דוהנה נודע, כי במחצב הספירות לא יש לא קטנות ולא ירידה ולא חסרון, אלא תמיד הפרצופים והספירות הם שלמים בגדלות, ויונקים מן עצמות אור א"ס המתפשט בהם בתמידות בלי הפסק, אך במחצב הנשמות נמצא פעם גדלות פעם קטנות, פעם ירידה פעם עליה, וכמה שינויים כפי הזמנים והעיתות, ואנחנו כל פועל מעשינו בתורה ובתפילות ובמצות פועלים במחצב הנשמות, כדי שיקבל שפע והארות והמשכת מוחין ממחצב הספירות, ששם מתפשט עצמות אור א"ס, ששם הוא מאיר ומושפע תמיד:

צ״הגם ידוע שבמחצב הנשמות יש כמה שרשים גדולים, וכל שורש יתחלק לכמה שרשים קטנים, יש שורם גדול מתחלק לאלף שרשים קטנים, ויש למאה, וכיוצא בזה, וכמ"ש בשער הגלגולים דף י"ב ע"ב, ובמ"א יע"ש, וכל שורש ושורש הוא שלם בכל בחינת העולמות אבי"ע ובפרצופים גמורים, ולכל שורש יש שביל פתוח למחצב הספירות לכל פרט ופרט בפ"ע, לקבל השפע והמשכת המוחין משם:

צ״וונודע שיש אילן, ויש ענפים יוצאים ממנו, וכל ענף וענף הוא שלם באבי"ע, ובכל הפרטים, כמו שיש באילן באין הפרש, וגוף האילן הוא כנגד ארץ ישראל שהיא חלקו יתברך, והענפים חלוקים כנגד חלוקת הארצות שהם תחת שליטת שבעים שרים, ועל זה האילן אשר במחצב הנשמות, תיקנו לומר בנוסח ליקבה"ו קודם כל תפלה, וקודם כל מצוה להשלים אילן העליון, והענפים היוצאים ממנו הם כמוהו ונחשבים כולא חד, ואין בהם פירוד, וכאשר תמצא בחוש הריאות באילן וענפיו הנטועים בארץ, והוא ע"ד מש"ה ונהר יוצא מעדן וכו' והיה לארבעה ראשים, ורק האילן יתייחס לארץ ישראל מפני שהיא חלקו יתברך, ואינה תחת שליטת שרים, והענפים שהם מגופו של האילן שהם שלמים בכל פרטים שבאילן, יתייחסו לשאר ארצות כפי חלוקת השבעים שרים, אך באמת האילן והענפים למעלה הם כולא חד, ודבר זה הוא מוכרח מדברי זוה"ק, ודברי רבינו האר"י זלה"ה, כי א"א לאילן בלא ענפים:

צ״זולפ"ז ממילא עלה בידינו ישוב נכון, איך יושבי חו"ל פועלים ע"י התפילות והמצות פעולתן בהמשכת המוחין ויחוד העליון במחצב הנשמות בזמנים חלוקים זע"ז, אשר לאלו חול ולאלו שבת, ולאלו שחרית ולאלו ערבית, ולאלו מנחה ולאלו ערבית, שכל יושבי ארץ וארץ מעלים תיקון שלהם באותו ענף הגדול אשר במחצב הנשמות, המחובר לאילן הגדול שהוא שלם באבי"ע, ובכל הפרטים שבאילן דמחצב הנשמות, אך עובר התחלת התיקון בעשיה דרך אותו השר השולט באותה הארץ, אשר היא מכוונת כנגד אותו ענף שבמחצב הנשמות, דמעבר התיקון כשעולה מלמטה צריך שיתחיל לעבור דרך אותו השר שבעשיה, כי הכל נכנס תחילה לעשיה, ועולה ועובר משם למעלה. למעלה, ויושבי ארץ אחרת מעלים תיקון שלהם לענף אחר שבמחצב הנשמות, שהוא כנגד חלוקת הארץ ההיא שעומדים, וג"כ עובר תחלה דרך אותו השר השולט בארץ ההיא, וכן עזה"ד, ויושבי ארץ ישראל מעלים תיקון שלהם לאילן הגדול אשר במחצב הנשמות, ובאמת כל פרטים שיש באילן יש בענפים, ואין הפרש ביניהם כי אם באיכות האורות, והכל הולך למקום אחד, כי הפעולה שלנו שתהיה עושה המשכת המוחין, היא מושכת המוחין ממחצב הספירות, שהוא פתוח להשפיע הן בפרטים שבאילן, והן בפרטים שבענפים, וכמו שנעשה יחוד העליון בפעולה העולה באילן שבמחצב הנשמות, כן נעשה יחוד העליון בפעולה העולה בענפים שבמחצב הנשמות ההוא, כי מחצב הספירות עומד תמיד בגדלות ושלימות ושם כל הימים הוא בסוד השבת, ואין שם זמן חול כלל:

צ״חואם תשאל על קהילות אשר בארץ ישראל עצמה, שהיא משך ת' פרסה, שמוכרח להיות ביניהם זמן חצי שעה או שעה, וכן אפילו בעיר אחת שהיא ירושלם עצמה, יזדמן קהל בית הכנסת זו יתפללו בשעה זו, ואחר רבע שעה יתפללו קהלה אחרת בבית הכנסת אחרת, וכן אחר חמשה דקים קהלה אחרת, ונמצא שאינו שוה זמן היחוד העליון אצל כל הקהלות שבאותה העיר, הנה אין בדבר זה תימה כלל, כי אפילו אם יהיו עשרים תפילות או יותר בזא"ז במשך שעה אחת או שתים, הנה כל או"א מהם עושה בתפלתו יחוד העליון והמשכת מוחין, כי כן מפורש להדיא בשער הכונות בדרושי הלילה דרוש ד' וז"ל, גם ז"ס מ"ש בגמרא שהיו קצת ת"ח מתפללים נדבה באמצע היום, וכונתם היתה להחזיר המוחין פעם אחרת, ולגרום זווג עליון בשאר עתות היום וכו' ע"ש. ונמצינו למדין לנ"ד, דכל קהלה המתפללת גורמת זווג עליון והמשכת מוחין מחדש ע"י תפלה שלה, מאחר שאפילו בתפלת נדבה מחזירין המוחין פעם אחרת, וגורמין זווג עליון, וכ"ש בתפלת חובה, שכל קהלה היא מתפללת חובה שלה, וה"ה בזווג עליון הנעשה בתפילת מוסף של חג השבועות, ובתפילת מוסף של שמיני עצרת, ג"כ כל קהלה מחדשת בתפלתה זווג עליון, ואין כאן תימה:

צ״טולפ"ז מ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דף ח' ע"א, בענין חג השבועות וז"ל, אמר לון רבי שמעון בני זכאה חולקיכון, בגין דלמחר לא תיעול כלה לחופה אלא בהדייכו וכו', אבל בזמנא דכלה אתערא למיעל לחופה ביומא דמחר אתתקנת ואתנהרת בקישוטהא בהדי חברייא דחדאן עמה כל ההוא ליליא, ואיהי חדת עמהון, וביומא דמחר כמה אוכלוסין חיילין ומשריין מתכנסין בהדה, ואיהי וכולהו מחכאן לכל חד וחד דתקינו לה בהאי ליליא וכו' ע"ש, אין הכונה בזה כמ"ש מקדש מלך דמחכאן עד שיושלמו כל הקהילות שבירושלים ושאר ארצות, אלא הכונה מחכאן לכל קהלה וקהלה שתעשה לה התיקון והזווג בתפלתה בפ"ע, ומחכאן לכמה זווגין שיהיו מכל חד וחד מהקהלות. ומ"ש למחר לא תיעול לחופה אלא בהדייכו, הכונה לא תיעול מאיליה אלא בהדייכו אתם וחבריכם, כל קהלה בפ"ע. ודע כי ודאי כל האנשים של הקהלה, הם משותפים בפועל הטוב העליון הנעשה ע"י תפלתם, ומעלה עליהם כאלו כל אחד עשה הפועל הטוב לבדו בשלימות, ויש להם שכר שלם לכל או"א, וכמו ענין כתיבת ס"ת של שני שותפים, דאיכא דס"ל כל או"א קיים מ"ע שלמה, והכא הוא כ"ש, ואפילו מאן דפליג התם מודה הכא כאשר ישפוט המעיין:

ק׳ודע כי מצינו בזוה"ק פ' פקודי דף רנ"ב ע"א, וז"ל, האי חיוותא איהי קיימא באשגחותא דצלותין. בגין דאינון שאלתין דשאלי בני נשא בצלותיהון כולהו קיימי בידא דהאי חיוותא, ואנח לון בהאי היכלא, וקיימין אינון שאלתין בהאי היכלא עד ארבעין יומין לאשגחא בהון, דהא בכל ארבעין וארבעין נפקא האי חיוותא ונטיל לכל אינון שאלתין ואנח לון קמייהו דאינון שבעין ותרין נהורין ודיינין לון, עכ"ל ע"ש, ומפשט הלשון משמע דקאי על שאלת צרכיו של אדם המוסיף בתפלת חובה בשומע תפלה, וגם בסוף אחר יהיו לרצון, וגם עוד מה שמתפלל בשאר שעות היום על צרכיו, ולא קאי על תפלות חובה, מיהו הלשון סתום וחתום, ולא ידענו טעמו, על כן לא נדבר בו כלום. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

100

ק״אחקרתי לדעת בס"ד, בענין יו"ט שני של גליות מה בחינתו, ומה עניינו ע"פ הסוד. וראיתי בספר חיים שאל ח"ב סי' יו"ד דף ט"ז, בד"ה ואולם, כתב דאומרים יום ראשון הוא בעצמות, ויו"ט שני הוא רשימו בלבד ע"ש, ובספר טוב הארץ כתב בשם רבינו הרמ"ק ז"ל בעל הפרדס, כי יו"ט ראשון שהוא מדאורייתא, מתלבש ביו"ט שני שהוא מדרבנן, כהתלבש אור הקדוש באור הגולה ע"ש, ומבואר בספר חיים שאל הנז' וז"ל, יו"ט שני כתב הרמ"ז ז"ל דסודו כחיצוניות אל הפנימיות המתפשט בעולמות, והיינו יו"ט שני של גליות, שהאור גולה ומתפשט לשבעים שרים, וכמ"ש יפה בזה הרמ"ק ז"ל, וכ"כ בספר חסד לאברהם, עכ"ל הרמ"ז בכ"י עכ"ד ע"ש:

101

ק״באמנם מצינו בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש ב' דר"ה דף צ"א ע"ד, שכתב וז"ל, נבאר ענין ב' יום דר"ה מה עניינם, כי הרי נוהגים לעשות ב' ימים ר"ה גם עתה בא"י משא"כ בשאר הי"ט. אבל הענין מובן. כי ב' בחינות יש בז"א, והם חצוניות ופנימיות, וכנגדם הם ב' ימים טובים דר"ה, והענין הוא במה שהודעתיך בתפלת שחרית דחול, כי כל התפילות שאנחנו מתפללים בזמן הגלות והחרבן, אין בהם כח רק להעלות בחי' פנימיות העולמות בלבד, ולכלול פנימיות דעשיה ביצירה, וזה בזה, וזה בזה עד האצילות, וזה בכח נשמותינו הנמשכות מבחינת הפנימיות, אבל בחינת החיצוניות שהם העולמות בעצמם והמלאכים אינם יכולים לעלות, וז"ס הן אראלם צעקו חוצה, ר"ל כי המלאכים צועקים לסיבת היותם חוצה, ואינם מפנימיות כמו נשמות בני אדם. והנה קודם החרבן היה כח ויכולת בתפלתינו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד בלבד, ולא היו עושין רק יום אחד בלבד, זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעלה, אבל אחר החרבן הוא בהכרח לעשות ב' ימים של ר"ה, וכנז' בדברי רשב"י בס"ה, וביום הראשון עולה בחינת הפנימיות והנשמות, וביום השני עולה אף בחינת החצוניות, וזהו הטעם שאמרו בזוהר דיום ראשון הוא דינא קשיא, והשני דינא רפיא, והטעם הוא כי ביום ראשון עדיין לא נתבסמו העולמות, ואינם יכולים להתעלות ליכלל זה בזה, אמנם הפנימיות לבדו הוא העולה ונכלל כנז', ולכן הוא דינא קשיא, אך ביום הב' שכבר נכללת בחי' הפנימות ביום הראשון, מכח זה גם העולמות שהם בחינת החיצוניות עולים ונכללין ביום הב' גם הם, ואף גם אז אינם עולין ונכללין מעצמם אלא רק ע"י הפנימיות של הנשמות, וכיון דעולין העולמות עצמן ביום הב', לכן נקרא דינא רפיא, ולטעם זה ביום ראשון עולה הפנימיות, כדי שיהיה כח ביום ב' לעלות גם החיצוניות, משא"כ אם היה הדבר בהפך, כי ביום ראשון א"א אל החיצוניות לעלות, עכ"ל ע"ש:

102

ק״גוכתב הרב החסיד בתורת חכם דף קמ"ב ע"א, על ענין פנימיות וחיצוניות הנז"ל וז"ל, הכונה היה כי כל פרצוף תחתון נקרא חיצוניות בערכו, ואינו נתקן תיקון הצריך לו בערך העליון, אבל גם הוא נקרא פנימיות בערך התחתון ממנו, ונתקן ביום ראשון תיקון הנקרא תיקון בערך התחתון ממנו, אבל בערך העליון נקרא כל אותו התיקון ואותו העליה שלא נתקן ושלא עלה כלל, וביום השני נתקן תיקון שנקרא תיקון גם בערך העליון וכו' עכ"ל, ולפ"ד של הרב ז"ל מובן, כי מ"ש רבינו ז"ל בענין פנימיות וחיצוניות, היינו הפנימיות הם פרצופי חג"ת ונה"י הכוללים דזו"ן, שהם נקראים פנימיות בערך פרצופים התחתונים מהם, והחיצוניות הם פרצופי יעקב ורחל, שנקראים חיצוניות בערך פרצופים שלמעלה מהם:

103

ק״דומדברי רבינו ז"ל בשער הכונות הנז"ל, אנחנו למידין לענין שאר ימים טובים, דבא"י מחמת קדושת ארץ ישראל אנחנו עושים תיקון ועלייה בפנימיות ובחיצוניות ביום אחד על ידי תפלותינו, כי רק בראש השנה שהוא זמן דין אין בנו כח להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד, אבל בשאר ימים טובים מעלים הפנימיות והחיצוניות בארץ ישראל ביום אחד, כי קדושת א"י מסייעת, משא"כ בחו"ל אין בנו כח בשאר ימים טובים להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד כמו ארץ ישראל, אלא צריך יום ראשון להעלות הפנימיות, ויום שני להעלות החיצוניות, מיהו ביום הכפורים שהוא יום אדיר בימי שנה, וקדושתו עצומה וגדולה, ומאיר לנו בהארת הבינה, ואין שטן ואין פגע רע בו ביום, יש בנו כח לעשות כל התיקון שלם ביום אחד, ולא הצריכו שני ימים:

104

ק״הוהנה ידוע מ"ש רבינו הרש"ש ז"ל, דיו"ט ראשון הוא בפרצופי חג"ת ונה"י הכוללים דזו"ן הכוללים, דיו"ט שני בפרצופי יעקב ורחל, והוא הדבר שכתבתי לעיל בשם תורת חכם, כי פרצופים העליונים נקראים פנימיות, ופרצופים התחתונים נקראים חיצוניות, והוא הדבר שכתב רבינו הרש"ש ז"ל בנה"ש, דכל מצות דאורייתא הוא בשני פרצופי חג"ת ונה"י הכוללים דזו"ן הכוללים, אבל מצות דרבנן הם ביסוד שהם פרצופי יעקב ורחל, ולכן כתב בספירת העומר לבני חו"ל צריך לאומרה בלילה הראשונה אחר ערבית כשאר לילות, כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירת העומר היא מצוה דאורייתא, שהם פרצופי חג"ת ונה"י הכוללים דזו"ן הכוללים, והסדר בלילה זו לבני חו"ל הוא ממצות דרבנן, שהם ביסוד שהם פרצופי יעקב ורחל כנודע, ע"ש:

105

ק״ווכן כתב הגאון מהריט"א ז"ל בפסק השביעית שהועתק באמת ליעקב בשפת אמת, ובספר דברי שלום וז"ל, והנה כי כן, כפי הכלל המסור בידינו ממה שקבלנו מפה קדוש מוהרש"ש ז"ל. וכ"כ בכתבי הקודש שלו, שכל מצות דרבנן כגון נר חנוכה ופורים וכיוצא ממצות דרבנן הם ביסוד, שהם יעקב ורחל, שהם מלכיות דמ"ה וב"ן דכל הפרצופים, לפיכך כל ההמשכות וכל הזווגים הנזכרים במצות אלו, הם משרשי יעקב ורחל העליונים ליעקב ורחל דכל הפרטים, והוא להעלות מ"ן מבירורי אורות וכלים וכו', וא"כ יוצא לנו מזו, דאיסור עבודת הארץ בשביעית בזה"ז דרבנן, וא"א לומר דנתקן בכל הבחינות, כי אם דוקא ביעקב ורחל שהם המלכיות דמ"ה וב"ן, כנז' במשפט מצות דרבנן, ואף דיש לחלק דשאני שביעית דעיקרו מצוה מן התורה היא, ולא דמי לחנוכה ופורים, מ"מ מוהרש"ש ז"ל כתב כן אפילו במצות דרבנן דעיקרם מדאורייתא, כמו מרור בזה"ז וכיוצא, א"כ ה"ה שביעית. וא"כ איך נאמר דלא נכוין בכונות הק"ש דהוא מ"ע דאורייתא, שהוא תיקון זו"ן, כיון דענין שביעית אינו נוגע בהם כלל, כי אם ביעקב ורחל וכו', עכ"ל ע"ש:

106

ק״זונמצא לפ"ז, יו"ט שני שהוא מצוה דרבנן, כל המשכות וכל הזווגים הנעשים בו על ידי התפלה והמצות שבו, הכל פועלים ביעקב ורחל דכל הפרטים, ולא בזו"ן הכוללים, אבל ביו"ט ראשון גם בחוצה לארץ הפעולה מגעת לזו"ן הכוללים, כמו א"י תוב"ב, כי לשניהם יום טוב ראשון הוא דאורייתא. ולפי מ"ש רבינו הרש"ש ז"ל בענין הלולב, והביא דבריו בספר תורת חכם דף כ"ד ע"א וז"ל, התירוץ הוא פשוט כמ"ש מוה"ר ז"ל בענין הלולב, כי כשאנחנו מתקנים ע"י מ"ע מן התורה בזו"ן, אז נעשה אותו ענין מאיליו ביעקב ורחל, וכן כשאנחנו מתקנים ע"י מ"ע דרבנן נעשה בזו"ן מאיליו עכ"ל ע"ש. הנה לפ"ז נראה דמה שאנחנו עושין ביו"ט שני שהוא מדרבנן, שהם בבחי' יעקב ורחל, הנה גם בזו"ן הגדולים יש תיקון זה, ודבר זה הוא מוכרח, דידוע דא"א שיתוקנו פרצופי יעקב ורחל בלתי תיקון פרצופים של זו"ן הגדולים, אמנם אין קבלת שכר לתחתונים, על תיקון הנעשה בזו"ן הגדולים ביו"ט שני, מפני ששם נעשה מאיליו בו ביום, ולא נעשה אלא בשביל כדי שיעשה התיקון ביעקב ורחל, ולכן אין להם שכר אלא רק על מצוה דרבנן הקבועה להם חובה בו ביום. וכל זה אני כותב להמעמיקים בסוד ה', אבל דרך כלל בקצרה אשיב לכל שואל על דבר זה, שיום ראשון הוא מתקן בפנימיות, ויו"ט שני מתקן בחיצוניות, והכל הולך אל מקום אחד, ועולה בקנה אחד, והמשכיל יבין. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

107

ק״חשאלה. ילמדנו רבינו, למה ביו"ט יש אסרו חג, ובשבת אין עושין יום כמו אסרו חג. ועוד יש לשאול, למה בשבת אין הפרש בין א"י ליושבי חו"ל, וביו"ט יש הפרש, שבא"י עושין יום אחד, ובחול עושין ב' ימים, אע"פ דבקיאין בקביעותא דירחא, ואנחנו מונין עיקר ליום ראשון, יורנו ושכמ"ה:

108

ק״טתשובה. מה ששאלת בשאלה הראשונה, כבר שאלה זו באה על שלחן הקדוש של מרן האר"י ז"ל, בשער הכונות דף ע"ח ע"א, וז"ל, בענין אסרו חג הנה יש כאן מקום שאלה, כי הנה קדושת שבת מעולה מקדושת יו"ט, וא"כ למה קדושת שבת אין אחריה קדושת אסרו חג. והדבר נראה להפך, והשיב כי אדרבה גודל קדושת שבת גורם מיעוטה אחר השבת, והוא כי בשבת כל העולמות עלו שתי מדרגות גדולות, ובמוצאי שבת שבאו ימי החול חוזר כל עולם לירד ב' מדרגות גמורות, אותם אשר עלה בשבת, ולכן אין כח להמשיך אור העליון ממקום העליון למקום התחתון ביום זה שאחר השבת, להיות כמו ענין אסרו חג שאחר יו"ט, אבל ביו"ט לא עלה שום עולם, אלא רק מדרגה אחת, לכן במוצאי יו"ט יש כח להמשיך קדושת יו"ט ממקום עליון אל מקום תחתון, ולכן ביום שלאחר יו"ט עושים אסרו חג, שהוא בחינת המשכת אור קדושת יו"ט ממקום העליון אל מקום התחתון שירד בו עתה, משא"כ בשבת, שיש מרחק ב' מדרגות, אין בנו כח להמשיך האור העליון ב' מדרגות חוץ למקומו, עכ"ד זלה"ה. ובזה פירש עט"ר אדוני הרב מור אבי זלה"ה, מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דהיהו זעיר איהו רב, ר"ל השבת דאיהו רב, שעולה ב' מדרגות, איהו זעיר, דאין אחריו קדושת אסרו חג, ומאן דאיהו זעיר יו"ט שעולה רק מדרגה אחת, איהו רב בסופו, שיש אחריו קדושת אסרו חג, ודפח"ח. ובזה פירשתי אנא עבדא בס"ד, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו, שאול רמז ליו"ט שקביעותו תלויה בשאלה מן העדים שראו את החודש, וגם ב"ד של מעלה שואלין עליו מב"ד של מטה, כמ"ש רז"ל, אומרים מה"ש לפני הקב"ה אמתי ר"ה ואמתי יוה"כ, ואומר להם אני ואתם נשאל מב"ד של מטה, ולכן שאול רמז ליו"ט, שהוא באחת, שעולה מדרגה אחת, לכן עלתה לו המשכת אור קדושתו אחריו ביום אסרו חג, אך דוד רמז לשבת, שהוא סוד מלכות הנקראת דוד, כמ"ש בזוה"ק דוד אחרא אית ליה לקוב"ה, כיון שהוא בשתים מדרגות עולה, לכך לא עלתה לו קדושתו אחריו כמו אסרו חג דיו"ט:

109

ק״יועל שאלה הב' י"ל, הנה אין סגנון השאלה דנקיט השואל עולה נכון, דמה שאלה היא זו, הלא השבת קבוע מששת ימי בראשית, אך יו"ט תלוי בקדוש החודש, ועושין שני ימים מספק, דלא ידעי מתי קבעו ב"ד את החודש, ועתה שיש לנו עיבור ובקיאין בקביעותא דירחא, מנהג אבותינו בידינו, ומה זו שאלה, אך כך צריך לשאול על סודן של דברים למה קדושת יו"ט אין אנחנו יכולין להמשיכה ולתקן בה אלא רק בשני ימים, וקדושת שבת שהיא גדולה יותר יספיק לה יום אחד:

110

קי״אוהנה בספר טוב הארץ, הביא דברי רבינו הרמ"ק ז"ל שחקר בכך, והשיב קדושת יום שבת בא"י הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת שבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח היכל לבנת הספיר, כי נקודת א"י שהיא מבחר הישוב מכוון כנגדה פתח היכל לבנת הספיר, ולכן קדושת שבת בא"י הוא עיקר, ובחול יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים תחתם, כי נצוץ אור השכינה מתפשט אליהם, וקדושת השבת תמשך להם מצד הניצוץ ההוא, ועד"ז הוא ג"כ קדושת ימים טובים, אמנם מספק עושין שני ימים טובים, ולא עושין כן ליום שבת, מפני ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינם מסתפקים בה, דהא אפילו גיהנם שובת, והשרים שובתים לפי זריחת השמש באיחור וקדימה קרובים או רחוקים. אמנם יו"ט אינם מודים השרים בקביעותו ע"פ קדוש החודש, והם מסתפקים בקדושתו, לכך צריך שני ימים טובים, עכ"ד ע"ש. ואנא עבדא בתשובה אחרת טענתי על דברים הנז' כמה טענות, ועתה אוסיף לטעון, כי הלא גם בא"י יש מקומות שעושין שני ימים מספק, והם מקומות שלא היו השלוחין מגיעים, ולפ"ד רבינו הרמ"ק כל ארעא דישראל שוה היא בענין היחוד הנעשה למעלה, כי שם אין שייכות לשרים, ועוד יש לטעון מצד יוה"כ, שאנחנו עושין יום אחד בכל מקום, וקביעות יוה"כ נמשכת אחר קביעות החודש של ראש השנה, ולפי דבריו שהשרים אינם מודים בקביעות יום טוב, והם מסתפקים בקדושתו, א"כ גם בקדושת יוה"כ לא יודו וצריך לעשותו שני ימים:

111

קי״באך באמת תשובת שאלה זו היא פשוטה, כי קביעות קדושת השבת ביום השביעי אינה על ידינו, אלא השי"ת קבעה ביום השביעי הזה, ולכן עיצומו של יום חזק ונורא הוא, והתיקון אשר נעשה על ידי התפילות והמצות עושה פועל שלם, ואין צריך להתחלק בידינו לשני ימים, כי עצומו של יום שהוא מקודש ומבורך מאתו יתברך, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, הוא מסייעינו בתיקון ועליות שנעשים על ידי תפלותינו, אך קביעות קדושת יו"ט ביום זה, הוא נעשה על ידינו, הן בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, הן עתה שמתקדש ע"י העיבור, שסדרו חז"ל מזמן הלל מזרעו של הלל הזקן שתיקן ויסד העיבור עד סוף אלף הששי, וכיון דקביעות קדושת יום טוב ביום זה הוא נעשה על ידינו, אין בעצומו של יום כח לעזור לנו ולסייעינו, שיהיה נשלם כל התיקון הראוי להיות ביום זה ביום אחד, אלא צריך להתחלק לשני ימים, ורק בארץ ישראל קדושת א"י מסייעת אותנו לעשות הכל ביום אחד וכן ביום הכפורים קדושת יוה"כ ועוצם הארה שלו שהיא מן הבינה, מסייעת אותנו אפילו בחוצה לארץ, לעשות הכל ביום אחד. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

112

קי״גחקרתי בס"ד, בענין נס הפורים, שכתב מרן האר"י זלה"ה, שהשי"ת ברחמיו האיר הארת נוקבה העליונה, והיא גדולת מרדכי ואסתר, ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה ההיא וכו' וכנז' בשער הכונות. והנה צריך לדעת אותה ההארה בשעתה בשנה הראשונה אימתי נעשית אם היה זה בט"ז בניסן ביום צליבת המן ועלה מרדכי לגדולה, א"כ ראוי שתתגלה ההארה ההיא ותתקיים בכל שנה ושנה בניסן, ולמה אנחנו עושין מצות מקרא מגילה ומתנות לאביונים ומשתה ושמחה לקיים ההארה ההיא באדר, וראוי שיהיה זה בניסן, ואם גם בשנה הראשונה לא נעשה גילוי ההארה ההיא אלא באדר, א"כ מה נעשה בניסן, בנס הגדול של צליבת המן וגדולת מרדכי והוראת אחשורוש לבטל האגרות הראשונות. גם יש לחקור, אם נאמר שנעשה גילוי ההארה ההיא באדר, צריך לומר שהיה זה בי"ג באדר ביום ששלטו היהודים בשונאיהם, וא"כ למה עושים בכל שנה ג' מצות לקיום ההארה ההיא, בי"ד באדר ובט"ו בו, ביום שנחו מאויביהם, וביום י"ג אדרבה עושים תענית:

113

קי״דובספר נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל איתא בסדר הפורים שאלה בלי תשובה וז"ל, ועוד צ"ל עיון, איך קבעו לנו חז"ל פורים באדר, והיה ראוי לקבעו בניסן ביום שני דפסח, כי בו ביום נתגלית אותה ההארה ונתבטלה הגזרה, ובשלמא באותה השנה הראשונה, של הנס כי בו ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא, שפיר דמי, אבל לדורות אשר קבעוהו להם זכר לאותה הארה, היה ראוי לקבעו בפסח עכ"ל. ולא נמצא על זה תשובה שם ע"ש:

114

קי״הוהנראה בס"ד, בישוב חקירה כפי העולה לנו מדברי מרן רבינו האר"י ז"ל, כי מוכרח לומר דגילוי ההארה ההיא בשנה ראשונה נעשה בט"ז בניסן, כי הוא היום אשר בלילה ההוא נדדה שנת המלך, (ונודע הסוד הרמוז בפסוק בלילה ההיא נדדה שנת המלך), וזה מוכרח, והוא היום אשר נצלב בו המן ונשברה קליפתו מכח גילוי ההארה הגדולה ההיא, והוא היום אשר הצליחה אסתר להפוך לבב אחשורוש על ביטול הגזרה, והוא היום אשר בו עלה מרדכי לגדולה מכח גילוי ההארה ההיא, וככתוב ומרדכי יצא מלפני המלך וכו', ונודע הסוד הרמוז בזה הפסוק בענין גילוי ההארה ההיא, וכנז' בשער הכונות על כן מוכרח לומר שגילוי ההארה ההיא נעשית באותו היום בט"ז בניסן, וכן נקיט בפשיטות בספר נהר שלום הנז"ל, שכתב והיה ראוי לקבעו ביום שני דפסח, כי בו ביום נתגלית אותה ההארה הגדולה, וכנז"ל:

115

קי״וברם, אע"פ שכל הנסים נעשו ע"י גילוי ההארה ההיא, שנעשית בט"ז בניסן, לא רצו חז"ל לקבוע לה זכר בעשיית יו"ט בט"ז בניסן, מפני כי ט"ז הוא מועד הפסח, ואין מערבין שמחה בשמחה, ולא היה ניכר זכר זה, לכך קבעו לה זכר ביום הפורים שבו נחו ישראל, ובו היה סיום פועל הנסים אשר נעשו בתחלתם מחמת גלוי ההארה ההיא, כי בט"ז ניסן היתה ההתחלה, אך הסוף של עיקר הנס של ביטול הגזרה בפועל היה באדר, אשר בו נקבע יו"ט כנגד יום שנחו בו היהודים, ועשאוהו בשנה הראשונה יום טוב על זכר הנס של הצלתם:

116

קי״זועוד, המה ראו כי בשנה הראשונה בי"ד אדר וט"ו בו שנחו בו היהודים, עשה השי"ת חסד עם ישראל, שאותה ההארה הגדולה שגילה אותה בט"ז ניסן בתחילת הנס, גילה אותה וקיימה ביום י"ד וט'ו אדר בשנה ראשונה, לכך כשעמדו מרדכי וב"ד ותיקנו שכל שנה ושנה יעשו ימים אלה לימים טובים, קמו ותיקנו בהם מצות, שהם מקרא מגילה, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים ורבוי אכילה ושתיה, שבהם והיה קיום והמשכה לאותה ההארה הגדולה כל היום כולו, כי ראו ברוה"ק, כמו שעשה השי"ת חסד עם ישראל לגלות אותה ההארה הגדולה בשנה הראשונה ביום י"ד וט"ו אדר, כן יעשה חסד זה בכל שנה ושנה בימים אלו, בגלוי ההארה. הגדולה, ולכן עשו ותיקנו מצות שיועילו להיות קיום אותה ההארה כל היום על ידינו. וכיוצא בזה תמצא בענין חג הסוכות, שאנחנו עושים סוכה, זכר לחסדי השי"ת שעשה לנו בענני כבוד שנעשו ביציאת ישראל ממצרים שהיתה בניסן, ואנחנו עושין זכר לזה בתשרי, ובניסן אין אנחנו עושין זכר לזה, וכן הדבר כאן, דלעולם גלוי הארה הגדולה בראשונה היה בט"ז ניסן, שעי"כ נעשו כל אותם הנסים של צליבת המן, והפיכת לבב אחשורוש לבטל הגזרה, וגדולת מרדכי, והזכר שאנחנו עושין לזה הוא בפורים שהם באדר, וקבעו חז"ל ג' מצות בימים אלו, כדי שיהיה קיום לההארה הגדולה ההיא כל היום כולו על ידינו, ויהיה לישראל בזה שכר טוב, וימשך לנו שפע והארה מן אותה ההארה הגדולה ביום ההוא כל היום כולו:

117

קי״חובשער הכונות בדרוש הפורים, כתב רבינו זלה"ה בזה"ל, ואמנם היות ימי הפורים האלו נעשים בכל שנה ושנה, ולא הספיק לעשות בזמן ההוא לבדו, הטעם הוא כי השי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א תוך הנקבה בזמן דורמיטת ז"א, לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם וכו', ע"ש. נמצא זהו חסד בפ"ע, מלבד חסד הראשון שגילה ההארה הגדולה הזאת בט"ז ניסן, כדי שעי"כ יהיו נעשים כל אותם הנסים, עוד עשה חסד גדול לעשות גלוי הארה זו בימים של הפורים, שבם נחו היהודים מאויביהם, וממילא זיכה אותנו בגלוי הארה גדולה זו בכל שנה ושנה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

118

קי״טשאלה. ילמדנו מורינו, נשים היודעות לקרות תנ"ך, ומתפללות בכל יום שמ"ע, אם ראוי להן לומר בכל לילה תיקון רחל ותיקון לאה, כאשר אומרים האנשים תיקון חצות, או לפחות בחודש אלול, או"ד הנשים אין להם שייכות בתיקון חצות. ונתעוררתי לשאול שאלה זו מפני שלא ראיתי ולא שמעתי שהנשים אומרות תיקון חצות, ולא ידעתי מה אדון בה. ועוד ילמדנו, אם הנשים חייבות בק"ש שעל המטה, ואם עושין בה תיקון כאנשים. ועוד ילמדנו, אם ראוי לנשים ללמוד סדר הלימוד של ליל חג השבועות, וליל הו"ר, הנדפס בקראי מועד, או לאו, ושכמ"ה:

119

ק״כתשובה. האמת הוא כך, שלא נמצא ולא נשמע שהנשים יאמרו תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה, אע"פ שהן נשים חכמניות ולמדניות, ודרכן ללמוד תהלים בכל יום, וגם יש להן לימוד קבוע, עכ"ז אין אומרות תיקון חצות. ונ"ל בס"ד, דאיכא טעמא רבא בזה, והוא דידוע מ"ש רבינו זלה"ה בשער טעמי המצות פרשת ואתחנן וז"ל, בשאר לילי השבוע אין ראוי לקרא מקרא, לפי שהמקרא הוא בעשיה, והלילה עצמה הוא בחי' עשיה, והכל הוא דינין, ואין ראוי לעורר הדינין עכ"ל. וכתב הגאון חיד"א ז"ל, בספר יוסף אומץ סי' נ"ד, ביאור דברים אלו בשם מהר"ם פאפירש ז"ל, דבחינת המקרא עליונה מאד, ומתפשט עד העשיה, ועל ידי לימוד המקרא מברר מן העשיה, ולכן אין לקרא מקרא בלילה, לפי שמברר מן העשיה, והלילה בחינת עשיה, ואין ראוי לעורר הדינין עכ"ל. והנה ידוע, שהאשה עצמה היא בחינת עשיה, שהיא בחינת דינין, ומאחר שתיקון רחל ותיקון לאה הכל נעשה בלימוד המקרא, לכן אין ראוי לנשים להתערב בתיקון זה, ולקרות המקראות בלילה, כדי שלא לעורר הדינין, ורק הזכרים שהם בחינת יצירה, והם בחינת רחמים, יכולין לעשות תיקון זה במקראות בכל לילה:

120

קכ״אועוד טעם קרוב לזה, שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות בפרשת קדושים, דהאשה כל אחיזת הדינים ושרשם הוא בה, ומטעם זה אין האשה מגלחת ראשה, אלא מגדלת שער ע"ש, ולכן מאחר כי תיקון חצות הוא תיקון הנוקבא מלכות, אע"פ שאומרים אותו בחצי השני של הלילה, שהוא עת רחמים, עכ"ז הוא לילה שבו שליטת הדינין, ונמצאת האשה שאחיזת הדינין ושרשם בה היא מתגרית בחיצונים, ויתקנאו בתיקון שלה יותר, ואין להתגרות בהם בעת זה. ודוגמה לזה, שאין נותנים צדקה בלילה, כדי שלא יתגרו בכוחות הדינין. ודע ששאלתי מאת ידידנו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל), שיודיעני אם יש נשים בעה"ק תוב"ב שאומרות תיקון חצות, והשיב לי בזה"ל, מודע לבינה, לא שמענו ולא ראינו שהאשה אומרת תיקון חצות, ואפשר הטעם שידוע ששורש הנשים ממלך בעל חנן, וכמ"ש בנהר שלום דף ע"ב בענין יוה"כ, ותיקון חצות הוא על ירידת העולמות לברר, ומלך בעל חנן אינו יורד שזהו הטעם של שבת, עכ"ל:

121

קכ״בעל כן נראה, שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע"פ אין קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב"ה היתה לומדת י"ח פרקי משנה:

122

קכ״גועל השאלה השנית, בענין ק"ש שעל המטה, זה פשוט שגם הנשים חייבין בה, ושייכים ג"כ בתיקון הנעשה בק"ש של המטה לזכרים, מצד טיפות הקרי למחות ע"י ק"ש שעל המטה את המזיקין הנבראים מהם, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות וז"ל, ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן החדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וכו' ע"ש, וענין זה ימצא בנשים, כי לפעמים יעבור בלב האשה תאוה גדולה, ומזרעת מאיליה בלא בעילת איש, גם ימצא לפעמים בהיותה עם בעלה ועושין געגועין קודם תשמיש זע"ז, ואז מזרעת מאיליה קודם שיקרב בעלה לשמש עמה, וא"כ היא צריכה לק"ש שעל המטה גם בעבור תיקון הז, וגם בימי זקנתה שלא יקרה לה עוד המקרה הזה צריכה להזהר בק"ש שעל המטה, כדי לתקן על מה שהיה לה בימים ראשונים, ובמקום אחר כתבתי בענין זה באורך בס"ד:

123

קכ״דועל שאלה הג' בענין לימוד ליל חג השבועות וליל הו"ר, הנה המנהג פה בביתינו, שהנשים אין אומרות הלימוד של ליל חג השבועות והם ישנות, אך בליל הו"ר הן נעורות ולומדות משנה תורה ותהלים, והתפילות של כורתי ברית, כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר, והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה, ולומדות עמנו בפ"ע. ונ"ל בס"ד, הלימוד של ליל חג השבועות לא יאות אלא לזכרים, חדא משום שהם התחילו בתיקון בתחילתו בספירת העומר, והנשים לא נתערבו בתיקון זה של הספירה, והשנית כי הלומדים הלימוד הקדוש הזה של ליל חג השבועות, נחשבין ונקראים שושבינין דמטרוניתא ואין ראוי להשתמש במעלה זו אלא רק הזכרים, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ונראה לכך אמר רשב"י לחברייא, על ליל חג השבועות בזוהר בראשית דף ח', זכאהה חולקכון בגין דלמחר לא תיעול כלה לחופה אלא בהדייכו ע"ש, כי רק הזכרים יהיו שושבינין דמטרוניתא. ברם הלימוד של ליל הו"ר שאני, שהוא תיקון החותם, שיש בו תועלת לאיש ואשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות, ונקרא כיפור קטן, ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי כך נשי בעו חיי:

124

קכ״הושו"ר בזוה"ק פרשת ויחי דף רמ"ה ע"ב וז"ל, תא חזי אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קב"ה, נשמתהון דצדקייא לתתא מתערין לה, בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא, ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא ואתער רחמותא, אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא, וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא עכ"ל, ופירש במקדש מלך וז"ל, זהו מסקנא דתירוצא למה שהקשה לעיל דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא, ומתרץ דכיון דנשמות הצדיקים שהם מסטרא דדכורא הם מעוררין אותה, א"כ אדרבה דכורא רדיף בתר נוקבא, שהוא המעורר אותה על ידי נשמות הצדיקים שהם ממנו, עכ"ל ע"ש:

125

קכ״ווהנה בטעם היקר הזה שאומר בזוה"ק על הקושיא שהקשה דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא, פרשתי בזה בס"ד מאמר רז"ל במדרש במדבר רבא פ"ג, כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, והבן היטב:

126

קכ״זוהשתא מדברי זיה"ק הנז' נמצינו למידין שפיר טעם נכון, מה שלא נהנו הנשים בלימוד של ליל חג השבועות, אלא רק האנשים בלבד, יען כי הלימוד הנעשה בלילה הכל הוא הכנה לצורך הזווג של הנוקבא הנעשה בתפילת מוסף בבוקר, וכמ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דף ח' ע"א, ר"ש הוה יתיב ולעי באורייתא בלילייא דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא לילייא דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא לילייא, ולמחדי עמה בתיקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וכו', בגין דאינון תיקונין דילה ותקשיטהא, ואיהי ועולמתהא עאלת וקיימת על רישהון ואתתקנת בהו, וחדת בהו כל ההוא לילייא, וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו וכו' ע"ש, ועל כן לפי טעם זוה"ק הנז' זהו כבודה דמטרונתא, שיהיה התעוררות זו והכנה זו שלה ע"י הזכרים, שהם מסטרא דדכורא בעלה, כדי שלא יהיה נראה נוקבא רדפה בתר דכורא, אלא דכורא רדיף בתר נוקבא:

127

קכ״חמיהו ליל הו"ר אינו בכלל זה, כי בלימוד הו"ר נעשה בחי' החותם, ואין הזווג נעשה למחרתו אלא נעשה ביום שמיני עצרת, אחר גמר הקפות של הו"ר וחבטת הערבה שעושין הזכרים לבדם, ולא הנקבות, ודוק היטב, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

128

קכ״טבענין שנה השביעית, היא שנת השמיטה, שכתב הגאון מהריט"א ז"ל בפסק שלו שהביאו באמת ליעקב, בריש קנטריס שפת אמת, בענין הכונות שכתב וז"ל, גמרנו בדעתינו בהצטרפות טעם זה, לכוין בכל תפילת שחרית כסדר כל השנים, ובק"ש של ערבית, ולא לכוין בתפילת העמידה דמנחה ודערבית, וכל זה הוא לדידן דיתבינן בירושלים, דיש לנו איסור עבודת הארץ בשביעית, אבל כל הדרים בחו"ל דמעיקרא אין להם איסור שביעית כלל אפילו מדרבנן, לא שייך כל זה, וכן שמענו מפי מוה"ר הרש"ש ז"ל, על מה ששאלוהו ענין שביעית מעיר אזמיר יע"א, והשיב דלכל הדברים נגרר האדם אחר המקום שהוא דר שם, וכיון דמצות שביעית אינה נוהגת בחו"ל, לא שייך דבר זה, והיה מביא קצת ראיה לזה מה ששמענו מפיו, עכ"ל. וצריך להבין דבר זה, נהי דבחו"ל אין להם מצות שביעית, מ"מ למה ישתנו בסדר הכונות וכיוצא מבני ארץ ישראל, מאחר שזה השינוי של הכונות וכיוצא שיש בין השביעית לבין שאר השנים, הוא בא מחמת העילוי הנעשה במלכות ועולמות שלה למעלה, א"כ מן הראוי שגם אנשי חו"ל יהיו שוים לאנשי א"י בעניינים אלו, וכי היש עולמות בפ"ע לאנשי חו"ל, הלא כל הכונות והתפילות של אנשי א"י ושל אנשי חו"ל עולים למקום אחד:

129

ק״לגם עוד תמיהא לי, שראיתי בספר אמת ליעקב הנז' בדף ק"א ע"ד שכתב, והוי יודע דבכל שנת השמיטה אין אנחנו אומרים תיקון רחל בחצות הלילה, כיון שיש עילוי המלכות ונקראת שבת הארץ שבת לה', ולכן אין לומר קינות, דלמא ח"ו יהיה פגם, כיון דשנה זו נקראת שבת לגבי המלכות, והרב מהר"א עזריאל ז"ל הביא ראיה מזוה"ק שלח לך דף קע"א ע"ב, דנראה משם שיש ששון ושמחה בשנת השמיטה, וזהו דוקא לדידן בני א"י, אבל לבני חו"ל צריכים לאומרו כנז"ל, וכ"כ לי בפירוש הרב החסיד הראב"ד ז"ל, בהיותי בעיר אזמיר והוא פשוט, עכ"ל, ותמיהא לי, כיון דבא"י אין אומרים תיקון רחל משום כבוד המלכות, שהשביעית נקראת שבת לגבה, א"כ מטעם זה גם בני חו"ל לא יאמרו תיקון רחל וקינה משום כבודה, ואע"פ שבחו"ל אין נוהג איסור שביעית, ראוי שיזהרו בכבוד המלכות בענין זה, וכאשר מצינו בפורים שגם כרכים שאינם מוקפים חומה שקורין בי"ד דוקא, עכ"ז נזהרים בכבוד יום ט"ו שאין אומרים בו ודוי, ואין מתענים בו משום שהוא יום פורים בירושלים וכרכים המוקפין חומה, וכן אנשי ירושלים נזהרים בכבוד יום י"ד אע"פ שאין להם בו מקרא מגילה וכיוצא, משום שהוא יום פורים למקומות שאין מוקפים חומה, וה"ה הכא, אע"ג דאין שביעית נוהגת בחו"ל, מ"מ צריכים ליזהר בכל דברים של כבוד שעושין בא"י משום עילוי המלכות, כי אחת היא לכולנו:

130

קל״אונראה לי בס"ד, ליישב תמיהתי הראשונה בענין השינויים של הכונות, והוא כי מצינו בשער הכונות בדף וא"ו בדרוש הציצית שכתב וז"ל, ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזה"ז שהם לבן בלתי תכלת, כי אמת הוא שאף בזה"ז אין אור חכמה דאימא נפסק מלהאיר ולצאת בסוד הציצית הנז' עם התכלת, אלא שאין לנו עתה כח שיעשה הדבר ההוא על ידינו, אבל ודאי הוא שג"כ הוא יוצא בהתלבשותו בציצית היוצא ממוח בינה דאימא וכו' עכ"ל, ע"ש:

131

קל״בעוד כתב שם בריש דרוש ב' של הציצית, לפי שאור מקיף גדול מאד אין בנו כח להשיגו, ולכן אין הקדושה חלה על הטלית עצמו כמו התפילין, אבל הציציות הנמשכים ויוצאים מן הטלית הזה, יש לנו בהם השגה, ולכך נקראים תשמישי קדושה שאינם נזרקים ע"כ ע"ש. וכתב הרב יפה שעה ז"ל דף קנ"ח וז"ל, ונמצא כי לבחינת חייה דיחידה דשלשה פרצופים העליונים, שהם נרנח"י דנשמה, ונרנח"י דחיה, ונרנח"י דיחידה, לא זכינו בהם, ולית לן מנע בהם כלל, יען מרוב דלותינו ושפלותינו אין אנו יכולין להשיג בהם, ואין נתקנים על ידינו, ולכן לא נצטווינו בהם בתורתינו הקדושה, ולא עוד אלא שגם באלו בחינות הטליתות בין בטלית גדול שהוא בחי' יחידה דיניקה, בין טלית קטן שהוא בחינת יחידה דעיבור, מסיבת היותם אור מקיף. ישר אין אנחנו משיגים להם, לכן אין בהם שום קדושה, ולפיכך אפילו תשמישי מצוה אינם נקראים, ואין חיוב מוטל עלינו לעשותם אלא מפני הציציות שבהם שזכינו בהם, ויש לנו בהם השגה, ולכן הציציות נקראים תשמישי מצוה שאינם נזרקין וכו', ע"כ ע"ש:

132

קל״גגם עוד מצינו כיוצא בזה בענין התפילין, דאנחנו בני הספרדים אין אנו מברכין על תפילין של ראש, משום דס"ל דאו"מ דעולם האצילות אינו נעשה על ידינו, אלא נעשה מעצמו, כי אין בנו כח לעשותו, וכנז' בשער הכונות שנתן טעם בין סברת הספרדים לבין סברת האשכנזים, דס"ל נעשה על ידינו, ולכך מברכין על תש"ר, וכ"כ בעולת תמיד, אך בספר פרי עץ חיים בשער התפלה סתם דבריו כסברת הספרדים יע"ש. ועוד נמצא בענין ספירת העומר, דאו"פ היה נמשך בזמן המקדש ע"י הקרבן, אך עתה בחרבן נעשה מאיליו שלא על ידינו, וכנז' בשער הכונות בדרוש העומר יע"ש, ועוד תמצא בשער הכונות בדרושים דקדוש של שבת דרוש א' בהמשכת אור המקיף שמקיף למוחין עלאין דז"א שאין נעשה על ידינו אלא נעשה מאיליו, ולכן אין אנחנו עושין לו רמז במעשינו, יע"ש:

133

קל״דגם יש עוד הארות למעלה אשר מעולם לא זכו התחתונים שיהיו נעשין על ידם, אלא הם נעשים מאליהם שלא ע"י התחתונים, מפני שאין לתחתונים השגה בהם, וכמו ענין שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים שער הנסירה פרק ז' וז"ל, ודע כי אלו המקיפין אין בנו כח להשיג, ואין לנו כנגדן שום מעשה מצוה זולת השישית שהוא בחינת תפילין, לכן אנו מניחין תפילין עכ"ל, וכתב מהרי"ץ ז"ל, ר"ל שאין אנחנו עושין רמז לשאר כמו שאנחנו עושין מעשה להניח תפילין, עכ"ל יע"ש:

134

קל״הנמצינו למידין מכל האמור, שכל ענין הארות ועליות שגזרה חכמת המאציל העליון שיהיו בזמנים ידועים, הם נעשים אחר החרבן, ברם יש שהם נעשים אחר החרבן על ידינו, ויש שהם נעשים שלא על ידינו אלא נעשים מאליהן, ויש אשר מעולם לא זכו התחתונים שיהיו נעשים על ידיהם, ואין להם מגע יד בהם מעיקרא כלל, אלא תמיד הם נעשים מאליהם אפילו בזמן שהיה בהמ"ק קיים, ולכן לא נצטוו התחתונים בקיום מצוה שתהיה נרמזת להם, מאחר שאין להם שם השגה ומגע יד כלל, ולא נתחייבו ישראל במצות, אא"כ הם יכולים לעשות פעולה ע"י המצוה בדבר ההוא הרומזת המצוה אליו:

135

קל״וואחר הדברים והאמת האלה, מוכרח לומר בענין השביעית, שגם עתה בזה"ז העליות של המלכות הנזכרים בשביעית, הם נעשים בין בזו"ן הגדולים, בין ביעקב ורחל, וגם כן עליה זו שייכה בכל הענפים המסתעפים במלכות שא"א לחלק ביניהם ח"ו, אך לא נתן השי"ת מצות השביעית שבה נרמזים העליות של המלכות בכל הבחינות הנז' כי אם בארץ ישראל, ואחר שנתן המצוה הזאת ליושבי ארץ ישראל, אז נעשים העליות על ידם, כלומר במצות שהם מקיימים בשנת השביעית למטה, עושין תיקון העליות הן בזו"ן הגדולים הן ביעקב ורחל, בכל מכל כל, כי כח המצות שעושין עולה עד זו"ן הגדולים:

136

קל״זאמנם כל זה הוא בזמן שהיתה מצות השביעית נוהגת בא"י מן התורה, אבל אחר החרבן שאינה נוהגת אלא מדרבנן, אז אין כח מצות השביעית של יושבי ארץ ישראל מגיע ופועל תיקון בזו"ן הגדולים, אלא רק מגיע התיקון ביעקב ורחל בלבד כדין מצות דרבנן, והעליות שנעשים בשנה השביעית בזה"ז בזו"ן הגדולים הם נעשים מאיליהם ולא על ידי ישראל, וכמ"ש רבינו זלה"ה בענין התכלת בזה"ז וכאמור לעיל. ולכן כתב הגאון מהריט"א ז"ל בפסק שלו, חילוק שיש לחלק בענין הכונות בין מצות ק"ש שהיא מדאורייתא, ובין מצות דרבנן, יען כי עתה בזה"ז אע"פ שהעליות נעשים במלכות בזו"ן הגדולים כאשר היה בראשונה קודם החרבן, מ"מ כיון שאין התחתונים מקיימים מצות השביעית מן התורה, אין מעשיהם במצוה זו מגיעים בזו"ן הגדולים, והעליות שנעשים בזו"ן הגדולים המה נעשים מאיליהם ולא על ידי ישראל, וכיון שאין להם מגע שם לא יתנהגו בעניינים המגיעים שם כפי העליה הנעשית שם, ורק ביעקב ורחל שיש להם מגע שם בזה"ז, דחשיב זה נעשה על ידם, יתנהגו במצות השייכים שם כפי ההארה והעליה של השביעית, הן בכונות, הן בדבר אחר:

137

קל״חובזה נתרצה קושית הרב החסיד אג"ן ז"ל, על דברי הגאון מהריט"א ז"ל במנהגי מדרש בית אשר הובאו שם בתחלת הספר, שזכר שם דברי הגאון מהריט"א ז"ל, בענין הכונות של ק"ש ועמידה בשנת השביעית, וכתב הרב אג"ן ז"ל שם וז"ל, ולא זכיתי להבין טעמו בזה, חדא דאיך אפשר שיתוקנו פרצופי יעקב ורחל בלתי תיקון פרצופים העליונים היינו זו"ן, ועוד דבעמידה עיקר הכונה מתיבת אל עליון הוא בפרצופי יעקב ורחל עכ"ל, ובזה שכתבתי אין כאן קושיא, כי גם בזו"ן הגדולים יש תיקון זה בשנה השביעית, אלא שלא נעשה על ידינו, כי אם נעשה מאיליו ודו"ק:

138

קל״טוכל זה ליושבי ארץ ישראל, אבל ליושבי חו"ל שלא נתן השי"ת שם מצות שביעית כלל בשום זמן, א"כ אין להם מגע שם בענין העליות של שביעית כלל, שכל הארה ותיקון שלא ניתן לתחתונים מצוה כנגדה אין להם מגע בה כלל, ולגבי דידם כל העליות הן בזו"ן הגדולים, הן ביעו"ר חשיב הכל כנעשה מאיליו, כיון שאין להם מגע בזה, ולגבי דידם הם כמו הארות הנעשים למעלה, ולא נתן השי"ת לישראל מצוה כנגדן, וכמו עניינים שהבאתי לעיל מדברי רבינו זלה"ה, דאין פועלים בזה כלום, ולכן גם בכונות אשר ישתנו אצל יושבי ארץ ישראל בשביעית, הנה אצלם לא יש שינוי, אלה נוהגים בהם כשאר השנים:

139

ק״מוהנה בכל זה שכתבתי בס"ד, נתיישבה תמיהתי הראשנה, מה טעם יש לחלק בין יושבי חו"ל לבין יושבי א"י בענין הכונות, אשר יושבי חו"ל אין להם שינוי בענין הכונות בין שביעית לשאר השנים, אך תמיהתי השנית שתמהתי בענין אמירת תיקון רחל, שכתב באמת ליעקב רק בא"י אין אומרים תיקון רחל בשביעית, לכבוד המלכות שיש לה עילוי בשביעית שנקראת שבת הארץ שבת לה', ועל כן אין לומר קינות דילמא יהיה פגם ח"ו, כיון דהשביעית נקראת שבת לגבי המלכות, ותמהתי א"כ גם בחו"ל לא יאמרו תיקון רחל בשביעית, לכבוד המלכות שיש לה עליה, וכאשר הבאתי הוכחה לזה מן ימי הפורים וכאמור, הנה לא תתיישב תמיהתי זו באותם דברים שכתבתי בס"ד.

140

קמ״אונראה ליישב דבר זה בס"ד, דידוע כי ענין תיקון רחל הוא על ירידת רחל בעולם הבריאה, כנז' בשער הכונות, והנה יש אתנו הקדמה אחת מרבינו הרש"ש ז"ל שהביאה בספר דברי שלום, ובספר אמת ליעקב מערכת המ"ם במ"ב אות ט"ו, ושפת אמת דף ק"ד ע"ג, שיש ב' בחינות זו"ן, הא' זו"ן דששת ימי בראשית, שהם ו"ק חג"ת ונה"י דחג"ת, אשר הם נפרטים לשנים ולחודשים ולשבועות ולימים, והב' זו"ן דסדר הזמנים שהם חג"ת ונה"י דנה"י, והם נפרטים ליובלות ולשמיטין ולשנים ולחודשים ולשבתות וימים ע"ש, וא"כ העליות של המלכות בשביעית היא בזו"ן דסדר הזמנים, אך בזו"ן דסדר הימים דששת ימי בראשית, אין שם שינוי בשבעית על שאר השנים, וא"כ שם יורדת רחל בבריאה בימי החיל, וצריך לומר תיקון רחל בחו"ל, ורק בא"י דיש שם מצות השביעית שהיא כסדר הזמנים, ששם יש עילוי למלכות, ואין רחל יורדת בבריאה, אין אומרים תיקון רחל, כן נראה ליישב הדבר, והקדמה זו של רבינו הרש"ש שכתב בשתי בחינות אלו, דסדר ששת ימי בראשית וסדר הזמנים, עדיין לא הבנתי אותה על בוריה, ולא ידעתי מהיכן הוצאה מדברי רבינו זלה"ה, אמנם הוא נאמן בודאי שלא יחדש דבר מדעתו בחכמה זו, אם לא יש לה הכרח מדברי רבינו הגדול אר"י החי זלה"ה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

141

קמ״בשאלה. ילמדנו מה טעם יש לשמיטת כספים בשביעית בחוצה לארץ, והלא שם אינה נוהגת השביעית בעבודת הארץ, ועוד ילמדנו למה אינה משמטת אלא רק בסופה. ושכמ"ה:

142

קמ״גתשובה. שאלות אלו גם אנכי נתעוררתי בהם, ובדברי רבינו האר"י זלה"ה לא מצאתי להם טעם, ואני איני כדאי ואין בי כח לחדש טעם לזה, ושאלתי מאת ידידינו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו, אם מצא איזה טעם לזה והשיב וז"ל, לפקד"ן דשמיטת כספים הם מטלטלים מענף המתפשט מן המלכות, שלאחר שנתקן עולה לשרשו ויש עילוי, לכן יש לו דין שמיטה שדוקא במקומו בחו"ל אין לו עילוי. ומה שכתבת למה אינה משמטת אלא בסופה בודאי הגמור שכל דבר אין מעלתו אלא דוקא בהיותו שלם, ולכן אחר תשלום השנה שנגמר תיקונה משמטת עכ"ל, ולא הבנתי דבריו בזה:

143

קמ״דובספר אשל אברהם על המצות, כתב טעם למה אינה משמטת אלא בסופה, אבל לא כתב טעם למה שמיטת כספים בלבד נוהגת בחו"ל, שכתב וז"ל וע"פ הסוד צא"ל כמו שששת ימי החול אע"פ שיש בהם בחי' מוחין דאחור ופנים דאחור, ובחינת מוחין דאחור ופנים דפנים, כולם נקראים בחינת אחור לגבי יום שבת קודש, שכל בחינותיו בחינת פנים, ועם היות שכלול מהכל כן שנת השמיטה לגבי ששה שנים, שכל הששה שנים נקראים בחינת אחור, ואע"פ שכלולים מאחור ופנים כנז', נקראים בחינת פנים לגבי כל הששה, ושכל יום מהשנה השביעית בחינת פנים לששה ימים שכנגדה שבששת השנים, וכל יום משבעה שנים אינו נגמר תיקונו עד בא יום שכנגדם שבשנה השביעית, וכבר ידעת שהו"ק בכל מקום שהוא הם נקראים מטלטלין, וכמבואר בדרוש ששה שנים ויום אחד שמקחו של קטן מקח וממכרו ממכר, ואח"כ אין פרצוף הנוקבה נבנה כי אם ע"י ירידת החסדים בכל גופא דז"א, ונמתקין הגבורות שביסוד ועולין החסדים אח"כ עד המוחין בו, ואז נשלם בנין המלכות כמבואר במקומו, ובפרט בדרוש אטב"ח. ועל כן בהשתלם הששה שנים, והגיעה שנת השמיטה, צריך לכל אחד להשמט כספיו למלכות, כי הגיעה תכלית תיקונה, ודי למבין עכ"ל, ודברים אלו עדיין צריכין הבנה אצלינו, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

144

קמ״השאלה. נשאלתי מהרב הכולל ס'ובר ה'רזים מהר"ר שמעון אג'סי נר"ו, אחרי תרעא הוה קאי וכו', למבעי מיניה יציבא די מילתא, מה שקשה לי כל ימי על מ"ש מרן מלכא האר"י ז"ל בדרוש הסוכות דרוש ג', ומבואר ביתר שאת בדרוש ד', וז"ל, ענין הסוכה הוא או"מ אל הנוקבה מבחינת החסדים דאימא, ואנחנו ישראל בני מלכים בני המלכות הנקראת רחל נוקבא דז"א, עושים סוכה ויושבים בצל אוה"מ ההוא המתפשט בה, וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשוך אלינו מן אוה"מ ההוא ע"כ. ולענ"ד קשה, דא"כ למה הנשים פטורות ממצות סוכה, אדרבה מהראוי היה שעיקר החיוב הוא להם, כיון דאוה"מ דחסדים דאימא שהוא סוד הסוכה הוא מקיף ע"ג הנוקבה, אשר בה הוא שורש הנשים ואחיזתם, ומאי שנא הא ממצות התענית דיוה"כ, שכתב רבינו בדרוש א' דיוה"כ, שעיקר חיוב התענית הוא לנשים, לפי שבחינתם שהיא הנוקבא היא העולה לאימא ולא הז"א יע"ש, וא"כ ה"ה כאן כיון שבחינתם היא המוקפת מאוה"מ דחסדים דאימא, להם יאתה החיוב דישיבת סוכה יותר מהזכרים, אבל ליכא למימר נמי אזכרים שיהיו פטורים ממצות סוכה, מאחר שהנוקבא היא המוקפת מאוה"מ ולא הז"א, דזה י"ל כמ"ש רבינו ז"ל גבי תענית דיוה"כ, דהיינו טעמא שהזכרים ג"כ נצטוו להתענות, הוא לפי שלעולם אין לנו שפע ומזון מהז"א אלא באמצעות הנוקבא, ולכן נצטווינו גם אנחנו להתענות כמוה יע"ש, וכמו כן י"ל כאן, ואפשר נמי שזה התירוץ רמוז בלשון הזהב של רבינו ז"ל, שכתב ואנחנו ישראל בני מלכים וכו', אי נמי י"ל, דהאמת הוא שגם הז"א הוא מוקף מאוה"מ הזה, והכי מוכח !מדברי רבינו בדרוש הנז' שכתב אח"ז ליישב מאמרי הזוהר דסותרים זא"ז יע"ש, ולהכי שפיר הוא שהאנשים חייבים, אבל מה שהנשים פטורות קשא, אדרבה הלא עיקר החיוב הוא להם כמו תענית דיוה"כ. עכ"ל הרב השואל הנז' נר"ו:

145

קמ״ווזאת תשובתי אליו

146

קמ״זתשובה. זו שחקרת למה הנשים פטורות ממצות סוכה, כבר הביאה הגאון חיד"א ז"ל, ואנא עבדא כתבתי בענין זה מקדמת דנא, מה שחנני השי"ת, לכך אעתיק לך מה שכתבתי בס"ד על דברי הגאון חיד"א ז"ל, ואח"ז שוב אשוב על דבריך, וזה לשוני שכתבתי מקדמת דנא:

147

קמ״חבענין הנשים במצות סוכה ולולב, ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בספרו דבש לפי מ"ע הזיי"ן אות ך', שכתב וז"ל, שאלוני רבים בתורה חכמי המערב, מה טעם נשים פטורות מסוכה ולולב, והלא הסוכה ולולב הם להמשיך חסדים מקיפים דאימא וז"א אל המלכות, ומטעם זה לחייבו הנשים לתקן המלכות דשייכי גבה עכ"ד, ואני בעניי השבתי איברא דאמרו בזוהר ור"מ, דכל נשי דישראל אחידן בשכינתא, אמנם אדרבה מטעם זה הם פטורות מסוכה ולולב, כיון שמצות אלו הם לתקן המלכות, וצריך שיהיו ע"י הזכרים להמשיך מאימא ומדכורא אל הנוקבה, ונשים פטורות, זכר לדבר אין חבוש מתיר עצמו, ועל דרך שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, וגם שהיחוד ע"י שהמלכות מעלה מ"ן, ונראה מזוה"ק פ' ויחי דף רע"ח ע"ב דמ"ן הם מנשמות הצדיקים דכורין, וזהו כח זכר ע"ש, ולזה נשים פטורות, אמנם דגם שהם פטורות יכולות לעשותם כמי שאינו מצווה ועושה, ולדעת ר"ת ז"ל יכולות לברך וכו', ולפי האמור א"ש מ"ש רז"ל כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, ודי בזה, עכ"ל הגאון חיד"א ז"ל בספר הנז' ע"ש:

148

קמ״טואנא עבדא תמיהא לי על שאלתם ששאלו בלולב, כי דבר זה של הלולב מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, דלא שייך בנקבות, אלא רק בזכרים, כמ"ש בשער הכונות דף ק"ה ע"ד בד"ה ועתה וז"ל, ונתכוון כי אתה המנענע הלולב נרמז בז"א, אשר מנענע החסדים שבו וממשיך הארה אל נוקביה אשר ראשה כנגד החזה שבו וכו', עכ"ל ע"ש, נמצא מפורש יוצא מדברים אלו, דלא שייכי סוד המשכת החסדים ע"י מצות הלולב, אלא רק בזכרים שהם דוגמת ז"א, ולא בנקבות:

149

ק״נוכיוצא בדבר הזה כתב רבינו ז"ל, בענין הציצית בשער הכונות וז"ל, והנה זה הטלית אינו מגיע רק עד החזה שהוא רובו של גוף האדם, כי שם מאחורי החזה דז"א יצאה נוקבא דידיה, ואין שם בחינת טלית, וזהו הטעם שהנשים פטורות מן הציצית, עכ"ל ע"ש:

150

קנ״אונראה לי בס"ד כי מטעם זה שכתב רבינו ז"ל בענין הלולב, יש לומר דאע"פ שהנשים יכולים ליטול ולברך כסברת ר"ת, מ"מ לא יאות להון לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים, ועל כן בביתינו, הגם שנוהגים הנשים דידן לברך על הלולב, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם, מיהו הקטנים שיודעים לנענע אנחנו מניחים אותם לעשות סדר הנענועים, יען דאע"ג שהם קטנים עכ"ז הם זכרים, ובזה עדיפי מנשים, ועיין מ"ש רבינו ז"ל בספר פרי עץ חיים וז"ל, וכיון שכונת הלולב להמשיך מן הדעת, לכן ארז"ל קטן היודע לנענע אביו צריך לקנות לו לולב, כי כבר יש בו כח להמשיך מן הדעת, עכ"ל ודו"ק היטב בזה:

151

קנ״בובענין מצות הסוכה יש להשיב בס"ד, כי הנה מצינו כתוב בשער הכונות דף ק"ד ע"ד וז"ל, והנה זהו טעם מצות הסוכה כל שבעת הימים של החג, כי הנה הסוכה היא אור מקיף אל הנוקבא מבחינת החסדים של אימא, ואנחנו ישראל בני מלכים בני המלכות הצקראת רחל נוקבא דז"א, עושים סוכה ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפשט בה, המקיף וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשיך אלינו מן אור המקיף ההוא, וז"ס מ"ש חז"ל, כי הסוכה היא כנגד ענני כבוד אשר במדבר, כי הנה כל ענן הוא בחינת חסד, כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו, ולכן היו ענני כבוד כנגד אהרן הע"ה איש החסד, והם ז' עננים כנגד ז' מקיפים של החסדים, בשבעה ספירות תחתונות דנוקבא מחסד עד מלכות שבה, וכנגדם הם שבעה ימי סוכה עכ"ל, וידוע מ"ש רבינו ז"ל בכמה מקומות, שהזכרים הם בסוד החסדים, והנקבות הם בסוד הגבורות, ועיין מ"ש ג"כ בשער טעמי המצות הטעם שאין האשה מגלחת ראשה, מפני כי האשה כל אחיזת הדינין ושורשם הוא בה, ע"ש:

152

קנ״גועל כן השתא י"ל בס"ד, טעם פשוט, הא דלא נצטוו הנשים במצות סוכה, משום דהנשים הם בסוד הגבורה ואין בהם כח להמשיך החסדים, אך הזכרים שהם בחסד יש בהם כח להמשיך החסדים, כי אנחנו הזכרים ע"י ישיבתינו בסוכה לשם מצוה אנחנו עושים תיקון בהמשכת החסדים דאוה"מ, וזהו עיקר חיוב המצוה אשר נתחייבנו בה, כדי שהמשכת החסדים תהיה על ידינו, ומכח ההמשכה הנעשית על ידינו למעלה אז ממילא נמשך גם לנו מן אוה"מ ההוא, והא בהא תליא, ומאחר דהמשכת החסדים למעלה ראויה להיות על ידי הזכרים שהם בסוד החסדים, ויש להם כח לזה, לכן הזכרים לבדם נצטוו במצות סוכה ולא הנקבות:

153

קנ״דוהישוב הזה אני אומר בס"ד לרווחא דמילתא, אבל באמת עינא דשפיר חזי, עיקר השאלה הנז' של חכמי המערב אין לה מקום לחול, דהא ארז"ל כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ורבינו זלה"ה בעץ חיים שער קיצור אבי"ע פ"ד נתן טעם לזה, דהאשה עיקרה מהגבורות, לכן יש לה חיוב בכל לא תעשה שהם בסוד הגבורות, אך מהחסדים אין לה אלא רק הארה לבד מז"א, ואין באים לה תמיד רק כפ' הזמן שהיא אצלו, לכן אין חייבין במ"ע שהז"ג, עכ"ל ע"ש, ובשער טעמי המצות ברישיה הביא טעם אחר, כי מ"ע שהז"ג הם בסוד חסדים המכוסים, ואין להם השגה שם ע"ש, וכן בשער מאמרי רשב"י בריש הספר הביא טעם זה, והוסיף עוד שם טעם שלישי ע"ש, נמצא לפי הטעמים הנז' אין כח בנשים לתקן ולהמשיך אורות במ"ע שהז"ג, ולהכי פטורים דאין האדם מתחייב במצוה, אא"כ יש לו כח לתקן בה למעלה מחמת שיש לו השגה בה, ולכן סוכה ולולב וכיוצא לא מחייבי בהו אלא הזכרים, שיש להם השגה שם, ויש להם כח לעשות תיקון בזו"ן, ולהמשיך החסדים הראויים להמשך על ידי מצות אלו וכיוצא בהם, אך הנשים אע"ג דהם יכולים לתקן במלכות, מ"מ אין יכולים לתקן אלא רק במ"ע שאין הזמן גרמא:

154

קנ״הומה שתמצא שאמר רבינו האר"י ז"ל טעמים פרטיים במצות ציצית, ובמצות תפילין, ובמצות ספירות, שעשה בכל מצוה מהני מצות טעם, למה שאין הנשים מחייבי בהו היינו לרווחא דמילתא, אבל לעיקרו של דבר לא אצטריך למיהב הנך טעמי דנקיט בהו, מאחר כי זה כלל גדול בתורה כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, וכבר גילה רבינו ז"ל טעמא דמילתא לכל מצות עשה שהז"ג דלא שייכי בנשים, משום דאין לנשים כח ומגע לפעול פעולה בהם למעלה, וזה ברור:

155

קנ״וועוד אני אומר בס"ד טעם נכון, מה שהוצרך רבינו זלה"ה לפרש לנו בציצית ותפילין וספירת העומר טעמים פרטיים, ללמד דלא שייכי הנך מצות בנשים, היינו משום דלפי טעם הכללי של מצות שהז"ג דנשים פטורות יש לומר דאם נדבה רוחם לקיים אותם אין בזה חשש משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא אדרבה מקבלים שכר על זה יען דאע"ג דאין פועלים בזה תיקון למעלה כמו האנשים, עכ"ז איכא איזה תועלת במקצת מצד מעשיהם, כדין קטן שמקיים מצות קודם שבא לכלל שנים של חיוב, וכמו דמצינו באמת דהכי סברי מרנן הוא ר"ת ודעמיה, דאם רצו נשים לקיים מ"ע שהז"ג יכולים, ולא עוד אלא דיכולים לברך עליהם ג"כ, ואפשר דגם רבינו האר"י זלה"ה יודה בזה, ולכך במצות ציצית ותפילין וספירת העומר הוצרך לפרש לנו רבינו ז"ל טעם פרטיי, דלא שייכי בנשים, ללמדינו דאין רשאין לקיים אותם בתורת נדבה כשאר מ"ע שהז"ג, כי במצות אלו אם יעשום הנשים נחשב בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו וכו', וכ"ש דאין רשאין לברך עליהם:

156

קנ״זואבא להסביר הענין בס"ד, איך תהיה סברת ר"ת ז"ל ודעמיה, בענין קיום הנשים במ"ע שהז"ג, מתיישבת ע"פ הסוד, מאחר דע"פ הסוד אין לנשים השגה במ"ע שהז"ג, וא"כ מה יש תועלת במעשיהם, ולא עוד אלא שהם מברכים עליהם ג"כ לדעת ר"ת ז"ל, ואיך יתכן זה ע"פ הסוד, ולזה אביא דוגמה לדבר זה, מ"ש רבינו זלה"ה בשער הכונות בדרוש הפסח דרוש י"א, בענין ספירת העומר, דאור פנימי היה נמשך בזמן שבהמ"ק קיים ע"י קרבן העומר, והנה עתה שנחרב בהמ"ק בעוה"ר אין בנו כח להמשיכו, לכן אנחנו אומרים אחר ברכת העומר הרחמן הוא יחזיר עבודת בהמ"ק לב"ב, ועי"כ נתקן איזה תיקון באור הפנימי ע"כ ע"ש, נמצא גם בדבר אשר לא נוכל להשיגו ממש, אפשר לעשות איזה תיקון בו, וכן עד"ז כאן, אע"פ שאין לנשים השגה בדבר הנעשה ע"י מצות שהז"ג, עכ"ז אם יעשו את המצוה עושים בזה קצת תיקון:

157

קנ״חעוד אביא דוגמה אחרת, להסביר ענין זה של הנשים אשר מקיימים מ"ע שהז"ג, ולא עוד אלא שמברכין ג"כ עליהם, והוא מ"ש רבינו זלה"ה בשער הכונות בדרושי תפילת השחר דרוש ב' דף י"ב ע"א וז"ל, ואח"כ ע"י הטלית שמתעטף בראשו הוא מתקן חיצוניות עולם היצירה וכו', ובסוד הברכה נעשה או"מ אל היצירה, ואח"כ ע"י התש"י נתקן עולם הבריאה וכו', וע"י הברכה נעשה או"מ אל הבריאה, ואח"כ ע"י תש"ר נתקן עולם האצילות, האמנם בענין הברכה יש מחלוקת דמר סבר שגם בעולם האצילות צריך לעשות על ידי מעשינו או"מ שלו, ולכן צריך לברך גם על תש"ר כדי לעשות או"מ אליו, ומר סבר דאו"מ דעולם האצילות שהוא נשמה לנשמה, אינו נעשה על ידינו ומעצמו נעשה, כי אין בנו כח לעשותו עכ"ל, וכ"כ בעולת תמיד, ובפרי עץ חיים ע"ש. נמצא אנחנו בני הספרדים דאזלינן בתר מ"ד דס"ל או"מ דעולם האצילות אינו נעשה על ידינו, ואין לנו השגה בו, דלכן אין אנחנו מברכין על תש"ר, עכ"ז צריכין אנחנו לכוין בברכה דתש"י גם על תש"ר, ולא עוד אלא אם לא היה לאדם תש"י ללבוש ולברך עליו, ויש לו תש"ר בלבד, גם לדידן ברוכי מברכינן עליה דתש"ר, אע"פ שהברכה היא מתוקנת כדי להמשיך בה או"מ, ועתה דמברכין על תש"ר, נמצא אנחנו מברכין לתקן המשכת או"מ באצילות, שאין לנו בו השגה להמשיכו על ידינו, עכ"ז נוכל לברך בכה"ג, ולכן גם הנשים יכולות לברך במ"ע שהז"ג, אע"פ שאין התיקון של אותה המצוה יכולים לעשותו על ידם, ועוד נמי יש ללמוד ממה שהקטנים מברכים על כל המצות ועונין אחריהם אמן, ואע"ג דאין להם השגה לעשות הפועל למעלה באותה מצוה, מיהו י"ל קטן שאני, כאשר כתבתי לעיל.

158

קנ״טוהנה אע"פ שכתבתי בס"ד טעמים נכונים, למה שהוצרך רבינו זלה"ה לפרש בציצית ותפילין וספירת העומר טעם פרטי בהני תלתא מצות דלא שייכי בנשים, אכתוב כאן הערה אחת שיש להעיר לכאורה בד"א, והוא דמצינו לרבינו ז"ל בעץ חיים שער תיקון הנוקבא פרק א', שכתב וז"ל ובזה תבין למה נשים פטורות מן התפילין, כי אין לרחל בחינת אורות מקיפין שהם סוד התפילין כמו שיש ליעקב וכו' עכ"ל, ועל לשון הטהור הנז' שפיר יבואו דברינו הנז"ל לנכון, לומר דרבינו ז"ל כתב טעם בזה לרווחא דמלתא, או ללמדינו לעכב בידם, דאין האשה רשאה לקיים מצוה בתורת נדבה כשאר מצות שהז"ג, וכאמור לעיל. אך לשון הזהב של רבינו ז"ל בדרוש ה' של התפילין הוא מוקשה קצת לכאורה, דהא כתב וז"ל, והנה מן הראוי היה שכמו שהאיש מניח תפילין כדמיון תפילין של ראש ז"א, כן גם האשה תתחייב בתפילין כדמיון הנוקבא דז"א, שמנחת תפילין בראשה כנז', אבל הטעם הוא לפי שאלו התפילין וכו' עכ"ל, ולכאורה לשון זה מוקשה קצת, איך יאמר מן הראוי היה כך כמו וכו' והלא זו היא מ"ע שהז"ג ואין לנשים מגע יד שם, ואיך יתחייבו כדי שיאמר גם האשה תתחייב. מיהו יש ליישב ולומר, דאין זו הערה ודקדוק כלל, כי רבינו נחית הכא לתת טעם פרטי לעקור הדבר מעיקרו, דאפילו אם מצוה זו היא מ"ע שאין הזמן גרמא, ולהכי נקיט בהאי לישנא:

159

ק״סהמורם מכל האמור הוא, דאין מקום לשאלה זו ששאלו חכמי המערב להגאון חיד"א ז"ל מאחר שהסוכה היא מ"ע שהזמן גרמא, וכבר ביאר לנו רבינו האר"י ז"ל ע"פ הסוד, כל שהיא מ"ע שהז"ג אין לנשים השגה ומגע יד בה, וכל דבר שאין לאדם מגע והשגה בו אינו מחוייב בו, ואינו מצווה עליו. והגם שכתבתי בזה דברים מספיקים, עכ"ז אביא עוד דברים מדברי רבינו האר"י ז"ל לחזק תשובה זו, והוא דכתב בשער הכונות בדרושי הציצית דרוש ב', דהציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז"א כולו, ולפי שאו"מ זה גדול מאד, ואין בנו כח להשיגו, לכן אין הקדושה חלה על הטלית שלנו כמו התפלין, ורק בציציות הנמשכים ויוצאין מן הטלית יש לנו השגה, ולכן נקראים תשמישי מצוה שאינם נזרקין, וכתב עוד שם בדרוש הנז' בד"ה עוד טעם וכו', כיון שהטלית אינו מושג אלינו כלל, ואינו אלא לזכר בעלמא, ולהכיר איך הציציות יוצאין ממנו, ולכן אין אנחנו חוששין אל הטלית שיכסה אותנו למטה מן החזה, אלא די שיהיה שיעורו עד החזה, אשר זה הוא שיעור שיכסה ראשו ורובו, ע"ש:

160

קס״אנמצא, אע"ג דאנחנו הזכרים דוגמת ז"א, וצריכים אנחנו לקיים המצות השייכים שם, עכ"ז בטלית הגדול כיון שאין לנו השגה בו, לא היינו מחוייבים ללבשו. ורק אנחנו לובשים אותו בשביל הציציות שיש לנו השגה. בהם, ולכן מחוייבים ללבוש הטלית להכיר איך הציציות יוצאין ממנו, ועל כן אין אנחנו מחוייבים ללבשו מן החזה ולמטה אע"פ שהוא באמת או"מ לכל ז"א כולו, וראוי שגם אנחנו. נעטף בו כל גופנו כולו, מ"מ כיון שאין לנו השגה בגוף הטלית, לא נתחייב ללבשו מן החזה ולמטה, ולא עוד אלא שגוף הטלית כולו נזרק ולא חלה עליו קדושה, מפני שכל דבר שאין לאדם השגה בו לא יתחייב בו מן הדין, ולא תחול קדושת המצוה על אותו דבר:

161

קס״בועתה מכאן אנחנו למדין לכל מ"ע שהזמן גרמא, כיון דהנשים אין להם השגה בה, הן מטעם שכתב רבינו זלה"ה בעץ חיים, הן מטעם שכתב בשער טעמי המצות ומאמרי רשב"י שהעתקתי לעיל, על כן לא יתחייבו לעשות המצוה ההיא שהזמן גרמא, כמו דאין אנחנו חייבין בטלית גדול מן החזה ולמטה, אע"פ שהוא ישנו בז"א גם מן החזה ולמטה. ועוד נלמוד מזה, דאם ירצו הנשים לקיים מצוה מן מצות שהזמן גרמא, רשאין, ויש להם שכר, דהא גם כאן אע"פ שאין אנחנו חייבין ללבוש טלית גדול שיכסה כל גופנו מן החזה ולמטה ג"כ, הנה ודאי איכא מצוה מן המובחר, אם יהיה הטלית גדול שיכסה גופו גם מן החזה ולמטה:

162

קס״גואחר שביארנו כפי הצורך בס"ד, בתשובה שראוי להשיב לשאלת חכמי המערב שהביא הגאון חיד"א ז"ל, עתה נדבר בס"ד בתשובה שהשיב להם הגאון חיד"א ז"ל והוא מ"ש טעם מדיליה, הא דנשים פטורות מן הסוכה זכר לדבר אין חבוש מתיר עצמו, ועל דרך שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש וכו', ואנא עבדא קשיא לי בדבריו קשיא עצומה, דהא כמה תיקונים והמשכות אורות ועליות איכא שהם בז"א בלבד, והרי הם נעשים ע"י האנשים הזכרים, ולא אמרינן לכבוד עצמו הוא דורש, ומאי שניא הא מהא:

163

קס״דומה שהביא הגאון חיד"א ז"ל עוד תוספת טעם, מפני שהיחוד על ידי שהמלכות מעלה מ"ן, ונראה מזוה"ק פרשת ויחי דף רמ"ה ע"ב, (כן צ"ל, דמ"ש רמ"ח הוא טעות דפוס), דמ"ן הם מנשמות הצדיקים דכורין, וזה כח זכר, ולזה הנשים פטורות וכו' ע"ש, הנה נראה דאשתמיט מניה דמר מ"ש רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות בדרושי הלילה סוף דרוש ג' דף נ"ג ע"ג וז"ל והענין הוא כי אנחנו מצינו ראינו שגם בנשמות התחתונים בעת השינה עולים הנשמות של הזכרים והנקבות, והטעם. הוא, כי כיון שצורך עליית הנשמות בסוד מ"ן הוא לצורך התחדשות נשמות הזכרים והנקבות, לכן צריכין כולן לעלות, לפי שהכלל שלעולם אין שום מ"ן עולים לצורך עצמן, אלא לצורך נשמות הזכרים, ומ"ן של הזכרים עולין לצורך נשמות הנקבות, ומזה נלמוד לענין זו"ן, כי כאשר זו"ן צריכין שניהם לקבל מוחין, אז צריכין שניהם לעלות בסוד מ"ן, ז"א לצורך נוקבא, ונוקבא לצורך ז"א וכו', האמנם כאשר המוחין הם לצורך הנוקבא, אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"ן לצורך מוחין של נוקבא וכו', ע"ש:

164

קס״הומה שהביא הרב מזוה"ק פרשת ויחי דף רמ"ה ע"ב כונתו הוא עמ"ש שם, ת"ח אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קב"ה, נשמתין דצדקייא לתתא מתערין לה. בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא ואתער רחימותא, אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא, וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא, כהאי גוונא תאיבותא דנוקבא למשרי מיין תתאין לקבל. מיין עלאין לאו איהו אלא בנשמתא דצדיקייא עכ"ל, ופירש שם במקדש מלך אומרו סגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא, זהו מסקנא דתירוצא למה שהקשה לעיל דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא, דכיון שהנשמות של הצדיקים שהם מסטרא דדכורא מעוררים אותה, א"כ אדרבה דכורא רדיף בתר נוקבא שהוא המעורר אותה ע"י נשמות הצדיקים שהם ממנו. ואומרו כהאי גוונא תאיבותא דנוקבא למשרי מיין תתאין וכו', פירוש כמו שהתעוררות היא על ידי נשמות הצדיקים, כן העלאת מ"ן בשעת הזווג הוא ע"י נשמות הצדיקים עכ"ל. והנה בזה הטעם של זוה"ק שתירץ בו. הקושיא דלית שבחא לנוקבא למרדף בתר דכורא, בזה מובן שפיר מאמר רז"ל מ"ש, כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים:

165

קס״ווהנה המעיין יראה, דטעם זוה"ק הנז' שתלה מה שתלה בזכרים, לא שייך כאן במצות סוכה ולולב, שהוא להמשיך החסדים לרחל, להשלים בניינה ותיקוניה, דהזווג שלה אינו נעשה אלא ביום שמיני עצרת, וגם מ"ש רבינו בענין המ"ן של הצדיקים זה הוא כולל לכל, שבאמת בדבר זה צריכים גם הנקבות, וכמ"ש רבינו זלה"ה להדיא, ודוק היטב דדי בזה שכתבתי, ואין צריך להאריך יותר בענין זה:

166

קס״זעד כאן הוא מ"ש בס"ד על דברי הגאון חיד"א ז"ל הנז"ל:

167

קס״חועתה שוב אשוב אליך הידיד להשיב על דבריך, אשר הבאת עצות מרחוק לדמות ענין זה של הסוכה לתענית דיוה"כ, והיה לך לדמות ענין זה לענין הציצית שכתב רבינו ז"ל שהיה ראוי שהנשים יתחייבו בציצית, והיה לך להקשות מציצית לסוכה, אבל מה שהבאת מתענית דיוה"כ, והוקשה לך משם על ענין הסוכה, באמת לא קרב זה אל זה, דהתם הנשים הם בני חיובא מן התורה, כי ענוי יוה"כ לא תעשה הוא וכרת הוא, וכל מצות לא תעשה בין הז"ג בין לאו ז"ג נשים חייבות, וכמ"ש בגמרא דסוכה דף כ"ח סוף ע"א, יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא וכו' ע"ש, הנה כי כן מאחר דנשים חייבות מן התורה בענוי יוה"כ כמו האנשים, לכן הם עושים תיקון בעינוי כמו האנשים להמשיך למלכות על ידי חמשה העינויים מזונות רוחניים, וגם עי"כ לוקחת המלכות הה"ג מנצפ"ך מאימא עילאה עצמה:

168

קס״טומה שכתב רבינו זלה"ה בשער הכונות בדרוש יוה"כ וז"ל, ואע"פ שנוקבא לבדה היא העולה ביום זה ונזונת בחמשה קולות, אבל ז"א אינו עולה ואינו נזון מהם, עכ"ז נצטווינו גם אנחנו להתענות כמוה, לפי שלעולם אין לנו שפע ומזון מן ז"א, אלא באמצעות הנוקבא, וכיון שעלתה עתה למעלה אין לנו אכילה ושתיה, ולכן גם הזכרים חייבים בתענית יוה"כ. עכ"ל, הנה הרב שמן זית זך ז"ל דף ק' ע"ב, פירש כונת דבריו בטוב טעם ודעת, והוא כי הן אמת שהזכרים הם מתקנים תיקון הז"א וגם תיקון הנוקבא, והם העיקר בשתי התיקונים האלה, אך להיותם אחוזים בז"א ראוי שהתיקון השייך לז"א יהיה לו תורת קדימה, והיינו כדהכא ביוה"כ, שהנוקבא תיקון שלה ע"י התענית, כי היא עולה יום זה לאימא, ונזונת מן הפנימיות שלה, הנה ז"א כיון שאינו עולה הוא ניזון באכילה חיצונית הנמשכת מחיצוניות דאימא, ע"י האכילה של התחתונים, ולכן היה ראוי לזכרים לאכול, כי תיקון הנוגע לז"א הוא מוקדם אצל הזכרים כי הם מושרשים בו, ועל זה תירץ רבינו ז"ל, כיון דאין לנו אכילה אלא באמצעות הנוקבא, והיום לא תשפיע אכילה חיצונית לכן מנין לזכרים אכילה כדי שיאכלו הם למטה וימשיכו ע"י אכילתם אכילה חיצונית לז"א עכ"ד ע"כ, והוא הרחיב הדיבור בזה ע"ש:

169

ק״עומה שנתקשה הרב שמן זית זך הנז' בדברי רבינו הרש"ש ז"ל, שמעתי דהבאים אחריו יישבו דברי הרש"ש ז"ל, ועיין תורת חכם דף קכ"א ע"ב, ובדף ל"ד ע"ב ע"ש, ומעלתך תתבונן היטב בכל דברים אלו שכתבתי, ותרווה צמאונך, כי לא אוכל להאריך עתה יותר, ועל עיקר השאלה כבר כתבתי ככל הצורך בעזה"י, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

170

קע״אשאלה. יו"ט שחל להיות בשבת, איך צריך לנהוג ע"פ הסוד בהקפות השלחן קודם קדוש, וגם בהריח של הדם, ואמירת שלום עליכם, ואשת חיל, ואתקינו סעודתא ופיוט אזמר בשבחין, וי"ב ככרות, ופרקי שבת, אם נעשה בכל אלה כשאר שבתות, או לאו:

171

קע״בתשובה. הנה בספר הכונות לא נתפרש ד"ז. בדברי רבינו האר"י זלה"ה כלל, אמנם בסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב, שיסדר י"ב לחמים אם חל פסח בשבת, ושאר דברים הנז' בשאלה לא נתפרשו בדבריו ולכאורה נראה דה"ה באינך, דהא י"ב לחמים לא שייכי ביו"ט כי אם בשבת דוקא, וכיון דעבדינן בהא כשאר שבתות גם בשאר דברים הנז' נמי עבדינן כשאר שבתות:

172

קע״גברם ידידינו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) כתב לי, וז"ל, הקפות לפק"ד לא שייך להיות, לפי שצריך להמשיך המקיפים שנמשך בעמידה, וכנז' בשער הכונות דף ק"ב ע"ג בדפוס שלוניקי, ובליל יו"ט אין הכונה בעמידה באותם הפנימיים דשאר שבתות, כי אם בפרצוף הכולל דסדר זמנים, וכל הכונות שביו"ט הוא על פרצוף סדר הזמנים, ולא שייך כונת המקיפים דסדר הימים, ואתקינו סעודתא יש לאומרו, וכמ"ש הרב יעב"ץ בסדר סעודת ליל פסח, ומ"ש שם תיבת וכו' לפק"ד קאי על סיום דברים של אתקינו, ואין הכונה על הפזמון של אסדר בשבחין, כי הפזמון הוא מסודר על סדר הימים, והיום הזה כל מגמתינו מסדר הזמנים, ועיין כף החיים סי' ל"ו סעיף ח' וחיים לראש דף מ"א ע"א, ובפרט בפסח איך יאמר יחבק לה בעלה, ובסדר הזמנים אינו נעשה על ידינו, ואמירת שלום עליכם ואשת חיל אין קפידה אם אומר אותם, וכן מוכח מסידור רבינו הרש"ש ז"ל של פסח, שהצריך לסדר השלחן בי"ב לחמים אם חל פסח בשבת, ולא כתב סדר הריח ולא סדר ההקפות ושאר דברים, ומאי דאתמר אתמר שצריך י"ב לחמים, ומה דלא אתמר לא אתמר, עכ"ל נר"ו. והנה לדידי, אדרבה יש להוכיח מסידור רבינו הרש"ש שכתב לסדר השלחן בי"ב לחמים, דה"ה בשאר דברים, דמה טעם יש לחלק ביניהם, ומה שקיצר ולא כתב סדר הריח וסדר ההקפות, אין זו ראיה כיון דסדר הריח וסדר ההקפות כתובים אצלו בסידור של שבת, לא הוצרך לכפול הדברים, לכתוב סדר הכונות שלהם גם ביו"ט שחל בשבת:

173

קע״דומה שטען ידידינו הרב החסיד נר"ו ז"ל הנז' בענין הפזמון איך יאמר יחבק לה בעלה, וסדר הזמנים אינו על ידינו, אין זו טענה, וכי באמירת הפזמון הנז' אנחנו עושין כונות והמשכות, ורבינו האר"י ז"ל שתיקן הפזמון הנז' לא תיקנו לעשות בדברים אלו המשכות ותיקונים למעלה, כי אם רק הוא תיקן סדר שבח מעלות הלילה ההיא מה שנעשה למעלה, ומה בכך אם אנו מסדרין השבח במעלות אותה הלילה אשר באמת ישנם בלילה ההיא למעלה, כי באמת איכא זווג עליון בלילה ההיא, ואע"ג דלא נעשה על ידינו אלא נעשה מאיליו, מה בכך, הלא הדברים עצמן הם שייכים בלילה ההיא, וזה פשוט:

174

קע״הגם יש לי להוכיח, שגם ההקפות יעשו כשאר שבתות, וטענת ידידנו הרב החסיד הנז' שטען דכל הכוונות הם על פרצוף סדר הזמנים ולא שייך כונת המקיפים דסדר הימים, אין זו טענה, דהא מצינו כיוצא בזה ביו"ט שחל בשבת, אע"ג דמתפללים תפילת יו"ט וקורין הפרשה דיו"ט, עכ"ז עולין לס"ת שבעה כשאר שבתות, אע"ג דלא שייכי השבעה ביו"ט, וכן קורין בס"ת במנחה, אע"ג דליכא קריאת ס"ת במנחה של י"ט, וא"כ ה"ה להנך דברים, וכן נמי הוכחה מן חיוב שלשה סעודות, דחייבין לקיים ביו"ט שחל בשבת:

175

קע״וועוד יש להוכיח בס"ד, מדברי רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום, שכתב וז"ל, ולכאורה נראה דכשחל פסח בשבת שצריך לכוין במנחה דאותו שבת כשאר מנחה דכל שבת, להעלות לז"א לדיקנא קדישא דא"א, אמנם כד דייקת שפיר נראה שאין לכוין בה כלל, וכנז' לקמן וכו' ע"ש. והנה שם אח"ז פירש הטעם שאין לכוין במנחה של אותה שבת, להמשיך לזו"ן המוחין דדיקנא דא"א כשאר שבתות, מפני שאם היו נמשכים להם אותם המוחין היתה אחיזת החיצונים מתבטלת מהם לגמרי, אפילו אחר עיבור יום א' דפסח, ולא היתה מתקימת מצות ספירת העומר, ולא מצות חג השבועות, ואין זה רצון המאציל וכו' ע"ש, משמע דסבר מר שדוקא בפסח שחל בשבת אין לכוין משום הך טעמא, אבל בשאר יו"ט שחל בשבת, יש לכוין במנחה להמשיך לזו"ן המוחין דדיקנא דא"א כשאר שבתות, ואע"ג דאנו מתפללין באותה שעה תפלה של יו"ט שהיא בסדר הזמנים, ועל כן מכאן הוכחה דאע"ג דההקפות לא שייכי בסדר הזמנים, יש לעשותם כיו"ט שחל בשבת משום דשייכי בסדר הימים, וה"ה לשאר דברים:

176

קע״זגם עוד ראיתי בספר הבהיר, נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל ששאלו ממנו חכמי המערב בשאלה ג"ן, כשחל יו"ט בשבת איך תהיה הכונה בהם, והשיב להם בזה"ל, עיקר הכונה ביו"ט אבל עליית העולמות הוא בשבת ע"כ. וראיתי להרב החסיד תורת חכם ז"ל בדף קס"ו ע"ב, שהביא דברי רבינו הרש"ש ז"ל הנז', וכתב וז"ל, וזה דוקא בזו"ן הכוללים דכל השנה, שהימים טובים הם בזו"ן הכוללים, דכל השנה הם אינם עולים במנחת יו"ט אפילו כשחל בשבת, כי אם עד כתר דאו"א, ואינם מקבלים כי אם מוחין דאימא, דהיינו בלא לבושין דאבא, וזהו בין במוחין דמצד אבא בין במוחין דמצד אימא, כי שניהם כלולים מאו"א, כי אימא ר"ל ז' תחתונות דאו"ח, אבל בזו"ן דכל השבוע מקבלים מוחין שלמים דאו"א בכל תפילות היום, ועולים במנחה עד דיקנא דא"א, וכן אצלי קרוב לודאי שראיתי למוה"ר ז"ל שהיה מכוין בקדיש דליל שבת המרגלאן, עכ"ל, הרי גם מכאן יוצא הוכחה לעשות ההקפות בשלחן ביו"ט שחל בשבת, וה"ה לשאר דברים כשאר שבתות השנה, וכן אנחנו נוהגין בביתנו, כשחל יו"ט בשבת, להקיף ב"פ, ולהריח בהדס כשאר שבתות, ואומרים שלום עליכם ואשת חיל ויהא רעוא, ומסדרים י"ב לחמים כשאר שבתות, וגם נאמר אתקינו סעודתא, ופזמון אזמר בשבחין, ושלום עליכם, ואשת חיל, כשאר שבתות, ורק אם חל ראשון של פסח בשבת, אין אנחנו אומרים שלום עליכם ואשת חיל ופזמון אזמר בשבחין, אבל נאמר אתקינו סעודתא, ונעשה הקפות וברכת הריח בהדס כשאר שבתות, ויתכן בשביל המהירות שמצוה למהר בליל פסח לקדש מיד, לכך אין אנחנו אומרים פזמון אזמר ושלום עליכם ואשת חיל כשחל ליל ראשון של פסח בשבת, וכן מנהגינו ג"כ כשחל יום טוב של ראש השנה בשבת, שאין אומרים פזמון אזמר בשבחין ושלום עליכם ואשת חיל, אבל נאמר אתקינו סעודתא, ונעשה ההקפות וברכת הריח בהדס כשאר שבתות, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

177

קע״חתשובה זו כתבתי להרב הכולל סוב"ר הרזי"ם מהרש"א נר"ו:

178

קע״טמה ששאלת דמתבאר מדברי רבינו הרש"ש ז"ל, בנה"ש דף ע"ב סוף ע"א, דאין לומר ברכת המפיל מליל ב' דר"ה עד ש"ע, וקשיא לך, דלפ"ז גם ברכת המעביר לא נאמר, משום דכוונת ברכת המעביר הוא הפך ברכת המפיל, כמ"ש בשער הכונות בדרוש ברכת השחר יע"ש, והשתא כיון דברכת המפיל אין כאן ברכת המעביר אין כאן. ועוד קשיא לך, למה תגרע ברכת המפיל מכל נוסח התפלה, שאין לאומרה:

179

ק״פתשובה. מפורש בשער הכונות, בדרושי הלילה דרוש וא"ו, ענין ברכת המפיל על מה נתייסדה, וכתב שם בד"ה הכלל העולה וכו', דכל מה שנעשה בע"ש בראשית נעשה עתה בכל לילה, כדי שבשחרית בברכת שים שלום תחזור עמו פב"פ וכו' ע"ש, ונודע דכל זה הוא בזו"ן דכללות דכל כ"ד שעות הנקראים מדת יום ומדת לילה ולא בזו"ן הפרטים, וכ"כ בנה"ש בדף צ"א יע"ש, ולכן כיון דמן ר"ה ועד ש"ע עיקר עסקינו הוא במה שנעשה בע"ש בראשית ואילך בהדרגות עד ש"ע, דהיינו בזו"ן הכוללים דכל השנה כולה, שנתקנים מן ר"ה ועד ש"ע, אז אין לנו לעסוק אותו זמן כמה שנעשה בכל לילה בפ"ע בזו"ן דכ"ד שעות. מיהו כל זה הוא בדברים שנתקנו על הוראת הסתלקות המוחין וחסרון האורות, ותגבורת הדינין, אבל דברים שנתקנו על ההפך, המורים על המשכת האורות ותיקון ושלימות, לית לן בה, דכל כהאי גוונא אמרינן אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך:

180

קפ״אועוד מה דמות תערוך לברכת המפיל עם ברכת המעביר, והלא ברכת המעביר מלבד שיש בה כונות שצריך לכוין בהם הפך ברכת המפיל, עוד יש בה תוספת כונות להועיל בד"א ג"כ, ולכן היא מכלל י"ח ברכות שאין לה ביטול בשום זמן, שאפילו לא ישן כל הלילה מברך המעביר אך ברכת המפיל אין בה חיוב כ"כ דכוותא, דהא אם לא ישן כל הלילה אינו מברך המפיל, וכן אפילו אם ישן אחר חצות אינו מברך המפיל, וכ"כ הרב דב"ש בהגהותיו על ספר הכונות, דמסיק שם שאם נזדמן שלא ישן אלא עד אחר חצות, אפילו שירצה לישן אחר חצות לא יברך ברכת המפיל יע"ש, וכן המנהג פשוט, שגם החסידים המנדדים שינה מעיניהם אין מברכים המפיל אם נעורים בלילה, ועכ"ז ברכת המעביר מברכין, ועוד נמי דאפילו בכל לילה יש הרבה חסידים שאין מברכין המפיל בשם ומלכות קודם השינה, דחוששין שמא יפסיקו בדיבור בין הברכה לבין השינה:

181

קפ״בפוק חזי מ"ש בשער הכונות דף א' ע"ג, הי"ח ברכות שיש מברכת ענט"י עד סוף ברכת התורה, הנה הם כדוגמת הי"ח אזכרות שיש באותם הפסוקים של יהי כבוד ה' לעולס, וכנגד י"ח אזכרות שיש בשירת הים, שהם בז"א דעשיה, והם ט' דאור ישר וט' דאו"ח ע"ש, וכתב בנהר שלום דף ט"ל ע"ב וז"ל, והנה בח"י ברכות השחר חוץ מהכונות שנתבארו במקומם, יכוין ג"כ בח"י ברכות אלו שהם מן הנותן לשכוי בינה עד סוף ברכת התורה, לתקן כלים ואורות דאור ישר וחוזר, די"ב פרצופים הכוללים דז"א דעשיה דאצילות ודעשיה, ולהמשיך להם המוחין ונרנח"י דמ"ה וב"ן דאור ישר וחוזר באופן זה וכו' יע"ש, ועיין שער הכונות דף ק"ב ע"ד בד"ה ומה שאומרים זכרינו לחיים וכו' יע"ש:

182

קפ״גודע דלפ"ד רבינו הרש"ש ז"ל, מ"ש בשער הכונות דרוש דר"ה דף צ"ג ע"ב, בד"ה ופעם אחת שמעתי וכו', הנה שם איירי בנוקבא הפרטית הנתקנת על ידי תפלת ערבית דליל ר"ה, דהוי סדר תיקונה כשאר הלילות שוה בשוה, ורבינו הרש"ש ז"ל איירי בנוקבא הכוללת כל השנה, שנתקנת מן ר"ה עד ש"ע, ועיין בזמרת הארץ להרב אביגדור ז"ל:

183

קפ״דואשר שאלת, אם אומרים בחול של עי"ת מזמור יענך בתיקון לאה, או"ד כיון דאין אומרים תיקון רחל אין אומרים מזמור יענך כמו בר"ח:

184

קפ״התשובה. זה פשוט וברור דאומרים מזמור יענך בחול של עי"ת, ואע"פ שאין אומרים ת"ר, וה"ה בימי העומר בימים שיש בהם תחינה, דאין זה נוגע לתיקון רחל, ורק פסוק עד אנה בכיה בציון כתב הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) שאין אומרים אותו כל זמן שאין אומרים ת"ר, כי בפסוק זה נרמזה רחל, וכתב לי בפירוש, שקהל חסידים בבית אל יכב"ץ ג"כ אין אומרים אותו בזמן שאין אומרים בו ת"ר:

185

קפ״וואשר שאלת, למה נאסר לנו הזווג ביוה"כ, מאחר שישנו לזווג ז"א ולאה מר"ה עד ש"ע, תמהני על מעלתך למה שאלת על הזווג, ולא שאלת על האכילה ג"כ, דהיא בכלל החמשה עינויים, ומטעם דנאסרה האכילה הוא הטעם דנאסר הזווג, והטעם ידוע, דכל הנאות אלו החמשה באים לנו על ידי המלכות רחל, והיום אין לה כל החמשה הנאות הנז', ולכן גם לנו לא ניתנו, ומפורש הטעם בדברי רבינו זלה"ה יותר, והוא כיון שהנוקבה רחל אשר אנחנו תלויים בה אין לה אכילה ביום זה, וניזונת מן חמשה קולות, לכך אנחנו בניה צריכים לקיים החמשה עינויים שהם אכילה ושתיה וסיכה וזווג ונעילת הסנדל, לצורך תיקונה, כדי להמשיך לה החמשה קולות הפנימיים, וגם הה"ג לעטר אותה ולקשטה, כי תיקונה הוא על ידינו:

186

קפ״זאך יש מקום לשאלתך הנז' לשאול אותה, בהיכא דחל ראש השנה בשבת, דג"כ נמנע הזווג מן התחתונים, כמפורש באגרות הרמ"ז ז"ל ושאר ספרים, ועל זה יש לשאול כיון דאיכא זווג למעלה ז"א עם לאה, למה ימנע הזווג מן התחתונים. מיהו בדבר זה כבר נתעוררו המקובלים ז"ל, ואשר העלו בזה הוא כך, הא דנמנע הזווג מהתחתונים גם בר"ה שחל בשבת, הטעם משום דזווג הנעשה בשבת למעלה הוא בפרצוף סדר הימים, ומ"ש רבינו זלה"ה דאין זווג בר"ה למעלה הוא בפרצוף סדר הזמנים, ולפי שעיקר פגם אדה"ר היה בפרצוף הזמנים, לכך אנחנו צריכין להתנהג כפי המתנהג בפרצוף הזמנים, וכל ימים אלו מן ר"ה ועד ש"ע אנחנו עוסקים בתיקון פרצוף הזמנים, ולכך נמנע הזווג כפי הסוד מן התחתונים בר"ה שחל בשבת. והקדמה זו דסדר הימים וסדר הזמנים, היא כתובה על ספר הישר בנהר שלום דף ל"ה, והביאה דברי שלום דף ג"ן ע"א, ליישב בה דברי רבינו האר"י זלה"ה, והעתיק דבריו באמת ליעקב מע' המ"ם אות מ"ו, יע"ש:

187

קפ״חודע כי בענין זה יש לי אריכות דברים בס"ד, במה שחקרתי בזה במ"א, דאנחנו רואין ביו"ט שחל בשבת דעולין לס"ת שבעה, דאין זה כפי פרצוף הזמנים, אלא עושין כפי פרצוף הימים, אך התפלה אנחנו מתפללין של יו"ט ולא של שבת, דהולכין בזה כפי פרצוף הזמנים, ובמנחה מוציאין ס"ת ועושין סעודה שלישית כפי פרצוף הימים, וכן מניחין בשלחן י"ב לחמים כפי פרצוף הימים, ואכמ"ל בזה:

188

קפ״טואשר שאלת דמתבאר מדברי רז"ל בדרוש א' דיוה"כ, דעליית הנוקבא לאימא היא הגורמת בחינת התענית, שאז היא נזונת מחמשה קולות, וי"ל דהלא גם בשבתות ויו"ט יש לה עליה לשם, ולא נצטווינו בכך, אלא אדרבה מחוייבים לאכול ולשתות:

189

ק״צתשובה. העליה עצמה לאימא אינה מכרחת להיות המזון שלה מן הפנימיות, כי אפשר שתעלה ותזון מאכילה חיצונית, יען כי גם אכילה גופנית נמשכת לזו"ן כל יום מן אימא, אלא שנמשכת מן חיצוניות דאימא, ודוקא ביוה"כ נמשכת מן הפנימיות דאימא, והם החמשה קולות, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל להדיא, שביום הכפורים היא צריכה לקבל מיד אימא עצמה הה"ג לצורך פרצופה, שבזה תלוי הזווג שלה, ולכך צריכה למזון הפנימיות בשביל תיקון שלה שתלוי בזה, וכיון שהיא עולה לבדה בלא בעלה, אז מוכרחת ליזון מן הפנימיות דאימא כנודע, ובשאר זמנים בעלה עולה עמה, ולכן היא נזונת עם בעלה מחיצוניות דאימא ולא מן הפנימיות:

190

קצ״אוהנה נודע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, שהאדם צריך לסיוע העליונים להספיק הדברים על ידו, וגם העליונים צריכין לסיוע התחתונים בסוד תנו עוז לאלקים, ועל כן אע"פ שתמצא מ"ש רבינו ז"ל וז"ל, שהנוקבה לבדה היא העולה יום זה ונזונת בחמשה קולות אלו, אבל ז"א אינו עולה ואינו נזון מהם, עכ"ז נצטווינו גם אנחנו להתענות כמוה, לפי שלעולם אין לנו שום שפע ומזון מן ז"א, אלא רק באמצעות נוקביה, וכיון שעלתה עתה למעלה אין לנו אכילה ושתיה עכ"ל. נמצא התענית נתחייבנו בו מחמתה שהיא אינה נזונת מן אכילה גופניית, הנה עכ"ז תמצא שכתב רבינו ז"ל בד"ה ונחזור לענין וז"ל, כי על ידי חמש תפילות שאנחנו מתפללים ביוה"כ, אנחנו ממשיכין אליה חמשה בחינות אכילה ושתיה הפנימים מפנימיות אימא עלאה בסוד חמשה קולות היוצאות מן הפה וכו', גם בחינת חמשה עינויים עצמן הם בחינת חמשה קולות וכו' עכ"ל, נמצא מזונה הפנימי הזה מן החמשה קולות הוא נעשה על ידינו, והיינו על ידי חמשה תפילות, וחמשה עינויים שבכללם התענית, וכן מוכח להדוא מסדר הכונות של היום מתחלה וע"ס שעל ידי חמשה עינויים שלנו נמשך לה זה:

191

קצ״בוא"כ בשלמא ביוה"כ שהיא עולה לבדה, שזה הוא צורך התיקון שלה, כדי לקבל הה"ג לצורך פרצופה, מיד אימא עלאה, ולכך צריך שתהיה נזונת אותו היום מן הפנימיות שהם סוד קולות, הנה אנחנו מקיימים מצות חמשה עינויים וחמשה תפילות, להמשיך לה כל זה, ולהשלים תיקון שלה, אבל בשבת ויו"ט שהיא עולה עם בעלה, והיא יכולה להיות נזונת באמצעות בעלה מאכילה גופנית, ואינה צריכה לקבל מיד אימא עצמה כדי שתהיה צריכה לאכילה הפנימית הנז', ואז אדרבה מצוה לנו לאכול ולשתות כדי להמשיך לזו"ן אכילה גופנית מחיצוניות אימא, כי הזו"ן אין להם אותו היום צורך באכילה פנימית כמו יוה"כ, כדי שאנחנו נתענה להמשיך להם מזון הפנימי, אלא הם ניזונין במזון הגופני אשר זה אינו נפסק לעולם, כי הז"א אפילו ביוה"כ ניזון מן הגופניות, והנוקבא אפילו ביוה"כ שנזונית מן הפנימיות לצורך תיקונה, עכ"ז לא סגי לה בלא מזון גופני, דלעולם אינה יכולה ליזון ממזון הפנימי עד שתושלם ממזון הגופני, וכמ"ש רז"ל בדרוש יוה"כ, שלא תוכל הנוקבא לעלות ולאכול אכילה ושתיה הפנימית, עד שתשלם בבחינת החיצוניות, ונמצא כי המרבה באכילה ושתיה ביום תשיעי, מתקן בחינת התשיעי והעשירי, שעי"כ יש בנוקבא תיקון לשתוכל ביוה"כ לאכול ולשתות בחינת הפנימיות עכ"ל, והנך רואה בדברים אלו שכתבנו נתיישבה החקירה הנז', ואין צורך להרחיב הדברים יותר. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

192

קצ״גשאלה. נשאלתי מהרב הכולל מהרש"א נר"ו, על יו"ט שני של פסח שהוא ביעו"ר כשאר מצות דרבנן, דודאי המוחין הצכנסין בליל ב' של פסח הם מסתלקים אחר עיבור יום שני, וצריך לחזור להמשיכם לאט לאט על ידי מצות ספירת העומר, וכמ"ש הרב ז"ל על מוחין הנכנסין בזו"ן בליל א' דפסח, שמסתלקים אחר יום א' דפסח, וחוזרין ונכנסין לאט לאט על ידי מצות ספירת העומר, ולפ"ז מצאה החקירה מקום לחול, כי אחר יום ב' דפסח ליכא מ"ט יום עד העצרת, אלא רק מ"ח יום, ונמצא חסר להם יום אחד להשלים תיקונם של יעו"ר. ותו עירוב פרשיות שנו כאן, שהרי אנחנו מתחילין לספור עומר מליל ב' דפסח, וסופרים והולכים על זה הסדר, וא"כ איך יבא תיקון זו"ן הכוללים, ותיקון יעו"ר בשוה, דהשייכי לזו"ן ליל זה לא שייכי ליעו"ר עד ליל המחרת, דמה שהוא ליל ב' לזו"ן הוא ליל א' ליעו"ר, ואיך יכולים לתקן במנין אחד לשתיהם, והו"ל לרבנן לתקן לספור שני ספירות מספק, כדי שיבא הכל על נכון, וכמו קושיית הרז"ה ז"ל במאור סוף פסחים, לפי פשוטן של דברים, עכ"ד נר"ו:

193

קצ״דתשובה. הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב, סי' יו"ד דף ט"ז ע"ב כתב וז"ל, מי יגיד זאת, אם הארת אורות הסדר אור יו"ט שני ושאר כל יו"ט שני כראשון, ומאחר שרבינו האר"י ז"ל לא גילה סודו של יו"ט שני דפסח, יותר נראה להקדים הסדר לעומר דעכ"פ לא יהיה סתירה מצד דבורנו ומעשינו וכו'. ושו"ר באגרות הרמ"ז הנדפסות מקרוב סי' כ"ב דף י"ח כדכתיבנא, דאחר קריאת האגדה בליל ב' מתעלמים האורות וכו' יע"ש, הרי דסובר דיו"ט שני אינו כראשון ותשקט האר'ש עכ"ל ע"ש:

194

קצ״הואנא עבדא במ"א הערותי על הכרעה זו שהכריע לומר דמסתלקין האורות אחר עשיית הסדר בליל ב', דזה א"א להיות, על כן אמרתי בס"ד, דלעולם בסוף יום א' דפסח מסתלקים המוחין גם מן יעו"ר, ואנחנו צריכין לספור העומר להחזירם מליל שני ואילך, במ"ט יום שיש עד העצרת, ברם ודאי הרושם של אורות המוחין נשאר ביום שני, בין בזו"ן הגדולים בין ביעו"ר, וכן כתב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב הנז"ל בשם רב מקובל ע"ש, ועיין בשער הכונות בדרוש אסרו חג דף ע"ח, ותמצא דענין הרושם הוא מוכרח. והנה בענין הרשימו שנשאר בזו"ן הגדולים בליל ב' של פסח, אין אנחנו צריכין לעשות הסדר וקריאת האגדה בארץ ישראל בליל שני של פסח, ברם בחו"ל שיש עלינו חובה ומצוה מדרבנן לעשות יו"ט את יום שני כמו יום הראשון בכל הלכותיו ובכל ענייניו, לכן גם את הסדר וקריאת האגדה נעשה בליל ב' בשביל הרשימו שיש ביעו"ר:

195

קצ״וובזה נתיישבה החקירה של מעלתך היטב, שבאמת נסתלקו האורות בסוף יום ראשון מזו"ן הגדולים ומן יעו"ר ביחד, ואנחנו סופרין בליל ב' להחזירן, וחוזרין על ידינו מחמת הספירה בין בזו"ן הגדולים, בין ביעו"ר ביחד בשוה, והסדר שאנחנו עושין בליל שני בכוסות ומצה וקריאת אגדה הוא בעבור כבוד הרשימו, כי מצד שיש עלינו חובה מדרבנן לשמור יום זה בקדושת יו"ט, לכך אנחנו עושין הסדר בעבור הרשימו כאלו הוא יו"ט ראשון גמור, וזה דומה למוצאי שבת, דאע"ג שבחשיכה יצא שבת ונכנס החול, חייב אדם להשאר בבגדי שבת בעבור הארת שבת, ולכבדו בסעודה עד שעה שלישית, או עד חצות, כאלו הוא עדיין שבת, אף שבאמת אחר חשיכה הוא חול. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

196

קצ״זעלה בלבי לחקור בס"ד, כשחל יו"ט בשבת איך בכל סדר התפילות אנחנו נגררים בתר סדר הזמנים, שאנחנו מתפללים תפילת יו"ט וקריאת הלל וכיוצא, אך בקריאת ס"ת שחרית עולין שבעה כפי סדר הימים, וכן קורין בס"ת במנחה, ואומרים ואני תפלתי וכו', וכונות שלה, ועושין סעודה שלישית, וכונת הסעודות, הכל כפי סדר הימים. ואמרתי ליישב הדבר הזה בס"ד, דאע"פ שיש לנו מגע בסדר הימים, ופועלים בו תיקון על ידי מעשינו, מ"מ כיון שהפגם בחטא אדה"ר נעשה יותר בסדר הזמנים, לכן ביו"ט שהוא תיקון דסדר הזמנים, עושין עיקר לסדר הזמנים אפילו אם חל בשבת, ולכך בתפלה תיקנו חז"ל להתפלל תפילת יו"ט כשחל בשבת, דצריך לעשות עיקר לתיקון סדר הזמנים, ולכן כל הכונות השייכים לסדר הזמנים אנו מכוונים בם, דאם לא יתפללו ביו"ט שחל בשבת תפילת יו"ט וכונות שלו, א"כ נתבטל תיקון סדר הזמנים ביום זה. אמנם דברים אלו של קריאת ס"ת וסדר השלחן ושלש סעודות וכיוצא, אע"פ שאינם בסדר הזמנים, עכ"ז אינם נגדיים, שאין בסדר זמנים דברים הפך מהם, ורק נחשבים בסדר הזמנים למותרות, ולכך אם נעשה אותם ביו"ט שחל בשבת, אין מוכח מזה שאנחנו עושין היום הזה עיקר לסדר הימים, דאין בסדר הזמנים דברים אחרים נגדיים לדברים, ואנחנו עוזבים אלו ועושין את אלו, כמו ענין התפלה שהיא נוסח שבת לחוד, ונוסח יו"ט לחוד, ואם נתפלל תפילת שבת שהיא תיקון סדר הימים, ולא התפללנו תפילת יו"ט, נמצא בטלנו תיקון סדר הזמנים:

197

קצ״חמיהו תשמיש המטה בליל ראשון של פסח שחל בשבת, כיון דאינו נוהג בסדר הזמנים, כשחל ראשון של פסח בחול שנאסר בו הזווג, אז אם עושין זווג בליל זה כשחל בשבת כפי סדר הימים שמותר בו הזווג, נמצא אתה מבטל תיקון סדר הזמנים ודוחה אותן, ועושה כפי סדר הימים בדבר שהוא הפך, כי כפי סדר הזמנים נאסר דבר זה, וכן הענין בר"ה שחל בשבת:

198

קצ״טוכל זה דוקא ביו"ט שהוא עיקר סדר הזמנים, אבל בימי העומר אע"פ שאנחנו עוסקים אותו זמן במצות הספירה שהיא בסדר הזמנים, עכ"ז אין גוף הימים האלו נתקנו בסדר הזמנים, אלא עקרם כתיקון סדר הימים ועוסקים בהם כתיקון סדר הזמנים, לכך בשבתות של ימי העומר לא ימנע בהם הזווג למטה בתחתונים, דיש לנו להתנהג בזה כפי סדר הימים.

199

ר׳והא לך לשון הרב החסיד בתורת חכם דף קמ"ז ע"ב, ומה שנאסר לנו הזווג בשבוע ראשון של העומר, מפני שאנו נגררים אחר סדר הזמנים, כמו שנראה שם בשער הנז' והראיה שהיה גלות מצרים אע"פ שלזו"ן של סדר ימי בראשית לא נגע בהם חטא אדה"ר. ומה שהיה אומר מורי הרב ז"ל שהזווג אסור מר"ה עד שמיני חג עצרת, הפך דברי רבינו האר"י ז"ל, אפשר כונתו היה לומר שאם אתה אומר שבשבוע הראשון של העומר אסור הזווג, ואין אתה מחשיב התיקון של כל בחינה ובחינה של זו"ן דמ"ה, הנתקן בחינה אחת מהם בכל יום לגמרי, א"כ גם כאן מר"ה עד שמיני חג עצרת אסור הזווג, וכן כל ימי העומר, שגם שם אינו נגמר להתקן שום בחינה של זו"ן דב"ן עד חג השבועות, אלא ודאי שמותר הזווג אפילו בשבת של שבוע ראשון של העומר, כיון שבחינת זו"ן דמ"ה נתקנת בכל יום בחינה אחת לגמרי, ואם אתה אומר ששם אסור הזווג גם בכאן אסור, וכונתו לומר שהרב ז"ל העלים הענין, וגם שם בשבוע ראשון מותר הזווג בשבת. זה נראה כונתו ז"ל בדרך אפשר, עכ"ל ע"ש:

200

ר״אואסיים בדברי אגדה, שבאמת ביו"ט שחל בשבת, אע"פ שעיקר עסק שלנו הוא בענין תיקון סדר הזמנים, עכ"ז לא יתבטלו החוקים של סדר הימים לגמרי, אלא גם ביום זה יהיה לנו עסק בהם, וכמו הנך דברים שפרטנו לעיל, ע"ד שאמרו אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, ועפ"ז יש לפרש רמז הכתוב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, דידוע מ"ש במדרש רבא זאת כינוי לשבת, וגם נרמז השבת בתיבת זאת שהוא את ז', וז"ש ושמרת את החוקה הזאת דהיינו חוקה של שבת למועדה, כלומר גם לימי המועד שהוא יו"ט שחל בשבת, ואמר למועדה למועד ה"א, שהמועד הוא בסוד ה"א ראשונה דשם הוי"ה, גם למועד ה"א, כי עתה שהולכין ע"פ סדר העיבור, יש חמשה ימים של יו"ט שיחולו בשבת, שהם סוכות וש"ע וראש השנה, וראשון של פסח ושביעי של פסח, אבל שבועות לא יזדמן, וזהו למועד ה', ופירש הדבר מימים הוא תיקון השבת שהוא כסדר הימים נוהג בימימה, שהוא תיקון סדר הזמנים שהוא יו"ט, וקראו ימימה, כי הוא נוקבא לגבי שבת, והכונה לומר שגם מימים השייכים לשבת שהוא בסדר הימים תעשם בימימה, שהוא יו"ט שחל בשבת. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

201

ר״בתשובה שתבתי להרב הכולל מהרש"א נר"ו.

202

ר״גאשר כתבת, דעתה בזה"ז אין האדם עושה תיקון אלא במה שהיה ע"י חטא אדה"ר, אבל במה שהיה קודם חטא אדה"ר אין לאדם בעוה"ז מגע יד בו, כי אם רק נתקן ע"י הצדיקים בג"ע, אינו כן, אלא גם מה שהיה קודם החטא, נתקן ע"י תורה ומצות ותפילות שיעשה האדם בעוה"ז, כי גם עתה בעוה"ז נתקן מה שהיה קודם חטא אדה"ר ע"י שכינתו יתברך, בכח מעשה התחתונים ותפלותיהם בסוד תנו עוז לאלקים, ורק יש הפרש בין זה לזה הוא, כי התיקון הנעשה למה שהיה אחר חטא אדה"ר, יתייחס אלינו יותר, כי עיקר התיקון שלנו הוא בדבר זה:

203

ר״דוכן תמצא מפורש בסדר לשם יחוד, שסידר רבינו הרש"ש ז"ל, לאומרו בכל יום קודם כל מעשה המצות והתפלה, שאומרים נוסח זה בזה"ל, להשלים אילן העליון ואדם העליון, ולהקים סוכת דוד הנופלת, ולהחזיר עטרה ליושנה, לברר ולתקן ולהעלות כל הנר"ן וניצוצי הקדושה שנפלו בקליפה על ידי אדה"ר ועל ידינו, ושארית הרפ"ח ניצוצין וכו' ע"כ, וההפרש שיש בין תיקון של קודם חטא אדה"ר, לבין תיקון של אחר חטא אדה"ר, הוא ע"ד מ"ש הרב אמת ליעקב בשפת אמת דף ק"ד ע"ג, הקדמה מפוארה בשם רבינו הרש"ש ז"ל, שיש ב' בחינות זו"ן שהם זו"ן דששת ימי בראשית, שהם ו"ק חג"ת ונה"י דחג"ת, ועוד זו"ן דסדר הזמנים, שהם חג"ת ונה"י דנה"י, ובבחינה זו דסדר הזמנים הוא דהגיע הפגם, ונתאחר זווגם עד שמיני עצרת, אבל דששת ימי בראשית אין בהם שינוי, והם כסדר כל היום, ואנחנו מכוונים בהם, עכ"ל ודוק היטב:

204

ר״הומ"ש רבינו הרש"ש ז"ל בנה"ש דף ק"ג, על אדה"ר וז"ל, ונתגרש מג"ע לחזור ולברר מה שגרם להפיל, עד שישלים לברר ולתקן מה שפגם ע"י החטא בספירות ונשמות, ואז יחזור למקומו לג"ע לעשות חיובו הראשון וכו' יע"ש, וכן מ"ש בדברי שלום דף יו"ד ע"א בד"ה והענין וז"ל ולכך בג"ע מקיימים התורה דאצילות כדי לתקן הפנים שזה החיוב הא' והתורה שאנחנו מקיימין בה עתה היא תורה דבריאה, כדי לתקן המוחין דאחור, והוא מה שגרם החטא עכ"ל, הנה מקור של דברים אלו הוא בדברי רבינו מהרח"ו ז"ל, בביאור פרקי אבות, בברייתא דר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה, שכחב שם בדף כ"ג ע"א וז"ל, דע כי כמו שבריאת אדה"ר קודם החטא היה גופו זך וגבוה יותר ממה שהיה אחר שחטא, כן גוף התורה שאז הושם בג"ע לעובדה ולשמרה לקיים מצותיה, ר"ל פשט מצותיה היה באופן אחר יותר רוחני, ולכן כל מה שאדם טורח ועושה פשט המצות אשר לנו בעוה"ז, הוא לכשיוכל ליכנס לג"ע הארץ עם הלבוש הזה, יטרח לעבוד ולשמור, ע"ד שהיתה כונתו יתברך בבריאת אדה"ר אם זכה, עכ"ל:

205

ר״והנה מדברים אלו אנחנו מבינים, שיש עסק של תיקון לצדיקים בג"ע התחתון, אך אין אנחנו יודעים איך יהיה זה התיקון שם בגופים אשר בג"ע, ובאיזה בחינה יהיה, ומה הם פירותיו, כי רבינו סתם הדברים, וגם דברי הרש"ש ז"ל הם סתומים, ולא פירש בדבריו להדיא, איך הוא התיקון שלהם, ומה מתקנים, ולכן לא אדבר בזה, דחוששני מחטאת, כיון דאין דבר זה מפורש:

206

ר״זודע דעל גמר התיקון שבו תלוי ביאת המשיח בב"א אין לנו דבר ברור מפורש, אלא רק מ"ש רז"ל אין ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, וגם מ"ש בזוה"ק פ' פקודי דף רנ"ח, כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין, כדין יבא משיח ע"ש, ושני מאמרים אלו כבר ביארם רבינו האר"י ז"ל, והובאו דבריו בעץ חיים שער מ"ן ומ"ד פ"א, ובשער מאמרי רשב"י פרשת פקודי נתפרשו דברים אלו בהרחבה יותר, ועוד תמצא בשער הגלגולים הקדמה ט"ו דף ט"ז ע"ב, שביאר רבינו ז"ל מאמר זוהר פקודי עד דמטו רגלין ברגלין באופן אחר יע"ש, ועוד עיין בהקדמה ך' דף י"ט ע"ב מ"ש בענין זה דרגלין ברגלין, ובאמת הגם דתראה הביאור הוא באופן אחר, !המבין יבין דהכל עולה בקנה אחד:

207

ר״חאמנם צריך שתדע, כי מה שקלקל אדה"ר, וכן מה שקלקלו הבאים אחריו כל א' בפ"ע, אין תיקון שלהם נשלם כולו קודם ביאת המשיח, אלא ישאר חלקים ובחינות הרבה שהם נתקנים אחר ביאת המשיח, מאחר כי אחר ביאת המשיח עדיין המצות נוהגין כמשפטם בלתי מחסור, וכן יש ג"כ הקרבת קרבנות הכתובים בתורה, ומוכרח שלצורך התיקון של הנשמות הם נעשים, וגם מוכרח שישאר היצה"ר עדיין בעולם, ויש שכר ועונש, ורק מכח תגבורת הקדושה יהיו כל ישראל צדיקים ונוצחים את היצה"ר, ולא יבואו לידי חטא של מזיד אבל מן השוגג א"א שיהיו נמלטים כולם, וגם בודאי יהיה טומאה וטהרה, וישארו האומות בעולם, וכל זה יהיה עד זמן תחיית המתים, אבל אחר תחיית המתים יהיה קיומם של המצות כפי מה שהיה אדה"ר מקיים המצות בג"ע, אם לא היה חוטא בעץ הדעת, ויהיה אז לגופים אכילה ושתיה בחומר זך, שאין בו פסולת, ויתקיימו באותו זמן טובות הנשגבות ביותר הנזכרים בדברי הנביאים, וגם אותם דברים הנזכרים בדברי רז"ל, שהם רחוקים מאד מצד הטבע, כהך שאמרו תוציא הארץ גלסקאות וכלי מלת, ועתידה אשה שתלד בכל יום, דאע"פ שהראה ר"ג דוגמתן בעוה"ז, היינו לשכך דעת התלמיד לפי שעה שלא רצה לגלות לו סוד זה, שיהיו כל אלה אחר תחיה, שאז הטבע הזה ישתנה ויהיה טבע חדש, וכן הא דארז"ל עתידין אילנות להוציא פרי בכל יום, וכיוצא בזה, דהן אמת בטבע הנמצא אתנו בעוה"ז רחוקים הם, הנה בטבע המתחדש אחר התחיה אינם זרים ורחוקים, ובודאי יהיה באותו זמן עוד דברים חדשים אשר אין אתנו יודע מה הם:

208

ר״טואחר שיהיו ישראל חיים אחר התחייה מספר שנים רבים אשר לא נדע כמה הם, ורק לו יתברך ידוע מספר השנים של זמן זה, אז יגיע זמן אחר חדש יותר מחידוש הזמן ההוא שלאחר התחיה, והוא כי יהיה ביטול לכל הגופים שיעור שעה אחת, וזה הביטול הוא דוגמת המיתה, אבל אינו מיתה ח"ו, ואחר הביטול הזה שיהיה לגופים של בני אדם, יחזרו כל אותם הגופים להתחדש חידוש נפלא ונורא מאד, שאין אנחנו יודעים מהותו ועניינו, אפילו בקצת מן המקצת, והוא עין לא ראתה, וזה בניין החדש שיהיה לגופים של ישראל יהיה נצחי וקיים לעד שאין לו עוד שינוי ולא ביטול כל דהו כלל ועיקר, וכמפורש זה בזוה"ק פרשת וירא במדרש הנעלם דף קט"ז ע"ש:

209

ר״יוכבר ידעת, דאחר ביאת המשיח בב"א קודם תחיית המתים יהיה חדושים נפלאים בעליית העולמות, כי עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה, אלא בבחינת הנשמות בלבד, אבל אין שם חיצוניות עולה אלא רק נשאר במקומו, וחוזר להיות פנימיות, כי בחינת העולמות עצמן אינם יכולין לעלות אלא עד אחר ביאת המשיח, וכמ"ש בשער הכונות דף נ"ט ע"ב, ועיין עוד שם בדף ס"ד:

210

רי״אגם עוד יתחדש אחר ביאת המשיח שתתעלה המלכות במדרגה השביעית, ויהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד תמיד כל הימים, ועוד יש כמה עילויים פרטיים למלכות נוקבא דז"א אשר נזכרו בדברי רבינו ז"ל במקומות מפוזרים, וגם בבחינת המלכים ישאר איזה בחינות שיהיה תיקונם אחר ביאת המשיח, וכן עוד כמה פגמים וגרעונות שהיה בחטא אדה"ר, שלא יתוקנו אלא עד אחר ביאת המשיח, כמ"ש בשער הגלגולים דף כ"ח, בחטא אדה"ר שגרם שירד מוח הדעת למטה וז"ל, ודע כי אע"פ שבעוה"ז אין כח ביד האדם לתקן גרעונות אלו אפילו על ידי מעשים טובים, עכ"ז אם האדם מטיב מעשיו בעוה"ז, זוכה כי לעת"ל בימי המשיח בעזרת האל יתוקנו פגמים אלו, והדעת עולה למעלה במקומו בראש וכו', ע"ש:

211

רי״בובספר עולת תמיד דף ה' ע"ב, כתב רבינו זלה"ה וז"ל, דע כי אין לך דבר שאינו מבחינת אותם השבעה מלכים שמתו בארץ אדום, וכל העולמות כולם (פירוש עולמות שבמחצב הנשמות) הם מבחינת אלו המלכים. והנה אם אלו המלכים לא היו מתים ומתבטלים ונעשים קליפות מהם, היו הם מעצמם מבוררים ומתוקנים, ולא היו צריכים להתברר, ולא לשום תיקון כלל, אמנם כיון שמתו ונתבטלו ונעשו מהם בחינת הקליפות, על כן צריך שיתוקנו ויתבררו ויצטרפו ויתלבנו כל הקדושה אשר בהם, וישארו הסיגים למטה שהם הקליפות, וכשיושלם הבירור והצירוף הזה לגמרי, ולא ישאר שום ניצוץ קדושה למטה, וכל הניצוצות של הקדושה יעלו, אז ישארו הסיגים שהם הקליפות לבדם למטה בלתי חיות כלל, ואז יתקיים פסוק בלע המות לנצח, וזה יהיה אחר ביאת המשיח בעז"ה. עכ"ל:

212

רי״גועוד כתב שם וז"ל, אין דבר בעולם שלא נעשה מאלו המלכים, ויש בהם בירור הצריך אל הארבעה עולמות דאבי"ע הם בעצמם [פירוש אבי"ע שבמחצב הנשמות] ויש בהם בירור לצורך נשמות התחתונים, כי מה שנשאר אחר הבירור הצריך אל העולמות הנז' פירוש אבי"ע שבמחצב הנשמות) משם יסודם של הנשמות, עכ"ל:

213

רי״דעוד כתב רבינו זלה"ה בשער הגלגולים דף י"א וז"ל, דע שיש כמה שרשים של נשמות שנשרו בקליפות הם ונשיהם בת זוגם, והזכרים יכולים לצאת בעוה"ז מתוך הקליפות, אבל נקבותיהם אין יכולים לצאת כלל עד ביאת המשיח, והם עתה טבועות בתוך הקליפה הנקבה, ושכחתי מה שמה אם היא אגרת בת מחלת או נעשה, והנה כל השורש של חור בנה של מרים, לא יצאו נקבות הנשמות שלהם עד ביאת המשיח, עכ"ל:

214

רי״ההרי לך, קודם ביאת המשיח לא ימחו הקליפות כולם לגמרי, וגם אין יוצאים כל הנשמות שנשרו בקליפות כולם לגמרי, אלא אחר ביאת המשיח בב"א יושלמו כל התיקונים והבירורים האלה, ואחר שיושלמו כל התיקונים והבירורים כולם, אז יהיה זמן תחיית המתים, וכבר כתבת לך לעיל על זמן תחיית המתים, ועל זמן שיהיה אחר התחיה, כפי מה שנראה מדברי זוה"ק. והשי"ת ברחמיו הרבים וחסדיו הגדולים, יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

215

שו"ת רב פעלים, חלק א, סוד ישריםResponsa Rav Pealim, Volume I, Sod Yesharim

Welcome to Sefastia