שו"ת רב פעלים, חלק ד, יורה דעהResponsa Rav Pealim, Volume IV, Yoreh Deah

א׳שאלה פה עירנו בגדאד יע"א יש לכולל העיר חכם על הבשר שקורין בלשון לעז גאבילה והוא סך קצוב על כל הבהמות הכשרות ומהכנסה של זה המכס לוקחים השוחטים והבודקים של העיר הפרס שלהם מדי חודש בחדשו וכן הדיינים ג"כ לוקחין הפרס שלהם מדי חודש בחדשו מזאת הגאביל"ה של הבשר גם עוד נותן הכולל מזה המכס של הבשר סך קצוב בכל חודש לת"ת גם סך קצוב לת"ח העוסקים בגפ"ת בבית המדרש גם עוד סך קצוב לאיזה בעלי בתים וכיוצא גם עוד נותנים מזאת ג"כ לצורך ב"ח והכל הוא מזאת הגאביל"ה של הבשר:

ב׳והנה בעתה מחמת שהעילו הוצאות רבות על הכנסה של מכס הבשר הנז' וגם תוספת חדשה שהוסיפו באיזה פרס מהם וגם לקצת ת"ח היושבים בביתם ועוד לקחו גרוש אחד מסך המכס הקצוב על כל בהמה ובהמה לצורך המס של עסכריי שהטיל המלך יר"ה על כן מחמת זאת אין ההכנסה של מכס הבשר הנז' מספקת כדי צורך כל הסכים הנז' המוטלים עליה מדי חודש בחדשו ואם יקחו הכל פרס שלהם בשלימות לא יוכל הכולל ליתן דבר המספיק לצורך ב"ח ולכן התחכמו אנשים פרטיים מיחידי הקהל הי"ו ועשו תקנה שיפחתו עשרה למאה מכל הפרס המוטל ענ ההכנסה של מכס הבשר הנז' דהיינו כל הלוקח מאה יקח מכאן ואילך תשעים חוץ מן הקצבה הנהוגה לקופת ת"ת לא יפחתו ממנה כלום כי א"א בזה:

ג׳ואנחנו השוחטים והבודקים שבעיר הזאת בשמעינו זאת התקנה צווחנו ככרוכייא שזה הפחת לא יקום ולא יחול ולא יהיה על הפרס שלנו שהוא שכר טרחנו ועמלנו ועבודתנו ויגיע כפינו ואינו דומה פרס שלנו לשאר דברים המוטלים על מכס הבשר הנז' וקצת מן היחידים אמרו אם לא תקבלו עליכם זה הפחת אנחנו מסלקים אתכם ומביאים שוחטים ובודקים אחרים ולא אמרו כן בפנינו אלא שמענו שכך אומרים ועל זאת אנחנו משיבים להם כי אנחנו מוחזקים במלאכתנו זאת של השחיטה ובדיקה בעיר הזאת ומוחזקים אנחנו בסך הפרס הזה שאנחנו לוקחים מכמה שנים מדי חודש בחדשו ואין מי שיוכל לסלקנו מחזקתנו ואין מי שיוכל לפחות משכר פעולתנו ועבודתנו אפילו פ"ק כי אנחנו מוחזקים בזה וחזקתנו היא שרירה וקיימת כל ימי עולם:

ד׳חזרו ואמרו קצת היחידים כי אין אנחנו פותחים הפרס שלכם ונותנים לשו"ב אחרים חדשים או לדבר מצוה מחדש שלא היה מוטל על זאת ההכנסה של מכס הבשר אלא אנחנו עושים זה הפחת על כל בעלי הפרס בהכרח יען כי עתה בזה"ז אנחנו רואים שאין ההכנסה של מכס הבשר מספקת ליתן בשלימות לכל הדברים הנהוגים המועלים עליה ואם תקחו אתם ואחרים הפרס שלכם במשלם לא יוכל הכולל ליתן מן מכס הבשר לצורך ב"ח כאשר היה נותן מקדמת דנא על כן בדין הוא שזה הפחת הנעשה במכס הבשר יתחלק לפי חשבון על סכי הפרסות המוטלים על מכס הבשר וצריך שגם אתם תהיו שוים בזה הפחת עם שאר בעלי הפרס כפי התקנה הזאת שעשינו ולמה יהיה הפרס שלכם עדיף משאר דברים הנז"ל המוטלים על מכס הבשר ואין ראוי שיהיה הבדל ביניכם לבין אחרים:

ה׳ועל זאת אנחנו השו"ב משיבים שתי טענות חזקות הא' שאין דמיון והשוואה לשאר דברים עם פרס שלנו דודאי פרס דידן עדיף ותקיף ואלים טובא שלא תחול עלינו התקנה הזאת של הפחת כלל ועיקר יען כי הפרס שלנו הוא שכר עבודתנו ועמלנו ויגיע כפינו וגודל היגיעה והטרחה שיש לנו במלאכתנו הוא ידוע בעיר הגדולה הזאת בפ"י שצריך להם בכל יום בשר בהמות כשרות ובכל ערב שבת קודש צריך להם כשרות ובעיו"ט צריך להם כשרות צא וחשוב כמה וכמה בהמות צריך לשחוע ולבדוק עד שיעלה סך הכשרות הנז' כי פה העיר על הרוב הבהמות יהיו ב' שלישים טרפות ושליש כשרות ואנחנו השוחטים ובודקי הסכין ובודקי הריאה בין הכל עשרה בפ"י ועל כן כמה וכמה יגיעה וטורח יש לנו בזה המלאכה הקשה והגדולה הזאת. גם מלבד כובד המלאכה עצמה עוד יש עלינו דבר קשה מאד שאנחנו צריכין לנדד שינה מעינינו בכל לילה ולילה בכל ימות השנה קיץ וחורף לצאת למלאכתנו קודם עלות השחר כשתי שעות ובלילה שצריך שחיטה מרובה יהיה קודם כמה שעות ועד אחר זריחת השמש על הארץ בשתי שעות לא נגמור מלאכתנו. ועוד זו רעה חולה כי מקום בית המטבחים הוא רחוק הרבה מסוף בתי העיר כדי להרחיק העיפוש והוא עומד במקום שמם וכמה יגיעה יש לנו ללכת בלילה למקום רחוק כזה שהוא מעבר דרך לסטים מזויינים וכל טמא לנפש וכמה צער סובלים בימות החורף ברוח חזקה וקור הקשה של הלילה בכל משך הדרך הרב מבתינו לבית המטבחים. גם זו קשה מכולם כי כאשר יגיעו ימים יקרים בשנה תכבד העבודה עלינו ביותר מחמת שהציבור צריכין בשר הרבה וכל תפילות שלנו הם ביחיד על כן איש לבב ישקול בדעתו כמה וכמה יש לנו בזה עינוי הנפש ועינוי הגוף ולולי דוחק הפרנסה מי יסבול צער ועינוי כזה וכל איש ישפוט בשכלו שזה הפרס שלנו לא נחשב כלום כפי תוקף המלאכה והעבודה המוטלת עלינו מצד הנפש ומצד הגוף. הנה כי כן מי אמר ותהי לפחות מן הפרס שלנו אשר זכינו והחזקנו בו בעבור עבודתנו ויגיע כפינו ומה דעות יש לקצבה הנהוגה לזולתנו עם הפרס שלנו וכי צדקה אנחנו לוקחים מן הציבור או בתורת מחזיק מחזיקים בידינו. הלא את שכר עבודתנו ומלאכתנו ועינוי נפשנו וגופנו אנחנו לוקחים. צא ולמד כמה החמירה התורה בשכר פעולה ומקרא מלא דבר הכתוב בענין שכר שכיר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו וכו'. ולכן כל איש ישר ישפוט בצדק שזו התקנה של הפחת לא תחול ולא תקום ולא תהיה על הפרס שלנו שהוא שכר עבודתנו הקשה והרבה הזאת כי מן הראוי אדרבה צריך להוסיף על הפרס שלנו שאינו מספיק כדי פרנסת ב"ב שכל אחד מאתנו תלו ביה טפלי כמה נפשות:

ו׳וטענה השנית כי החסרון שהיה בהכנסה של מכס הבשר הנז' הוא מחמת שלקחו קצת יחידים גרוש אחד לצורך המס של עסכריי מהקצבה של המכס המוטל על כל בהמה ובהמה וזה מלבד מה שהטילו מחדש סך קצוב בפ"ע על כל בהמה ובהמה לצורך המס וזה ודאי עושה הפך הדין ליקח מן הגאביל"ה של הבשר לצורך המס של עסכאריי שפטורים ממנו העניים והת"ח וא"כ אפילו לפי דבריהם למה יעשו פחת עשרה למאה יחזירו זה הגרוש בלבד ולא יקחו אותו לצורך המס ואז לא יצטרכו לעשות פחת עשרה למאה מן הכל:

ז׳וטענה שלישית יש ג"כ בידינו והוא כי קופה של ב"ח מעולם לא היה לה סך קצוב ומסויים על המכס של הבשר אלא לוקחים לה מן הגאביל"ה של הבשר כפי מה שיכולים ליקח פעם הרבה פעם מועט ועתה אם רוצים לעשות התקנה הזאת של הפחת עשרה למאה כדי שיוכלו ליתן לב"ח מן הגאביל"ה הנז' סך חשוב אין אנחנו מחוייבים ליתן לב"ח מן הפרס שלנו שזכינו בו אין צבור עני יעשו לב"ח סיוע ממקום אחר ובאופן אחר הלא מצוה זו מחוייבים בה כל אשר תשיג ידו ליתן. ועוד טענות אחרות יש בידינו ולא רצינו לפרשם כדי שלא יאמרו שבאנו לרדוף אחרים ומעיקרא אין אנחנו צריכין להרבות טענות עוד יותר כי תלי"ת בנו דבר ה' ויודעים אנחנו שיש לנו זכות ברור ע"פ הדין אפילו בחדא טעמא שהצגנו לעיל. אך לא עביד אינש דינא לנפשיה על כן הצענו הענין כולו בכתב כדי שיראו המורים הי"ו וישיבו דבר כפי הטענות המוצגות פה ועל פי משפט תורתנו הקדושה כן יקום וכן יהיה והמורה לצדקה ושכמ"ה:

ח׳תשובה הנה גם כי אני הצעיר אינני נוגע בדבר זה עכ"ז מחמת איזה טעם כמוס לא רציתי להטפל בעיון הענין הזה כדי להשיב מה שנ"ל עפה"ד ועפה"א. אך להפצרת השו"ב שבקשו ממני לעיין בענין זה נתרציתי לעיין בו ולהשיב תשובה אך בתנאי שלא יהיה פס"ד ענין זה על פי תשובתי אלא אחר שאכתוב מה שנראה לי בזה בס"ד ישלחו השו"ב את השאלה והתשובה אשר אכתוב לפני ב"ד רבא של עיר אחרת והם ישפטו ויפסקו הדין הלכה למעשה ע"פ האמת והצדק וקבלו בכך על כן עתה אבא לכתוב מה שעלה בדעתי בזה הענין בעזה"ו:

ט׳והנה בראשית מאמר אודיעה על מה שטענו השו"ב בשאלה הנז' בזה"ל ועל זאת אנחנו משיבים להם כי אנחנו מוחזקים במלאכתנו זאת של השחיטה ובדיקה בעיר הזאת ומוחזקים אנחנו בסך הפרס שאנו לוקחים מכמה שנים חודש בחדשו ואין מי שיוכל לסלקנו מחזקתנו ואין מי שיוכל לפחות משכר פעולתינו אפילו פ"ק ע"כ:

י׳ועתה אבא להשיב על דבר הטענה שטוענים קצת היחידים שהמה עושים זו התקנה של הפחת בהכרח מפני שזה המכס המוטל על הבשר אינו מספיק עתה בזה"ז לכל הדברים המוטלים עליו ואם לא יעשו הפחת הזה לא יותן מן המכס של הבשר לצורך ב"ח וכנז' בשאלה ועל זאת טענו השו"ב ב' וג' טענות וגם בכל אלה נראה שצדקו השו"ב בטענות אלו ונבא לברר אחת לאחת. ותחלה וראש אגיד כי מה שהאריכו השו"ב בלשונם על תוקף הצער והיגיעה של עבודתם לא הגזימו בדברים כלום אלא כן הוא כאשר אמרו כי פה עירנו יע"א מלאכה זו היא קשה מאד עינוי הנפש ועינוי הגוף וזה ברור וידוע.

י״אוהנה מהטענה של היחידים הנז' משמע שרצונם לומר שזאת ההכנסה של מכס הבשר היא כמו אפותיקי לשכר השו"ב והדיינים ות"ח ושאר דברים הנז"ל וכיון שעתה חסרה ההכנסה של מכס הבשר הנז' צריך להיות הפחת לפי חשבון והכל יהיו לוקים בפחת הזה אפילו השו"ב כן נראה כוונתם בטענה שלהם. ועל זאת אשיב כי אפילו יהיבנא להו כל דילהו ואפילו אם נניח במונח שכאשר קבלו הקהל הי"ו את השו"ב לא נתחייבו בפרס שלהם על עצמם אלא עשו להם את המכס של הבשר אפותיקי מפורש שאמרו להם לא יהיה לכם פרעון אלא מזה הנה אפילו שנאמר שיהיה כך (אע"ג דלא הוה הכי בפירוש) עכ"ז הם קודמים לכל דברים המוטלים על מכס הבשר הן מצד הסברה ובאומדנא הן מצד הדין והוא כי מצד הסברה והאומדנא יש לומר שיהיה להם דין קדימה על הכל יען כי זו ההכנסה של מכס הבשר היא באה ונעשית מכח העבודה של השו"ב ולולי עבודתם ומלאכתם לא היה הכנסה וא"כ ראוי הוא שיהיה להם דין קדימה על הכל לגבות שכר עבודתם בשלימות תחילה מן ההכנסה הנז' ומה שישאר בהכנסה הנז' יתנו לשאר דברים:

י״בוהגם שכל זה אנו אומרים מצד הסברה והאומדנא הנה גם מצד הדין נמי נמצא בס"ד טעמים מספיקים לזכות השו"ב והוא הא' נראה כי שיש זכות לשכירות להיות לה דין קדימה על שאר דברים שאינם מדין שכירות שראוי ליטול תחילה סכי השכירות ומה שישאר יתנו לשאר דברים שאין להם דין שכירות יען כי הנשכר ועושה עבודה בגופו ויגיע כפיו חסורי אחסר כח גופו וגם זמנו משא"כ הלוקחים פרס בתורת צדקה לא חסרו דבר וחילוק זה מצאתיו מפורש יוצא בענין כזה להגאון שער משפט סי' מ' ס"ק וז"ל נ"ל דבכה"ג שחייב את עצמו בדבר שלא היה חייב והוא חייב עוד לאחרים מה שלוה מהן ממון ואין בידו לשלם לכולם נותנין מה שנמצא בידו למי שלוה ממנו וז"ש שלא לוה ממנו וחייב את עצמו לא הפסיד כדאמרינן בפרק הכותב במי שיש לו כתובת אשה ובע"ח ואין לו אלא קרקע אחת דלא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ז מה"א ה"ד וביאר הטעם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום וכן פסק המחבר באה"ע סי' ק"כ ס"כ דנותנין לבע"ח אבל האשה הפסידה עיקר ותוספת וא"כ ה"ה הכא כיון שלא לוה ממנו כלום אלא שחייב א"ע במה שאינו חייב ראוי ליתן לבע"ח שהוציא מעותיו ובזה נתיישבו דברי הש"ך בסי' צ"ט ס"ג וכו' עכ"ל ע"ש והביא דבריו בספר דברי גאונים כלל י"ד אות י"ד ע"ש:

י״געוד מצאתי בספר דברי גאונים הנז' בכלל הנז' אות ה' שכתב בשם הגאון הר הכרמל חחו"מ סי' מ' דאם אין ללוה לפרוע לכל הבע"ח דאין בנכסיו דין קדימה מחמת תקנות ארצות וכ"ש במטלטלין דמדינא אין בהם דין קדימה ובא בע"ח אחד להשתלם ריוח מנכסיו ע"פ היתר עיסקא שיש לו ועי"ז יחסר לשאר בע"ח מקרנם ודאי הם קודמים ליטול קרנם ואין הבע"ח נוטל שום ריוח עד שישחלמו הם קרנם ואפילו יש לשלם לכולם ויש מזומנים ומטלטלין וקרקעות נוטלין הקרן ממזומנים ודוחין לבעל העסקא ליטול הריוח ממטלטלין וקרקעות כיון שאינו מפסיד ממון מכיסו כמ"ש הרמב"ם פי"ז מה"א ופסקו בש"ע באה"ע סי' ק"ב סעיף ג' ד' לענין שתדחה האשה מפני בע"ח לגמרי מטעם שהאשה לא חסרה דבר ובע"ח נתן לו מעות מכיסו ולפ"ז אין אנו צריכין לטעם הסמ"ע בסי' רפ"א דבע"ח קודם לשח"ז משום דהוא ירושה דבלא"ה כיון דבע"ח הוציא מעוחיו וזו הבת לא חסרה דבר בע"ח קודם עכ"ל ע"ש:

י״דהרי גברי רברבי סמכו לענין הלכה של סברה זו שיש לתובע חוב דאחסורי אחסר ביה דין קדימה על התובע דבר דלא אחסר ביה שזה יקח חובו משלם והפחת יגיע לשני וא"כ ה"ה בנ"ד כל הבא לתבוע שכר עבודתו ומלאכתו דאחסורי אחסר מכח גופו ומזמנו בדין הוא שיש לו קדימה על שאר דברים שהם מתורת צדקה בלבד והוא יקח משלם והפחת יגיע לשאר דברים:

ט״וודע כי אין להקשות על דין שער משפט הנז' ממה דקי"ל בסי' קי"א ס"א דאין מלוה ע"פ גובה ממקבל מתנה דדין מתנה כדין מכר משום דאמרינן אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה וא"כ בדין הוא ג"כ לענין קדימה אין לגרוע כח זה החיוב שנתחייב בו אע"פ שאינו חייב אלא רק מתנה הוא דיהב ליה די"ל דס"ל להרב ש"מ ז"ל לא אמרינן בן אלא במלוה ע"פ דגרע טפי והכי תקינו רבנן אבל הוא נקיט דין שלו בהיכא דהם שנים מצד השעבוד ועל זה קאמר שיש דין קדימה לבע"ח משום דחסריה דבהיכא שהם שנים אז טעם זה של אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' אינו כדאי לתת עדיפות בזה החיוב דחזינן ליה שנתחייב בחינם באמת אלא לעולם יש לנו לחלק בין זה לבין חוב גמור דחסיריה באמת:

ט״זומה גם דבאמת מצינו להרי"ף והתוספות והרא"ש ז"ל דס"ל מלוה ע"פ גובה ממקבל מתנה וכמו שהביא דבריהם הגאון שער משפט סי' קי"א ס"ק א' ע"ש נמצא דלית להו האי סברה על כן בהאי גוונא דאיכא חוב גמור דחסריה ואיכא חוב דלא חסריה והם שנים לא נפוש פלוגתא אלא אמרינן בהאי גוונא כ"ע מודו דלא אמרינן האי טעמא דאי לאו וכו' להעדיף כח המתנה ככח בע"ח גמור דחסוריה אחסר ממש אלא אמרינן יש קדימה לבע"ח גמור על זה:

י״זוראיתי להגאון שער משפט ז"ל הנז' בסי' קי"א ס"ק א' שכתב וז"ל אמנם צ"ע לדינא אף לשיטת הפוסקים דמלוה ע"פ אינו גובה ממקבל מתנה אם נתן מתנה לבנו אם מלוה ע"פ גובה ממנו דבבנו י"ל דלא שייך אם לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה וכ"כ בש"ג פ' הנזקין בשם ריא"ז אף דאית ליה בני חרי והביאו הכנה"ג בפשיטות ונראה דלמד כן מהא דפריך פרק נערה שם הוא ואשתו מבעיא ופירש רשיי דבבנו ליכא למימר אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וא"כ ה"ה הכא לענין מלוה ע"פ נמי וכו' עכ"ל והשתא לפ"ד י"ל שגם הסוברים מלוה ע"פ אינה גובה ממתנה דמשוו למתנה כמכר ממש עכ"ז יודו בהיכא דליכא האי טעמא כמו בנו וקרוביו וכיוצא דליתיה להאי דינא הנז' ויש מה לדבר עוד בזה ואין פנאי להאריך עתה:

י״חושו"ר להגאון חתם סופר שעשה סברה זו בענין כיוצא בנ"ד ממש שחילק בין שכירות לבין מתנת חנם והוא בח"מ סי' קל"ג נשאל בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ומתה בשנה ראשונה שמהראוי שהנכסים יחזרו ליורשים כפי הכתובה בתנאים אחרונים ועשתה צוואה וחילקה נכסיה מקצת מהם ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת מהם נתנה מתנת חנם לקרוביה ויודעיה והשאר הכל לבעלה ראובן הנז' ובתוך הנכסים היה חוב בכתב על שר אחד מסך ת' זהובים והשר ההוא עיכב מהפרעון סך ק"ף זהובים ולא רצה לשלם באומרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה כאשר זמם והשתא טוען ראובן הנז' שההפסד מסך ק"ף זהובים הנז' יהיה על כל הנכסים בשוה וכל א' ממקבלי המתנה יפסידו לפי חשבונם ומאי חזית שהוא יפסיד הכל:

י״טוהשיב הגאון ז"ל וז"ל הנה כפי הנראה ענין חלוק נכסיה של האשה הנז' מתפרד והיה לארבעה ראשים א' הוא שכר פעולת לומדי תורה והבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריזה בשכרם סך רב יותר מהראוי מ"מ הכל לשכר פעולה יחשב כי הוא דבר שדרכו לשלם הרבה שכירות עבורו וכמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאיכא פעולות שדרכו לשלם הרבה בלי קצבה. שנית חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כו"כ לפלוני כו"כ לפלוני. ושלישית הבעל ומנתו מתחלק לשני חלקים וכו' נמצא יש כאן שני מיני נכסים אחד מה שהכניסה לו ועתה נתנה לו לבעלה והרביעית מה שלא הכניסה לו ועשה שטר סילוק וניתן לו עתה במתנת שכ"מ וסכומו אינו יודע כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה. והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם ופעולתם לפניהם לפע"ד לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום כי קא מבעיא לן באחרים מקבלי מתנת חנם וכו' עכ"ל הצריך לענייננו ע"ש:

כ׳נמצינו למידין מדבריו דפשיטא ליה שכל שכר פעולה הוא קודם למתנת חנם שהתובע שכר פעולה לא יפסיד כלום וההפסד יגיע להמקבלים בחנם שאין בידם שכר פעולה וא"כ ה"ד בנ"ד כן ראוי לעשות והוא הדבר אשר אמרנו לחלק בין שכר פעולה לבין שאר דברים:

כ״אאך מדברי הגאון ח"ס משמע שגם הת"ח בני הישיבה בבהמ"ד יש להם דין שכר פועל וצריך שלא יגיע להם הפסד אלא הנפסד הוא לשאר בני אדם פרטיים שהם מקבלי צדקה חנם ואינם עמלי תורה וכן יגיע ההפסד בכלל גם לקופת ב"ח:

כ״במיהו בזכות הת"ח בני הישיבה יש לעמוד עדיין מצד הטעם הנז' כי גם לפ"ד הגאון ח"ס אפשר לומר שיכולים הקהל הי"ו לומר להם מכאן ולהבא לא ניתן להם אלא סך כו"כ אך הואיל ואנחנו לא נשאלנו מצד הת"ח בענין זה לא נבא לברר דבר זה כאן:

כ״גועוד אני רואה זכות קדימה להשו"ב הנז' גם על הת"ח עמלי תורה אשר בבהמ"ד והוא כי הנה ידוע שיש במה גדולים דס"ל שאין מן הדין ראוי לעשות מכס שקורין גאביל"ה על בשר וכיוצא אפילו בשביל ת"ח ועניים ושאר צדקות ורק מתורת מנהג נהגו בכל מקום לעשות גאביל"ה בשביל דברים אלו יען כי אפילו אם נאמר שהכל חייבין ליתן צדקה הנה חיוב הצדקה הוא לפי הממון וכאשר יטילו דברים של צדקה על הגאביל"ה נמצא עניים ועשירים במקום אחד כי אפילו עניים ואלמנות שלוקחים בשר הם נותנים הצדקה כמו העשיר ולפעמים ימצא אדם עני או בינוני יתן יותר מן העשיר בעל כיסין כי אדם שיש לו עשרה נפשות בביתו מוכרח לקנות ב' מאות דרהם בשר בכל יום ויש עשיר בעל כיסין שאין לו אלא אשה בלבד הוא קונה מאה דרהם בשר בכל יום נמצא זה העני או הבינוני נותן יותר מן העשיר כמה וכמה ועל כן אין שורת הדין מחייבת לעשות גאביל"ה על הבשר וכיוצא אפילו בשביל ת"ח ושאר צדקות אך מתורת מנהג נהגו בכמה מקומות לעשות גאביל"ה בשביל ת"ח ושאר מצות וצדקות, ועיין להרב מטה שמעון בשו"ת מיהא הביא סי' למ"ד דף נ"ד ע"ד שהביא תשובה מן הרב מהר"א נחום ז"ל לבטל הסכמת הגאביל"ה שעשו בזמנו אפילו שעשו אותה לצדקות ולהספקות ת"ח מפני כי עיקר עשייחה אינו אלא רק לפדיון שבויים כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ע"ש ועיין עוד להרב הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל בס' חוקות החיים סי' שהאריך מאוד מאוד בזה והביא כל הפוסקים שדברו בזה וג"כ כתב מכמה פוסקים מה שעושין גאביל"ה בשביל צדקות ושאר מצות הוא מתורת מנהג שכך נהגו בכל מקום ע"ש:

כ״דנמצא מה שעושין גאביל"ה לצורך צדקות ואפילו בשביל הספקת ת"ח הכל הוא מתורת מנהג שכך נהגו ולא משורת הדין אבל בשביל שכר שו"ב יכולין לעשות גאביל"ה על הבשר לכ"ע והוא משורת הדין הגמור ואין בזה חולק דהא א"א לאכול בשר בכשרות בלתי שו"ב וא"כ זה הלוקח בשר בין ת"ח בין עני בין עשיר חייב לשלם שכר השו"ב מן הדין. ועיין נמי להרב בעי חיי ח"מ סי' נ"ח דף נ"ח ע"ד שכתב לפרוע שכירות השוחט לכ"ע אפילו הת"ח חייבין לשלם מנתם ואין פטורים ומנא אמינא לה מדאמרינן בפ"ק דבתרא הכל לכריא פתיא ואפילו מרבנן וכו' והטעם משום דכל דבר שהם חיי האדם כגון בארות המים וכיוצא בהם חייבין לתת חלקם וה"ה שכר השוחט לשחוט להם בהמות לאכול שהוא חיי אדם שחייבין הת"ח לשאת באותו מס וכו' עכ"ד ע"ש. ומאחר ששכר השו"ב חייבין הציבור לשלם מדינא והשאר הוא מכח מנהג הא ודאי דהשו"ב הם מוקדמים על הכל ליקח שכרם משלם והשאר יתחלק לשאר דברים:

כ״הוהגם שזה דבר ברור מצד הסברה אפ"ה אביא ראיה גמורה לזה בס' מדברי הרי"ף ז"ל שהביא בעל התרומות שער א' ח"א סי' ד' וז"ל ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף ז"ל שנשתבשו שאין לה מזונות לעולם לא ממטלטלין ולא מקרקעי עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רוותת היא אבל לא לאשתו ובניו הלכך לא תשבע ותטול. וגם כתב הנני מוסיף לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא ומזונות האשה והבנים מדרבנן כדאמרינן באושא התקינו וכו' וכדאמרינן נמי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה הלכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל שעבודא דרבנן עכ"ל ע"ש נמצינו למידין חוב דאורייתא וחוב דרבנן חוב דאורייתא קדים וכ"ש הכא דנ"ד דשכר השו"ב הוא חוב דאורייתא ושאר דברים הכל הוא מכח מנהג דודאי חוב השו"ב קדים לכולהו

כ״ווסברה הנז' דהרי"ף ז"ל נמצאת עוד ג"כ להראב"ד ז"ל בתשובה שהביאו ג"כ בעל התרומות ז"ל בשער ס"א ח"ב סוף סי' ב' שכתב וז"ל מעתה כיון שהם שוים בשעבוד (כתוב שאין כאן וט"ס הוא וצ"ל שהם) ושניהם אינם מן התורה ועל שניהם מצוה מן התורה לפרוע הלכך המוקדם הוא קודם עכ"ל משמע דאי הוה חד חוב דאורייתא וחד חוב דרבנן יש קדימה לחוב של דאורייתא הרי גם להראב"ד ז"ל אית ליה האי סברה דהרי"ף ז"ל:

כ״זודע כי סברת הרי"ף דקדים שעבודא דאורייתא לשעבודא דרבנן הובא זה ג"כ בנימוקי יוסף בפרק המקבל ע"ש גם מרן בב"י סי' צ"ז סעיף מ"ב הביא דברי בעה"ת ז"ל הנז' מ"ש בשם הרי"ף ז"ל ע"ש וכן הגאון הלבוש ז"ל בסי' צ"ז סעיף כ"ד פירש הטעם הזה של הרי"ף ז"ל בדברי הש"ע ע"ש ועיין להרב הגדול מחנה יאודה ז"ל בסי' צ"ז מה שפלפל בזה הטעם של הרי"ף ז"יל הנז' ואין כאן מקום להאריך בזה:

כ״חמיהו דע כי אע"פ שכתב הגאון או"ת בתומים סי' צ"ז ס"ק כ"א דהיכא דאמרו רבנן לישתעבדו נכסים אלמוהו לחייבו כמו דאורייתא ע"ש הנה כל זה דוקא בהיכא דחקון רבנן בפירוש על החיוב דאז אלמוה לחיובא דידהו כשל תורה אבל בנ"ד שהתיוב הוא נעשה מכח המנהג זה פשיטא דאין לו כח כחיוב של תורה וזה פשוט:

כ״טאיך שיהיה מצינו ראיה חזקה שיש לשכר השו"ב שהציבור חייבין בו מדאורייתא דין קדימה על כל שאר דברים שהחיוב שלהם על הגאביל"ה מתורת מנהג:

ל׳ועוד יש לצדד בזכות השו"ב ממנהג הסוחרים דהא מצינו במנהג הסוחרים באחד שנשבר ויש עליו חובות של מלוה ושל מו"מ ויש ג"כ עליו חוב שכר פועלים ואין לו נכסים לשלם לכל אלא כדי שליש או לחצאין שצריך שיקחו הפועלים שכרם משלם והשאר יתחלק לבע"ח כפי הממון נמצא שמנהג הסוחרים יש יתרון לחוב של שכר שכיר על חוב הלוואות וחוב מו'"מ. וא"כ אם תחשוב כל בעלי הפרס הם בעלי חוב על זאת הגאביל"ה של הבשר ועתה נשברה זו הגאביל"ה ואינה יכולה לשלם לכולם חוב הפרם שלהם במושלם הנה ראוי ע"פ מנהג הסוחרים שהפרס של שכר שכיר תשלם הגאביל"ה במושלם והשאר הנמצא בה יתחלק לבעלי הפרסות לפי חשבון. ואע"ג די"ל אנן לא בענין סחורה וסוחרים קא משתעינן אלא בדו"ד שיש להשו"ב עם הקהל הי"ו ואפשר לומר כל כהאי גוונא לא אזלינן בתר מנהג הסוחרים עכ"ז לסנים מיהא להוי האי טעמא שמצינו גם על פי מנהג הסוחרים יש יתרון לפרס של שכירות על שאר דברים שאינם מרין שכירות והיה ראוי שאבא לברר כאן דבר זה ע"פ האמת אם בכה"ג דנ"ד אזלינן בתר מנהג הסוחרים או לאו אך הואיל ואין אנו צריכין. כ"כ בנ"ד להאי טעמא מאחר שהוכחנו גם לפו"ד יש דין קדימה לשכר השו"ב על שאר דברים לכן לא בררתי דבר זה פה:

ל״אגם דע עוד שיש ג"כ דבר אחר לומר בענין זה דנ"ד והוא כי אפילו אם נניח במונח שכל מקבלי הפרס אפילו הלוקחים בתורת צדקה בלבד זכו בפרס שלהם שהיו לוקחים מזה המכס של הבשר עכ"ז זכיית קופת ב"ח גריעה מפני שאין שם עניים מבוררים כדי שיקנו וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בתשובה והרב מחנה אפרים ז"ל בה' צדקה סי' י"א ועיין עוד שם בסי' ב' ועיין ברוח חיים יו"ד סי' רנ"ו דף קנ"ג ע"ד וקנ"ד ע"א מה שציין בענין זה על כמה ספרים ע"ש ואין פנאי להאריך עתה בזה:

ל״בכל זה כתבנו ע"ע הטענה הראשונה שטענו השו"ב מצד שהם תובעים שכר עבודתם ויגיע כפם ולכן אין שורת הדין מחייבת שיגיע ההפסד של הפחת להם כלל. ועתה נדבר בטענה השנית שטענו שהחסרון היה בהכנסה של מכס הבשר הוא מחמת שלקחו קצת היחידים גרוש אחד לצורך המס מהקצבה של המכס הנהוגה על כל בהמה ובהמה וזה מה שהטילו מחדש סך קצוב בפ"ע על כל בהמה לצורך המס וכו':

ל״גועל זאת אשיב כי טענתם זאת היא טענה חזקה יען כי לעשות מכס על הבשר בשביל ליתן לצורך המס כבר כל הפוסקים הרעישו העולם בזה ואסרו איסר וכאשר תמצא הדבר מפורש בספר חוקות החיים להרב הגדול מהרח"ף ז"ל סי' צ"ג ששם בתחילת התשובה הביא ענין כזה שהיו רוצים לעשות באזמיר יע"א להטיל גאביל"ה על הבשר ויין לצורך לשלם חוב העיר הנעשה למשא מלך ושרים כי הבעלי כיסים מתכוונין להקל מעליהם עול המס אשר הוא לפי ממון ולהכביד על העניים ויתומים ואלמנות ות"ח אשר הם פטורים מזה וקמו העניים ותבעו דינא והרב ז"ל הנז' וב"ד הצדק כתבו מעשה ב"ד על זה לאסור איסר ושלחו זה הענין לארבע ארצות תוב"ב ליד הרבנים הגדולים היושבים על מדין אשר בארצות החיים העי"א וכולם פה אחד ענו ואמרו כי דבר זה הוא הפך הדין והוא גזל עניים ותתמו שבעה ושבעה הרבנים הגדולים מכל הד' ארצות הקדושות העולים למנין כ"ח רבנים ככתוב ומפורש בספרו משא חיים ע"ש:

ל״דוהנה גם שם בספר חוקות החיים חזר ושנה הרב ז"ל דבריו מוצא הדין מן הפוסקים שאסרו עשיית הגאביל"ה על הבשר לצורך המס ודברים שהם פטורים מהם הת"ח והעניים והאלמנות וכמ"ש הרב פני משה ח"א סי' ד' שהוא גזל גמור לגבי הת"ח והעניים והאלמנות שהם פטורים וכן הסכים עמו הרב הכנה"ג בשו"ת בעי חיי ח"ב סי' מ"ח ע"ש ושכבר צווחו קמאי ובתראי על זה הענין כמ"ש כרם שלמה ביו"ד סי' פ"ד שהביא משם רבנן תקיפי שהורו לאסור איסר הגאביל"ה של בשר שהוא גזל לעניים ואביונים יתומים ואלמנות וגזרו בגזרת נח"ש ובכל אלות וקללות שלא יוכלו לעשות הגאביל"ה מחדש על הבשר ממה שהיה מקודם שהוא היה לת"ת וכו' וכו'. ועוד האריך הרב ז"ל שם כמדתו הטובה והביא עוד כמה וכמה פוסקים אחרים שאסרו בזה וקשה להעתיק הכל בפרטות:

ל״הגם הביא שם בדף קמ"א ע"ג דברי הרבנים ז"ל שכתבו אפילו היכא שתקנו הגאביל"ה ולא מיחו בדבר ועכשיו יצאו עוררין ורוצין לבטלה שורת הדין נותן שתתבטל שיכולין לומר ע"כ סבלנו ומכאן ואילך אין אנו יכולין לסבול כמפורש מפי סופרים ומפי ספרים וכו' ע"ש:

ל״ווא"כ השתא מאחר כי היחידים מלבד מה שהטילו מכס חדש על הבשר לצורך המס שפטורים ממנו הת"ח והעניים והאלמנות עוד לקחו גרוש אחד לצורך המס הנז' מן הקצבה הנהוגה של הכולל אשר על זה עשו הפך הדין ויכולין הת"ח והעניים וגם הבינונים לערער על זה בכל עת שירצו א"כ השתא נמצא זה החסרון שיש עתה במכס הבשר שאינו יכול לתת עתה לכל הדברים המוטלים עליו בשלימות הוא מכח זה הגרוע שלקחו בשביל המס. ועל כן השתא למה יפחתו מפרס השו"ב ושאר פרסות הלא זה הגרוש שלקחו לצורך המס הוא שלא כפי הדין יחזירו אותו למקומו ולא יצטרכו לפחות שום פרס ואם לא יעשו כן נמצא הם לוקחים המס משכר השו"ב ומפרס הדיינים והת"ח ושאר צדקות ומי שמע כזאת מי ראה כאלה והא ודאי כל איש מבעלי הפרס יש לו לטעון על זאת וכ"ש השו"ב:

ל״זהמורם מכל האמור כי השו"ב הנז' צדקו בכל הטענות שלהם הנז"ל ואין יכולים הציבור להוציאם מחזקתם ולהביא אחרים במקומם בלא טענה של רעותא ופיסול וגם אין יכולים לפחות משכרם כלום וכל טענה מטענות הנז' לבדה תספיק לזכותם ודבר זה הוא נכון וברור בעזה"ו. כל זה כתבתי בנחיצה והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

ל״חשאלה מעיר פרם ראובן היה שוחט בעיר כמה שנים ונעשה זקן וחולה ועמדו הקהל ושלחו והביאו ללוי מעיר אחרת להיות שוחט בעיר והיה לוי הנז' נותן רבע ההכנסה לראובן הנז' בחייו ואחר מותו היה ג"כ נותן ליורשיו עד שנה תמימה אחרי מות ראובן ואח"כ עמדו הקהל והביאו שוחט אחר שמו שמעון וגרשו ללוי וג"כ אמרו הקהל לשמעון הנז' שגם הוא יתן ליורשי ראובן רבע ההכנסה עד זמן פלוני בתורת צדקה והוא ג"כ נתרצה ליחן ליורשים הנז' בתורת צדקה וכעת שמעון הנז' נפשו לשאל הגיעה לחזור בו מרוב עניותו ועוד יש לו חמשה נפשות ומצטמק ורע לו מרוב עניותו ואינו רוצה שהוא יטרח ויתן ליורשים הנז' יורינו מ"ץ אם יכול הנז' לחזור בו שלא יתן ליורשים הנז' כלום בשביל שהצדקה בו יותר מאחרים אם האמת אתו או לא ושכמ"ה:

ל״טתשובה מדברי השואל נראה שהוא מסתפק אם יכול זה שמעון לחזור בו כיון דיורשי ראובן הם עניים וכבר נדר לתת להם בתורת צדקה ונעשה עליו נדר אפילו בלי קנין אלא בדבור בלבד והנה על זה יש להשיב דאע"ג שפסק מרן ז"ל בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף י"ב אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו ע"ש וכ"כ מרן ז"ל בח"מ סי' קכ"ה סעיף וא"ו דאם המקבל עני שאין לו מאתים זוז נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו ע"ש מ"מ כיון שלא באה המתנה ליד העני או ליד הזוכה בשבילו ה"ז הנודר יכול לעשות התרה לנדרו ופטור מליתן וכמפורש שם בסי' רנ"ח סעיף וא"ו וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה וז"ל וכבר מבואר בגמרא וכתבו הטור והמחב"ר בי"ד סי' רנ"ח דאף דאומר אתן לעני כל זמן שהוא בידו יש לו התרה לנדרו בפתח חרטה ע"ש וכ"כ כל האחרונים שם וכ"כ הרב תורת חסד סי' ט"ל ע"ש:

מ׳ואע"ג דפסק מרן ז"ל בי"ד סי' ר"ג סעיף ג' דנדרי הקדש מצוה לקיימם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק ע"ש ומפורש בכנה"ג סי' ר"ג הגה"ט אות למ"ד דה"ה לנדרי צדקה וכתב שם מהרדב"ז שכתב בשם המפרשים דהמתירן חייב נדוי ע"ש הנה בנדון השאלה מותר להתירו לכתחילה כיון שזה הנודר הוא מתחרט על זה מחמת דוחקו ועניותו שאין לו יכולת ליתן דתלו ביה טפלי והרי הוא מצטמק ורע לו מחמת עניותו כנז' בשאלה וא"כ זה חשיב שואל מדוחק ומותר להתיר לו:

מ״אוכל זה אם יורשי ראובן הם עניים שאין לכל אחד מהם מאתים זוז אבל אם יש לכל או"א מאתים זוז מעת הנדר אין זה חשיב נדר כיון דאין להם דין עניים ואם היו עניים בשעת הנדר ואח"כ נתעשרו צ"ע בזה אי בעי התרה או לאו ועיין להרב פתחי תשובה בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ז' וכעת אין פנאי לעיין בזה:

מ״בודע כי בנדון השאלה הנז' גרע טפי דלא נדר ליתן צדקה מכיסו דחל הנדר אקרקפתא דידיה אלא נדר רביע ההכנסה שתבא מן השחיטה וה"ז ההכנסה דבר שלא בא לעולם ואפשר כל כהא יכול לחזור בו בלא התרה די"ל לא חל הנדר מעיקרא אך צריך לעיין בזה לענין מעשה ואין פנאי עתה לעיין על זה על כן אני אמרתי בחפזי שיעשה התרה עכ"פ ויפטר:

מ״גוכל זה אני אומר לפי הנראה מן השאלה שהשואל מסתפק משום נדר אבל אם הענין הוא שהקהל עושים תביעה עם שמעון באומרם אנחנו שכרנו אותך ע"מ שתתן רבע ההכנסה ליורשי ראובן ועתה אם לא תרצה אנחנו מעבירים אותך ומביאים איש אחר הנה על זה צריך לידע איך היה התנאי בשעה ששכרוהו גם תשובת שמעון על דבריהם אז נשיב להם תשובה:

מ״דשאלה אשה אחת בעו"ב פתחה התרנגולת ולא מצאה בה קרקבן כלל ואומרת שנתנה דעתה בטוב בעת שפתחה ואין לה לתלות בחתול וכיוצא אלא ברור לה שלא נמצא בה קרקבן ושואלת את הדין בזה:

מ״התשובה ידוע הוא שכל אבר שדינו אם ניקב טרפה אז ה"ה אם ניטל או חסר מתחלתו. וא"כ הקרקבן שדינו אם ניקב טרפה וכדאי' בסי' מ"ט לכן בחסר ג"כ טרפה מכ"ש. והנה הרמב"ם בפ"י מה' שתיטה מנה שבעים טרפיות בבהמה וכתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל והנה רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד וחמש טרפיות הם בעוף א' ניקב הזפק ב' ניקב הקרקבן וכיסו ג' עוף של מים שניקב עצם גולגולתו ד' נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ה' ניטל הזפק. ואעפ"י שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שני טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו ונפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום מסס ובית הכוסות בבהמה לא מקרי יתרים עכ"ל. ולפי"ז הקרקבן אם חסר טריפה כדין מסס ובית הכוסות בבהמה שמנה הרמב"ם בכלל הטרפיות במספר הכ"ב חסר המסס ובמספר הכ"ד חסר בית הכוסות דטרפה. וגם בלא"ה הא קיי"ל כל אבר שאם ניקב טריפה ה"ה אם ניטל או חסר וכנז"ל וכמ"ש כן מרן ז"ל בכ"מ שם. ואין לומר איך אפשר שתהיה חסירה הקרקבן מתחלתה ואין היה נקבץ המאכל בתוכה ובע"כ צריך לומר שזאת האשה שגגה בזה ואולי נפל הקרקבן מידה ונמצא חתול וחטפה ואכלה ולא הרגישה ואע"ג שהיא אומרת שלא היה חתול והוא ברור לה שלא נמצא כלל כי נתנה דעתה לראות כל הנמצא בקרב התרנגולת בטוב ונודע לה תכף שחסר הקרקבן עכ"ז מאחר דקשה המציאות הזאת שתהיה חסירה הקרקבן אנחנו נתלה בהכי ולא נסמוך על דבריה. הנה זה אינו ולא ניתן להאמר כלל דהא גדולה מזאת מצינו בהיכא דהיתה חסירה הלב שבא מעשה לפני הגאון חכם צבי ז"ל בסי' ע"ד והתיר משום דא"א לחיות אפי' שעה בלא לב ועל כן נתלה שהיה ונאבד בפתיחת התרנגולת ולא הרגישה הבת שפתחה התרנגולת ולא מצאתו ע"ש וחלקו על הוראתו זו כמה גדולים ודחו הוראה זו כי אפי' בלב שא"א לחיות בטבע אפי' שעה בלא לב עכ"ז אם לא חזו ליה בגוף התרנגולת מטריפים אותה. ועיין להגאון כו"פ בסי' מ"א מה שכתב על דברי הר' ח"ץ ז"ל הנז' בזה והעלה להטריף ואימור בנס חיתה ועי' פנים מאירות ח"א סי' כ"ג וכ"ד והר' עקרי הד"ט יו"ד סי' ה' אות ב' ושם הביא דברי הגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ סי' תכ"א שביאר דברי הרב מור אביו מה שהתיר בחסרון הלב לאו משום שא"א שנבראת חסירה אלא שלבו אומר שהיו שם צדדין אחרים להתיר כי חתול אחד למטה אצלה עומד ומצפה לאכול מה שיפול ארצה וכו' ועוד היה צדדי היתר ע"ש והרב הנז' פקפק בהתנצלות זו דא"א להליץ בהכי בעד הגאון ח"צ ז"ל בהוראה הנז' ועכ"פ הסכמת גדולי אחרונים וגם הגאון יעב"ץ בכלל להטריף בהיכא דליכא מידי למתלי והשתא כ"ש בנ"ד בדין הקרקבן דלא הוה מידי למתלי ובעה"ב היא אשה גדולה ואומרת שבריא לה שלא מצאה קרקבן דודאי מטרפינן ואין לתמוה על המציאות שהוא נגד הטבע וזה פשוט וברור והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

מ״ושאלה אשה טרפה ביצים בקערה ונמצא דם על החלמון שקורין בערב"י צפא"ר אך כבר נתערבו כל החלמונים וכל החלבונים של כל הביצים ההם יחד וא"א להפרידם ולהסירם ובאה לשאל מה דינם של ביצים הללו:

מ״זתשובה הגם כי מרן ז"ל בסי' ס"ו פסק אם נמצא דם בחלבון שהוא הלובן של הביצה אינו אוסר אלא זורק הדם ואוכל השאר אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה הנה אנחנו מנהגנו פה בגדאד יע"א מימות הראשונים לאסור הביצה שנמצא עליה דם בכל גוונא ואפילו אם נמצא על החלבון בלבד וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה"ה שנתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון ע"ש וכ"כ הגאון חיד"א ז"ל במחבר סוף אות ד' וז"ל הנכון הוא דבעל נפש יחוש לעצמו להחמיר ולאסור כל שנמצא דם בביצה בכל אופן כסברת ההג"ה ז"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים ע"כ ע"ש:

מ״חאכן בנידון השאלה הנז' שהדם היה על החלמון נמצא אין איסור הביצה הנז' מצד המנהג אלא היא אסורה מדינא לפי פסק מרן ז"ל בש"ע שקבלנו הוראותיו שפסק כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסיעתם דכל שנמצא על חלמון אסור מדינא כל הביצה כולה בין החלמון בין החלבון ואין חילוק בין מקום הקשר למקום אחר דבכל גוונא אסורה:

מ״טובענין התערובת מצינו למרן ז"ל בסעיף ד' שכתב ביצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלבון של אחד מהם אע"פ שאותו החלמון שנמצא עליו הדם הוא כולו שלם ולא נטרף עדיין וזרקוהו אפ"ה כולן אסורות דכיון שנטרפו בקערה החלבון שהוא דק מתערב יחד ונאסרו כולם אם אין בהם ששים כנגד כל אותו הביצה (עיין לבוש ועיין מנחת יעקב כלל ס"ב אות יא) כי אפילו דחשיב זה תערובת מין במינו עכ"ז כיון דהוי תערובת לח בלח הא קי"ל דבעינן ששים מדרבנן כי רק מן התורה תערובת לח בלח מין במינו סגי ברובא:

נ׳אבל ביצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלמון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל או"א בפ"ע כי החלמונים יכול להסירם בפ"ע וכל חלבון העולה עמו כשר דמסתמא החלבון שעולה עמו הוא ממנו וכנז' במנחת יעקב כלל ס"ב אות ך' וכתב שם דעת הב"י יש לכוין כך ועיין חכ"א כלל כ"ט אות וא"ו ואז יזרוק אותו החלמון שעליו הדם עם כל החלבונים הנמצאים בקערה כי החלבונים דרכם להתערב ביחד וכל זה הוא דעת מרן ז"ל:

נ״אאבל רמ"א ז"ל בהג"ה כתב כל זה כשידעינן שהיה הדם במקום האוסרו אבל אם היה ספק אם היה במקום האוסרו או לאו יש להתיר התערובת אע"פ שאין שם ששים וכתב הש"ך ס"ק יו"ד אפילו בנמצא על החלבון ונתערב חשיב ספיקא דשמא הלכה כהרא"ה וסיעתו דס"ל אינו אוסר בחלמון אלא רק בנמצא בחלבון ע"ש ולזה נטה הרב חכ"א כלל כ"ט ס"ק ז' ע"ש אך הרב מנחת יעקב ז"ל כלל ס"ב אות י"ג דחה זה דכל שנמצא על החלמון לא חשיב זה בגדר הספק כלל אלא הוא אסור בודאי כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסייעתם ע"ש והאמת אתו בזה בפרט לדידן שקבלנו הוראת מרן ז"ל דפסק כוותייהו וכמ"ש לעיל:

נ״בוהשתא בנ"ד שנמצא הדם על החלמון ונתערבו כל החלבונים יחד וגם שאר החלמונים נטרפו ונתערבו עם החלבונים שא"א להסירם בפ"ע אע"ג דזה החלמון שנמצא עליו נשאר קיים לבדו שלא נטרף מ"מ הרי החלבונים שהם תערובת לח בלח אסורים דבעינן ששים ואין כאן ששים ולכן גם החלמונים שנטרפו ונתערבו עמהם אסורים כי א"א להסירם ולהבדילם מן החלבונים ולכן הכל אסור:

נ״גמיהו כל זה אנחנו אומרים בנ"ד שברור אצלינו שהדם נמצא בחלמון אבל אי הוה עובדא שאנחנו מסתפקים בזה הדם אם הוא על החלבון או על החלמון אה"ן יש להתיר התערובת ברוב בלבד ולא בעינן ס' וכמ"ש הגאון הש"ך ז"ל בסי' פ"ו ס"ק י"ז ופר"ח שם ס"ק ט"ו ומנחת יעקב כלל ס"ג אות ה' וחכ"א כלל ט"ל אות ח' ועוד שאר אחרונים ז"ל שם ע"ש וזה ברור ונ"ל שזה תלוי לפי ראות עיני המורה אם יראה בביצים אלו שהם שבורות תוך הקערה שהדם הנראה על החלמון לא היה מעיקרו על החלמון אלא הוא בא מן החלבון שהושלך עליו בעת ששברו הביצים בתוך הקערה אה"ן חשיב זה בגדר הספק:

נ״דודע כי בחלמונים עצמם שעדיין לא נטרפו אלא הם קיימי בקערה כל או"א בפ"ע הנה יש להם דין תערובת יבש ביבש ועיין בלבוש סעיף ד' ע"ש אך לענין דין מין במינו עיין להרב פר"ח ז"ל בסי' ס"ו סוף ס"ק יו"ד שכתב בדברי הש"ך והט"ז כאן מבואר דביצה שאסורה משום טפת דם עם ביצים אחרים מקרי מין במינו אך בסי' ק"ז חזרו וכתבו הש"ך והט"ז בפשיטות ביש בה טפת דם חשיב מין בשאינו מינו עם שאר ביצים ודברים סותרין זא"ז והוא בסי' צ"ח ס"ק ז' העלה דביצה שיש בה טפת דם בטיל ברובא מן התורה שאין כח בטיפת דם ליתן טעם בתערובת והוי מין במינו ורק ביצה שיש בה אפרוח לא סגי ברוב אלא בעינן ס' משום דיהבא טעמא בביצים המותרים ע"ש ויש לדבר בענין זה אך אין כאן מקומו להאריך בו:

נ״הוהוי יודע שאם אלו הביצים ידעינן בהו בבירור שהם בני יומן אפשר להקל בתערובת משום ספק אם הלכה כסברת הכלבו שהביאו בבית יוסף דס"ל אפילו היא ביצת יומא אסורה דלא פלוג רבנן או הלכה כסברת מהרש"ל דמתיר בביצה בת יומא ועיין בפר"ח סי' ס"ו ס"ק ז' שהביא מחלוקת זו ע"ש וכל זה אני כותב לפום ריהטא והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

נ״ומה שכתבתי בס"ד לחכמי המדרש הי"ו.

נ״זמה שכתוב אצלי בענין אשה אחת ששברה ביצים תוך הקערה ולא טרפה אותם ונשארה בקערה החלמונים שלמים והיא מצאה דם על חלמון אחד והסירה החלמון שבו הדם שלם ורק החלבון נתערב עם החלבונים הכשרים מפני שהוא רך ומוכרח שיתערב עם החלבונים ואח"כ ערבה הביצים הכשרים עם הגבינה שהיו מבשלים בתוך המחבת על האש ורק החלמונים שנמצא עליו הדם נשאר בקערה לבדו ולא נתערב ובאו לשאל אם נאסר תערובת זו מפני החלבון של ביצה שבה הדם שנתערב עמהם והנה רוב איכא הכא והכא ורק ששים ליכא יורנו המורה ושכמ"ה:

נ״חתשובה כתב מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ס"ו סעי' ב' דם בצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבים עליו אבל חכמים אסרוהו. ועוד כתב בסעי' ג' נמצא עליו קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר והוא שנמצא בחלבון אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה ע"כ נמצא פסק כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם דס"ל דליכא איסורא אלא בנמצא בחלמון ודלא כראבי"ה דס"ל להיפך דהאיסור הוא בנמצא בחלבון. מיהו נראה דאע"ג דפסק שהאיסור הוא בנמצא בחלבון ליכא איסור מן התורה בנמצא קורט דם בחלמון דאין זה נחשב מקום האוסר לכ"ע לאסור התערובת אפי' נתערב חד בתרי מן הדין אא"כ נתפשט הדם מקשר החלבון ונמשך לקשר החלמון. וכמפורש בפוסקים:

נ״טעוד פסק מרן ז"ל בסעי' ד' בצים הטרופות בקערה ונמצא הדם על החלמון של אחד מהם אעפ"י שזורק החלמון שעליו הדם אסורות מפני שמאחר שהם טרופות בקערה החלבון שהוא רך מתערב ביחד והכל אסור. אבל בצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלמון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל אחד ואחד בפ"ע והם מותרים וישאיר אותה שיש בה הדם בקערה עם החלבונים השאר ויזרקם עכ"ל, ודין זה מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ך' סי' כ"ד והעתיק דבריו מרן ז"ל בב"י. והרב שו"ג ז"ל סק"ט כתב על סעי' ד' הנז' הקושיא ידועה דכיון שהוא ז"ל פסק בסעי' שלפני זה כהרי"ף והרמב"ם דס"ל אין דם בצים אסור מן התורה א"כ בנ"ד היכי פסק לחומרא. וציין על הכנה"ג בהגב"י אות ל' שכתב ע"ז ב' ישובים ע"ש:

ס׳והגאון מהרא"וו ז"ל פסק בס"ק ח' כתב על סעי' ד' הנז' כנ"ל לדעת הרי"ף האוסר תערובתן אעי' הוא מדרבנן כמ"ש לא תזלזל וכו' עכ"ל והרב חכמת אדם כלל כ"ט אות ו' אחר שהעתיק דברי מרן ז"ל בסעי' ד' הנז' והביא דעת רמ"א ז"ל ע"ש בהג"ה כתב וז"ל ולפי"ז להסוברים דם בצים מן התורה אפי' אינו יודע אם היה במקום האוסר לא מקרי ספק דרבנן כיון דעיקר האיסור הוא מן התורה. אך כיון דהרבה פוסקים דכל דם בצים אפי' דם ריקום אינו אסור אלא מדרבנן ולכן אם הביצה לבדה או אפי' אם נתערב חד בחד דכל חד וחד לא מקרי תערובת כלל אפי' לא ידעינן אם היה הדם במקום האוסר דהיינו על הקשר אפ"ה אסור דחיישינן לדעת הפוסקים דדם בצים אסור מן התורה. וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וכן אפי' נתערב חד בתרי אם ידעינן שהיה במקום האוסר לכ"ע כגון שנתפשט מקשר חלבון עם קשר החלמון אוסר ג"כ דתערובת בדין כל איסורין דבעינן ששים. אבל אם אינו יודע אם נמצא במקום האוסר לכ"ע הכריעו האחרונים (הט"ז וש"ך ופר"ח) דאע"ג שאנו חוששין לדעת הגאונים ולדעת רא"ה מ"מ לעולם אינו אלא ספק דאם נמצא על החלבון שמא הלכה כהגאונים דמותר. ואם נמצא על החלמון שמא הלכה כהרא"ה דמותר. ולכן אם נתערב חד בתרי או שיודע בבירור שביצת ההיתר גדול יותר משל איסור דאז אפי' היה ודאי אסור. וכאותן פוסקים דאסור מן התורה. מ"מ כיון דנתערב ברוב אין כאן איסור מן התורה בודאי ולכן בזה סמכינן על הפוסקים דס"ל דדם בצים אינו אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן ולקולא ואין חלוק בזה בין אם הם חיים או מבושלים כל שנתערבו ברוב מותר. והמנחת יעקב כתב דבנמצא על החלמון אסור אפי' בתערובת דכיון דהגאונים והרי"ף והרמב"ם אוסרים נחשב דעת רוק"ח ורא"ה ורש"י כיחיד ואינו נכנס בגדר ספק כלל. ואפשר י"ל דבדבר דתלי בסברא ובפי' הש"ס י"ל כדבריו אבל כיון שמחלוקתן תלוי בגירסת הש"ס כמ"ש רוק"ח י"ל שפיר דהוי ספק גמור עכ"ל. וכ"כ הש"ך סוף ס"ק י"ב וז"ל ונ"מ במקום שנהגו לאסור אם נתערב הדם עצמו בתערובת אחר מותר עכ"ל:

ס״אונראה פשוט דיש להשיב על טענה של הרב מנחת יעקב בס"ק י"ג כי הוא טען כנגד הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסיעתם ודאי דהרא"ה ורוק"ח ורש"י חשיב סברא יחידאה וליכא ספיקא כלל. הרואה יראה בכמה מילי בעלמא דעבדינן בכה"ג ספיקא בפלוגתא ומה גם דאזלי בתר סברת הרא"ה כמה גדולי האחרונים והם פר"ח ודכוותיה ואיכא כמה גדולים דעשו ס"ס בענין הבצים הנז' וחד מנייהו הספק הזה לחברו עם ספק אחר:

ס״בוגדולה מזו מצינו לרבינו הכנה"ג ז"ל בסי' ס"ו בהגב"י אות למ"ד שפי' על מרן ז"ל עצמו שעשה ספק בסברא זו דהגאונים וראבי"ה שכתב וז"ל ועוד י"ל דס"ל לרבינו המחבר דבנידון הרא"ש למ"ד דם בצים אסור מדרבנן אף למאי דנקטינן להחמיר כדברי הגאונים דאוסרים דם בחלמון בכל מקום או הלכה כדברי רש"י בשלא בקשר מותר ואת"ל דהלכה כדברי הגאונים דבחלמון אוסר בכל מקום שמא בכאן היה בקשר החלמון וע"י הטירוף נעקר מעל החלבון ונדבק בחלמון. והוא מתהפך שמא מן החלבון ואת"ל מן החלמון שמא אין הלכה כהגאונים דמטרפי בחלמון בכל מקום. וכן מצאתי להרב ב"ח וכו' עכ"ל הרי דן בדעתו של מרן ז"ל דעביד פלוגתא זו דהגאונים וראבי"ה בגדר הספק:

ס״געוד ראיתי להרב עה"ש אשכנזי ז"ל דף י"ח ע"ג וז"ל וטעם קולא זו כן הוא דהא יש ספק אם גם הדם עצמו אסור מן התורה דלירושלמי גם הדם מותר מן התורה וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם וכן כמה מרבותינו סוברים כן ואפי' לאותם שסוברים דהדם אסור מן התורה אינו אלא בדם ריקום בודאי. ואפי' בדם ריקום בודאי מ"מ איסור הביצה לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומן התורה אפי' בודאי איסור חד בתרי בטיל ובכאן יש עוד ספקות שמא גם מדרבנן הביצה מותרת כיון שאינו מקום האוסר לכל הפוסקים כמ"ש. ולכן בתערובת כי האי שיש ספיקות וספיקי ספיקות פשיטא שיש להתיר אא"כ הדם היה גם על הקשר של חלבון ונתפשט חוצה לו וגם על החלמון דאז יש לאסור התערובת אבל בלא זה אין לאסור וכן המנהג פשוט להתיר התערובת כדברי מפרשי הש"ע ואין שום גמגום בזה. ובתערובת חד בחד יש אוסרין (ט"ז סק"ה). ויש מתירין.(ש"ך סק"י) ומנהגי לאסור לעשיר ולהתיר בעני דבאמת לפי הטעמים שנתבארו יש להקל מדינא אלא דבעשיר כיון דבהפסד מועט אין להקל לכתחילה עכ"ל ע"ש:

ס״דועוד יש להוסיף על ספיקות אלו ספק אחד והוא די"א דאין הדם אוסר בביצה התרנגולת דספנא מארעא וכמ"ש הרב מזמור לדוד פארדו ז"ל דף מ"ו ע"ב וז"ל וכ"ש בהצטרף נמי מחלוקת דלעיל אם דם ריקום הוי בחלמון או בחלבון. וא"כ בכל היכא שנמצא משניהם יש לעשות ס"ס ספק אם היא בקשר או חוץ לקשר ואת"ל בקשר שמא אין זה דם ריקום. וגם יש לעשות ספק במ"ש לקמן ס"ז דביצה דספנא מארעא ליכא בהו שום דם דאסור מן התורה וא"כ גם מזה נוכל לעשות ס"ס שמא דספנא מארעא ואת"ל דדכרא דילמא ואע"ג רהך לחודיה לא הוה מהני דרובא רביעי דדכרא נינהו מ"מ לסניף בעלמא מצינן אחשובי עכ"ל. וידוע מ"ש הגאון חק"ל ז"ל דס"ס עדיף מרוב ועל כן ספק זה דדילמא ספנא מארעא הוא ספק גמור ומצינן לצרף עם הספיקות דס"ס:

ס״הומצאתי להרב עה"ש דף י"ז ע"ד שכתב וז"ל דע דיש אומרים דכל חומרות אלו יש לנהוג אפי' בביצה בת יומא דודאי אינו ריקום. מ"מ לא פלוג רבנן (וש"ך סק"ו) אבל מדברי הרשב"א ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל וה"מ דביצה אסורה בביצה דלא ספנא מארעא אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת דכל שלא נולדה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין זה דם ריקום עכ"ל הרי מפורש דכל שודאי אינו דם ריקום אין להחמיר ולאסור הביצה. ודי לאסור הדם בלבד וממילא ה"ה לביצה בת יומא וגם הטור והש"ע פסקו כהרשב"א בסעי' ז' וא"כ למה נחמיר כ"כ בביצה בת יומא וכן מבואר מדברי הלבוש וכו'. ומיהו מצאתי למהרש"ל שכתב ביש"ש ס"ק ד' דלא דמי לספנא מארעא שאינה ראויה לגדל בצים. אבל ביצה הראויה לגדל עשו בת יומא כשאינה בת יומא ע"ש ומ"מ חומרא. יתירה היא ודעתו בשעת הדחק לא הפסיד דכן מבואר להדיא מהתוספות והרא"ש ורוב הפוסקים דכל שאין בו חשש ריקום אין לאסור הביצה כלל כ"כ הפר"ח והכו"פ עכ"ל ועל כן בנידון השאלה שלא היה הדם על הקשר של חלבון ונתפשט גם על החלמון אלא רק היה קורט דם על החלמון בלבד. וגם התערובת היתה על. חד תרי ותלת הנה בזה יש לעשות ס"ס ותלת ספיקי להתיר ואע"ג דבתערובת ראשונה שנתערבו החלבונים הכשרים בחלבון הביצה שהיה בה הדם יש להורות משום חומרא בעלמא להשליך החלבונים וכמ"ש מרץ ז"ל בש"ע ובפרט שהוא הפסד מועט הנה בנידון השאלה בתערובת שהיה שעירב החלבונים והבצים הכשרים בגבינה שהיו מבשלים אותה במחבת יש להתיר הכל משום ס"ס ותלת ספיקי דאיכא למעבד בזה ואע"ג דאיכא ספק שהוא נגד סברת מרן ז"ל הנה קיי"ל דעבדינן ס"ס אפי' בספק שהוא נגד סברת מרן ז"ל וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' מ"ב אות נו"ן דכתב להדיא דכי פשטה הוראה דעבדינן ס"ס אף נגד מרן ז"ל ומור"ם ז"ל ע"ש וכן מנהגנו בגדאד יע"א מעשים בכל יום:

ס״ופש גבן לברר ספק א' הנמצא בנ"ד כי תערובת השנית שהיתה בגבינה היא תערובת מין בשאינו מינו וידוע דתערובת מין בשאינו מינו בעינן ששים ולא סגי לבטל חד בתרין. ונראה דגם בזה אין חשש משום דאמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו וכמ"ש הט"ז בסק"ה במעשה שבאה לפניו באשה אחת שעשתה עיסה שנילושה בבצים ואחר הלישה נמצא בקליפה של ביצה אחת מדם והיו שם בצים הרבה באותו תערובת ופסק הגאון הט"ז דהכל מותר והגם דהכא התערובת בעיסה דהוי מין בשאינו מינו וצריך ששים מן התורה הנה כיון דנתערב עוד בבצים כשרים דהוי מינו אמרינן סלק שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבעלו ובזה התיר הכל ע"ש. וגם הרב בית יאודה יו"ד סי' מ"ב סמך על סברא זו דסלק שאינו מינו וכו' הנז'. והגם דהש"ך ז"ל בסי' צ"ח סק"ח פקפק בזה כתב הגאון מש"ז ז"ל דאפשר לומר דהכא גם הש"ך יודה משום דיש הרבה דעות דס"ל דם בצים דרבנן ע"ש. ומוה"ר בזבחי צדק סי' ס"ו אות י"ד הביא זה וכתב דגם החכ"א סק"ח לא הכשיר אלא בהפ"מ אנן בדידן נ"ל כיון דמרן ז"ל ס"ל הכי ומה גם דנוכל לומר דהכא גם הש"ך יודה וכמ"ש הגאון מש"ז יש להתיר גם בהפסד מועט:

ס״זוכתב עוד שם הגאון מש"ז וחכ"א. מיהו אם נתבטלו החלה הבצים חד בחד פשוט הוא דיכול אח"כ ליתן לתוך העיסה לכל הדעות דכל שלתבטל תחלה חב"ח ומותר הוא במינו אף שנותן אח"כ לאינו מינו לא נאסר כמ"ש רמ"א בסי' ק"ט ביבש ביבש שנודע דמותר לבשל אח"כ ברוטב וכו' ע"ש וכתב ע"ז בזבחי צדק הנז' דהגם דאנן לא ס"ל כמור"ם אלא כמרן ז"ל דאסור לבטל כמש"ל סי' ק"ט אות ל"ב. מ"מ כיון דהכא גבי דם שהוא ספק שנמצא במקום האוסרו וגם יש סוברין דדם בצים דרבנן משו"ה מותר עכ"ד:

ס״חוהנה נ"ד הגם דנודע שהדם נמצא על החלמון אין זה חשיב במקום האוסרו כיון דלא נמצא בחלבון ונמשך גם לחלמון. ועוד כתבנו לעיל דיש כמה ספיקות בדבר זה וגם החלבון של ביצה זו שנמצא עליה הדם נתערב במינו עם חלבונים הכשרים שהם תרי ותלת ואח"כ הניחו החלבונים לתוך הגבינה דבזה כתבו המש"ז וחכ"א דשרי לכל הדעות. והנה על הקוש' שהק' הש"ך ז"ל בסי' צ"ח סק"ח בדין זה דאמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו ונשאר מינו רבה עליו ומבטלו. כתב הגאון כנפי יונה דף ע"ד עמוד ד' לא ידעתי מה עלתה לפניהם (רש"ל והש"ך) דקשה להם בזה הדין מאחר שכן פסקו בש"ס אליבא דר"י, ואי משום דקשה להו שאין הנידון דומה לראיה, דשם הוא בהיפך וכו' אבל בזה שכבר נתבטל במינו ונעשה כולו היתר היאך יחזור לאיסורו מחמת הרגשת אותו הטעם שהוא מותר בפ"ע וכמ"ש הט"ז וכו' ע"ש:

ס״טוהרב נחל אשכול כתב המחוור הוא מ"ש כו"פ ז"ל טעם היוצא מן האיסור להיתר אינו מינו ונרגש אינו נכנס בהיתר אלא נכנס עמו גם טעם ההיתר ורוב הטעם מיותר ומיעוטו מאיסור ונתבטל תמיד בטעם מין במינו של ההיתר ומה שמרגיש מן ההיתר מרגיש עכ"ל:

ע׳למע' מו"ר ועט"ר הרה"ג כמהר"ר רי"ח טוב נר"ו.

ע״אמ"ש רו"מ כת"ר נר"ו בתשו' הרמתה בשם השו"ג ז"ל וז"ל הקושיא גלויה וכו' אנן בעניותין לא ידענא מאי קושיא גלויה איכא מסעי' ג' והיכן מצא דס"ל דדם בצים לאו דאורייתא הא אדרבא איפכא חזינן דמרן ז"ל בסי' ב' קרי בחיל דדם בצים שהוא מרקום האפרוח חייבים עליו מה"ת וכיון שבסעי' ג' פסק כהגאונים ז"ל דרקום האפרוח הוא מהחלמון א"כ נמצא דדם הנמצא בחלמון הוא אסור מה"ת ושפיר פסק בסעי' ד' דאוסר תערובתו וכ"כ הש"ך סק"ג וז"ל ויתבאר בסמוך במה יוודע אם הוא רקום האפרוח עכ"ל. והיינו אמ"ש בסעי' ג' וכ"כ השפ"ד וז"ל ור"ל בסעי' ג' ור"ל דעל החלמון הוי דם רקום להגאונים עכ"ל וכן שמיע להו להאחרונים ז"ל דכך סברת מרן ז"ל דדם הנמצא בחלמון בכ"מ שהוא הוי דם רקום ואסור מה"ת. ט"ז סק"א ומש"ז שם פר"ח סק"ו לדעת מרן ז"ל חכ"א כלל כ"ט אות ד'. כריתי סק"ב, ומה שציין השו"ג ז"ל על הכנה"ג הגב"י אות ל' שעמד בזה הנה הרואה יראה בהכנה"ג שם שלא עמד ע"ז רק אקוש' אחריתי מ"ש הב"י ז"ל וז"ל אבל לדברי הסוברים דליכא בדם בצים איסור דאורייתא הוו"ל ס' דרבנן ולקולא וכו' יע"ש:

ע״בומה שהתיר רו"מ כת"ר נר"ו בנידון השאלה מטעם ס"ס וג' ספי' וכו' משום דעבדינן ס"ס אפי' נגד מרן ז"ל. נלע"ד דלא דמי דכוותא היכא דמרן ז"ל פסק לאסור כדעת האוסרים דאז בהצטרף עוד ספקא להתיר עבדינן ס"ס דאמרינן דגם מרן ז"ל מודה בזה דהיכא דאיכא עוד ס' א' להתיר שרי ועיין ד"מ חיו"ד ח"ג סי' ב' הביאו מו"ר ז"ל בדיני ס"ס אות קנ"ח ע"ש. משא"כ הכא בנ"ד דחזינן למרן ז"ל בסעי' ד' דאסר אפי' היכא דאיכא ס"ס היאך אנן ניקום ונעביד ס"ס להתיר היפך דעת מרן ז"ל. ומה שמצינו להכנה"ג הגב"י ז"ל אות ל' דעבד ס"ס כה"ג אמר"ן ז"ל וכמ"ש בשמו רו"מ כת"ר נר"ו היינו לסברת האומרים דדם בצים אסור מדרבנן אבל לסברת מרן ז"ל גופיה דדם בצים אסור מדאורייתא לא שפר קדם מרן ז"ל להתיר משום ס"ס והטעם נ"ל דכיון דחזינן ליה לדם בחלמון וקיי"ל כס' הגאונים ז"ל דלכ"ע שהוא בחלמון אסור מדאורייתא אמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ נמצא בנידון השאלה לפ"ד מרן ז"ל צריך לאסור ולא עוד אלא להשו"ג ז"ל איהו גופיה כתב אח"ז באות י"ג דהעיקר כדעת מרן ז"ל דדם הנמצא בחלמון בכ"מ שהוא הוי דם רקום ואוסר תערובתו אח"כ יש ס"א בצים ע"ש והביאו הזכ"ל ח"א חיו"ד במע' ב' עי"ש. ואפי' לדעת רמ"א ז"ל שהתיר היינו דווקא היכא דלא חזינן ליה להדם על החלמון אלא על הקליפה או שנטרפה הביצה ולא ידעינן היכא הוי הדם על החלבון או על החלמון אבל היכא דידעינן דהוה הדם על החלמון לא התיר רמ"א ז"ל כמבו' בתו"ח כלל ס"ב. וכ"כ הט"ז סק"ה והמש"ז שם וכנה"ג הגב"י אות ל"ד לדעת רמ"א ז"ל עי"ש. ועי' להער"ה ז"ל שם אות ה' מ"ש משם הרב חסדי דויד ז"ל דבחלמון יש לאסור בכל ענין והסכים עמו וכתב שכן עיקר ומוכח מדבריו ז"ל דאפי' בהפ"מ נמי יש לאסור מדכתב דבחלבון סמכינן על הגאונים להקל בשעת הדחק או בהפ"מ משמע דלדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר לדידיה אם נמצא בחלמון אפי' בהפ"מ נמי יש לאסור:

ע״גהנה על אשר כתבתם לא יש לי פנאי להשיב להם בארוכה ורק בקיצור אכתוב למעלתכם כי מחמת המהירות אשר מהרתם להשיב לא עיינתם היטב בדברי כי אני כתבתי שמבואר בפוסקים דאותם הפוסקים דאזלי בתר סברת הגאונים דאיסור הדם הוא בחלמון אבל בחלבון מותר דלא כראבי"ה ז"ל הם שתי כתות הא' ס"ל כל שנמצא דם בחלמון חשיב נמצא במקום האוסר שהוא אסור מן התורה וכת הב' סוברים אפי' נמצא דם בחלמון אינו אסור מן התורה אא"כ נתפשט הדם מקשר החלבון ונמשך לקשר החלמון וכמפורש בתחלת דברי בסוף ד"ה תשו' וכו' ועל כן ס' מרן ז"ל לא נודע לנו אם הוא מכת הא' או מכת הב' הנז' דאפשר לומר ס"ל ככת הב' ומ"ש בסעי' ג' אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה היינו אם נמצא בחלמון בלבד אז הביצה אסורה מדרבנן דווקא ואם נתפשט הדם מן החלבון ונמשך לחלמון אז הביצה אסורה מן התורה. ומ"ש בסעי' ד' בצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון של א' מהם דזורק החלמון לבדו וגם כל החלבונים שנתערבו אין כאן איסור של תורה אלא איסור דרבנן וזורק מדרבנן. ועל כן כתבתי שיש ספק בדעת מרן ז"ל בכה"ג שלא נמצא דם אלא בחלמון ולא נמשך אליו מן החלבון די"ל דס"ל אינו אסור מן התורה ואמרתי בכה"ג דאיכא ביטול חד בתרי לא אסר מרן ז"ל כל החלבונים אלא בתערובת ראשונה אבל אם חזרו ונתערבו בגבינה דאיכא הפ"מ יש להקל ודמי זה למ"ש ד"מ ז"ל בהלכות פסח סעי' י"ד וז"ל ומכל זה נ"ל להקל אם לקחי מאותו תבשיל שנמצא בו הגרעין ונתערב בתבשיל אחר דאין לאסור התבשיל וכעין שהרוקח התיר התבשיל שבשלו במים שהיו בכלי שנמצא בו חמץ וכמו שמקילין בעיסה אם נמצא חטה במצה אחת וכן מקילין בשאר איסורין שנתערב שאינו אם חזר ונתערב כדאי' בפ' התערובות ע"ש:

ע״דאמנם אנחנו לא סמכנו להתיר תערובת השנית של הגבינה אלא ע"י ס"ס גמור שעשינו והוא ס' אם הלכה כהגאונים דהאיסור הוא בחלבון ואת"ל הלכה כהגאונים שמא זו הביצה ספנא מארעא שכתב הרשב"א ז"ל דכל שלא נולדה מהזכר אינה מגדלת אפרוח ואין הדם הנמצא בה הוא דם רקום וס"ס זה הוא מתהפך:

ע״הואשר טענתם על הס"ס שעשיתי ממ"ש הרב דבר משם חי"ד ח"ג סי' ב' הא דעבדינן ס"ס נגד מרן ז"ל היינו דווקא היכא דמרן ז"ל פסק לאסור כדעת האוסרים דאם בהצטרף עוד ספק אחד להתיר עבדינן ס"ס דאמרינן דגם מרן ז"ל מודה בזה בהיכא דאיכא עוד ספק א' להתיר דשרי ע"ש. אכן בנ"ד דחזינן למרן ז"ל בסעי' ד' דאסר אפי' איכא ס"ס היאך אנן ניקום ונעביד ס"ס להתיר הפך דעת מרן ז"ל ע"כ דבריכם:

ע״וותמהתי מאד על מעלתכם הלא ספק השני אשר עשינו בנ"ד הוא שמא זו הביצה בעלת הדם היא ספנא מארעא ואין הדם הנמצא בה הוא דם ריקום. והיכא ראיתם בסעי' ד' שפסק מרן ז"ל לאסור אלא בדאיכא ס"ס זה והוא י"ל דין זה כסעי' ד' איירי בהיכא דברור דאלו הבצים נולדו מן הזכר וכגון שנולדו אצלם בבית והיה אצלם תרנגולים זכרים ונקבות ביחד וליכא בזה ס"ס דשמא ספנא מארעא כי זה הספק יהיה אם קנו אותם מן השוק:

ע״זוהנה באמת ס"ס שעשינו הוא ס"ס גמור וכבר עשה אותו מהרד"ף ז"ל במזמור לדויד כאשר ציינתי עליו בדברי ובאמת הגם דרוב בצים נולדים מהזכר הנה ברור דעבדינן ספק מן המיעוט וכדמפורש בחק"ל ז"ל ושאר פוסקים. וכיוצא בזה הס"ס שעשינו הביא הרב השו"ג ז"ל באוהל יוסף סי' ל' בשם רבו הרב ב"ד ז"ל שכתב וכן פסק מורי הרב ז"ל בב"ד סי' ו' על חסרה המרה בעוף וקודם טעימת הכבד נאבד והלך לו אמר מר שיש להתירו מטעם ס"ס ס' אם הלכה כדעת האוסרים דחסרה המרה או כדעת המתירים ואת"ל כדעת האוסרים שמא אם היו טועמים הכבד היה בו טעם מר וכו' אע"ג דסתם לן מרן ז"ל כדעת האוסרים וכ"ע ס"ל הכי אפי"ה מידי ספי' לא יצא היכא דאירע עוד ספק אחר לעשותו ס"ס וכו' עכ"ל. והתם הרוב אין טעם מרה בכבד. ועוד הביא שם ס"ס כזה בשם הרדב"ז ז"ל ע"ש ועוד נמצא ס"ס כזה בספרי הפוס' ואין צורך לפרטם כאן:

ע״חעוד ראיתי בדבריכם שזכר דברי הרב ד"מ שהובאו בזבחי צדק שתלה טעם הדבר לעשות ס"ס הפך סברת מרן ז"ל היינו בהיכא דספק הב' לא גילה מרן ז"ל דעתו בו דעל כן י"ל גם היה מודה להתיר בהיכא דאיכא ספק זה מצורף עם הס' הראשון. הנה טעם זה אינו עיקר אלא העיקר הוא כמ"ש הרב מהרד"ח ז"ל בספרו נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ג בהיתר העגלות ההולכים מדמשק לבירות ומושכים אותם בהמות שהם כלאים והתירו אותם בב"ד הגדול שבירושלים והרב מהרד"ח עמהם מטעם ס"ס דהוה ספק הא' הפך סברת מרן ז"ל בש"ע וכתב שם בדף קי"ד ע"א הגם דהספק הא' שכתבנו הוי נגד פסק מרן ז"ל הכי אזלא סוגיין דעלמא להתיר בס"ס אף דהספק הא' הוא נגד פסק מרן ז"ל כמ"ש מורי הגאון מרן אב"א ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' קכ"ז דקבלת דעת מרן ז"ל לא הוי כודאי אלא מתורת ספק ע"ש עכ"ל:

ע״טועוד כתב שם בדף קי"ד ע"ב וז"ל ואין לחוש דהקבלה משוי לדעת מרן כודאי ואינו נכנס בסוג ספק דהא לאו מילתא היא דלא יהא הקבלה הנז' חמור מספקא דאורייתא דאזלינן לחומרא מדאורייתא ואפי' להסוברים מדבריהם הוי איסור כודאי ואפי"ה מצטרף עם ספק אחר לעשותו ס"ס להתיר דעכ"פ אף דנקטינן ספיקו לאיסור כודאי איסור אפ"ה מידי ספק לא נפיק להצטרף עם ספק אתר ולהתיר בס"ס כמו ספק דאורייתא ומקרי ספק. זהו יסוד מיוסד ומקובל אל השכל דאין צד להחמיר בקבלת דעתו של מרן אפי' בא"י יותר מספק תורה ולזה הסכימו כל הפוס' הנז' דעבדינן ס"ס עם ספק נגד פסק מרן ז"ל רובא דאיתיה קמן כמדובר. הגם דראיתי להרב כנה"ג ביו"ד סי' ק"ח בהגב"י ס"ב שכתב אנן דנהגינן כמרן ז"ל דבריו הם דין תורה ושוב אין לעשות ס"ס יעו"ש דמשמע דהיינו איסור. אהמחי"ר לו יהא דהוי איסור תורה היינו ודאי מדין איסור הספיקות דהוי דאורייתא דלא יוכל להכחיש דפליגי הפוסקים ואיכא מתירין דאי לאו הכי ליכא ספיקא וכיון שכן תפסינן כדעת מרן כדין כל ספיקא דאורייתא והרי בכל ספק דאורייתא מתירין ואין ספק דמהאי טעמא חזר הרב הכנה"ג והורה להתיר בס"ס נגד מרן ז"ל וכמ"ש בסי' מ"ב ובתשו' בדין חסרה המרה עכ"ל הרב מהרד"ח בנדיב לב ע"ש ודבריו טובים ונכוחים בזה:

פ׳והנה הגם כי מן הטעם שהסביר מהרד"ח ז"ל הנז' בענין הס"ס שהוא נגד מרן ז"ל יש לדון אפי' אם ב' הספיקות הם נגד מרן ז"ל כל שהם בענינים חלוקים יש לעשות בהם ס"ס ויש לנו להרחיב עדיין הדבור בענין זה בהיכא דשני הספיקות הם נגד מרן ז"ל הנה בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה יען כי בנ"ד הס' הב' של ספנא מארעא אינו נגד סברת מרן ז"ל והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

פ״אלכלכתה יע"א

פ״באשר שאלתם על גבינה שיש בה תולעים וכו' הנה מרן ז"ל ביו"ד סי' פ"ד סעי' ט"ז כתב תולעים הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים או בגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו. ויש מי שאוסר התולעים המתהווים אחר שחיטה וכו' וכתב מור"ם בהג"ה ונהגו להקל כסברא הא' עוד נוהגין בתולעים של גבינה לאכלן אעפ"י שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרים אותה עכ"ל ובס' הבהיר זבחי צדק ח"א סי' פ"ד ס"ק רכ"ג כתב על דין זה של תולעים הגדלים בבשר אחר שחיטה או על הגבינה דאמר הש"ע שהם מותרים כל זמן שלא פירשו. הנה בזה יש מחלוקת גדולה דראבי"ה ז"ל ס"ל שאם פירשו לגמרי מותר, ורשב"ש ז"ל ס"ל שאם פירשו לגמרי אסור. אבל אם פירש על גב הגבינה מותר והרשב"א ז"ל ס"ל אף אם פירשו ע"ג הגבינה אסורים ודעת מרן ז"ל יש להסתפק בו וכו' ולענין הלכה הרב פרי חדש האריך בזה והחמיר מאד וס"ל דלא כראבי"ה ז"ל וגם הרב פרי תואר ז"ל הסכים כהפר"ח ז"ל לאסור וסבר כהרב פר"ח דגם אם פירש התולע ע"ג הגבינה אסור מספק ואנחנו פה עירנו בגדאד יע"א נוהגין כהרב פר"ח וכסברת הרשב"א ז"ל דאם ראו תולעים בגבינה מרעישים העולם ואוסרים אותם וא"כ פה עירנו בגדאד בין בבשר בין בדגים בין בגבינה אם פירשו על גביהן דכלי אסור דנהגו כהרשב"א ז"ל וכדעת הרב פר"ח ז"ל ואין לשנות:

פ״גומיהו חזות קשה הוגד לנו דבעירנו בגדאד מחמירים ביותר בזה דאף אם ראו תולעים בתוך חתיכת הגבינה והתולעים אינם נראין מבחוץ אלא כשישברו הגבינה יצאו מהם תולעים אוסרים אותה ג"כ ולא ידענו למה כ"כ מחמירים. ואין אנחנו תמהין לומר דהיה להם להתיר לאכול ח"ו התולעים של הגבינה בעין דהאמת ודאי הוא דאסור לאכול התולע שנמצא בתוך הגבינה וצריך לזרקו משום בל תשקצו דמאיסי נינהו אך תמיהתנו על המנהג שנהגו כשרואין תולעים בתוך הגבינה אוסרין חתיכת הגבינה ההיא לגמרי. ולזאת אנחנו תמהין למה תאסור הגבינה דאם בעת שמשבר אותה רואה תולעים ודאי זורק התולעים ולא יאכלם משום דלא תשקצו. ואם חוששין פן חתיכה מן הגבינה שמכנים לפיו ואוכל אותה יש בה תולע בתוכה ואינו נראה מבחוץ מה בכך דה"ז מותר לכ"ע דליכא בל תשקצו אלא באוכל תולע בעין להדיא וסו"ד כתב ליישב המנהג שנהגו לאסור גם בכה"ג היינו משום דאיסור תולעים חמור מאד דעל כל תולע שפירש חייב חמש מלקיות או שש והגבינה מסורה על הרוב ביד עמי הארצות שרוב החנוונים פה הם עמי ארצות ואפי' מקרא אינם יודעים ומשו"ה ראו להחמיר עליהם ואסרו להם חתיכת הגבינה כולה אעפ"י שהתולעים נמצאו בה בפנים ואין נראין מבחוץ עכ"ד:

פ״דואני אומר בס"ד כיון דמנהג זה שנהגו פה עירנו בגדאד בגבינה הוא מנהג ברור וידוע מזמן קדמון שכן יורו המורים בדבר זה בדור אחר דור אמרינן דודאי דהחמירו בזה משום גדר וסייג ועל כן ודאי אין לשנות ובסה"ק רב פעלים ח"ב ביו"ד סי' כ"ג כתבתי שהרב כפי אהרן דף כ"ז הביא מדברי הרשב"א ז"ל שכתב אם נהגו איסור ואין אדם יודע אם הוא מחמת טעות או מחמת גדר וסייג אין להתיר להם ע"י שאלה ואין היתר אא"כ ידעינן בבירור שנהגו בטעות, וכתב עוד דהטור ז"ל ורש"ל ודמש"א ג"כ אזלי בשיטה זו דמנהג בסתם תלינן בגדר וסייג. ועוד הביא חולקים ע"ז דעת הרמב"ם ומהריק"ו וב"י דס"ל כל שהוא בסתמא אמרינן מנהג בטעות הוא ומבטלינן ליה עי"ש. והנה עינא דשפיר חזי אע"ג דאיכא פלוגתא בהיכא דלא ידעינן בבירור משום גדר וסייג ע"כ בנידון דידן כ"ע מודו דלא תלינן בטעות אלא בגדר וסייג יען כי זה המנהג אינו מסור ביד בעלי בתים והמון העם אלא הוא יוצא בתורת הוראה מן חכמי העיר וביהמ"ד שמביאים לפניהם הגבינה שמצאו בה התולעים כדי לשאל עליה והם מורין להם להחמיר ולאסור ובודאי לא תלינן חכמי העיר בטעות לומר שלא ידעו ולא ראו מה שכתוב בש"ע בדברי מרן ז"ל ובדברי מור"ם ובפוסקים החונים עליהם ולכן אית לן למימר שידעו כל זאת והחמירו משום לעשות גדר וסייג בעון התולעים שהוא איסורו חמור מאד שכל תולע שפירש חייב עליו כמה מלקיות ולא עוד אלא שאיסור התולעים הוא דבר המצוי הרבה. צא וראה מ"ש הרב בעל פר"ח ז"ל תוכחת מוסר לחכמי הדור שיהיו מזהירין את העם בדיני התולעים על כן שורת הדין מחייבת דאין להקל במנהג דאיסור שנהגו בזה:

פ״הועוד נמי בזה"ז לפי טבען של בני אדם אנו רואין דמאיסי להו דהתולעים בכל גוונא וא"כ לא פלטי מאיסור של בל תשקצו בכל אופן שיהיה והוא דכתבתי בס"ד בסה"ק בן איש חי שנה שניה בפרשת נשא אות ג' אעפ"י שאמרנו תולעים שבמים שבכלים ושבבור שהם מוכנסין שלא פירשו מותרים מן התורה מ"מ אסורים מדרבנן משום בל תשקצו אם בולעם לבדם דהיינו שיכניס ראשו לבור או לכלי ויבלע התולע בפיו מן המים אבל אם בולען עם המים ביחד אין בזה משום בל תשקצו דאינו נמאס בעיניו כיון שאינו בולע התולע בפ"ע אלא יורד לתוך פיו עם המשקין. ומיהו אם באמת מאיסי ליה אפי' שבולען עם המשקה. יש בה איסור משום בל תשקצו ע"כ לפי"ז גם האוכל חתיכת גבינה ויודע שיש בתוכה תולע קטן אעפ"י שאינו אוכלו בפ"ע אלא אוכלו עם הגבינה ביחד ואינו רואהו אפי' אם מאיס ליה יש בזה משום בל תשקצו ולפי הנראה בטבען של בני אדם בזה"ז שגם נמאסים בכה"ג:

פ״ווהנה נודע דאנשי כלכתה ואנשי במבי ואנשי סנגפור ורנגון כלהו גרירי בתר מנהג בגדאד יע"א מפני שהם או אבותם או אבות אבותם כלם הם מאנשי בגדאד יע"א צא ולמד ממנהג ניקור הבשר שהובא בס' כפי אהרן ולכן כמו שפה בגדאד נהגו איסור בגבינה שאין התולעים נראין בה מבחוץ אלא רק בפנים כן חייבים באותם המקומות לנהוג איסור גם בזה:

פ״זואשר שאלתם על תאנים רגא"וו שהם כבושים ביחד בתוך העור ע"י קמח שעורים שנותנים על התאנים כלם ומסדרים אותם תוך החמת של העור זה על זה ומפזרין עליהם קמח שעורים שאמר להם ת"ח א' שזה נקרא חמץ נוקשה דאסור מדרבנן וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן ביה לקולא על כן מותר לאכלן בפסח עם קמח השעורים שדבוק בו כדי לקיים מצות ושמחת בחגיך שהיא מדאורייתא עכ"ד. הנה אוי ואבוי על דברים אלו שאפי' תינוקות של בית רבן ימלאו פיהם שחוק על דברים בדוים האלה ואין צורך לפרש עוקצם ומרירותם של דברים אלו ולהתיר אפי' ספק דרבנן בשביל שהמאכל ערב לו לקיים מצות ושמחת בחגיך ומה ענין ושמחת בחגיך עם ענין זה לאכול מאכל הערב לו אין בדברים אלו אלא רק שחוק וקלות ראש ח"ו בהלכות תורתנו הקדושה ולא אאמין שיהא ת"ח מוציא מפיו דברים אלו ורק יתכן שהשומע לא הבין כוונתו:

פ״חובעיקר הדין של התאנים הנכבשים בקמח שעורים אשר שאלתם הנה דגם כי דבש התאנים הוא מי פירות וקיי"ל אין מי פירות מחמצין את הדגן. עכ"ז יש לאסור מצד הקמח הדבוק בהם כי הכובשן הוא גוי ומביא קמח מן הנטחן ע"י גוי ואין זה שמור דאולי באה עליו מים. זאת ועוד אחרת גדולה מזו כי המסדר את התאנים זע"ז בתוך העור בעודם רטובים ונדבק דבש התאנים בידיו ולכן הוא טובל ידו במים בעת עסקו בסידורם כמה פעמים ונמצא זה הקמח שנתלחלח מן המים שבידיו כשהוא עוסק בו וחוץ מזה יש לחוש חששה קרובה שזה הפועל כשהוא עוסק במלאכה זו של סידור התאנים בעור הוא אוכל ושותה במקומו ויש לחוש שנפל פירור קטן פת של סעודתו על התאנים ונדבק והוא אינו ניכר מרוב קוטנו והרי חמץ בעין שאוכל בתוך הפסח עם התאנים גם יפול מים מן שתייתו בסעודתו על התאנים והקמח ומחמיץ הקמח וחששות אלו חשו להם חכמים בהלכות הפסח:

פ״טודע כי חמץ נוקשה שכתב מרן ז"ל בסי' תמ"ז סעי' י"ב וז"ל חמץ נוקשה אפי' בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח יש בזה כמה דעות בפוסקים. י"א שיש שני מיני חמץ נוקשה וי"א שיש תלת מיני חמץ נוקשה. גם יש אומרים חמץ נוקשה שהוא ראוי לאכילה אסור מן התורה בפסח ולכן אם עבר עליו הפסח אסור גם בהנאה אבל חמץ נוקשה דאינו ראוי לאכילה לבדו אינו אסור בתוך הפסח אלא מדרבנן ולכן אחר הפסח אינו אסור אלא באכילה ומותר בהנאה למכרו לגוי. ויש עוד חלוקי דינים בענין זה ואין צורך לנו לפרשם כאן:

צ׳אשר על כן אלו התאנים שמשימין עליהם קמח שעורים כשכובשין אותם בתוך העור אסור לאכלם בפסח והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

צ״אבענין פת של גוים.

צ״בכתב מהריק"ש ז"ל בי"ד סי' קי"ב המושלים שנותנים בכל יום פת למשרתים או לרופאים ישראלים ה"ז כפת פלטר ולא חשיב פת של בעה"ב ע"ש וכתב על זה הרב פר"ח ז"ל שיפה כתב מפני שמסתמא אדעתא דידהו קעביד ומה לו למכור או ליתן במתנה או להאכיל לפועלים הכל דינו כפלטר ע"ש והגם כי הרב הכנה"ג בהגה"ט אות ב' ובתשובותיו סי' קנ"ב אוסר מ"מ רבים הם דאזלי בתר סברת הרב מהריק"ש ז"ל וגם פר"ח וסולת למנחה ובית לחם יאודה והגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה אות וא"ו ע"ש ולכן ראוי להורות היתר בזה והמחיר יחמיר לעצמו ותבא עליו ברכה:

צ״גודע כי הרב מהריק"ש ז"ל ודעמיה לא התירו אלא בהיכא דנותנים הפת בידו לעשות בו מה שלבו חפץ לאכלו או שלא לאכלו למכרו או ליתנו כי דבר זה הוא חק עליהם ליתן בכל יום פת קצוב למשרתים שלהם והלוקחים עושים בו מה שלבם חפץ אבל אם אחד בא אורח לביתם ומביאים פת לפניו בתורת סעודה לכבודו לסעוד אצלם בביתם אע"פ שהם אפו את הפת לכבודו דוקא שהם כבר סעדו ואין צריך להם פת לסעוד לעצמם ורק אפו אותו לכבודו והביאו לפניו הפת לסעוד בו כדרך האורח המכבד אותו בעה"ב לסעוד אצלו שהנשאר מן הסעודה יטלוהו אותו אח"כ מלפניו ויהיה להם לצרכם ה"ז אסור דאין לומר בזה כיון דבמתנה נותנים לו ה"ז כמכר דהא גזירת חז"ל בפת של גוים כל גזרתם היתה על אורח המתארח אצלם וכל אורח אוכל בחינם. ולכן בכה"ג אע"פ שאפו הפת לכבודו ובעבורו אם הם מביאים אותו לפניו בביתם בתורת סעודה וסועד אצלם בסוג אורח שהנשאר מן הסעודה יטלו אותו בני הבית ה"ז אסור ואע"פ שהם אין אוכלים עמו ביחד ואדרבה בזה איכא חשש חתנות וקרוב דעת טפי שכבדוהו כ"כ שאפו ג"כ בשבילו והרב מהריק"ש ז"ל לא התיר כי אם דוקא באותם שנותנים להם הפת לעשות בו מה שלבם חפץ שאין מכבדים אותם בזה הדרך כבוד האורח אלא שמוכרחים ליתן להם הפת כשאר פרס ולהכי קאמר כיון שעשו אותו אדעתא דידהו שרי דמתנה כמכר דמתנה זו היא כמו תורת חוב עליהם:

צ״דועל כן נמצינו למידין מזה כי הישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים ומביאים לפניהם פת לסעוד כדרכם ומנהגם שיכבדו כל אורת הבא אצלם בסעודה שיביאו לפניו אז לא מבעיא אם בני הבית ג"כ לא אכלו עדיין והם אופים בעבורם ג"כ כדי לאכול אלא אפילו אם בעת שבא הישראל אצלם כבר הם אכלו ואין צריכין לסעוד ורק הם אפו מחדש אחר שבא זה האורח לביתם כדי להביא לפניו סעודה גם בכה"ג אסור יען שהם אינם אופין לו הפת לתתו לו להוליכו עמו ולעשות בו מה שלבו חפץ אלא אופין כדי להביאו לפניו בתורת סעודה כדרך המזמן אורח בביתו שמכבדו בסעודה שמביא לפניו ומה שישאר מן הפת ושאר דברים שמביאין לפניו אין הישראל לוקחם לעצמו אלא בעה"ב נוטל מלפניו אח"כ כדרך האורח הסועד אצל בעה"ב וא"כ זה לא שנא מדין אורח המזומן אצל בעה"ב גוי ומביא לו פת לסעוד:

צ״הועוד כי הם אינם מבשלים ב' ככרות כדי צרכו אלא עושים יותר אדעתא דידהו ג"כ לאכול בסעודה שנית וגם כדי שיאכלו הנמצאים שם עוד אורחים גוים הבאים אצלם כי כן דרכם בעת שמביאים אכילה מזמנים כל הנמצאים שם לאכול ופשוט הוא שכל מה שעושה בעה"ב בעבור האורחין שסועדין אצלו כל זה בכלל עושה לבני ביתו ואסור:

צ״ווהנה הרב זכור לאברהם ח"א י"ד אות פ"ה הביא דברי מהריק"ש ז"ל הנז' וכתב וז"ל מכאן היתר ברור לישראל ההולך בדרך ומתאכסן באיזה כפר ועכו"ם בעה"ב אופה לו בוגאג'ה דאין צריך שום הכשר ולא קיסם כלל דמתנה כזביני ואפילו אם לא עשאו בבירור לשם ישראל מסתמא אמדן דעת הוא דבשבילו עשאו כיון דעכשיו עשאו ונתנו מיד ליד ודוק עכ"ל. ונראה ברור דגם זכ"ל לא התיר אלא באופה לו הגוי ונותן לו בתורת מתנה לעשות בה מה שירצה או בעבור צידה לדרך ולא איירי בהיכא שמביא לפניו בתורת סעודה כדרך אורח שסועד אצל בעה"ב שהנשאר נוטלים מלפניו ולוקחים אותו להם וכן הוא משמעות לשונו שכתב וז"ל שנותן מיד ליד ע"ש:

צ״זשאלה מעיר יזד יע"א ממשלת פרס יורינו מורינו ע"ע מיני מתיקה הנעשים מצוקר כמו הנקרא בלשון ערבי בלו"ג או מולב"ם ובאלו שעושים אומני הגוים פה עירנו שנותנים הצוקר בקדרה עם המים ומבשלים אותם ועושין מיני מתיקה מינים ממינים שונים ומי המעינות שבעירנו הכל כאשר לכל הם מותלעים והגוים אין דרכם לסנן המים ומעולם לא שמענו ששום אדם דבר על זה ואוכלים אותם בלי שום חשש ופקפוק באין אומר ואין דברים ועל זה יורינו מורינו מה נעשה והכל מפי ספרים וסופרים בהלכה ללימוד ולמעשה ורציתי לומר שמכאן ואילך יתנו המיני מתיקה עד שיזוב ויסננו אותם וראיתי שא"א ואינם מקבלים ע"כ הוכרחתי לבא אל שעריו הפתוחים לכל שואל ושכמ"ה:

צ״חתשובה הנה זה החכם השואל שהוא מאריה דאתרא דעיר יזד יע"א שאל ממני הצעיר מקודם י"ב שנה מ"מ על אודות הפת של נחתום גוי הנמצא בעירו הנז' שישראל קונים ממנו מפני שאע"פ שיש שם נחתום ישראל אינו מספיק לכל הקהל וגם כי פתו פת קיבר ורוב הקהל אינם קונים ממנו ודא עקא כי המים ההם שלשין בהם את הפת הנז' נמצאים בהם תולעים הרבה והגויים אינם מסננים המים כלל כדת מה לעשות על זה כי ראה בספר ברכות המים בשם הפר"ח שאסר ואנכי הצעיר כתבתי לו כי דין זה של המים המוחזקים בתולעים שלשים בהם הפת כבר אסרו הרב פר"ח ז"ל והביאו דבריו האחרונים ז"ל בית לחם יאודה ס"ק כ"ז וברכות המים ז"ל ועוד שאר אחרונים ז"ל וכן הסכים בזה הגאון שפ"ד ס"ק ח' וכן הסכים הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר ס"ק ג' שכתב וז"ל הראת לדעת דהוראת הרב פר"ח נכונה דכל שיש ודאי תולעים בכי האי גוונא דלשים הפת במים ששואבים מהבור שבהם תולעים לא מיקרי ספק אם פירשו וליכא אלא חד ספיקא אם נימוחו בעריבה ולישה עכ"ל ע"ש על כן אם ודאי יש תולעים אין להתיר בזה ורק לפי דבריך שכתבת כמה סיבות שלא תוכל להפרישם מזה הפת לכן הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ושומר נפשו ירחק מזה הפת והוכח לחכם ויאהבך ע"כ לשוני שכתבתי להחכם השואל הנז' קודם י"ב שנה:

צ״טועתה אבא עיד הפעם לבאר בענין זה ברחבה בס"ד והוא כי הנה מצאתי להרב קול אליהו ז"ל ח"ב בי"ד סי' ב' שכתב נשאלתי על מה סמכו העולם לשתות קאהב"י מן הגוים בלי סנון המים ובפרט במקומות שנמצאים תולעים במים כגון בעה"ק ירושלים תוב"ב ונא אמון יע"א שיש רבוי תולעים במים וגם במה שקונים פת הנחתום כיון שיש לחוש לתולעים שבמים דהנחתום אינו מסנן את המים ע"כ לשון השואל והשיב לו הרב הנז' ועל אודות הקאהב"י של גוים בלי סינון המים וגם הפת של נחתום גוי אשר שאל כת"ר לדעת על מה סמכו העולם נראה לע"ד דיש להתיר מכח ס"ס והוא זה ספק פירשו התולעים בכלי ששאבו בו מים מן הבור ספק לא פירשו דידוע הוא דאין הדבר פשוט דפירשו וכו' ואת"ל דפירשו שמא נימוחו ע"י הבישול כמ"ש הרשב"א בדין פולין ועדשים עבר ובישל תוך י"ב חודש מותר משום ס"ס ספק היו בהם תולעים או לאו ואת"ל שהיו בהם שמא נימוחו יע"ש ואת"ל לא נימוחו שמא ע"י שמתו מרתיחתן נשארו למטה ואין כח בהם לעלות והרי יש כאן ג' ספיקות וכבר הסכימו רוב הפוסקים דבס"ס עבדינן מעשה אפילו לכתחילה משום דכבר נתבשל הקאהב"י:

ק׳תו איכא ספיקא אחרינא שמא הלכתא כמ"ד בריה בטלה בתתק"ס כמ"ש סברות הללו מרן ז"ל בסי' ק'. עוד נראה דכיון דאיסור בריה לא בטלה לא הוי אלא דרבנן הרי כאן ספק בדרבנן ספק נימוחו ספק לא נימוחו וכבר כתב הרב המגיד בפ"ב מה' מאכלות אסורות דין ט"ו לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א שמא נימוח יע"ש וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכו' ע"ש:

100

ק״אוהנה אחר אלף מחילות מכבוד תורתו כל דבריו בזה הם תמוהים תחילה וראש מה שעשה ס"ס ספק אם לא פירשו התולעים בכלי ס' אם נמוחו הנה זה הספק הא' דשמא לא פירשו כבר דחה אותו הגאון פרי מגדים בטוב טעם שהביא בשפ"ד ס"ק ח' דברי הפר"ח אות ל"ג שאסר משום דפירשו בדופני מנא וכתב הגאון ז"ל שם וז"ל ואפילו אם נאמר דפירשו בדופני המנא אין לחוש מ"מ הוה פירשו על הקמת בודאי ואסור ע"ש והגאון חיד"א ז"ל הביא דברי הרב ז"ל הנז' והסכים עליהם דלא מקרי ספק אם פירשו וליכא אלא חדא ספיקא דשמא נמוחו בעריכה ולישה ע"ש:

101

ק״בגם ספק הב' דשמא נמוח ג"כ לא שייך בנידון הב' של הקאהב"י כי בישול דקאהב"י אין שם אלא רק חמום המים ולא דמי לדין הפת שיש עריכה ולישה דיש מקום לומר שמא נתרסק התולע גם עוד לא דמי לדין פולין ועדשים שנתבשלו בלא בדיקה דכתב הרשב"א דיש בהם ספק שמא נימוח התולע דהתם בבישול דאיכא הגסה וכמ"ש מהר"ם מלובלין סי' כ"ז טעם הריסוק הוא מפני שמגיסין הקדרה ע"ש וכן כתב הגאון שיבת ציון סי' כ"ח שהפוסקים המקילין מפני ספק נימוח הוא מיירי שדרך להגיס הקדרה בכף וכדומה על כן אין כל התולעים ואין כל הבישול שוה בזה ע"ש. גם עוד איכא נמי משמוש בידים כשרוחנין אותם ולהכי שפיר אמרינן שמא נתרסקו אבל כאן במים שהם מוחזקים שיש בהם כמה תולעים שלמים שאינם מרוסקים קודם שבישלם עם הקאהב"י ואין כאן לא הגסה ולא משמוש בידים באלו המים שבישלם עם הקאהב"י אין מקום לתלות בבישול זה לומר שמא נמוחו ונתרסקו מאחר דהוחזק זה המים בתולעים שלא נמוחו ועיין פר"ת ז"ל ס"ק כ"א ופוק חזי מה שטען הרב פר"ח בס"ק על דין הט"ז שכתב שמא נימוחו בחום התנור מחמת חום האש וכתב הפר"ח ז"ל על דבר זה אין לו שחר שהתולעת אינו נמוח בתניר אלא נקלה ואסיר וטפי מסתבר למימר שנימוח בעת עריכה ולישה ע"כ ע"ש וא"כ הכא בדין הקאהב"י שהמים היו מוחזקים בתולעים שלמים הנה כאשר בישלם על האש עם הקאהב"י לא יש צד לתלות בזה לומר שמא נימוחו בבישול זה ונמצא בדין זה של הקאהב"י אפילו ספק הב' דשמא נמוח ליתיה:

102

ק״גגם מה שעשה ספק שלישי לומר ואת"ל לא נימוחו שמא ע"י שמתו מרתיחתן נשארו למטה ואין כח בהם לעלות והרי יש כאן ג' ספיקות הנה על ספק זה כבר כתב הרב פר"ח ז"ל שהוא דברים בטלים וכמ"ש בס"ק ל"ג וז"ל גם בזה טועים במה ששותים הקאהב"י של גוים ומה שאומרים שהתולעת יורד למטה הם דברים בטלים ואינם כדאי לסמוך עליהם וכמ"ש בסמוך גבי כשו"ת עכ"ל ע"ש והאמת אתו בזה שאין זה ספק כלל והוא פשוט ואין צורך להאריך בו:

103

ק״דגם מ"ש עוד תו איכא ספיקא אחרינא שמא הלכתא כמ"ד בריה בטלה בתתק"ם וכו' הנה גם בזה יש לתמוה טובא כי הן אמת דאיכא פלוגתא דרבוותא בזה וכאשר פרט אותם הרב ערך השלחן בסי' ק' ס"ק ב' ע"ש ותמצא שיש גדולים המקילין בזה ועיין להרב כו"פ בסי' ק' שהוסיף עוד לברר כמה גדולים עם סברת המקילין ע"ש והגם כי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו פסק כמ"ד אין לבריה ביטול אפילו באלף מ"מ הא כבר כתבו כמה אחרונים ז"ל דעבדינן ס"ס אפילו בהיכא שהספק האחד הוא הפך סברת מרן ז"ל וכמ"ש הרב דבר משה ח"ג יו"ד סי' כ' וכן העלה הרב קול אליהו ז"ל ח"א א"ח סי' וא"ו וכן דעת הרב ערך השלחן וכן דעת הרב שש"א סי' ל"א וכ"כ כתב הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' שפשטה ההוראה דעבדינן ס"ס אפילו הפך מרן ומור"ם ע"ש ואע"פ שהגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' י"א והגאון חק"ל י"ד ח"ב סי' א' וחק"ל מ"ב באה"ע סי' ב' ס"ל דאין לעשות ס"ס כנגד סברת מרן ז"ל מ"מ הכי נקטינן עיקר כדברי הגאון חיד"א ז"ל דעושין ס"ס הפך ס' מרן וכמ"ש בזה במ"א בס"ד:

104

ק״האך עכ"ז יש לתמוה על הרב ז"ל חדא דאפילו אם נאמר שיועיל ספק זה בלחם דיש שם ודאי אלף פעמים כנגד התולעים איך יועיל ספק זה בקאהב"י. דאפשר על הרוב ליכא אלף כנגד התולעים. ועוד תמיהא לי ביותר דספק זה לא יועיל ולא יציל גם בפת דאיכא ודאי במים ובקמח אלף פעמים כנגד התולעים יען דזה לא נאמר אלא בתערובת מין במינו כגון דג טמא בדגים טהורים שאין האיסור ניכר ונודע דאז מהני ביטול אבל בנתערב באינו מינו שהוא ניכר בפ"ע אלא שמחמת קטנותו ותערובתו בדבר עב א"א לבררו ולהפרידו לא שייך בזה דין ביטול דחיישינן שמא יפגע בגופו של איסור ולא ירגיש וכדאיתא בסי' ק"ד סעיף א':

105

ק״ווהנה מפורש שם בדברי מור"ם והש"ך ז"ל דדין זה הוא דוקא בשרצים דחיישינן שמא ישאר כעדשה שהוא שיעור למלקות בשמונה שרצים וכיון דניכר האיסור בפ"ע אלא דא"א לבררו לא שייך כאן בישול כלל ובליכא שיעור למלקות הוא דמותר. אך הט"ז ז"ל בס"ק א' חולק בזה וכתב דאף בכל האיסורים שנתערב יבש בלח שניכר האיסור בפ"ע רק שא"א לברר ויש לחוש שמא האיסור בפ"ע לתוך פיו ה"ז אסור ולא שייך ביטול ע"ש ועיין במנחת כהן דף פ"ו ע"ד שביאר דבריו ע"ש ועיין בפר"ח ס"ק ג' מ"ש בענין זה ועיין מש"ז וחו"ד ז"ל:

106

ק״זוהשתא בנדון התולעים הנז' של המים שנתערבו בפת או בקאהב"י אם לא נתרסקו ועודם בריה שלימה הרי כאן שיעור למלקות כי בבריה שלימה איכא מלקות וכיון דניכר האיסור בפ"ע כי זה תולע וזה קמת ורק מחמת דקות התולעים א"א לבררם ולהפרידם מן הפת שנתערבו בו הנה גם לסברת הרמ"א והש"ך ז"ל ודעמייהו אין כאן דין ביטול כלל וא"כ השתא איך אפשר לומר ס"ס זה שהוא את"ל לא נתרסקו התולעים שמא הלכה כמ"ד בריה בטלה בתתק"ס ואיכא בזה שיעור תתק"ס לבטלה:

107

ק״חגם עוד תמצא להרשב"א ז"ל בתשובה סי' ק"א והביאו מרן ז"ל בב"י סי' ק"ד שכתב דחיישינן שמא התולע עומד בפיו בפ"ע ולא בטל ע"ש ועיין בערך השלחן בסי' פ"ד ס"ק ד' ע"ש ועל כן השתא אם נאמר את"ל שלא נמוח התולע איך תאמר שמא בטל בתתק"ס ודוק היטב:

108

ק״טגם מ"ש הרב ז"ל עוד כיון דאיסור בריה לא בטלה לא הוי אלא דרבנן הרי כאן ספק בדרבנן ספק נמוחו ספק לא נימוחו וכבר כתב הרב המגיד וכו' עכ"ד הנה גם בדברים אלו יש תימה דהן אמת שהעיקר הוא נקטינן בריה לא בטלה הוא מדרבנן וכאשר העלה הט"ז והפר"ח ז"ל ושאר אחרונים ודלא כמי שהוכית להפך מדברי התוספות ז"ל אך מ"מ חז"ל עשו דין זה כדין איסור תורה ולא אזלינן ביה לקולא אלא נקטינן לחומרא כדין שאר איסור תורה ורק אם יש ספק אם היא בריה או לאו בזה אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן אבל אם היא ודאי בריה אלא שיש ספק מצד אחר כגון ספק אם נימוחה או לאו יש לזה דין איסור תורה דאזלינן ביה לחומרא וזה ברור ופשוט ועיין ט"ז ז"ל סי' ק' ס"ק א' ובשאר אחרונים שם מ"ש בזה ועיין ג"כ בש"ך ס' ק"א ס"ק ב' ע"ש. ומה שהביא הרב ז"ל מדברי הרב המגיד ז"ל בפ"ב מה' מ"א הלכה ט"ו התם בלא"ה איירי בהיכא דהספק הוא אי הוה התם בריה או לאו כיון שלא נבדק ולא נודע אם היה שם תולע או לאו. גם בסיום דברי הרב ז"ל שם י"ל עוד ואין פנאי עתה להאריך דליכא בזה נפקותא לדינא ודוק:

109

ק״יאיך שיהיה הנה כל דברי הרב ז"ל הנז' בספיקות הנז' שעשה הם תמוהים ובדין הפת ליכא אלא חד ספק דשמא נימוחו בעריכה ולישה וכמ"ש רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר ובדין הקאהב"י אפילו זה הספק לבדו קשה לאומרו וכאשר ביארתי לעיל ע"ש:

110

קי״אודע כי ראיתי להגאון פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שכתב להגאון בעל חות יאיר ז"ל ע"ד הפרעוש שנאבדה במאכל שאסר בספרו חות יאיר סי' ק"ב לאותו מאכל מטעם דהוי בריה ואפילו באלף לא בטלה וכתב לו הגאון פנים מאירות כי הן אמת הדבר פשוט דהוי בריה אך י"ל כיון שהיא פגומה בעצמה כמו זבובין ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם על כן כיון שהיא פגומה בטלה משום דבטל חשיבותה דהא כתב הרמ"א ז"ל בהגה"ה בסי' ק"ב וז"ל ומיהו דברים החשובים כבריה אם אין פגומים בעצמם וכו' משמע דאם פגומים בעצמם בטלים וכ"כ בדרכי משה בשם או"ה בהדיא וז'"ל דאפילו בריה. בנותן טעם לפגם בעצמן בטלים שפיר ברוב דמאחר. שהאיסור פגום בטל חשיבותם עכ"ל א"כ בנ"ד נמי דהפרעוש שוה לזבובין ויתושין דפגומים בעצמן א"כ בטל חשיבותו דפרעוש ובטלה עכ"ד. ז"ל אך לדינא הסכים דבריה פגומה אינה בטלה ודלא כדמשמע מן רמ"א ז"ל גם שם הביא תשובתו של הגאון חות יאיר ז"ל מה שהשיב לו על זה. והרואה יראה שהגאון ח"י ז"ל הודה לו בזה הדיוק דדייק מדברי רמ"א ואו"ה הנז' אך כתב שמדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שהביאו בש"ע סי' ק"ז שכתב זבוב שנפלה לקדרה אם מכירה זורקה ואם אינו מכירה לא בטלה נראה דהזבוב שהיא עגומה יש לה דין בריה ולא בטלה ומכאן אנו למידין שבבריה אין חלוק שאפילו פגומה אם נתערבה והיא שלימה אסורה בכל שהוא עכ"ד הגאון ח"י ז"ל שם ע"ש:

111

קי״בוראיתי להגאון כתב סופר בי"ד סי' ס"ג שהביא דברי הגאונים פנים מאירות וחות יאיר הנז' והוא עשה פלפול להוכיח דבריה שהיא פגומה לא חשיבה והרי זו בטלה. גם נתחכם לומר שדין זה תלוי בפלוגתא אחריתי דפליגי הראשונים ז"ל דאיכא מ"ד דבטלה בתתק"ס ואיכא דס"ל אפילו באלף לא בטלה ובזה יצא ליישב קושית הגאון פנים מאירות שהקשה ממ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ז תשובת הרשב"א ז"ל בדין הזבוב וכו' דנראה דפגומה אינה בטילה ומדברי רמ"א ז"ל בסי' ק"ג הנז"ל נראה דפגומה בטלה וע"פ פלפולו הנז' ישב הסתירה הנז' וכנז' בד"ק ע"ש:

112

קי״גוהנה אפשר שיבא האדם לידי טעות להמציא מכל הנז"ל צד סעד וסניף של זכות לאותם אוכלי הפת הנז' שנלוש במים המוחזקים בתולעים מפני שהתולעים ההם המה מאוסים ופגומים בעצמן ועל כן גם אם לא נימותו לא תשיבי ובטלי לפ"ד או"ה ודברי רמ"א הנז' כפי הבנתם של הרבנים הנז' ויבא האדם הזה לעשות מזה ספק בפלוגתא ולצרפו עם ספק האחר ויהיה בזה דין ס"ס. אך באמת כל זה אינו ולא ניתן להאמר אפילו בגדר ספק כל דהו ואחר המח"ר מכבוד תורתם של הגאונים ז"ל כי רמ"א ז"ל לא אתא למעוטי בריה הפגומה ומאוסה מעיקרה מצד עצמה כגון זבובין ויתושין ושקצים ורמשים כי אלו הגם דמאיסי מעיקרן שיש להם טעם פגום ומאום אינם בטלים כלל דהכי אסרינהו רחמנא מעיקרן אע"ג דטעמן מאוס לכל ורק רמ"א ז"ל איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא וחתיכת נבילה הר"ל ודבר שבמנין וכיוצא שהם אינם פגומין מעיקרן ועל זה קאמר דאם נסרחו ונפגמו דבטל חשיבותייהו ובטלים וכאשר ביאר דבריו הרב מנתת כהן בס' התערובות ח"א פ"ט דף ע"ג ע"ב ע"ש וכן פירש דבריו הרב פר"ח ז"ל ס"ק א' ע"ש וזה ברור ופשוט וכן הבינו כל האחרונים ז"ל כאשר יראה הרואה. ורק מה שהוסיף הפר"ח ז"ל לומר דשקצים ורמשים וזבובין וכיוצא דמאוס טעמם מצד עצמן מעיקרן אפילו אם הסריחו אח"כ אינם בטילים חלקו עליו בזה כל האחרונים והעלו דגם אלו אם הסריחו אח"כ הרי אלו בטלים ברוב אם נתערבו וכמ"ש הרב פר"ת ומש"ז וחו"ד וערך השלחן ושאר אחרונים וכן העלה הגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ע"א והאריך בזה הרבה כמדתו הטובה ע"ש:

113

קי״דוהנה עד"ז שכתבנו בדברי רמ"א ז"ל מתבארים ג"כ דברי או"ה ז"ל הנז"ל שהביאם בדרכי משה ובזה בטלה קושית הגאון פנים מאירות מן הסתירה שנראה מסי' ק"ז לסי' ק"ג דאין כאן סתירה והכל מודים בזה דבריה שטעמה פגום ומאוס מעיקרו יש לה דין בריה גמורה ולא בטלה:

114

קי״הודע כי מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' ק"ג כתוב בא"ח בשם הרש"ט פולבו איסור שצריך שיעור גדול כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור וכתב על זה מרן ז"ל שבטור א"ח נתבאר שאין דעת רוב הפוסקים כן לא לענין בריה קאמר מרן ז"ל כן אלא רק לענין שאר איסורים שאוסרים במשהו ופסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תמ"ז דנטל"פ מותר בפסח או אפשר דקאי נמי על בריה דפגומה בטעמה שנסרחה אח"כ דאז זו היא ג"כ בטילה וכמ"ש לעיל דפליגי כל האחרונים ז"ל על הפר"ח בזה ודוק:

115

קי״וובאמת כי זה דבר תימה מאד על הגאוניים ז"ל הנז' איך לא נרגשו בכונת דברי או"ה דברי רמ"א ז"ל הנז' ועשו מזה דיוקים להוציא דין מחודש מדבריהם כי הן אמת דלענין דינא שניהם הסכימו דבריה פגומה בטעמה מעיקרא לא בטלה וכדדייק הגאון ח"י מתשו' הרשב"א שפסקה בש"ע סי' ק"ז גבי זבוב וכו' אך עכ"ז נטה דעתם לדייק מדברי או"ה ורמ"א דין מחודש דבריה פגומה בטעמה מעיקרא בטלה גם בלא"ה י"ל דנעלם מהם תשובת הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' מ"ט שכחב להדיא בפשיטות דבריה אע"פ שהיא מאוסה מעיקרא לא בטלה אפילו באלף ע"ש. ויותר תמיהא לי על הגאון כתב סופר הנז' שסמך על דיוק זה דדייק הרב פנים מאירות מדברי רמ"א דפגומה בטלה והוסיף לעשות הוכחות לסברה ובנה על זה בנין וכפי האמור כל זה אינו ואיך לא ראה דברי הפר"ח ז"ל המצוי אצלו גבי שאר אחרונים:

116

קי״זאשר על כן אין לטעות ולעשות איזה סניף של ספק בדברי או"ה ורמ"א הנז' לפי הבנת פנים מאירות ודעמיה וזה ברור ופשוט:

117

קי״חודע דלכאורה אנא עבדא עלה בלבי למעבד עוד ספק אחר בדין הפת של גוים בעה"ק ירושלים תוב"ב שהמים ההם אינם ממעיינות הנובעים אלא הם מכונסים מן מי גשמים שנקבצו שם בבורות והוא שמצאתי להרב ב"ד ז"ל בי"ד סי' כ"ב בדין תולעים הגדלים בפירות בתלוש דבדין הוא כל זמן שלא פירשו עדיין הם מותרים ורק אם פירשו אסורים וכתב על זה הרב ב"ד ז"ל צ"ע אם נאמר בתולעת זה שפירש דהוי בריה דלא בטיל אפילו באלף או נאמר דכיון דמתחילה היה מותר כשהיה בפרי וע"י שפירש נאסר לא תשיב בריה לומר שאינו בטל אפילו באלף דלא חשיב בריה אלא כשאיסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל שמתחילה היו מותרים לית בהו דין בריה וה"נ תולעים הגדלים בתלוש שמתחילה היו מותרים עכ"ל והגאון חיד"א ז"ל במחב"ר סי' פ"ד ס"ק יו"ד הביא דברי הב"ד ז"ל וצידד די"ל דחשיבי בריה אך סיים וצריך להתיישב וציין על הגאון פליתי בסי' ק' ס"ק וא"ו בכריתי והגאון שפ"ד שם:

118

קי״טוהנה הרואה יראה להגאון כריתי שם שדעתו דלא חשיבי המלווי"ן המתהווים בתלוש דין בריה מטעם זה כי היו מותרים קודם שפירשו וכתב לא מצינו בקדמון שחושב לתולעים כאלה בריה זולת הרא"ש בתשובה והוא אזיל לשיטתו דס"ל לא בעינן איסור מתחילת ברייתו ויפה עשה שאוסרין בבריה אבל לדידן דקי"ל כהרשב"א אין כאן מקום איסור וכו' ומ"מ סיים הגאון ז"ל כתבתי זאת כתריס לפני הפרענות שעכ"פ יש התנצלות כי בעוה"ר א"א למיקם ביה ומי האיש אשר יאמר חף אני מפשע הזה בארצות כאלה אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בש"ע ובפוסקים עכ"ד ע"ש:

119

ק״כוא"כ השתא הגם דאין לסמוך על סברה הנז' להקל בבירור עכ"ז כיון דחזינן דמספקא ליה להרב ב"ד ז"ל ועיקר דעת הגאון כו"פ ז"ל נוטה דליכא בזה דין בריה לסברת הרשב"א ודעמיה החולקים על הרא"ש בטעם הנז' על כן השתא אית לן למעבד סברה הנז' בגדר הספק כדי לצרפו עם ספק האחר ולעשות מזה ס"ס בנידון הפת שנלוש במים שהיו בהם תולעים בתלוש כי אלו. התולעים היו מותרים קודם שפירשו ונאמר כך ס' אם תולעים אלו נימוחו ע"י עריכה ולישה ספק לא נימוחו ואת"ל נמוחו שמא הדין הוא כסברת הגאון כריתי ז"ל כיון שהיו התולעים אלו מותרים קודם שפירשו אין להם דין בריה וס"ס זה הוא מתהפך:

120

קכ״אאך אחר הישוב נראה דאין זה כלום מכמה טעמי חדא כי כבר כתב הש"ך ז"ל בכללי הספיקות אות ל"ו דאין לנו עכשיו לבדוק שום ס"ס או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המופרשים כל אחד במקומן או הדומה להם ממש או שיש בלא זה עוד צדדים להתיר וגם זה אחר רוב עיון ע"ש גם הפר"ח ז"ל בכלל ח"י ג"כ כתב שעכשיו אין להתיר משום ספיקות המבודים מן הלב וכו' ע"ש והגם שהגאון כו"פ בקונטריס בית הספק בסופו בדף קס"ג ע"ב בד"ה הש"ך האריך להחמיר וכו' שהביא שם דברי הש"ך ז"ל הנז' וכתב הנה הרב נעל בפנינו שערי ס"ס ונפל ס"ס בבירא ולא ראיתי לרבותינו שמשכו ידם לדון דיני ס"ס וכו' ובזה אין מחמירין כולי האי וסמכינן על דעתינו דעת של תורה ובלבד שתהיה הכונה לש"ש ע"כ ע"ש עכ"ז אין אנחנו כדאין להביא סברה הנז' שנסתפק בה הרב ב"ד ז"ל ודעת הגאון חיד"א ז"ל נוטה יותר להחמיר ולעשות מזה ספק בפני עצמו לצרפו עם הספק האחר להיות בזה דין ס"ס:

121

קכ״בועוד שנית כי אנכי הרואה שסברה זו דחה אותה הגאון חו"ד ז"ל בסי' ק' בביאורים ס"ק ה' ע"ש גם ראיתי להגאון עצי לבונה ז"ל בסי' פ"ד שכתב וז"ל ומ"ש הפליתי בסי' ק' דמילבי"ן לא הוי בריה שלא נאסר מתחילת ברייתו דבעינן פירש אין כן דעת כל הפוסקים ע"כ גם גדולה מזו מצאתי להרב הגדול מהר"י מאי"ו ז"ל בפאת ים מע' הבי"ת אות ל"ח שהביא דברי הב"ד ומחב"ר ז"ל הנז' וכתב אשתמיט מנייהו דברי הר"ן ז"ל בפרק א"ט דף רע"ג גבי הני תמרי דברא שהתליעו דכתב וז"ל ודאמרינן דלבתר י"ב ירחי שתא שרו יש בעלי נפש שהחמירו ואמרו דה"מ לאכלן אבל לבשלן כמות שהן חיישינן שמא ע"י בישול יהיו פורשין ולא בטלי דבריה לא בטלה ע"ש מבוארים דבריו דתולעה הגדל בתלוש ופירשה חשיב בריה ולא בטלה עכ"ל ע"ש וא"כ השתא מאחר שנמצא כן מפורש בדברי הר"ן ז"ל תו לא נשאר קיום לסברה זו כלל ומה שכתב הגאון כו"פ ז"ל לא מצינו בקדמון שחושב לתולעים כאלה בריה זולת הרא"ש בתשובה והוא אזיל לשיטתו וכו' וכנז"ל הנך רואה שנמצא כן בהר"ן ז"ל וידוע כי הר"ן הוא סובר דלא מקרי בריה אא"כ איסורו מתחילת ברייתו וכמ"ש דבריו מרן ז"ל בב"י סי' ק' ע"ש על כן מוכרח לחלק ולומר כחילוק הגאון מחב"ר ז"ל דאין זה ענין לעוף שנתנבל ושור הנסקל וכו' וטעמו ונימוקו עמו והשתא ודאי אין לעשות עוד ספק כסברה זו כלל ודוק היטב:

122

קכ״גשוב ראיתי ג"כ להרב תפארת אדם ז"ל שנזדמן לידי לפי שעה שגם הוא בי"ד סי' י"ב הביא דברי הב"ד והכו"פ הנז' וכתב שדבר זה מפורש בדברי הר"ן ז"ל הנז"ל גם עשה הוכחות מגדולי האחרונים הש"ך והט"ז והפר"ח ז"ל דסברי מרנן דהוי בריה ושוב כתב שהרב אהל יצחק חסיד ז"ל ג"כ כתב ככל מה שכתב והוכיח הוא ז"ל גם הביא דברי הרב גו"ר ז"ל סי' ח"י שכתב בפשיטות דהוי ברוה ונתן ג' טעמים בדבר וחד מנייהו הוא הטעם שכתב רבינו חיד"א ז"ל במח"ב עכ"ד ע"ש ועל כן יפה כתבנו שאין לחשוב זה בגדר הספק כלל ועיקר ובודאי אילו חוו הרב ב"ד והרב כו"פ ז"ל דברי הר"ן ז"ל הנז' לא היו כותבין כן:

123

קכ״דושו"ר בס"ד עוד להגאון חק"ל י"ד ת"א סי' ס"ג שהאריך בזה והוכיח מדברי הר"ן ז"ל והרב המגיד ז"ל וספר החנוך ז"ל דהוי בריה ותמה על הרב ב"ד והרב כו"פ ז"ל והעלה דזה הוא לכ"ע ע"ש:

124

קכ״הועתה אבא לדבר בנידון השואל הבא בשאלה הנז"ל במים המוחזקים בתולעים ועושים בהם מיני מתיקה הנה ספק שמא לא פירשו ליתיה הכא כלל דלפי דבריו של השואל שהמים האלה הם מי מעין שהם נובעין ולא מים תלושים הנקוים בבור מן מי גשמים א"כ אלו אסורים מעיקרם ומתחילתם בעודם בתוך המים קודם שפירשו כי כל תולעים הגדלים בימים ובנחלים ובמים הנובעין חסירין לכ"ע משום שרץ המים ורק תולעים הגדלים בבורות של מים מכונסין שאינו דומה כלל לימים ונחלים שהרי אינם נובעין וגם אינן מושכין אז הדין הוא כל זמן שלא פירשו חוץ לבור דלא מקרי שרץ ומותר וכנז' בסי' פ"ד וא"כ לפי המובן מתוך השאלה שהמים ההם. מי מעיינות דנובעין א"כ ליכא דין פרשו הכא כלל דאסורין הם בכל גוונא:

125

קכ״וואפילו אם יהיו המים ההם של בורות מים מכונסין שאינם נובעין דיש בהם דין פרשו הנה ג"כ ליכא למימר כאן ספק זה דשמא לא פירשו דגם בזה איכא למימר כמ"ש הגאון השפ"ד דודאי פרשו על הקמח והסכים עמו הגאון חיד"א ז"ל וכאשר הבאתי דבריהם לעיל וכן כאן בנדון השאלה הנז' נמי נאמר דודאי פרשו על הצוק"ר:

126

קכ״זאך לא יש כאן כי אם רק ספק אחד דשמא נמוחו התולעים יען כי גם כאן בבישול הסוק"ר במים ההם מגיסין בכף בחוזק בעת בישול הסוק"ר ויש לומר שמא נתרסקו התולעים בהגסה ובישול הנז' ונמצא דין זה שוה לדין הפת הנז"ל על כן גם בזה הנידון אשיב כאשר כתבתי בראשונה קודם י"ב שנה על הפת שאם תוכל להפרישם מן מיני מתיקה הנז' הנה מה טוב ומה נעים ואם לא תוכל להפרישם הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ורק הירא את דבר ה' ושומר נפשו ירחק מאלו המיני מתיקה הנעשים במים ההם. ועכ"פ דע שאם המים ההם שמוחזקים בתולעים הם ממעיינות הנובעין ששם מתהווים בהם התולעים אלו חמירי טפי מן מים המכונסים כי בזה ליכא למימר ספק דשמא לא פירשו לכ"ע ודוק:

127

קכ״חאמנם רואה אני שיש כאן בנידון הזה של המיני מתיקה עוד היתר משא"כ בפת והוא כי הדרך הוא שכל סוק"ר שיש בו פסולת שעושין ממנו מיני מתיקה שיסננו אותו אחר שיתנו בו מים ויבשלוהו וסינון זה עושין כדי להעביר ממנו הפסולת והעכרירות וזה גם הגוים עושין כן בשביל תיקון המלאכה וא"כ מאחר שיסננו אותו אחר תערובת המים הותר בכך אפילו אם יש לחוש שהתולעים דקים ועוברין דרך המסננת עכ"ז נחשב דבר זה בגדר הספק דהשתא י"ל ספק אם עברו התולעים דרך המסננת ספק לא עברו ואת"ל עברו שמא נמוחו בהגסה ובישול וס"ס זה הוא מתהפך מיהו אין דרך לעשות סינון אלא בסוק"ר שיש בו פסולת אבל סוק"ר הנקי מעיקרו אין דרך לסננו:

128

קכ״טוהשתא אם גם בעיר זו של השואל דרכם לסנן הסוקא"ר אחר תערובת המים ההם יש צד היתר מכח ס"ס הנז' מה שלא נמצא כן בפת הנז"ל והנה נמצא כתוב בדברי השאלה בזה"ל ורציתי לומר שמכאן ואילך יתנו המיני מתיקה עד שיזוב ויסננו אותם וראיתי שא"א ואינם מקבלים עכ"ל ודברים אלו הם מגומגמים ואין להם הבנה ולא ידעתי מה כונתו בזה אם רצונו לומר כמו שכתבנו שיסננו הסוקא"ר אחר תערובת המים קודם שיעשו ממנו המיני מתיקה לא משמע כן מדבריו הנז' ואולי נשמטו בדבריו הנז' איזה מילות איך שיהיה הנה דרך הסינון ההוא שכתבנו הוא מצוי ונוהג אצלם נמצא יש כאן צד היתר מכח ס"ס הנז' כל זה כתבתי בנחיצה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

129

ק״לשאלה אשה אחת מלחה הבשר ושהה במליחתו שעה א' ויותר ולא הדיחה אותו ובשלה אותו חצי בישול במחבת עם בצלים ואח"כ בישלה אותו עם אורז ומים וירקות ונזכרה שלא הדיחה והנה בבישול האחרון ודאי יש ששים אך בבישול הראשון שהיה לבדו יש ספק אם היה ששים בבשר כנגד לחלוחית הדם והמלח שהיה עליו כי החתיכה היתה עבה ואינה זוכרת אם היה עליה מלח או כולו נמוח וזב מן הבשר עם הציר באופן שהוא ספק קרוב לודאי שהיה בחתיכה ששים יורינו ושכמ"ה:

130

קל״אתשובה כתב הגאון מור"ם ז"ל בתורת חטאת הלכות מליחה כלל ט"ו אות י"ט וז"ל כתב הר"ן פכ"ד דף תשכ"א ע"א דהמלח שעל הבשר לאחר מליחה מותר ואמר הרמב"ן טעמא משום דמלח שורף ואינו בולע דם אלא נשרף בתוכו מיהו דוקא בדם אמרינן הכי אבל לא בשאר איסורין עכ"ל ואינו כן דעת שאר הפוסקים דא"כ בשר שנמלח ולא הודח למה צריך ששים נגד המלח שעליו כמו שנתבאר לעיל סי' א' אלא ש"מ דהמלח אסור וכן פסק באו"ה כלל י"א דהמלח הוי כמו דם וכן פסק בכלבו עכ"ל:

131

קל״בוראיתי להגאון באר שבע דף ס"ח בחידושי חולין פרק כל הבשר שהביא דברי הר"ן ז"ל והרבה להקשות על זה וסו"ד כתב וז"ל וא"כ למה שכתב כן שהמלח עצמו מותר מטעם לפי שהדם נשרף במלת צריך נגר דיפרקינהו ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה עכ"ל:

132

קל״גשאלה מעיר שנגהי אשה אחת עשתה והניחה על קבר בנה צורת בנה בולטת שהיא צורה שלימה של אדם מראש ועד רגל פנים ואחור אם מותר לה בכך או צריך למחות בה. וכן לשאול הגיעו אי אריך לאחרים לעשות כן לכתחלה:

133

קל״דתשובה מרן ז"ל ביו"ד סי' קמ"א סעי' ד' פסק צורת אדם אסור לעשות ואפי' לנוי אם היא בולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירין בכותל בסמנין מותר לעשותם ויש בזה ב' גרסאות הא' אפי' לנוי. והב' לעכו"ם. וכתב הרב הש"ך ב' הגרסאות אמת דכיון דקפיד קרא אעשיה אין חלוק בין עושה לנוי ובין עושה לעכו"ם דאסור ע"ש. וכתב מרן ז"ל שם בסעי' ז' יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דווקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה ע"ש וכתב ע"ז הרב כסא אליהו שם באות ג' דלא התיר אלא גיף בלא ראש או ראש בלא גוף אבל חסר אבר לא התיר אבל הרב ב"ד ז"ל בסי' ע"ד דף ל"ד ע"א הבין בכוונת הדברים הנז' שגם בחסר אבר מתיר ע"ש ובאמת הדברים מוכרחים כמ"ש הרב כסא אליהו ז"ל דאל"כ הוו"ל לאשמעינן בקצרה וגם לרבותא דאם חסר אבר מותר:

134

קל״הוכתב הר' השו"ג ז"ל מ"ש מרן ז"ל דין זה דסעי' ז' הנז' בלשון מחלוקת דהא כתב בשם יש מי שאומר דמשמע דאיכא דפליגי והלא בב"י לא הביא חולק בזה היינו מפני דקושיות שיש להקשות על דין זה שהוא מדברי הרא"ש ז"ל דהא מהרימ"ט ז"ל כתב על דין זה כמה קושיות ע"ש. מיהו מצאתי להר' קרבן אליצור ז"ל בשי' למס' ע"ז דף מ"ג ע"ב שהביא דברי הרא"ש ודברי מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' ל"ה שהרבה להקשות עליו ושם תריץ יתיב לכל קושיות מהרימ"ט ז"ל ע"ש:

135

קל״וומצאתי להגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ ח"א סי' ק"ע שכתב איברא דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא אבל כבר עמדתי ע"ז מימים רבים ונתעוררתי בו כי מלבד שחולקין עליו גדולי ישראל ה"ה הסמ"ג והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"ם רבו של הרא"ש וא"כ פשיטא דמבעי לן למיזל לחומרא בדאורייתא אף כי בשמץ ע"ז. על כרחי הוצרכתי לפרש כוונתו של הרא"ש הוא על ראש שלם אטום בלא צורת פנים ניכרת דכה"ג ודאי לא סגי בלא גוף. אבל ראש וגוף בהדדי בחתוך אברים בדמות אדם שלם אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא בגולם אע"פ כן נראה כגוף אדם בקומה זקופה ונבדל משאר בריות בצלם וכו' ע"ש והנה הרואה יראה דאין ליישב דברי הרא"ש ז"ל דאיירי בראם אטום בלא צורת פנים ניכרת אלא מתיר בודאי בראש שלם ממש ורק הוא בלא גוף. אך באמת רבים חולקים בזה לאסור והדין הוא דראוי לאסור משום איסור תורה:

136

קל״זאמנם בודאי בצורה שלימה ראש וגוף יש למחות ביד העושים אפי' לנוי אבל בראש שלם בלא גוף אין אנחנו יכולים למחות ביד העושים כיון דאיכא מתירים בכה"ג ויש להם על מה שיסמוכו. על כן זאת האשה הנזכרת בשאלה כיון שכבר עשתה יאמרו לה שתקצץ הגוף וישאר הראש עד החזה להניחו על קבר בנה למזכרת כי ודאי לאבד את הצורה לגמרי ולבטלה לא תאבה אבל בכה"ג תאבה ודווקא זאת שכבר עשתה אבל אחרים ודאי לא יעשו מחדש כן לכתחלה דאין לסמוך לכתחלה על המתירים באיסור חמור כזה שהוא שמץ ע"ז אע"פ שיעשו ראש בלא גוף והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

137

קל״חודע כי ביהושע סי' כ"ד כתיב ויקברו אותו בתמנת סרח וכתב רש"י ז"ל ממדרש רז"ל וז"ל ובמקום אחר קורא אותה תמנת חרס על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו ר"ל זה הוא שהעמיד החמה וכל העובר עליו אומר חבל ע"ז שעשה דבר גדול כזה ומת ע"כ. וקשה איך העמידו תמונת חמה על קברו והלא צורת חמה ולבנה אסור בין בולטות בין שוקעות וראיתי להר' מהר"ח פלאג'י ז"ל ברוח חיים סי' קמ"א שנתעורר בזה וכתב צ"ע ע"ש על כן מוכרח לומר שהם לא עשו צורת חמה שלימה כצורות הנעשים לשם חמה ממש כמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה סעי' ג' אלא חסרו מן הצורה דבר אחד א"כ ש"מ בחסר דבר א' שרי וכ"ש בראש בלא גוף דשרי. ושוב אמרתי דאין מכאן הוכחה לזה די"ל מה שעשו על קברו של יהושע חשיב של רבים דמפורש בגמ' בשם רבים ליכא חשדא וכן פסק מור"ם ז"ל בסעי' ד' בשם הרא"ש ז"ל ואפשר דעבדי תרתי חסרו מן הצורה המיוחדת לחמה דבר אחד וגם נוי של רבים דהא רבים עבדי לה ולהכי שרי:

138

קל״טוענין דין לעשות צורת אדם שלם בסימנין וענין דין להשהותם עי' בס' פרי העץ על מס' ע"ז הנדפס בסוף ס' תורת נזיר בדף ק"א ע"ד וק"ב ע"א מ"ש בזה ולא נשאלתי עתה בענין דין זה כדי שנבאר בו ואי"ה נכתוב בו במ"א והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

139

ק״משאלה אשה אחת נתנה לאיש א' ארבעים לירא מזה שתי שנים בתורת הכשר ולא כתבו שטר עיסקא ביניהם ורוצה בעתה לגבות הסך הנז' מן האיש הנז' ונפשה לשאול הגיעה מצד הריוח דעדיין לא נעלה ממנו כלום ולא עשו שטר להתיר לקיחת הריוח כיצד יעשו יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

140

קמ״אתשובה יפרע האיש להאשה את הארבעים לירה כאשר קבל ממנה ולא יותר ויקרעו שטר קבלת המעות הנז' ותפטור אותו בעדים. ואז ביום שני יעשו ביניהם עסק חדש בסך הנז' שיחזור האיש ויקבל מן האשה סך ארבעים לירה בתורת עיסקא וזמן שנה או חצי שנה. והאיש יתן הריוח כמשפט העסקא בכל חודש סך כו"כ ויכפול הריוח של כל חודש על הנהוג פי שנים או יותר כאשר ירצו כי עתה זה הוא עסק חדש ומתנים כן בתחלת העסק והאדם רשאי להוזיל או להותיר בממונו כאשר ירצה ואין זה נוגע לעסק הראשון שכבר נפרע ואין להם זע"ז כלום מעסק הראשון ולא טענה ולא תביעה והרי זה עסק חדש שהם מתנים דתחלה כאשר לבם חפץ:

141

קמ״בואם האיש הנז' אינו רוצה לקבל עוד הסך הנז' בעסק חדש שאינו רוצה להיות בע"ח להאשה מחמת סיבות הידועים לו כאשר הגיד לי השואל יעשו כך דקודם שתגבה האשה סך הארבעים לירה הנז' מן האיש יתחייב האיש בקגו"ש לפרוע לה סך הארבעים זהובים אחר יום ב' או ג' ואם לא יפרע לה מאותו היום יתחייב לה קנס בסך חמשה זהובים או פחות או יותר וכדי שלא יהיה לזה דין אסמכתא יעשו כך שיתחייב האיש הנז' להאשה סך ישלם לה הארבעים זהובים ביום פ' ויעשו זה בקנס בשטר העדים או בחתימת ידו. ואח"כ אותו האיש לא ישלם לה הארבעים לירה ביום הנועד אחר אותו היום. והיא תקבל המעות ממנו ולא תתבענו בקנס ואח"כ ביום שני תוציא שער הקנס שנתחייב בו כפי הדין ותתבענו בו והוא ישלם לה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו כיר"א:

142

קמ״גשאלה מעיר יזד יע"א ממשלת פרס אחת שאלתי מאת כת"ר ע"ע הסוחרים יהודים שנותנין סחורה ליהודים שוה עשרה בי"ב בשביל המתנת המעות שממתין להם והדבר הזה נהוג בכל המקומות ואי אפשר בלעדו וחפשתי בכל ספרי הפוסקים הנמצאים אצלינו למצוא היתר לזה ולא מצאתי כי אם מ"ש הרב אשל אברהם בסי' ק"ס ס"ק ב' וז"ל בתשובת רב ברוך אנגיל סי' ס' לימד זכות על מה שלא מיחו בסוחרים שממתינים בהקפה ומעלים בדמים משום נעילת דלת לסוחרים ע"כ והובאו דבריו בזכ"ל חי"ד. ועוד כתב הרב פנים חדשות וז"ל המוכר צמר בהקפה ביותר משוויו לבמעות בעין נוהגים שלא למחות ע"כ. אך לא מצאתי היתר לזה לפי"ד ולכתחילה על כן שאול שאלתי מאת מעכ"ת להורות לנו הדרך אשר נלך בה ולא ניכשל ויען א"א בע"א לשאת ולתת כי אם באופן זה וכל המו"מ שבעיר הכל הוא מזה הדרך על כן יורינו מורינו סדר היתר הגמור ולכתחילה לפו"ד מפי ספרים ומפי סופרים בהלכה ללימוד ולמעשה ויאיר עינינו בתורתו יפשא"ק ושכמ"ה:

143

קמ״דתשובה מפורש בדברי מרן ז"ל בשה"ט סי' קע"ג סעיף א' מכר לו לחבירו דבר ששוה עשרה זהובים בי"ב בשביל שממתין לו אסור וכו' בד"א בדבר שיש לו שער ידוע או ששומתו ידועה כמו פלפל או שעוה אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר לו כן בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לזמן פלוני בי"ב. ויש מי שאומר שאפילו אינו מפרש להדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות מעלהו הו"ל כמפרש ואסור עכ"ל:

144

קמ״הוכתב הרמ"א ז"ל בהג"ה דבר הנמכר בעשרה ולפעמים כשבאים שרים לעיר נמכר בי"ב אם רגילות ברוב פעמים שבאין שרים לעיר מותר למכרו בי"ב עכ"ל ודין זה הביאו והעתיקו גם מרן ז"ל בביתה יוסף ומקורו הוא בהגהות מרדכי בפרק איזהו נשך שכתב בשם ראבי"ה ז"ל וז"ל ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכו"כ דמים בשעת היוקר מפני שקצבתם במזל אם יבא שר בעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משויים ואם מכר מיד כשהיה בא שר לעיר היה נוטל את דמיהם ואין כאן אגר נטר ובלבד שלא יאמר מעכשיו בכו"כ וצריך לומר שברוב פעמים היו באים השרים בעיר דאי לאו הכי מחזי כאגר נטר ליה עכ"ל:

145

קמ״ווכתב על זה הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל וא"ו סי' כ"א דף ק"ב ע"ד וז"ל הרי לך דאותם המעילים לא משכחת לה שישוו מיד ההוא שמכרם לזה לזמן ארוך אלא אם יבא שר בעיר וגם שיחמוד אותם לקנותם ואפ"ה התיר הרב כיון שברוב הפעמים היו באים השרים בעיר אע"ג דאינו מצוי ברוב הפעמים לחמוד נכסים ולקנותם ביותר משויים שהרי לא התנה שם הרב אלא שברוב הפעמים היו באים שרים בעיר ולא התנה שצריך ג"כ שברוב הפעמים הם חומדים הנכסים וקונים אותם יותר משוויין עכ"ל ע"ש:

146

קמ״זוהנה שיעור מעלהו מעט ושיעור מעלהו הרבה שכתבנו לעיל יש אומרים דכל היכא דמוכר לו שוה עשרה בי"ב חשיב מעלהו מעט ויותר מזה חשיב מעלהו הרבה ועיין בכנה"ג סי' קע"ג הגה"ט אות י"ב שכתב וז"ל ריב"ה לא פירש איזה שיעור הוי מעט ואיזה שיעור הוי מרובה אבל בסמ"ג לאוין קצ"ג והביאו מהרלב"ח בתשובה סי' ע' כתב דעד חמשה בששה הוי מעלהו מעט ויותר מזה הוי מעלהו הרבה ולזה הסכים הראד"ב ז"ל בתשובה סי' י"ד וכו' וכן כתב מהר"א רוזאני"ס ז"ל בתשובה הובא בספר פני משה ח"א סי' ע"ד ע"ש ועיין בפתחי תשובה סי' קע"ג ס"ק ג' מ"ש בשם בית אפרים ע"ש ועיין להגאון שער משפט על ח"מ בסופו בה' רבית סי' קע"ג ס"ק ג' שהביא דברי מהרלב"ח סי' ע' הנז' ודברי הרב לחם רב סי' י"ד שכתבו כל שמוכר שוה חמש בשש חשיב מעלהו מעט ומותר:

147

קמ״חאך הרב פני משה ז"ל ח"א סי' ע"ה כתב דאין זו גזרה שוה בכל דבר ולאו כל אפייא שוויין אלא הכל לפי מקומו ושעתו ולפי מין הסחורה יש דבר שאפילו מוכרו שוה עשרה בי"ג או בט"ו חשיב מעלהו מעט ויש שאפילו מוכרו שוה עשרה בי"א חשיב מעלהו הרבה המשל בזה כגון אבני חפץ המשובצים במשבצות זהב דאין שוויים ידוע כי אם ע"י אומנים בקיאים בה אחד מעיר או ב' או על פי שלשה ואף גם זאת אותם הבקיאים על הרוב לא ישוו לדעת אחת וכו' אמנם יש סחורות שההפרש אפילו שהוא מעע ניכר בהם כגון במיני סחורות של בגדי צמר ופשתן כי אף נצייר שאין להם שומא ידועה על הכל אם יוקירו בהם מעט משער שוה י"א בי"ב או לאידך גיסא שוה י"א ביו"ד ההפרש ניכר שפני המתנת המעות או ההקדמה מוקרי או מוזילי כיון שההפרש ניכר מקרי מעלהו הרבה וכיון שכן לדידי מאי דנקט הטור שוה יו"ד בי"ב או שוה י"ב ביו"ד על הרוב וכרוב נקטיה ולא דוקא אלא הכל תלוי במעלהו הרבה או מעט ולא נקרא הרבה או מעט תדיר בחד גוונא אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה לפי המקום ולפי מין הסחורה כנז' עכ"ד ומחוורין דבריו ודברי טעם וראויים הם למי שאמרן אך כמה פוסקים אחרונים לא ס"ל הכי אלא סברי כל היכא שמוכר שוה חמשה בששה חשיב מעלהו מעע בכל מילי:

148

קמ״טמיהו בזה"ז אנחנו רואין בכל המקומות הן פה עירנו בגדאד יע"א שהיא עיר ואם בישראל וסוחריה הישראים המה רבים ושלמים וכן שאר מקומות גדולים ורבים הכל נוהגים למכור בהקפה כל מון סחורה שיהיה אסטים שקורין ניל פלפלין קהוו"א סוכ"ר שעוה נחושת ברזל משי צמר וכל מיני סחורה של אשראי כא"ם גי"ת וכיוצא מינים ממינים שונים באופן שאין שום סחורה בעולם שנמנעים מלמוכרה בהקפה גם אין מדקדקים אם מעלים בהקפה יותר מעשרים למאה. הגם כי יותר מזה השיעור של עשרה בי"ב אינו שכיח כ"כ מפני כי יתרון הדמים תלוי ביתרון הזמן ואינו מצוי למכור לזמן מרובה שיעלה לו תוספת בדמים יותר מן עשרה בי"ב. מ"מ הנה אין העולם שמים לב על זה השיעור ואם יזדמן לפעמים מי שירצה למכור סחורה לזמן מרובה שיעלה תוספת הדמים יותר מן עשרה בי"ב מוכרים ואינם נמנעים. והגם כי אנחנו רואין שיש לסחורות אלו שומא ידועה בעיר בין הסוחרים כל זמן בזמנו אם תשאל כמה שוה סחורה פ' ישיבו לך שוה עשרה במדודים וי"א בהקפה:

149

ק״נונראה כי מה שנהגו בכך בכל המקומות ואין פוצה פה ומצפצף בזה היינו טעמא מפני שזו הסחורה השוה עשרה במעות בעין ומוכרה בי"ב בהקפה אפשר שיבא ידיעה מערי אירופ"א או ממקום אחר שעלה השער של זו הסחורה עשרים למאה מחמת איזה סבות הנמצאים בעולם תמיד הנה ממילא גם בעיר זו תעלה זו הסחורה להמכר במדודים בי"ב וסיבות אלו המסבבים עליית מיני הסחורות הם מתהווים ונמצאים תמיד בזה"ז שכמעט כל חלקי הישוב נעשו בעיר אחת שכל מה שיתחדש באיזה מקום דבר בענין המסחר יתפשט ויתוודע בכל המקומות תכף ומיד וידיעות אלו הם קרובים ומצויים יותר מהא שכתב ראבי"ה ז"ל ופסקה הרמ"א ז"ל בש"ע אשר העתקנו לעיל שהתיר בהיכא דלפעמים באים שרים ויחמדו המעילים לקנותם ביותר משוויים וכבר הבאתי לעיל בשם הרב מהר"י הלוי ז"ל שכתב דראבי"ה ז"ל התיר כל היכא דרגילים השרים לבא אע"ג דאינו מצוי ברוב הפעמים שיבואו לחמוד הנכסים לקנותם ביותר וכנז"ל. על כן גם כאן הנה אלה הידיעות של ערכי המסחר הם רגילים לבא מערי אירופ"א וערי הנדיי"א ופרם וכיוצא בתמידות ובפרט בזה"ז שיש תיליגרא"ף ובכל יום ויום יבא ידיעות מחודשות בעניני המסחר א"כ אפשר שיבא איזה ידיעה בתיליגרא"ף על עליית ערך אותו מין הסחורה שמוכרה בי"ב בהקפה ואז גם כאן במקום המוכר יעלה ערכה במדודים בערך הזה:

150

קנ״אוהנה ודאי הוא וברור ופשוט שאין לדמות זמן זה לזמן הראשונים בענינים כאלה כי הגם שכתב מרן ז"ל בש"ע פלפל או שעוה שומתם ידוע זה היה בזמנו שלא היו שיירות מצויות ומה גם סחורות הבאות ממדינות הים את הכל היו מביאים בספינות פשוטות ההולכות בכנפי הרוח פעם אחת בשנה ואחר שיבואו הספינות ההם אין יוצא ואין בא עוד ממדינת הים לא ידיעה ולא סחורה כי אם שנה האחרת ואם נתייקרה איזה סחורה במדינת הים מי מודיע למקומות הרחוקים. משא"כ עתה דשכיחי אניות של אש בכל חודש וחודש וכן השיירות מצויות בכל שבוע וכמעט כל חלקי הישוב כולם נחשבים כעיר אתת זה יוצא וזה בא ואת עלית על כולנה ידיעות התיליגרא"ף כי ה"ן אומר וה"ן דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם:

151

קנ״בוהנה תמצא הפלפלין שכתב מרן ז"ל עליהם שומתן ידוע אנחנו רואין בזה"ז לפעמים עולין הפלפלין במשך חודש אחד שלושים למאה ויותר לכן נראה עתה בזה"ז כל הסחורות הם בכלל סחורה שאין שומתה ידוע ועי"כ יכולים למכור בהקפה שוה עשרה בי"ב יען שכן נהגו וגדול כח המנהג בזה ועיין להרב מהר"א די בטו"ן ז"ל בלחם רב סי' י"ד שכתב בשלוניק"י נהגו היתר אפילו בפלפלין דשומתו ידוע ושומר נפשו ירחק מהם ע"ש וכתב עליו הרב הכנה"ג בסי' קע"ג הגה"ט אות ז' וז"ל ויראה לי כיון דנהגו הסוחרים כן הולכים אחר מנהגם והדרך שכתבו שלטי הגבורים בפרק איזהו נשך ומהר"י הלוי ז"ל סי' נ"א דהאידנא נהגו הסוחרים שוה חמשה בעשרה לכ"ע שרי עכ"ל ע"ש ועיין להרב הגדול ב"ד של שלמה ז"ל בי"ד סי' ט' שהביא דברי הרב הכנה"ג ז"ל הנז' דנראה מדבריו שכן הוא סומך על זה להלכה ע"ש ועיין להרב מטה יהודה ז"ל בשו"ת השייכים לי"ד שבסוף הספר דף ל"ז ע"א שהביא ג"כ דברי הכנה"ג הנז' ע"ש:

152

קנ״גונראה ודאי דיש לסמוך בענין זה המנהג כמ"ש הרב ז"ל ואין לחוש לסברת המחמירין כיון דכל זה הוא דרך מקח וממכר שאיסורו בדרבנן וליכא כאן איסור תורה ועיין להרב מטה יהודה ז"ל הנז' שם בדף ל"ז ע"א שכתב וז"ל ועוד יש טעם אחר להקל בנ"ד והוא כיון דדרך מקח וממכר בכך כדי שלא תנעול דלת בפניהם אין למחות בידם דאשכחן כמה דברים שהתירום הפוסקים מהאי טעמא וכו' ע"ש:

153

קנ״דמיהו נראה שכל זה במוכר שכונתו למכור סחורתו שכל כונתו בעבור עסק מקח וממכר אבל אם כל כונתו הוא בעבור הלואה כדי להרוית רבית העולה מצד הזמן ע"פ המצאה זו של המכר שמכר לו בהקפה יש כאן חשש איסור תורה וכמ"ש הרב הכנה"ג סי' קע"ג הגה"ט אות ה" וז"ל כתבתי בתשובה ח"ב סי' י"ז שאף הר"מ מטראני לא כתב שהוא רבית דרבנן אלא כשעיקר הכונה למכור הסחורה אבל אם עיקר כונתו להלואה אף הוא יודה דהוא רבית דאורייתא עכ"ד ע"ש. ועל כן אלו שרוצים להלוות מעות ברבית ועושים כן להתיר הרבית שקונה ראובן סחורה במדודים כדי למכרה לשמעון בהקפה שוה עשרה בי"ב ושמעון ג"כ תכף ומיד חוזר ומוכרה במדודים בפחות כדי ליקח המעות כי למעות הוא צריך ועשה כן כדי להמציא בידו מעות מדודים אין לזה סמך היתר מכל הנז"ל מפני שיש כאן איסור תורה וכמ"ש הרב הכנה"ג ז"ל יען שכונת המוכר וכונת הלוקח הכל הוא בשביל הלואה ולא למקח וממכר קא עבדי ועד"ז חשו כמה גדולי הפוסקים בענין ערמת החפצים שאסרו בכה"ג:

154

קנ״הגם עוד י"ל יותר מזה שאפילו שהמוכר הוא סוחר באמת שיש לו סחורות אלו למכור והוא כוונתו למכור סחורתו עכ"ז אם זה הלוקח אין כוונתו למקח וממכר אלא הוא דחוק למעות וצריך לו מעות בעין והוא לוקח סחורה זו בהקפה כדי למכור אותה תכף ומיד במעות מדודים ע"מ שיפסיד בה דלאו משום ריוח מו"מ קנאה ג"כ יש חשש בכה"ג דלא דמי לדין הנז"ל שכתבנו שהוא מקח וממכר גמור משא"כ זה ועיין הכנה"ג בסי' קע"ג הגהב"י אות ז' שכתב וז"ל וכתב הריטב"א שלא התיר כן אלא במי שמוכרה לחנוני או לתגרים למכור ולהרוויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב ולא עוד אלא שעל הרוב הם לוקחים מדמי סחורה עצמה שמקבלים כשמוכר אותה אבל אלו שנוהגים ליקח טרשא למכרן לאלתר בפחות לכ"ע אסור עכ"ל ע"ש על כן זה המוכר שהוא יודע שהלוקח אינו קונה אותה הסחורה כדי להרויח אלא הוא קנה ממנו סחורה כדי להמציא מעות מדודים ומתחילה קנה ע"מ שיפסיד בה למכרה תכף במדודים כי למעות הוא צריך הא ודאי שומר נפשו ירחק מזה ואין לו לסמוך על היתר הנז"ל למכור בכה"ג ובעוה"ר אנו רואין שיש בני אדם שאין שמים לב על דבר זה והירא את דבר ת' צריך לשמור נפשו מזה:

155

קנ״ושו"ר בספר שמש צדקה י"ד סי' ד' דף נ"ג ע"ד שהביא בנו של הרב המחב"ר ז"ל דברי אחד קדוש שזכר לדברי הכנה"ג דס"ק י"ב שכתב כיון דנהגו הסוחרים הולכים אחר מנהגם בדרך שכתבו שלטי הגבורים ומהר"י הלוי דהאידנא דנהגו הסוחרים למכור באשראי שוה חמשה בעשרה לכ"ע שרי וכאשר העתקנו דבריו לעיל והנה אותו חכם הוסיף דברים בטעמו של דבר וכתב וז"ל משום דמצוי מי שיקנה מן הקונה בהאי תרעא באשראי וא"כ לא מחזי תו כאגר נטר עכ"ל ע"ש וגם עוד ראיתי להרב בן המחב"ר ז"ל בעל התשובה דסי' ד' הנז' שם בדף נ"ד ע"א דסמך על הטעם הזה שכתב וז"ל וא"כ אם באים אנו להתיר למכור פלפל ושעוה דדמיהן ידועים בהרחבת זמן יותר מכדי שוויים הרבה כיון דנהגו הסוחרים כן הולכים אחר מנהגם מטעם הנז"ל דמצוי מי שיקנה מן הקונה כהאי תרעא באשראי וכו' עכ"ל ע"ש:

156

קנ״זעוד חזר וכתב שם וז"ל דשאני פלפל ושעוה אע"ג דשומתם ידועה וכו' כיון דסוף סוף סחורה נינהו לאו מוכח בהו אאגר נטר דה"ט דמוכרם לו. ביותר משום דגם הוא ימצא למכור לערך זה באשראי וכך הוא מנהג הסוחרים בשוק וחזר להיות כך הערך שלהם דהואיל וסחורה נינהו שפיר ניחא להו להתגרים וקונים לקנות אפילו יותר משוויים כדי שיהיה להם די מחסורם בחנותם או מטעמים אחרים הידועים ביניהם ומעשים בכל יום ומנהג פשוט הוא בין הסוחרים וכך הוא ממכרם בשוק עכ"ל ע"ש. הראת לדעת מכל הדברים הנז' עוד טעם ליישב המנהג והוא ג"כ קרוב לטעם הנז"ל ובכל האמור נתחזק המנהג הנז' ודוק היטב. ושוב אשוב לדבר בענין זה דנ"ד כי עוד מצאתי טעם נכון ליישב המנהג שנהגו למכור ביותר בהקפה כל מין סחורה במקומות אלו גם במקומות אחרים והיינו ע"פ מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' קע"ג וז"ל כתב הרשב"א ח"ג סי' ר"ך ראובן מכר לשמעון ק' דינרים ברצלוניא לסך ט"ו דינרים הליטר"א ע"מ שיפרע לו מכאן ועד ט"ו ימים ובאותו זמן שקבל שמעון הנאק"י לא היו שוים אלא י"ד דינרים וחצי הודיעני אם יש בזה משום רבית כיון שאפשר שבאותו זמן ישוו ט"ו דינרים או יותר. תשובה כל דבר שהוא בתחילה ובסוף כגון אם מעכשיו בי"ב ואם לאחר ט"ו ימים בט"ו דינרים הרי זה אסור כל שיש לו קצבה עתה ורגיל להיות שוה יותר אחר זמן כגון היין שדרכו להיות לו שער זול כל ימות החורף ודרכו להתייקר אחר הפסח אם מכר ביותר ממה ששוה עכשיו בהמתנת המעות הרי זה הוא כקצץ בתחילה שכל שער שדרכו להמשך הרי הוא כשער קצוב וכן גם דרך הזהב להיות לו שער קצוב זמן ארוך אבל המטבעות בנאקי"ש עם ברצלוני"א אם דרכם להיות להם שער ארוך הרי הוא אסור אבל אם השער משתנה תדיר אין זה כשער קצוב ואין בו משום רבית עכ"ל ע"ש. נמצא כל שער ושומא שאין דרכו להמשך טובא אלא אפשר שישתנה כשיגיע זמן הפרעון של ההקפה לא מקרי שער ידוע ושומא ידועה ועיין בשער משפט על ח"מ בסופו בהלכות רבית סי' קע"ג ס"ק א' שנסתפק לשיטת הסוברים בר"ס קע"ה דאין פוסקים על שער של עיירות משום דלא קביע תרעייהו ולפי שעה השער משתנה אי בשער של עיירות מותר למכור ביותר בהמתנה וכו' והניח בצ"ע ע"ש והנה מן תשובת הרשב"א ז"ל יש להוכיח דמותר ודוק:

157

קנ״חוכן דבר זה מפורש יוצא בחו"ד בביאורים ס"ק ג' שכתב וז"ל מעלהו הרבה היינו שאין ראוי להיות בהזמן שקבע לפרעון כפי הסך שקצב עמו לפי רוב השנים אבל אם לפי רוב השנים ראוי להיות הך מותר כמבואר בב"י בשם בעה"ת שכתב בהדיא כן אהאי דינא וטרשא דאסור אף שמכר לו בשער שראוי להיות באותו זמן כמו שפירש רש"י שם היינו דוקא ביצא השער עכשיו ושער ידוע רגיל למשוך טובא אבל לא יצא שער שדרכו להשתנות אין אסור בכה"ג ואפילו יצא השער שאינו רגיל למשוך טובא לא מיחשב שער וכמבואר בב"י בשם רשב"א גבי מטבע ברצלונ"א ע"ש וכ"כ הרב ברגיל להשתנות כשבאים שרים לעיר דמותר עכ"ל:

158

קנ״טודע כי מתשובת הרשב"א ז"ל הנז' כתבתי בס"ד במ"א ללמד זכות על דבר הנמצא פה עירנו יע"א שראובן צריך לו זהובים של לירה מג'ידיי"א והוא יש לו מטבעות כסף רייא"ל מג'ידי או קרא"ן וכיוצא ורוצה להחליפם ליקח תמורתם לירה זהב הנז' והוא נותן הכסף לשמעון ומתנה עמו שיביא לו תמורתו' זהב לירה אחר ג' שבועות או ארבע ופוסק עמד ערך הזהב בפחות ממה ששוה אותו היום בשוק דלכאורה נראה שזה אסור אך כפי תשובת הרשב"א יש סמך להתיר מפני כי אצלינו אין הערך נמשך זמן הרבה אלא משתנה בכל שבוע ודוק:

159

ק״סוא"כ השתא בנ"ד נמי כל הסחורות האלה הנמצאים אע"פ שימצא להם שומא ידועה במדודים באותו זמן שזה מוכרן בהקפה מ"מ לא משיך אותו השער ובשומא דידהו טובא אלא אפשר שישתנה על הרוב כשיגיע זמן הפרעון הקצוב בהקפה שאפשר שיעלה הערך שלה באותו זמן שתמכר במדודים באותו הערך שקנה הלוקח בהקפה:

160

קס״אודבר זה רגיל והווה בכל מיני הסחורות הנמצאים וזה ג"כ מתהוה מחמת הידיעות וחדשות הבאות מכל מקום ומקום הרחוקים והקרובים וכאשר אנו רואין כן עתה בזה"ז שהידיעות בתיליגרא"ף ממשמשין ובאין בכל יום ויום מסוף הישוב ועד סופו ולכן נהגו שלא להקפיד בזה למכור בהקפה בתוספת דמים אע"פ שהמוכר והלוקח יודעים שבאותה העת של המקח נמכר זה במדודים בפחות. ורק ודאי שגם בכה"ג צריכין להזהר ולהשמר בשעת המקח שלא לומר בפירוש אם במדודים בעשר ואם בהקפה בי"א דכל היכא שזכר בפיו למכור בעשרה במדודים אינו רשאי למכור ביותר בהקפה:

161

קס״בועוד עלה בלבי בס"ד טעם אחר ליישב המנהג מה שנהגו היתר בדבר זה בכל המקומות ואין פוצה פה ומצפצף אך אין לי עתה פנאי לבארו ולהאריך בו ואי"ה נדבר בו אח"ז בס"ד ועכ"פ במה שכתבנו בס"ד לעיל יש טעמים מספיקים ליישב המנהג וכיון שהוא דרך מקח וממכר שהוא בדרבנן יש לסמוך על המנהג הברור הזה לכתחילה ואין לחושבו מאחר שיש לו סמוכין דרבנן והוא מנהג ברור ומפורסם טובא אצל רבים וגם שלמים ואין פוצה פה ומצפצף בזה:

162

קס״גשוב אחרי כותבי כל הנז"ל מצאתי להרב קרבן אשה ז"ל בי"ד ט"ז שהרחיב הדיבור בענין זה של מנהג הסוחרים שנהגו למכור סחורה בהקפה ביותר מדמיה הרבה והנה שם בדף ך' ע"ג הביא דברי הרב משפטים ישרים בתשובה סי' ס"ו שערער על המנהג הזה וגם הביא דברי הרב שמש צדקה וכתב דמוכרחין אנו לקרב הדיעות כי היכי דלא נשווינהו להרב משפטים ישרים ולהרב ש"צ ז"ל בחלוקות ישית על השלטי הגבורים ומהר"י הלוי והכנה"ג והיינו שנאמר דהם איירו כשלא ימצא קונים בערך שלקח ומוכר בפחות ומפסיד מן הקרן אמנם כשימצא קונים בערך שלקח ואין מפסיד הלוקח כלום אע"פ שבשעת הקנין אונו שוה ערך זה כיון שאפשר שלאחר זמן קודם הפרעון ימכר בערך שלקח יודו רבנים הנז' דאם נהגו למכור בהמתנה בהעלאת דמים דמנהגם מנהג אך לפי הנידון שלו שלפי כפלים על דמיה אין ספק שזה איסור גמור עכ"ד ע"ש:

163

קס״דגם שם עוד אחר תשובת הרב המחב"ר ז"ל באה ונהייתה תשובת הרב מהר"י בכר ששון ז"ל וגם הוא ז"ל האריך והרחיב יותר ויותר בדבר זה של מנהג הסוחרים שנוהגים למכור גם הסחורה שיש לה שומא ידועה במדודים ביותר מן ארבעה בחמשה וכל שיהיה אדם בטוח מאריכין לו הזמן בהמתנה ומעלים לפעמים אפילו מאה בשלושים דהוי יותר על חומש מלבר והאריך בכל זה ליישב המנהג לפו"ד והביא דברי הרב הכנה"ג ס"ק י"ב מ"ש על המנהג שנהגו למכור ביותר גם דבר שומתו ידוע ופלפל בזה גם הביא דברי הרב בן המחב"ר שמש צדקה הנז" שהעתקתי דבריו לעיל במה שנתן טעם לזה וסו"ד העלה שם בדף כ"ח ע"ג וז"ל אמור מעתה בנ"ד דנהגו הסוחרים למכור בהמתנה ביותר אם מנהגם הוא אפילו ברבוי עד שניכר וכו' כיון דהוא דרך מו"מ ואיכא נעילת דלת שבקינן להו כמנהגם ואין מונעין מהם ואיסורא ליכא מיהו כל זה הוא במנהג הסוחרים שנהגו באותו עילוי דאז מנהגם מנהג אמנם אם איזה סוחר יצוא יצא מכלל הנהוג בין הסוחרים ומכר ביותר מן מנהג העילוי הנהוג הא ודאי אסור וכו' עכ"ל:

164

קס״הוכן כתב עוד שם בסוף התשובה דף למ"ד ע"א בפרטי הדינים ועולים מתשובתו וז"ל ובדבר ששומתו ידועה או יש לו שער קבוע אפילו בסתמא אם מעלהו מעט אסור מדינא אמנם מתורת מנהג אם נהגו הסוחרים להעלותו כל סך האחרון שנהגו בו רוב הסוחרים להעלותו מנהגם מנהג וזה דבר המנהג מועיל אפילו לדבר ששומתו ידועה וכ"ש לדבר שאין שומתו ידועה. ועיין בפנים ראיות לדבר ובפרט הסחורות שכן דרכם להמכר בהמתנה והעלאה שעינינו הרואות שרוב הסוחרים וכמעט כולם נהגו עד"ז שמנהגם מנהג עכ"ל ע"ש:

165

קס״ווהנה במה שכתב הרב ז"ל לאסור במעלהו הרבה בהקפה מה שהוא סך שאינו נהוג בין הסוחרים למכור בהקפה בערך זה הנה בזה יש לנו לדבר בס"ד וכעת אין פנאי להאריך אך הנך רואה שהרב ז"ל קיים ואשר המנהג שנהגו בו הסוחרים למכור בהקפה דבר ששומתו ידועה אפילו שמעלים אותו שלושים למאה יותר והנך רואה כי בכל זה ובכל מה שכתבנו בס"ד לעיל יש כדי סיפוק לשאלת השואל כנז"ל. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו ברחמיו אכי"ר:

166

קס״זשאלה נשאלתי מן מע' החכמים הי"ו נשים שיש להם שן תותבת דהיינו שעושין שן של עצם או של כסף ומעמידין אותו במקום השן שנפל כדי שלא יתגנו על בעליהן אי הוי חציצה שצריך להסירה קודם הטבילה כי ראינו שהרב זרע אמת י"ד סי' פ"ה התיר לטבול בשן תותבת ואין צריכה להסירה קודם טבילה וכן פסק הרב עקרי הד"ט י"ד סי' כ"ב סעיף ז' וכתב שהסכים עמו הרב זרע יעקב ז"ל ואחר כמה שנים נדפס ס' זרע אמת ומצא שכן הסכים גם הוא ושמת בדבר ע"ש וכן פסק הרב חכמת אדם כלל ק"ה אות י"ח וז"ל נשים שיש להם שנים תתובות אין חוצצין ע"ש אך ראינו שהרב שואל ומשיב קמא בח"ג סי' כ"ו נשאל על זה ואסר ע"ש:

167

קס״חגם עוד יש אשה שיש לה כאב שיניים ונעשה נקב בתוך השן והרופא עשה לה תרופה שהתיך לה עופרת בתוך נקב השן אי הוי חציצה או לאו והנה בזה ראינו שהרב שואל ומשיב התיר אך הרב חכמת אדם שם אוסר ועיין מ"ש בבינת אדם אות י"ב ע"ש על כן יודיענו דעתו בזה ושכמ"ה:

168

קס״טתשובה בענין שן תותבת שהתירו בזה הרב זרע אמת ועקרי הד"ט וזרע יעקב וחכ"א וכנז"ל הנה טעמם ונימוקם עמם וכן ראיתי להגאון אמרי אש י"ד סי' ע"ה שהסכים עם חכם אחד שהתיר בזה אך בתנאי שאין דרכה של אותה אשה להסיר השן לפעמים כדי לנקותו וליפותו או לשום סיבה אחרת דאי הוה כן אסור לטבול בשן זה יען כי בזה שייך החששה של הראב"ד גבי טבעת אם מקפדת עליו להסירו בשעח לישה וכן כאן נמי תפול חששה זו אבל אם אינה מקפדת להסיר זה השן בשום זמן אינו חוצץ דהוי מיעוט שאינו מקפיד דאדרבה היא מקפדת שלא להסירו כיון דנעשה לנוי וליפות ע"ש:

169

ק״עוכן ראיתי ג"כ להרב לחם שמלה בס"ק ס' שכתב וז"ל בנידון שן תותבת כחב בספר גידולי טהרה שו"ת סי' כ"ב אם עשוי להתקיים תמיד מבלי שתצטרך להסירו לעולם הדבר פשוט להתיר משום דהוי מיעוט שאינו מקפיד אבל אם עשוי באופן שצריכין להסירו לפרקים שאם ישאר שם יותר מן הראוי יעלה רקבון בבשר השינים צ"ע והעלה דאם יש לה צער וכאב להסירו יש להורות להקל דאינו חוצץ אבל אם יכולה להסירו בעצמה בלי אומן וגם אין לה צער וכאב להסירו בזה יש להחמיר שאסור לה לטבול עד שתסיר אותו עכ"ל ע"ש משמע דהרב ז"ל גם אם לפרקים דרכה להסירו כדי לנקותו סמך להקל בסו"ד היכא דיש לה צער בהסרתו וצריכה אומן להסירו אבל הרב אמרי אש ז"ל לא הקיל בזה וכפי הנראה מתשובה דסי' ע"ו הבאה אחר תשובה דסי' ע"ה הנז' שאותו חכם עשה חילוק בין דין השן ובין דין הראב"ד גבי טבעת שכ"כ לו הגאון אמרי אש בזה"ל ולכך כתב מעכ"ת לחלק בסברה ישרה ע"כ וגם אנכי הצעיר עשיתי חילוק בזה והוא פשוט למעיין והיינו התם גבי טבעת ההקפדה היא על ההסרה עצמה שרוצה בהסרה זו וניחא לה שלא תהיה הטבעת בידה אותה שעה אך כאן גבי שן לא ניחא לה בהסרתו ולאו משום שמקפדת שלא יהיה עליה היא מסירה אותו אלא היא מוכרחת להסירו כדי לנקותו ואם אפשר שתנקהו בעודו עליה לא היתה מסירתו:

170

קע״אעוד אמרתי ג"כ לחלק בין דינו של הראב"ד ובין דין זה דשן תותבת דשם איירי במיעוט הגלוי שבגוף אבל כאן הוא בבית הסתרים ועיין להגאון חתם סופר ז"ל בי"ד סי' קצ"ג שהביא פלוגתא בזה והעלה שם בד"ה נמצא וכו' וז"ל נמצא לפ"ז במיעוט דמקפיד בכל הגוף איכא ספק דאורייתא ויש להחמיר וכו' אבל בית הסתרים לבד הוי דרבנן ממ"נ וכו' ע"ש. וא"כ נדון שן תותבת דהוי בית הסתרים הוא קיל מדין טבעת דהראב"ד דהוי מיעוט בגוף ולא גמרינן לחוש כאן מה דחשש התם ודוק:

171

קע״בועוד גם הרב אמרי אש עצמו ביאר שם כוונתו דהוא לא אמר זה אלא אם דרכה להסירה ברגילות אך לא ביאר לנו שיעור רגילות זו כמה הוי ואע"ג שכתב הרב להחכם השואל וז"ל והנה אף אנכי לא היה בלבי לומר אם לזמן מרובה כמ"ש מעכ"ת לשתים או לשלש שנים תצטרך להסירו דבכה"ג לא מקרי מיעוט המקפיד גם להראב"ד וכו' הנה מלשון זה אין לדייק דסבר מה שגם אם תסירנו פעם אחת בשנה חשיב רגילות די"ל נקיט כן כפי הלשון שכתב החכם השואל באופן דלא נתברר מתוך דבריו שיעור הרגילות דבעי בזה כמה הוי:

172

קע״גהנה כי כן נראה ודאי דראוי להורות הכי דאם אין דרכה להסירו לפעמים כדי לנקותו אינו חוצץ ויכולה לכתחילה לטבול אבל אם דרכה לפעמים להסירו כדי לנקותו נכון שתסירנו קודם טבילה כסברת אמרי אש ז"ל אי איכא טרחא גדולה בהסרתו שצריכה לילך לבית האומן ויש לה בושה בדבר שכל עת טבילה שמזדמן לה בכל חודש וחודש תהיה צריכה לילך לבית האומן שתי פעמים להסיר לה השן קודם טבילה ולהחזירו לה אח"כ ובזה ממילא תתפרסם טבילתה ויש לה בושה בדבר הנה בזה ודאי יש לסמוך על המתירים שהתירו לטבול בשן זה בכל גוונא:

173

קע״דואשר ראיתם להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא בח"ג סי' כ"ז שאסר לטבול בשן כזה וחלק על הרב המתיר שם נראה דאין לחוש לסברת הרב הנז' האוסר נגד כל המתירים הנז' ובפרט שהוא במידי דרבנן ועוד כי הרב המתיר הביא ראיה לדבריו מגמרא דשבת דף ס"ח וזו הראיה שהביא הרב זרע אמת ומה שדחה מהרי"ש ז"ל ראיה זו מכח פירוש השני של רש"י אחה"מ אין זו דחיה כלל דעכ"ז הדין דין אמת דשפיר יכולים להוציא דין זה מכח הפירוש האחר דאין שני הפירושים חולקים בדין הזה וכיוצא בראיה זו תמצא חבילות של ראיות בספרי הראשונים והאחרונים:

174

קע״הועוד הנה גם הגאון מהרי"ש ז"ל נראה שחזר בו מסברתו הנז' דהא בספרו שואל ומשיב תנינא בח"ג סוף סימן ק"ח בד"ה והנה אור ליום הביא דין אשה אחת שעשתה לה עין אחת מזכוכית שהיתה סומא מעין אחת ועשו לה בעיר ווין זכוכית כמין עין שמכנסת אותה בתוך העין שלה וטבלה ושכחה להסירה וכו' וכתב שם וז"ל ולענין חציצה נראה לפענ"ד דכאן לא שייך זאת דחציצה לא שייך רק בשמקפדת להסיר מפני שרע לה וגנאי בדבר אבל כאן שנעשית לה לנוי ובאמת כל ענין הזכוכית שתתראה כבעלת עין וא"כ אדרבה אינה מקפדת על זה ושפיר דמי ואף שלפעמים מסירה זאת היינו כדי שלא יתקלקלו והוי כלפוש ע"מ לכחף ואף שרע לה בדבר וצער לה מכל מקום כל שהוא לנוי א"כ מקבלת הצער כדי שלא תתבזה ולא שייך מקפדת כן נלע"ד עכ"ל הרי חזר בו מסברתו הנז' ולא עוד אלא שמתיר גם היכא שלפעמים מסירה זאת:

175

קע״וומה שכתב הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"ג סי' כ"ז הנז' וז"ל שוב ראיתי ומצאתי ראיה ברורה דאף דמקפדת שלא תתגנה שייך החשש דהרי בכבול מבואר דאסור ברה"ר ובחצר התירו משום שלא תתגנה על בעלה כמבואר בשבת דף ס"ד ע"ב וא"כ למה אסרו ברה"ר והרי כל ששייך שלא תתגנה מותרת לצאת בו ואין בזה משום חציצה כלל וע"כ דמ"מ שייך חציצה וז"ב כשמש עכ"ל:

176

קע״זואחה"מ אין כאן ראיה לענין זה כלל כי שן תותבת הוא נוי הממלא ומשלים החסרון אך אותם תכשיטין דאיירי בהו הגמרא בשבת הם נוי העושה יתרון ולכן התם גבי התכשיטין אינה מקפדת לבלתי תסירם אלא רק בחצר שתרצה להיות מיופת ומקושטת בפני בעלה תמיד אבל כשתצא לרה"ר אינה מקפדת אם תהיה לפעמים בלא תכשיטין אלה בפני העולם יען כי האשה בלא תכשיטין אלה אין זה חסרון בגופה ורק שע"י התכשיטין יתייפה גופה ולהכי לא תקפיד אם תהיה בלא תכשיטין בפני העולם אבל כאן בשן שהוא חסרון בגופה תקפיד שלא תהיה חסירה גם בפני העולם ובשום זמן ועידן לא תרצה להסיר שן החדש הממלא ומשלים חסרונה כלל כי תתגנה בלעדו בפני העולם ופשוט:

177

קע״חעוד הביא הרב שואל ומשיב שם מ"ש בגמרא דנדרים דף ס"ו שן של תותבת היחה לה ועשה לה ר"י שן של זהב משלו והקשה מהרש"א בח"א על רבותיו של רש"י ז"ל למה לא עשה לה שן של כסף דיש יפוי ביותר שאינו משונה משאר שינים והרב ז"ל שם אחר שכתב תירוץ על זה כתב עוד וז"ל איברא דלפ"ז קשה על ר"י שעשה לה שן של זהב כדי ליפותה ומה תעשה בשבת שתהיה מוכרחת להוציאו ותשאר בלא שן ותתבזה והיה לו לעשות לה של כסף כדי שישאר גם בשבת ודחק הרב לתרץ זה ע"ש ואנא עבדא נ"ל בס"ד לתרץ קושית מהרש"א וקושיתו דשן של זהב שעשה לה הוא מזהב לבן שמראהו מראה הכסף כאשר נמצא עד עתה זהב מראה לבן וזה עדיף מכסף חדא משום דמראהו יהיה דומה עם מראה השינים יותר ממראה הכסף ועוד כי שן של כסף מוכרח שיהיה שחור במשך הזמן ע"י אכילה ושתיה והבל כנודע אבל הזהב אין בטבעו לקבל שחרות ואינו משתנה מראהו כלל כידוע:

178

קע״טוע"ד השאלה השנית באשה שהתיך לה הרופא עופרת בתוך נקב השן לרפואה אשר הרב שואל ומשיב תנינא בח"ג סי' ק"ח נשאל על זה והתיר אך הרב חכ"א אסר ופירש טעמו בבינת אדם אות י"ב הנה הרואה יראה להשיב על ראיות הרב בינת אדם ונראה עיקר בהוראת הרב שואל ומשיב הנז' שהתיר. וכן מצאתי עוד בספר חוקי דעת שכתב וז"ל ואם סתמו נקבי השן בשעוה או בעופרת במקום נקב הנה דעת הבינת אדם להחמיר אבל המאיר נתיבים למהרש"ך החליט להתיר גם בכה"ג עכ"ל הרי מצינו עוד גדול אחר שהחליט להתיר בזה וספר הנז' אינו מצוי אצלינו:

179

ק״פעוד ראיתי להרב נחל אשכול חיבור על ספר האשכול בהלכות מקואות סי' ס"ה אות וא"ו שכתב נשאלתי ע"ד השינים החלולים שמתיכים רופאים לתוכן עופרת או זהב דבלא"ה נכנס אויר לתוכן והאשה מצטערת מאד והעופרת הזה מתקיים לעד וקשה מאד מאד להוציאה אי חייץ בטבילה וראיתי בבינת אדם שמחמיר וכתב דכל שהוא לרפואה חוצץ ודוקא שן לנוי אינו חוצץ וחיליה ממ"ש הש"ך ס"ק י"ד בשם ר"ג כוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורחות אינו חוצץ וכו' ולי נראה דשריא לטבול בסתימת השן דליכא למימר דוקא נוי איני חוצץ הא קי"ל בפנויה חלקי בה"ס אינו חוצץ לפי שאינה מקפדת להסיר ורבב ודם בטבח אינו חוצץ וכל זה מטעם שאינו מקפיד והדברים ק"ו ומה התם אינם מקפידים אף אם לא יהיו דברים אלה עליהם ואם הם עליהם אין דעתם להניחם עולמית מ"מ אמרינן שאינו חוצץ הכא שדעתה להניחה עולמית ואימה ופחד תפול עליה אם יסור ממנה מכ"ש דנקרא אינה מקפדת ואינו חוצץ. ומ"מ ה"נ כוחלת לרפואה חוצצת היינו טעמא שהיא מיחלת תמיד שתסיר המחלה ולא תהיה צריכה לכחול והוא למשא עליו אבל הכא ידוע לעולם שאין רפואה שיתמלא השן מחולייתו ולעולם צריכה לסתימה זו וע"ד הניחתו פשיטא דלא שייך מקפדת עליו והא דאסרו גליד שע"ג המכה טו"ז ס"ק י"ד היינו טעמא שודאי מקוה שיסיר וגם סופו לסור ממנה וכן באבר ובשר המדולדלים משא"כ בנ"ד. ועוד סניף דהאי סתימה מקרי בלוע בחלל השן וכו' עכ"ל ע"ש:

180

קפ״אהרי גם הרב הנז' חולק על הרב בינת אדם בזה ונמצא כי איכא רבים מתירים כנגד הרב בינת אדם ולכן אם הדבר הזה הוא קשה לאשה להסירו ודאיי יש לסמוך על סברת הרבנים הנז' המתירין ותטבול בסתימה זו ומה גם דהוא מידי דרבנן והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

181

קפ״בשאלה אשה אחת ילדה ארבעה וחמשה בנים בצער לידה הרבה וכל פעם מוספת צער על הקודם ובפעם החמישית הגיעה עד שערי מות בעיבורה וסוף ילדה בת בצער גדול ואמרו לה הרופאים אם תתעבר עוד תמות ולכך אחר לידה זו לא נזקקה לבעלה עד שמצאה לה סממנים שמונעין את ההריון ממנה וסממנים אלו תשים אותם בפנים עד המקור אחר התשמיש בשני ימים או יותר ועל ידי סממנים אלו מוכרח שתראה דם בשעה שתשים אותם או אחר יום או יומים ואז תאסור עצמה מחמת הדם ולא תזדקק לבעלה ותמתין עד שיבא לה הוסת העקרי שלה ותראה דם כנהוג והיא ג"כ תעשה הפסק בטהרה כנהוג ותספור ז' נקיים ותטבול ותזקק לבעלה וג"כ אחר שתזקק לבעלה בשני ימים או יותר תחזור ותניח הסממנים האלה והם יעשו פעולתם כדרכם שתראה דם מכתם ותאסור עצמה וכן על זה הדרך כך התנהגה בעצמה שנה ושנתים והנה מחמת הרגלותה ברוב הימים באלו הסממנים לעשותם בכל פעם נעשה לה טבע חדש שתהיה רואה דם בשעת תשמיש אך אינה רואה בליל א' לטבילתה אלא לפעמים בליל ב' לטבילתה או ליל ג' או ליל ד' או ליל ה' בעת שישמש עמה רואה מחמת תשמיש וזה הטבע החדש נעשה לה אפילו אם לא תעשה אותם הסממנים כלל ורק היא רואה דם בשעת תשמיש מחמת תשמיש מליל ב' לטבילתה ואילך כאשר אמרנו ואח"כ יבא לה הוסת העקרי שלה ורואה דמי נידתה כנהוג אצל הנשים כי הוסת העקרי שלה יבא לה בזמנו ולא יכזב:

182

קפ״גוהנה נזדמן פעם אחת עשתה סממנים אחרים ומחמת אותם הסממנים החדשים נתעברה והוצרכה אחר העיבור לעשות סמנים הראשונים ועל ידם הפילה את הולד:

183

קפ״דועל זאת באנו לשאל מן מעכ"ת אם מותר לשמש עם אשה כזאת כיון שרואה דם מחמת תשמיש גם באנו לשאול אם מותר לעשות הסממנים האחרים החדשים שתתעבר על ידם ולא תראה דם מחמת תשמיש ואחר שתתעבר כמו עשרים יום תעשה סממנים הראשונים ותפיל אותו הולד ואם הן כזאת והן כזאת אסור לעשות אם צריך לגרשה או ליקח אשה אחרת ונבקשה שתראה התשובה במהרה כי השעה צריכה לכך ושכמ"ה:

184

קפ״התשובה אם זו היא רואה דם מחמת תשמיש בשעת תשמיש אסור לשמש עמה ואע"פ שהוסת שלה בא בזמנו ויש לומר שמחמת הסממנים שהורגלה בהם מקודם נעשה לה הטבע הזה שתראה דם בשעת תשמיש כי כן הענין מוכח מ"מ אין להתיר בכך כי שמא דם זה אע"פ שנעשה להם מחמת הרגילה באותם סממנים הנה הוא בא מן המקור ואוסר אותה בודאי:

185

קפ״וורק נשאר לנו לברר השאלה השנית דאם זאת האשה תעשה סממנים החדשים ולא תראה דם אחר תשמיש ותתעבר אם מותר לעשות אותם סממנים הראשונים כדי שתפיל שאם לא תפיל תסתכן לפ"ד הרופאים בודאי:

186

קפ״זוהנה מקדמת דנא כמו שתי שנים מ"מ נשאלתי באשה אחת אשר הרופאים פ' אחת גזרו אומר ואמרו שאם תתעבר תהיה מסוכנת מאוד אם מותרת לשמש במוך שתשים אותו לפני תשמיש:

187

קפ״חוכתבתי שדבר זה נפתח בגדולים והאריכו בזה רבני אשכנז בתשובותיהם והסכימו לאסור איסר להניח מוך באותו מקום בשעת תשמיש דהוי כמשמש על עצים ואבנים ומשחית זרעו לבטלה בידים:

188

קפ״טברם כמה מן האחרונים התירו לקנח במוך אחר תשמיש להוציא הזרע וכמפורש כן בדברי הגאון חתם סופר י"ד סי' קע"ב והגאון אמרי אש בי"ד סי' ס"ח והרב בינת אדם בשער כ"ה סי' ל"ו ע"ש והגם שהגאון רע"א סי' ע"א הביא מן שיטה מקובצת דאיכא איסורא בדבר זה דאע"ג דאשה לא מפקדא אפו"ד אפ"ה אסורה להשחית זרע בטלה ע"ש וכן הגאון ח"ס ז"ל שם כתב דעת הרשב"א בשם הרמב"ן דפ' כל היד שיש איסור לאשה בקנוח אחר תשמיש ע"ש:

189

ק״צמ"מ כתבתי שם שהסומך בזה על המקילין אין מזניחין אותו יען כי מרן ז"ל בש"ע י"ד סי' קצ"ו סעיף י"ג פסק כהרא"ש להתיר בכך ע"ש ואע"ג דיש לחלק ולומר דהתם לא התיר אלא בדרך מקרה אבל אם בתמידות כל הימים אפשר דמודה לאסור ועוד יש לחלק נמי חילוק אחר מ"מ כיון דמצינו הרבה האחרונים ז"ל שהתירו בכך להדיא יש לסמוך עליהם במקום צורך ודוחק ועוד שכן נמי מבואר היתר זה בהרשב"א בתורת הבית באורך ע"ש וכמ"ש האחרונים ז"ל בזה על כן המורה להתיר בכך יש לו על מה לסמוך:

190

קצ״אאך בלא"ה אופן זה אין בו תועלת לאותה האשה יען כי גם אם תקנח אחר תשמיש אינו ברור שלא תתעבר וכן כתבו האחרונים דתרופה זו אינה בדוקה דאין סמא בידה דדילמא לא תקנח יפה וכיון דיש לה ספק שמא תתעבר ותסתכן אינה יכולה לסמוך על תיקון זה של קנוח אחר תשמיש ולכך כתבתי דאותה אשה אין לה תקנה בכך ומן השמים ירחמו עליה זה הוא תוכיות התשובה שהשבתי על שאלה הנז"ל מקדמת דנא:

191

קצ״בועתה אני חושב שמא אותה האשה שנשאלתי בעדה קודם שתי שנים היא היא האשה הנצבת פה בשאלה זו כי אפשר אח"כ נמצאו לה סממנים הנז"ל ונהגה בהם והיתה משמשת עם בעלה על ידי אלו כנז' בשאלה:

192

קצ״גולכן נבא עתה להשיב על שאלה הנז' אם מותר לה לעשות סממנים שתפיל תכף בתחלת העיבור שלה כדי שלא תסתכן והנה הגאון חוות יאיר ז"ל בסי' ל"א נשאל מגדול אחד על אשת איש שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרטה אם היא רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל שתפיל העובר מבטנה והשיב לו כי בגמרא דפרק יוצא דופן מוכח דעובר לאו נפש הוא וכן משמע מן פ"ז דאהלות דעובר לא אקרי נפש מיהו י"ל דעכ"פ איסורא איכא להרגו אך מן פ"ק בגמרא דערכין דף ז' נראה דמותר דאיתא האשה שיצאה ליהרג מכין אותה נגד בית הריונה כדי שימות הולד תחלה ולא תבא לידי ניוול ע"ש ורק בזה יש לדחות ולומר התם שאני דעכ"פ סופו למות עמה לא חיישינן לחיי שעה לכך ממתין אותו לכתחילה וכו' וסו"ד נראה דעת הגאון חוות יאיר ז"ל שאין להתיר לכתחילה בדבר זה:

193

קצ״דוראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג דגם הוא נשאל בזה אם מותר לקלקל עובר בבטן אמו שזינתה בין א"א בין פנויה והביא דברי הגאון חוות יאיר ז"ל הנז' ודעתו הוא שאם היא א"א שזינתה ונתעברה מותר לכתחילה לקלקלו שתפיל אותו אבל פנויה שזינתה ונתעברה דעתו הוא דאיכא איסורא להשחית העובר שלה ע"ש:

194

קצ״הוראיתי להגאון מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' צ"ט דס"ל באשה ישראלית מותר להתעסק עמה ברפואות כדי שתפיל אם יש בזה לצורך האם ופשיט לה מגמרא דערכין הנז' דאמרו מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד ולא תבא לידי ניוול אלמא בשביל ניוול האם הורגין הולד בידים ולא חשו משום איבוד נפשות ע"ש:

195

קצ״ומיהו מצאתי להרב ז"ל הנז' שם בסי' צ"ז שיצא לחלק בהך דגמרא דערכין הנז' ולפי חילוקים הנז' נדחית ראיה זו ואיך כאן בסי' צ"ט סמך עליה ואפשר דאח"כ עשה לה חילוק אחר דלפי חילוקו שפיר הוי ראיה מזה ואיך שיהיה בסי' צ"ט התיר להדיא לצורך האם:

196

קצ״זאך אנחנו לא נוכל לסמוך להתיר לכתחילה אפילו לצורך האם וא"כ בנ"ד אין להתיר ורק איכא לחלק בנידון השאלה הנז' דהשואל אמר לי בפירוש שהיא עושה סממנים להפיל אחר העיבור בעשרים יום דהולד עדיין הוא חתיכת דם ולא נצטייר באבריו כראוי וגרע מנפל דעלמא שיש חיתוך אברים והוא קרוב להא דמשחית הזרע וא"כ יש לומר כל כהאי גוונא אין זה נפש כלל ואפילו האומרים לכתחילה אסור יודו בכהאי גוונא וזה הוא חילוק פשוט ומסתבר וכבר כתבנו דהשחתת הזרע אחר תשמיש התירו ויש לסמך עליהם בשעת הדחק:

197

קצ״חולכן אשה הנז' בשאלה אם ברור לה בעת שעושה הסממנים להפיל עדיין לא נצטייר העובר באברים ממש יען כי היא אחר שתראה בא זמן הוסת שלה ולא ראתה דם אז חוששת לעיבור ואז עוסקת בסממנים להפיל כל כהאי גוונא שרי לה לעשות לכתחילה ורק בתנאי שלא תראה דם בשעת תשמיש כי דבר זה אין לו היתר וזה פשוט:

198

קצ״טמיהו צריך השואל להתיישב בדבר היטב כי שמא בשתיית הסמנים תבא לידי נזק וחולי כי הלא ידעתי במנהג כל המלכיות בבתי הרופאים אחר שילמד היטב ויתנו לו סמיכה לרפואה ישביעו אותו שלא יתן דבר לאשה שתפיל ולא יתן דבר לאשה לפסוק דם נדתה ממנה שלא תראה דם עוד יען כי כל אופנים של סממנים שיעשו הרופאים בדברים רובם הם בחזקת סכנה לאדם וא"כ גם זאת האשה הן אמת שכבר נסתה בסממנים אלו ולא מצאה שום סכנה מ"מ אפשר שאין כל העתים שוות ולכך תזהר ותשמר מחמת חשש זה ולא תעשה דבר אא"כ ברור לה שאין בו שום חשש מיחוש:

199

ר׳ועצה טובה אמינא כי בליל טבילה תקנח אחר התשמיש היטב ככתוב לעיל ואם לפעמים לא עלה הקנוח היטב ונתעברה אז תעשה סממנים אלו ויועיל הקנוח למעט בעשיית הסממנים שאז יהיו בדרך מקרה וכעת לא יש פנאי להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

200

ר״אשאלה לענין טבילת הנדה בימות החורף פה עירנו בגדאד יע"א שיש קרירות הרבה ומי המעיין שטובלים בו הוא קר הרבה ויש להם צער גדול בזה ואפשר לחוש שיבואו לידי חולי עי"ז או לידי עיקור על כן נפשם לשאל הגיעה אם מותר לחמם המים של המעיין על ידי שיניחו בתוך המעיין כלי דוד ברזל שסתום מכל צדדיו ורק יש בו קנה חלול למעלה מן המים כדי שיצא העשן ולול אחד מצדו ג"כ למעלה מן המים לנפוח בו ע"י מפוח והכלי ההוא ממלאים אותו פחמים ומבערים האש בתוכו עד שיתחמם הברזל ועי"כ יתחמם המים שבמעיין יורינו המורה אם מותר לעשות כן לחמם המים של המעיין כדי לטבול שם הנשים או"ד דאסור לעשות כן משום גזרת מרחצאות ושכמ"ה:

201

ר״בוהנה איש אחד מתושבי העיר נדבה רוחו לעשות הדבר הזה של חמום המים באופן הנז' על ידי אומן אירופי ורק רצה שתצא ההוראה תחילה בהיתר הדבר הזה לפום דינא כי הוא דבר חדש בעיר זו ואז אח"כ יוציא הוצאותיו לעשות מלאכה של החמום הנז' כי לא ירצה להפסיד מעותיו על הספק ולכן על שאלה זו נאספו מע' החכמים הי"ו פה עירנו יע"א למצוא היתר לזה וכפי אשר עלה במצודתם הוא שיש להתיר בזה ושלחו לי הצעיר את דברי תשובתם על זה לדעת מה תהיה הסכמתי בזה וזאת היא התשובה אשר כתבתי להם פתגמא דנא בעזה"ו:

202

ר״גתשובה תחילה וראש מה שהאריכו מעלת החכמים הי"ו ליישב המנהג של הנשים של פה עירנו יע"א שנוהגים להטיל מים חמין לתוך המעין קודם שטובלין בו כל זה האריכות הוא ללא צורך ומשנה שאינה צריכה היא יען כי ידוע כי המנהג פה הוא כך שבימי הקור תוליך האשה כד אחד גדול של נחושת עמה מלא מים חמין ובעת תרד ותעמוד בתוך המעין קודם שתרכין ראשה לטבול במים שופכין מעט מן המים החמין שבכד לתוך המעין וחוזרין ומניחים בכד מים צוננין כדי שתוכל לסבול חמימות המים ההם כאשר שופכין על גופה ואחר שיניחו בו מעט מים צוננין הנה נשארים המים ההם שבכד חמין גמורין ורק מוזגין אותם כדי שתוכל לסבול חמימותם ואז חוזרין ושופכין מן הכד ההוא מים חמין על גוף האשה עצמה בעודה עומדת בתוך המים כי מחצית גופה הוא למעלה מן המים ועושין כן כדי שיתחמם גופה ותוכל לסבול המים שבמעין כאשר מרכנת ראשה לטבול בהם ולכן עתה אחר ששופכין עליה מים החמין מן הכד אז מרכנת ראשה וטובלת בתוך המעין ודרך הנשים לטבול ג' פעמים תכופים בזא"ז בעודם עומדים בתוך המעין ואחר שיוצאה מן המים שופכין עליה עוד מעט חמין אשר נשארו בכד וזהו אחר שיצאה כולה מן המים שנגמרה הטבילה כולה כך הוא המנהג בכל הנשים:

203

ר״דוהנה זה ידוע וברור שאלו המים ששופכין תחילה בתוך המעין אין עושים חמום למי המעין אפילו כל דהו כלל ועיקר והיה כלא היה כי אפילו אם היו שופכין את הכד ההוא החם כולו לתוך המעין אין בו כח לחמם מי המעין הרבים אפילו כל דהו ורק אפשר שיעשה איזה פעולה קטנה להחליש תוקף קרירות המים של המעין וגם חולשת הקרירות הזאת א"א שתהיה בכל המים עד למטה כי אם רק בפני המים העליונים וגם זה לא יהיה אלא רגע כמימריה וחוזר ומתבטל וכל זה אם יהיו שופכין כל מי החמין של הכד כולו וכאשר תמצא כן בנסיון אך כאן מעיקרא אין שופכין בתוך המעין כי אם מעט מן הכד אשר לא נחשב לכלום ואין כאן ענין טבילה בחמין אפילו במקצת אמנם עיקר הנאת האשה מן המים החמין ההם שבכד הוא מחמת שבעודה עומדת בתוך המעין קודם שמרכנת ראשה לטבול שופכין עליה עצמה מים חמין מן הכד ומחמת החמין באלו הנשפכים על גופה מתחמם גופה אז לא יהיה קשה לה כ"כ קרירות המים כאשר נכנסה כולה בתוך המים לטבול וגם זו ההנאה לא תרגיש בה אלא בהרכנה ראשונה של הטבילה אך בהרכנה שניה ושלישית לא ישאר מזה מאומה כי גובר בה קרירות המים ועל כן כאשר תצא לגמרי מן המעין בעודה ערומה ומקוררת מאד מן מי המעין חוזרין ושופכין על גופה שארית המים החמין שבכד ובזה תמצא נחת רוח קצת מקושי הקרירות מפני שמתחמם גופה מן חום המים הנשפכים עליה:

204

ר״ההרחבתי הדיבור לפרש אופן המנהג הנז' של פה עירנו יע"א מפני שראיתי למעלת החכמים הי"ו שנתעצמו במנהג הזה ועשו אותו כמו ענין שכתב מרן בסי' ר"א סעיף ע"ה יש מי שאוסר להטיל יורה מליאה מים חמים לתוך המקוה לחממו וכו' ע"ש וחשבו שזה המנהג של פה עירנו יע"א הוא הפך יש מי שאוסר הנז' והוצרכו לעשות צדדין של היתר ליישב המנהג ולא עוד אלא שבסוף דבריהם חזרו ואמרו שפה עירנו בדבר זה נהגו הפך סברת מרן ז"ל ובנו בנין על זה וכנז' בדבריהם:

205

ר״ווהנה באמת כפי מה שכתבתי באופן המנהג הנז' של פה עירנו יע"א אין זה נכנס בדין דסעיף ע"ה הנז' ולא נגע ולא פגע דהתם איירי שמטיל יורה מליאה מים חמין לתוך המקוה לחממו שהיא מניח מים חמין הרבה יורה מליאה והמקוה להיותו מים מכונסין מן מי גשמים או נמשכים מנהר או מעין וגם אינם מים רבים הם מתחממין באמת מכח אלו מים החמים שמטיל בתוכם שכן כתב בפירוש לחממו אך בנ"ד של מנהג עירנו יע"א אין כאן חמום למי המעין כלל אפילו כל דהו והיא טובלת במים צוננין באמת וא"כ מאי ענין זה לזה ולא שייך למימר בזה דנהגו בזה הכך מרן ואין צורך לצדד בזה המנהג להסכימו לדעת מרן כי הוא מוסכם וקאי ולא נגע ולא פגע בדין דנקיט מרן ז"ל כלל:

206

ר״זברם מה שנהגו הנשים פה עירנו לשפוך עליהם מים חמין אחר שיוצאין מן המעין תכף אחר הטבילה הנה לכאורה נראה שזה המנהג הוא הפך סברת האוסרין שהביא רמ"א ז"ל בהג"ה שכתב אבל לחזור ולרחוץ אח"כ יש אוסרין דלפ"ז נראה דה"ה דאסור להשפיך על ראשה מים חמין אחר שתעלה מן הטבילה כדי לחמם גופה שכ"כ הרדב"ז ז"ל לפי שיטת האוסרין הנז' שהביא רמ"א ז"ל:

207

ר״חוהנה מרן ז"ל בש"ע לא זכר סברא זו של האוסרין לרחוץ בחמין אחר הטבילה ורק בב"י הביא סברא זו והדבר ברור כי אותם המתירין לרחוץ בחמין אחר הטבילה הם יודו לסברת האוסרין להטיל מים חמין במקוה לחממו ולטבול בו כי טעם המתירין הוא משום דההיא גזרה לא נאמרה אלא בטהרות ולא בנידה ועל כן ודאי יודו באיסור חמום המקוה כי גזרה זו דטבילה בחמין נאמרה להדיא בגמרא גם בנדה וכמ"ש בזה הרב חסד לאברהם ז"ל דף קל"ו ע"ב וע"ג ע"ש וא"כ מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לא נתברר דעתו לפסק הלכה בזה מאחר כי בש"ע לא פסק רק סברת האוסרין לחמם המקוה ולא זכר סברת האוסרין לרחוץ בחמין אחר הטבילה ועל כן אין אנחנו צריכין לחוש בזה ויש לנו לסמוך על סברת הרוב שמתירין כי כן סבר נמי רבינו ישעיה הראשון ז"ל שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה וכן העלה הרב הגדול מהר"ש גרמיזא"ן ז"ל בתשובה שהביאה בספר פרי האדמה ח"א דף קס"ב וכן העלה הרב פרי האדמה ז"ל עצמו וכן הוא סברת שאר ספרי האחרונים ז"ל. ואת עלית על כולנה כח המנהג שנהגו כאן מנהג ברור בזה לשפוך על גופם מים חמין אחר שיעלו מן הטבילה ועל המנהג אין לפקפק אפילו אם יהיו רוב אוסרין ועל כן אין צורך להאריך בזה:

208

ר״טאמנם כאשר יזדמן זה בליל שבת קודש כי אנחנו נוהגים כסברת מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' קצ"ז לטבול בשבת הנה לענין מים חמין ששופכין עליהם אחר שיצאו מן הטבילה יש לפקפק ולאסור כי הן אמת מה ששופכין בתוך המקוה אין בו חשש כי כבר כתבנו שאין זה מחמם המים וגם מה ששופכין חמין על האשה עצמה בעודה עומדת בתוך המעין ג"כ אין חשש כי בזה אין כאן רחיצת כל גופה בחמין כי חצי גופה הוא בתוך המעין ואינו מגיע לחציה התחתון מן המים חמין כלום אך אחר שתצא כולה מן הטבילה ושופכין עליה מים חמין מראשה ועד רגלה הרי כאן רחיצת כל גופה במים חמין וזה אסור בשבת וכמ"ש מרן ז"ל בא"ח סי' שכ"ו ומפורש שם בדברי האחרונים ז"ל דלאו דוקא כל גופו אלא אפילו רוב הגוף נמי אסור ע"ש:

209

ר״יוהנה ידוע מה שנתחכמו האחרונים ז"ל בענין טבילה בחמין בשבת משום איסור הנז' וכולם לא התירו אלא רק בפושרין שלא יקרא עליהם שם חמין וכנז' בסדרי טהרה יו"ד סי' קצ"ז ס"ק ט' והרב זרע אמת א"ת סי' ע"א והרב נו"ב תניינא א"ח סי' כ"ד ועוד שאר אחרונים ועיין ג"כ בזה להגאון חיד"א בברכ"י סי' שכ"ו ובקונטרס אחרון של ספרו מחב"ר סי' רנ"ז ע"ש. אך כאן מה ששופכין עליהם אחר יציאתם מן הטבילה אינם פושרין אלא הם חמין גמורין ושם חמין יש עליהם כידוע. ומ"ש הרב בני ציון סי' ט"ו ליישב המנהג לא שייך למימר באלה המים ששופכין עליהם בצאתם מן הטבילה וכן מ"ש שיש עם הטובלת עוד אשה אחרת והיא תזכיר אותה אך באמת זה הטעם הוא דחוי ולא שייך לאומרו כאן וגם הוא לא סמך על זה לבדו:

210

רי״אעל כן נראה שראוי להזהירם שלא ישפכו עליהם מים חמין אחר שיצאו מן הטבילה ורק ישפכו בעודם עומדים במעיין שאין המים מגיעים אלא רק על חצי גופם:

211

רי״בועתה נבאה לדבר בעיקר השאלה דנ"ד שהוא לעשות חדשה בארץ לחמם המים על ידי דוד של ברזל שמניחין בתוך המעיין שע"י חמום הברזל באש יתחממו המים וכנז' בשאלה. הנה פשיטא הוא דלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו שפסק כסברת המחמירין משום גזרת מרחצאות אין להתיר לעשות נגד דעת מרן ז"ל ומכל גאוני אשכנז האחרונים המתירים בכה"ג אין סעד ואין עזר להתיר אצלינו כי הם כולם גרירי בתר סברת המקילין ולא קבלו עלייהו הוראת מרן ז"ל וגם העיקר הוא כי המנהג נתפשט אצלם כסברת המקילין וגדול כח המנהג על כן דבריהם לא יועילו ולא יצילו בנ"ד במקומות אלה:

212

רי״גוהגם שהרב זרע אברהם י"ד סי' י"ט התיר והוא מארעא קדישא דקבלו הוראת מרן ז"ל הא כתב הרב ברכות המים ז"ל דף ע"ב ע"ב דלא כתב פס"ד זה אלא לשאר מקומות דלא קבלו הוראת מרן ז"ל ולא לדידן ע"ש:

213

רי״דוהגם שתמצא להרב חסד לאברהם י"ד סי' כ"ט שהאריך להתיר ע"ש עכ"ז לא מצא בירור התיר דין זה לדעת מרן ז"ל:

214

רי״הומה שרצה לומר שם די"ל דעת מרן לפסוק בהמקילין מדכתב סברא זו בלשון מתלוקת והוא ע"פ הכלל שמצא בספר שו"ג ז"ל אחהמ"ר זה אינו ודבריו בזה תמוהים והוא פשוט ואין צורך להאריך בזה:

215

רי״וומה שרצה לצדד ולומר דאפילו אי נימא דעת מרן ז"ל להחמיר וכדעת הרב ברכת המים עדיין איכא למימר דלא סבר מרן כן בהיכא דהקרירות הרבה מאד דעי"ז באים לידי סכנה ומיני חולאים וגם שיש לחוש דע"י הצער הגדול מקרירות דעתם מטרפת עליהם ולא יוכלו לטבול כדין וכשורה דכל כהאי כ"ע מודו דאעיקרא המחמירין אינו אלא משום גזרה ובמקום חולין לא גזרו רבנן וכו' וכנז' בד"ק ע"ש. הנה כל זה לא יועיל ולא יציל בנ"ד דהא חזינן באתרא דידן גם בזמן הקור ליכא כל הנהו הפלגות שהפליג הרב ז"ל בקושי הדבר:

216

רי״זועוד מאחר שראינו להרב ברכות המים דף ע"ב ע"ג שהעיד בגודלו וז"ל נהירנא בשנת התקכ"ג אחד מאנשי עיר קדשנו קנה חצר לבהמ"ד ובנה בו טבילה ושאל ממני שהיה רוצה לעשות כנדון מרן הרב זרע אברהם ז"ל וכתבתי להתיר כפסק מורינו הרב שם והוא המעשה שכתוב בספר של מרן אבא מזבח אדמה ז"ל והוא כתוב אצלי באורך ולא נטפלתי בענין גזרת מרחצאות רק בהתיר הכלי בכל הכתוב בפסק מרן אבא ז"ל ובמים ההם נצבו כמו נד כל רבני ומופלאי עיר קדשנו וערערו הרבה לעשות מעשה נגד מרן ז"ל משום גזרת מרחצאות ואף שהבאתי דברי מורינו הרב ז"ל כל זקני אותו הדור העידו שלא היה כן בירושלים באופן שבטלו את בעל המדרש הנז' מלעשות כן ואחר שבנאו באופן הנז' חזר וסתרו ובנאו בכל הטבילות והנה הוא היום במדרש תי"ט יכב"ץ ומערי פראנקיא אין ראיה דליכא מרחצאות וכמ"ש הרב בני יאודה ח"ב סי' נ"ב ועוד דלא פסקי כמרן ז"ל ותמיד קי"ל כדברי המקל כנודע כמה אית להו קולות נגד מרן ז"ל וכו' עכ"ל:

217

רי״חוהנה נודע כי הקרירות בעה"ק ירושלים תוב"ב הוא על חד תלת מקרירות של פה עירנו בגדאד יע"א ועכ"ז נצבו כמו נד רבני וגאוני ירושלים שהיו בזמן הרב ברכות המים שכולם היו גדולים ומופלאים בתורה כנודע ואסרו ובטלו מעשה החמין שעשה אותו האיש המקדיש וסתרו את אשר כבר בנה והפסיד וא"כ מי יוכל להקל עתה בזה"ז באתרא דידן לעשות מעשה דבר חדש כזה הפך אותם גאוני ורבני בתראי דעה"ק ירושלים תוב"ב הנז' כי רבים המה ואחרי רבים להטות כתיב וגם הרב ברכות המים שהורה להתיר נענע להם ראשו והודה לבטל דבריו ומה גם שהעידו זקני תורה בגודלן שהוראת הרב זרע אברהם ז"ל לא היתה ולא נעשית בעה"ק ירושלים תוב"ב וכנז' שם השתא תו אין לצדד בהאי טעמא דהיכא דאיכא קרירות הרבה כ"ע מודו מאחר כי אפילו בעה"ק ירושלים תוב"ב לא צדדו בזה להתיר כ"ש באתרא דידן שהקרירות פחות מקרירות עה"ק תוב"ב הפרש רב:

218

רי״טגם עוד י"ל דבע"כ א"א לצדד בהכי לדעת האוסרין דהא האוסרין הוקשה להם לפי שיטתם מהך דכהן גדול ביוה"כ דמחמין לו חמין וכו' ותירצו משום דכמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין וכנז' במרדכי שהביאו בב"י ואי איתיה להאי חילוקא יתרצו דשאני התם דאיכא קרירות הרבה דאפילו באשה מותר אלא ודאי דליתיה להאי לדעת האוסרין. ועוד ג"כ י"ל לפי שיטתם מגמרא דתענית דף י"ג ע"א שהביאו הם דמקשי בגמרא וטבילה בחמין מי איכא ואי איתא להאי מאי מקשי אה"ן איכא טבילה בחמין בהיכא דאיכא קרירות הרבה אלא ודאי דליתיה להאי ובכל גוונא ליכא, מיהו לזאת ההוכחה יש לדחות משום דבברייתא נקיט יוה"כ וט"ב ועל יוה"כ אה"ן איכא לאוקמי בהכי אבל ט"ב לא שכיח שיהיה קרירות הרבה שצריך להם חמין ולכן לא אוקמיה בהכי אבל מהך דכהן גדול שפיר איכא הוכחה. ואיך שיהיה הנה ודאי אנן בדידן אין לנו לצדד בהיתר זה מחמת הקור כיון דהקור בעה"ק ירושלים תוב"ב הוא מרובה מאד על אתרא דידן וכל רבני עה"ק תוב"ב לא הסכימו על זה להתיר וכדכתיבנא:

219

ר״כגם עוד אין לצדד ולומר הכא בנ"ד כאשר צידד הרב הרב מהר"י עייאש ז"ל בספר בני יאודה ח"ב סי' ל"ב דף צ"ג ע"ד להתיר בנ"ד אליבא דכ"ע מהאי טעמא שכתב וז"ל ונראה הטעם הוא כמ"ש הרדב"ז ז"ל סי' צ"ה דאף למאן דאית ליה דשייכא גזרת מרחצאות גם בחמין מ"מ מודה דבדיעבד עלתה לה טבילה והראב"ד וסיעתו סוברים דאפילו שנאמר דשייכא גזירת מרחצאות האידנא אינה אלא דוקא בטובל ע"ג כלים ובזה גם בדיעבד לא עלתה טבילה וכמ"ש הש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"א ולדידהו לא נגזרה גזרת מרחצאות במים חמין וכו' וכיון דלכ"ע עלתה הטבילה בדיעבד לכן במקום שהקור גדול ואינן יכולות לסבול אותו צער של הקרירות ויבואו לידי עילות וחולאים רעים הוי לכתחילה גבייהו כמו דיעבד עכ"ל ע"ש הנה גם לפ"ד הרב ז"ל אנן בדידן אין אנחנו יכולין לצדד בהכי להתיר מאחר שמצינו שאע"פ שבירושלים תוב"ב הקור רב מאד אסרו ומוכרח לומר שלא נתקבל טעם זה אצלם להתיר וכ"ש באתרא דידן גם עוד אפילו הרב ז"ל משמע מדבריו שטעם זה הוא קלוש אצלו יען שכתב אח"ז ועוד נ"ל טעם מרווח וכו' ע"ש גם עוד מעיקרא לא אמר הרב ז"ל טעמים אלו אלא כדי ליישב המנהג שכבר נהוג ביה משנים קדמניות ולא לעשות מעשה ומנהג חדש שלא היה לעולמים:

220

רכ״אוכל זאת אני כותב לפ"ד של הרב ז"ל אך באמת הרואה יראה שדברי הרב ז"ל הנז' מעיקרן הם תמוהים במה שעשה טעם זה אליבא דכ"ע כי הן אמת שהרדב"ז ז"ל כתב כן ועשה שלשה שיטות בדבר וכנז' שם בדף ל"ד ע"ב אך א"א לומר כן לדעת מרן ז"ל יען כי מרן ז"ל בש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"א פסק להדיא כל היכא דאסרו משום גזרת מרחצאות דשמא הרואה יטעה לומר שיש היתר לרחוץ במרחץ הנה בזה אם עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה ולא הותר בדיעבד אלא רק היכא דהגזרה היא משום ביעותא דוקא ובכל זה פסק כסברת הראב"ד אך במים חמין לא פסק כהראב"ד דלית ליה בהו גזרת מרחצאות אלא פסק דאיכא גזרת מרחצאות במים חמין וכמ"ש בסי' ר"א סעיף ע"ה וא"כ לדעת מרן שפסק כל היכא דאיכא גזרת מרחצאות גם בדיעבד לא עלתה לה טבילה ופסק נמי דבמים חמין איכא גזרת מרחצאות א"כ פשיטא דדעתו לאסור טבילה במים חמין גם בדיעבד וזו תימה על הרב ז"ל שרצה לצדד בטעם זה להתיר אליבא דכ"ע וזה אינו והוא ברור ופשוט והשתא גם טעם זה נתבטל בנ"ד בלא"ה מעיקרו ודוק היטב ועוד אכתוב לקמן דחיה אחרת לדחות חילוק זה:

221

רכ״בוהנה ראיתי בפסק מע' החכמים הי"ו שכתבו וז"ל עוד יש לצדד ולומר דלא אסר מרן ז"ל אלא במקוה של מי גשמים דשם שייך גזרת שאובים אבל במעיין מודה דמותר שכן כתב הרב אריא דבי עלאי ז"ל חיו"ד סי' י"א דף מ"ה ע"ב עיי"ש באורך וכן כתב הרב חסד לאברהם דף קל"ו סוף ע"ג דלא אסר ר"ש אלא דוקא בנדונו שהמים בעצמם הם שאובים דדמיא למרחץ וכו' משא"כ אם מי המקוה אינם שאובים אלא הם באים מן המעיין אף שהוחמו אותם ע"י טס וכיוצא לא דמי כ"כ למרחץ וכו' ואח"כ הביא מהרדב"ז שכתב דיש לאסור אף במקוה שבא מן המעיין וכו' עיי"ש מ"מ נ"ד פה עיר בגדאד יע"א שהוא מעיין שלא המשיכוהו מן המעיין אלא הוא מעיין נובע מעצמו ומחממין אותו ואינו דומה למקוה אפשר שגם הרדב"ז ז"ל מודה דיש להתיר עכ"ד נר"ו:

222

רכ״גועל זה י"ל אע"ג דלפי טעם זה נמצא שנדון דידן חלוק הוא מנדון המקוה שנמנו עליו רבני עה"ק ירושלים תוב"ב ואסרוהו מ"מ נראה דאין כדאי טעם זה להתיר בו כאן חדא דלא מסתבר האי טעמא מעיקרו מאחר דהגזרה היא שמא יאמרו אלו מים חמין ואלו מים חמין אלו מטהרין ואלו מטהרין ויבואו לטבול במרחץ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל א"כ מה לי הם מי מעיין נובע מה לי הם מים מכונסים הנה כל הטעות שלהם בהם מכח שהם חמין ויבואו לדמות הא להא. ועוד מאחר שמצינו גזרת מרחצאות איתא גם בטובלת ע"ג דחשו בזה שמא הרואה יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ א"כ כ"ש שיש גזרת מרחצאות הנז' במי המעיין שהוחמו ע"י אדם. ועוד הא דמשני בגמרא דתענית דף י"ג ע"א לא נצרכה אלא לחמי טבריה שהם חמין ממובעין ע"י שמים למה לא משני לא נצרכה אלא למי מעיין שהוחמו ע"י אדם דבזה איכא רבותא טפי וגם שכיח ומצוי טפי אלא ודאי כל שהוחמו ע"י אדם אפילו שהם מי מעיין נובע בעצמו יש בזה גזרת מרחצאות דלא פלוג רבנן ורק חמי טבריה וכדומה שהם חמין ממובעין ע"י שמים לא נכנסו בכלל הגזרה הזו ולא שייך למגזר בהו משום דלא פלוג רבנן יען דחמין ע"י שמים לא מתחלפי בחמי האור ע"י אדם וכמו דאמרינן כיוצא בזה לענין שבח דחמי חמה בחמי האור לא מתחלפי וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בזה בסי' הנז' ע"ש וזה ברור:

223

רכ״דועוד יש לדחות החילוק הנז' דחיה גמורה דהא ודאי אין לחלק בין מי מעיין למי המקוה שזה אינו ולא ניתן להאמר והוא כי אמרינן בגמרא פרק בתרא דנדה דף ס"ח גבי דביתהו דריש גלותא דאמר לה רב נחמן דודי חסרת עבדי חסרת ופירש ר"ח ז"ל עבדי חסרת דודי חסרת להחם חמין להטיל לתוך מי הטבילה הצוננין ע"כ והוכיחו במרדכי ובסמ"ג והרא"ש ז"ל ושאר ספרי הראשונים ז"ל מכאן דר"ח ז"ל ס"ל לפי פירושו דמותר להניח חמין במקוה לחממו וכנז' בד"ק והשתא אי איתא לחילוק זה מאי הוכחה איכא מהא די"ל ההם איירי במי מעיין הנובעין דלכ"ע שרי ועוד בלא"ה נראה ודאי על הרוב איירי במי מעיין יען דעובדא הנז' הוה בבבל וארצות אלו לא יש מקוואות מן מי גשמים המכונסין אלא הכל הם בארות שהם מעיינות נובעין וא"כ מאי מוכיח מזה לדין המקוה לפי חילוק הנז' דאמר שבמעיין כ"ע מודו דליכא גזרת מרחצאות אלא ודאי דליתיה לתילוק זה כלל וזו ראייה ברורה לסתירת חילוק הנז' שאין עליה תשובה:

224

רכ״הומה מאד תמהני על הרב אריה דבי עלאי הנז' שסמך בכל כוחו על חילוק זה לחלק בין מעיין למקוה בסברא הנז"ל ולא הרגיש בזה דלפי סברא זו א"כ קא מוכחי כל הראשונים גדולי עולם הסמ"ג והרא"ש והמרדכי ושאר ראשונים מפירוש ר"ח ז"ל הנז' דס"ל דמותר החמין במקוה והלא י"ל הך עובדא באשתו דריש גלותא הוה במעיין ובאמת שכן הוא על פי הרוב הקרוב לודאי וכמ"ש לעיל אלא ודאי דליתא לסברא זו כלל. ודע כי זו הראיה תועיל נמי לסתור גם חילוק הנז"ל שאמרו היכא דאיכא קרירות הרבה כ"ע מודו דמותר לטבול במים חמין ונראה לפי האמור גם זה אינו דא"כ מאי מוכיחים הראשונים ז"ל מפירוש ר"ח ז"ל די"ל ההוא עובדא הוה בזמן שהיה קרירות הרבה דשרי לכ"ע אלא ודאי דלא שנא בהכי לדעת האוסרין ודוק היטב:

225

רכ״ועוד ראיתי למעלת החכמים הי"ו הנז' שכתבו וז"ל עוד יש לצדד ולומר כמ"ש הרב פרי האדמה ז"ל ח"א דף קס"ב לענין מה שנהגו לרחוץ אחר הטבילה במים חמין שכתב כיון שגזרה זו אין רוב הצבור יכולים לעמוד בה שהכל חולים אצל הקור לכן אפילו למ"ד דגזרו כבר נתבטלה ודמיא לטבילת בעלי קריין שתיקן עזרא הסופר ע"ה ולא נתפשטה ובטלה משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכו' עיי"ש וכן כתב הרב אריא דבי עלאי שם עכ"ד נר"ו והנה הרואה יראה שדברים אלו לא נתנו להאמר וכ"ש להכתב בנ"ד שהם רוצים לעשות חדשה בקרב הארץ שכל רבות שעברו מקודם לא היה ולא נעשה כזאת וכל הנשים מקודם ועד עתה הם טובלין כדרכן במעיינות צוננים ולא יש שום אשה שנמנעת מלטבול בזמן הקור מפני הקרירות ומה שייך לומר השתא זו היא גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה הלא כאן הכל עומדים בה ולא יש אפילו מעוט דמעוט שאין יכולים לעמוד וכבר ידוע שהקור היה בעירנו בשנים שקדמו פי שנים על אשר נמצא עתה בשנים אלו וכאשר החכמים הי"ו עצמן הודו בזה וכתבו כן בפירוש וא"כ על דבר זה שהוא הווה ורגיל וקבוע שנה אחר שנה מזמן קדמון מה יש פתחון פה לטעון עתה טענה כזאת ומה חידוש היה לריעותא אדרבה נתחדש לטיבותא שאין הקור כ"כ קשה כשנים הראשונים:

226

רכ״זגם עוד דברים אלו אשר הביאו החכמים היו מספר פרי האדמה הנה הם דברי הרב מהר"ר ברוך ז"ל שהעתיק דבריו שם ובאמת הרואה יראה שדברים אלה הם כנדונו של הרב ז"ל שבא ליישב בהם המנהג שכבר נהגו היתר ג"כ קשים מאד לאומרם דאין דברים אלו אלא כדברי נביאות מי שמע כזאת מי ראה כאלה שנתבטלה גזרה זו ובאיזה זמן נתבטלה ומאחר שאנו רואין שפסקו אותה הראשונים ז"ל להלכה וגם מרן ז"ל קבעה בשלחנו הטהור איך נאמר שנתבטלה א"כ יבא לומר כזאת על כמה דיני גזרות ח"ו ומה דמות יערוך הא לטבילת בעלי קריין שתיקן עזרא הסופר ע"ה אשר מפורש בגמרא ענין מה שרצו לבטלה וע"כ במחילת כבודו של הרב בעל התשובה ההיא דברים אלו אין להם שחר. אך גם הרב ז"ל לא אמרם כדי לסמוך עליהם בטעמו של דבר אלא כדי לעשות סניף קטן לאותו דבר שכבר נהגו בו היתר ולכן תמצא שהגאון מהר"ש גרמיזאן ז"ל בתשובתו שהשיב להרב הנז' לא זכר שמץ דבר מדברים אלו לסניף אלא שם עשה סניף אחר להקל. ותימה מאד על החכמים הי"ו שעשו מדברים אלו עיקר לבנות עליהם בנין כדי לעשות חדשה בקרב הארץ:

227

רכ״חומה שכתבו הרב אריה דבי עלאי ז"ל זה אינו ורק הרב הנז' בסוף התשובה שלו הביא דברי הירושלמי דברכות שאמרו בימי ריב"ל בקשו לעקור הטבילה דבעלי קריין מפני נשי גליל שהיו נעקרו מפני הצינה ופי' שנעקרו ממטות בעליהן שחששו לצינה ובא הרב ללמוד מזה כיון דרצו לעקור תקנות עזרא מפני חשש זה כן ראוי נמי לעקור גזרה זו מפני שאנו רואין דהנשים מונעות מטבילה כמה וכמה פעמים בחורף מפני הצינה עכ"ד ולא אמר הרב ז"ל שכבר נתבטלה גזרה זו מטעם זה אלא טעמא טעים לחזק הדבר לסמוך על המקילין ובאמת כל זה לא יועיל כלום לדידן דקי"ל כדעת האוסרין מכח הוראת מרן ז"ל בש"ע וגם עוד מעיקרא טענת הרב ז"ל הנז' אינו אצלינו דלא חזינן דהנשים מונעות מטבילה בימות החורף מפני הצינה כאשר העיד הרב נ"ל על ארצות שלהם שהם קרים עד מאד:

228

רכ״טעוד כתבו מעלת החכמים הי"ו וז"ל עוד יש לצדד ולומר דנ"ד דמי לעשישיות של ברזל שהתיר הרב התשב"ץ ז"ל ח"א סי' מ"ו לאשה שהיה לה מכות וכו' ולמד מהך דכה"ג ביוה"כ שהיו מחמין לו עשישיות של ברזל וכו' עיי"ש והא דנ"ד נמי אין מביאין מים חמין להטיל למקוה אלא הדוד של ברזל שמלא גחלים הוא דמעלין אותו לתוך המקוה והוא דומה בדומה לעשישיות של ברזל הנז' דהכי איתא בירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה הלכה ה' א"ר יהודא עשישיות של ברזל היו מרתיחים אותם מערב יוה"כ ומטילין לתוך הצונן כדי להפיג צינתן ומקשה שם ויחם לו חמין ומתרץ כדי שלא יאמרו דאינו לכה"ג טובל במים שאובין ביוה"כ ועיין להרב שיח יצחק על מס' יומא דף ל"ב ע"ב מ"ש שם ועיין להרב פר"ח בס' מים חיים על הרמב"ם פרק ב' מה' עבודת יוה"כ מ"ש שם ע"ש הרי דכתב בעשישיות של ברזל אין בהם גזרה מים שאובין עי"ש:

229

ר״לולכן התיר התשב"ץ בעשישיות של ברזל דוקא ולא הזכיר היתר להחם חמין לתוך תמקוה מפני שיש פוסקים דאוסרים להחם מים חמין משא"כ עשישיות של ברזל אין בהם גזרת מרחצאות וכן התיר הרב שבות יעקב ח"ג בי"ד סי' פ"ב בעשישיות של ברזל ע"ש וכן כתב הרדב"ז שם בסי' צ"ה הנז' דעשישיות של ברזל אין בהם גזרת מרחצאות וכן כתב הרב ברכות המים שם וז"ל ואין להתיר אלא או בחמי טבריה או בעשישיות של ברזל ע"ש וכן כתב הרב חסד לאברהם שם עכ"ל נר"ו:

230

רל״אוהנה הרואה יראה שכל דבריהם מוקשים מאד וכד ניימי ושכבי אמרינהו ושגו בתרתי חדא שהבינו שהתשב"ץ התיר לחמם המים ממש בעשישיות של ברזל והב' חשבו כשם שהמים יוחמו ע"י דוד ברזל המונח תוך המקוה או מצידו ומבערים האש בתוכו כן יוחמו ע"י עשישיות של ברזל השרופים באש שמטילים אותם לתוך המקוה ובאמת כל זה אינו כי הדבר פשוט וידוע לכל אדם שעשישיות ברזל המטילין לתוך המים אע"פ שהם שרופים באש עד שנעשו גחלת ממש א"א שיועילו לחמם המים ממש שיהיו נקראים מים חמין יען כי כאשר מטילים אותם לתוך המים תכף ומיד הם נכבים כרגע והמים א"א שיתחממו ממש באותו הרגע שגחלת הברזל היתה בקרבם כי חמום המים ע"י האש מוכרח שיהיה לאט לאט במשך זמן שיהיה כח האש מגיע אליו ולא יתחמם ברגע אחד בנגעו באש ועל כן אלו העשישיות הגם שנעשו גחלת אש הנה כשמטילים אותם בתוך המים ברגע אחד הם נכבים ולא ישאר כח האש שם ואיך יתחמם המים ממש באותו הרגע ורק מחמת שהם נכבים באותם המים יועילו עי"כ שיוסר כח הצינה מאותם המים ודבר זה שאני כותב לא יכוזב כי זה נראה בחוש הריאות והוא ברור ופשוט אצל כל אדם צא וראה אצל בעלי מלאכה. משא"כ דוד ברזל שמניחין בתוך המקוה או בצידו ומבערים האש בתוך הדוד ע"י מפוח וכיוצא הנה בזה האופן ודאי יתחממו המים ממש מכח האש שבתוך הדוד שבוער שם במשך זמן בהיות הדוד ההוא בתוך המים שאז המים שנוגעים בו יתחממו לאט לאט מכח האש היוצא מן הדוד למים כדרך שיתחממו בהיותם בקדרה העומדת על האש שהאש יוצא מן הקדרה להם ומחמם אותם וכל זה פשוט לילדי דבי רב והוצרכתי להרחיב הדיבור בזה בראותי כי החכמים הי"ו שגו בזה הדבר. והשתא מובן הדבר ממילא ג"כ שהתשב"ץ ז"ל לא כתב תיקון זה של עשישיות הברזל אלא מפני שבזה לא יבואו המים לידי חמום ממש אלא רק יועילו להפיג צינת המים שיוסר כח הקרירות מהם. וכן באמת משמעות לשון רז"ל ביומא גבי מקוה של כהן גדול בעשישיות של ברזל שלא אמרו כדי לחמם המים אלא אמרו כדי להפיג צינתן ולשון זה משמעות שיוסר כח הקרירות מהם אבל לא יהיו חמין ממש וכן פירש רע"ב ז"ל וז"ל להסיר צינתן במקצת כמו מפיגין טעמן עכ"נ ע"ש וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה והיו נפשרים המים ע"כ וז"ל שיהיו נפשרים מן הצינה לא ממין ולא קרים ועיין בדברי הרב בעל יד הקטנה שהובאו דבריו בספר אריה דבי עלאי סי' י"ב הנז' בדף ע"ג ע"ד שרצה לומר כל היכא שאין עושין חמום ממש למים חלא רק להפיג הצינה שרי לכ"ע והשיב לו הרב בית שמואל שם דהא במס' יומא גבי כה"ג קאמר להדיא כדי להפיג צינתן ואפ"ה נתקשה המרדכי מהאי והוצרך לתרץ דמקדש שאני משמע דס"ל דגם להפיג צינה חיכא גזרת מרחצאות עכ"ד ע"ש והן אמת דמוכח קצת כן מדברי המרדכי שנ"ל גזרת מרחצאות שייכא גם בהיכא שעושים דבר להפיג צינתן של המים ולא יגיעו לידי חמום משום דלא פלוג אך ודאי התשב"ץ ז"ל לא ס"ל בהאי סברא לחדש חומרא כזאת לומר שיש גזרת מרחצאות גם בהיכא דעושין להפיג צינתן בלבד וס"ל שמטעם זה הותר התיקון דעשישיות אצל כה"ג משום דאינו אלא להפיג צינתן בלבד ובהכי שרי לכ"ע ובודאי הסברא נוטה כן יותר:

231

רל״בגם עוד תמצא הדבר הזה מפורש ג"כ בדברי הרב פר"ח ז"ל דבעשישיות של ברזל לא אפשר שיבואו המים לידי חמום ממש אלא רק להפיג צינתן ומה"ט הותר דבר זה דעשישיות אצל כה"ג שכן כתב בספרו מים חיים על הלכות עבודת יוה"כ דף כ"ט ע"ג שהביא שם מ"ש בגמרא על טבילת כה"ג ביוה"כ שמטילין לו עשישיות של ברזל במקוה ונרגש הרב ז"ל במ"ש בגמרא דברכות ותענית טבילה בחמין מי איכא ואי אמרינן דמחמין המקוה לכה"ג ע"י עשישיות של ברזל מאי צריך הא אכתי משכחת לה טבילה בחמין ע"י עשישיות של ברזל ותירץ הרב ז"ל דהכי פריך כיון דסתם מקוה הוא אינו מים חמין אלא צוננין מפני דאסור להחם המים לעשות מהם מקוה דאפילו דאפשר שימשיכו לו מעט מים חמין או שיטילו בו עשישיות של ברזל זה לא יועיל אלא כדי להפיג הצינה אבל בהני אינו נעשה חמין ולהכי פריך טבילה בחמין מי איכא דהיכי משכחת לה שיהיה מקוה חמין עכת"ד ע"ש הרי לך להדיא דפשיטא ליה להרב פר"ח ז"ל כי בעשישיות של ברזל א"א שיהיה המקוה חמין ממש אלא רק יועילו להפיג צינת המים והמקוה של כה"ג ביוה"כ לא היה מתחמם ממש ע"י עשישיות אלא רק להפיג הצינה וכמ"ש להדיא בזה"ל ואפילו שימשיכו מעט מים חמין או יטילו בו עשישיות של ברזל הוא כדי להפיג הצינה אבל בהני אינו נעשה חמין עכ"ל והן הן הדברים שכתבנו לעיל ועשינו הכרח לזה מצד הטבע הנראה בחוש וכנז"ל. ותימה על החכמים הי"ו שהם בעצמם כתבו כדבריהם הנז' ועיין להפר"ח במים חיים וכו' כאלו יש סיוע לדבריהם מדבריו והוא הפך:

232

רל״גוא"כ השתא מה ראו החכמים הי"ו להוכיח מדין התשב"ץ ז"ל הנז' לנ"ד שרוצה השואל לחמם ממש המים ע"י הדוד שמבער בו גחלי אש בהיותו עומד בתוך המים שהמים נעשים חמין ממש והם חשבו שהתשב"ץ ז"ל מתיר לחמם ממש ע"י עשישיות וטעם ההיתר שלו הוא מפני שחמום המקוה בא על ידי עשישיות של ברזל ולא ע"י תערובת מים חמין וזה אינו וכדכתיבנא. ועוד תמהני לפי הבנתם זו מה טעם יש בזה שאם המקוה מתחמם ע"י הברזל יהיה מותר ואם מתחמם ע"י תערובת מים חמין אסור הלא הכל חדא היא כי כאן נמצא וכאן היה שהאשה טובלת במים חמין גמורים ואי הוה בזה איזה טעם לחלק ביניהם איך יהיה העיקר חסר מן הספר דהי"ל להתשב"ץ להודיענו בפירוש טעמו של דבר:

233

רל״דגם מה שכתבו עוד החכמים הי"ו סיוע לדבריהם שכ"כ נמי הרב שבות יעקב ח"ג סי' פ"ב הנה גכ בזה לא עיינו היטב שבאמת משם ראיה לבטול דבריהם הנז' כי הרב השואל שם רצה להתיר שיטילו מים חמין כדי למעט חוזק הקור מן המקוה ולא שיהיה בהם שיעור לחמם המים של המקוה ודייק מדברי מרן ז"ל בש"ע שכתב אסור להטיל מים חמין לתוך המקוה לחממו משמע מלשונו דלהפיג צינתן ולמעט חוזק הקור שרי וגם בזה האופן לא מלאו לבו של הרב השואל להתיר הואיל והוא דבר חדש בארצו ובזמנו ועל כן נמלך בהגאון שבות יעקב ז"ל והשיב לו שבודאי לשון הב"י ורמ"א שדקדקו בלשונם כדי לחממו משמע בדבריו כל שאינו לחממו ממש רק להפיג צינה אין להחמיר גם במקום דליכא מנהג להקל כמו שהעלה מעכ"ת גם בתשובת הרדב"ז סי' צ"ד ובתשובת בנימין זאב סי' קנ"ח צדדו בכל צדדי היתר זה וכו':

234

רל״הועוד הביא לו שמועות מאיזה מקום שנהגו לשפוך חמין תוך המקוה כדי להפיג צינתן גם גאון אחד התיר לעשות כן ע"י עשת ברזל להפיג צינתן עיכ ע"ש. הרי מוכח מדבריהם של הרב השואל ושל הרב המשיב הנז' שהם באו להתיר להטיל מים חמין תוך המקוה אך לא התירו אלא לעשות שיעור שיפיג צינתן ולא לחמם אותם ממש גם פשיטא להו דמרן ורמ"א לא מיירי אלא בחמם ממש אבל להפיג צינתן שרי אפילו שהוא צינת המים ע"י תערובת מים חמין שמערב בתוכם ועל כן תמיה לי מאד על החכמים הי"ו היכן ראו בתשובת שבות יעקב הנז' זו הסברא דידהו שעלה על לבם לחלק בין חמום הנעשה ע"י תערובת מים חמין לבין הנעשה ע"י עשת ברזל וכיוצא בו כי אדרבה משם נראה להדיא הפך דבריהם:

235

רל״וגם עוד מ"ש החכמים הי"ו שכ"כ הרדב"ז ז"ל גם זה אינו אלא אדרבה הוא כתב הפך דבריהם הנז' וכנז' בדבריו בדף ל"ד ע"ב ואין צורך להעתיק לשונו לך נא וראה ותמצא כי שם איירי כמטיל מים חמין במקוה וטעמו של ההיתר ההוא מפני שאין מטיל מים חמין הרבה שיעור לעשות חמום ממש במי המקוה אלא רק להפיג צינת המים וכנז' בד"ק וכן תמצא בתשובת שבות יעקב הנז"ל שגם הוא הוכיח כן מדברי הרדב"ז הנז' וכל זה הוא הפך דברי החכמים הי"ו שחשבו בזה:

236

רל״זגם עוד מ"ש החכמים הי"ז שכ"כ הרב ברכות המים ז"ל גם זה אינו דמעולם לא עלה על דעת הרב ברכות המים חילוק זה לחלק בין אם נתחממו המים ע"י אש ברזל לבין נתחממו ע"י תערובת מים חמין והוא הבין דברי התשב"ץ ז"ל כאשר כתבנו שעעם ההיתר שלו בתיקון זה הוא מפני כי בעששיות של ברזל א"א לבא המים של המקוה לידי חמום ממש שיהיו נקראים מים חמין אלא רק יועיל החום היוצא מהם ונכנס במי המקוה להפיג צינתן של המים שיוסר מהם כח הקרירות ויופשר הצינון שלהם באופן שיהיו ממוצעים לא חמין ולא קרין וכנז"ל ולכן הביא דברי התשב"ץ הנז' סיוע לפס"ד שלו שפסק לאסור לעשות המים של המקוה חמין ממש לטבול בהם ולזה אחר שהביא דברי התשב"ץ הנז' כתב וז"ל מורה בהדיא דלא התיר אלא או חמי טבריה או עששיות ואם לאו תצא ולא מצא היתר על שום אופן מהאופנים הנז"ל מודה דקי"ל כפסק מרן ז"ל ב"י ז"ל עכ"ל והיכן מצאו החכמים היי"ו בדברי הרב ברכות המים שכתב להתיר לחמם בעששיות והוא לא כתב אלא רק זה הלשון שהעתקתי שהתשב"ץ לא התיר אלא או חמי טבריה או בעששיות ולא כתב או לחמם בעששיות והיינו כי כוונתו בזה כדכתיבנא ופשוט:

237

רל״חגם עוד תימה יותר על החכמים הי"ו איך חשבו כן על הרב ברכות המים והלא המה ראו שכתב הרב ברכות המים על התשב"ץ בזה"ל ולא מצא לה היתר על שום אופן מהאופנים הנז"ל מודה דקי"ל בפסק מרן ז"ל וכו' ע"כ, והנה איכא אופן מאופנים הנז"ל הוא אופן נידון הרב זרע אברהם ז"ל שהזכירו הרב סמוך לדברים אלו באותו הדף בעמוד ג' בד"ה ונהירא בשנת התקכ"ג וכו' וגם זכר זה קודם ב"פ והתם האופן היה שהמקוה מתחמם ע"י האש שמחמם הטס של ברזל ועל ידו יתחמם המקוה ולא היה בזה תערובת מים חמין במקוה וא"כ לפי הבנת החכמים הי"ו מאי שנא זה מעששיות של ברזל שהתיר התשב"ץ ואיך קאמר שלא מצא התשב"ץ היתר על שום אופן מהאופנים הנז"ל וזו הוכחה ברורה מדברי הרב ברכות המים שהוא הבין דברי התשב"ץ כמו שכתבנו ולא כאשר חשבו החכמים הי"ו ופשוט:

238

רל״טמיהו מדברי הרב חסד לאברהם ז"ל בסוף תשובתו הנז' דף קל"ז ע"ד נראה שהוא הבין דברי התשב"ץ ז"ל שבא להתיר לחמם המקוה ממש ע"י עששיות של ברזל ולא עוד אלא שהבין ג"כ שדוקא בחמום הבא ע"י הברזל שרי אבל חמום הבא על ידי תערובת מים חמין אסור וחשב עוד שגם הרב ברכות המים הבין כן בדברי התשב"ץ אלא שהרב חס"ל עצמו לא סמך על זה החילוק ודחה אותו שכ"כ וז"ל הן אמת דהתשב"ץ ח"א סי' מ"ו נשאל וכו' דמשמע מדבריו דבמים חמין אין שום היתר וכמו דדייק הרב ברכות המים שם מ"מ אין מזה כ"כ הכרח גמור דמצית אמרת דחדא מנייהו נקיט דאם תרצה לחדש מקוה אחר וכו' ולתקן שיבואו בה מים חמין וכמו נ"ד או לבקש מי שימלא כלים הרבה ממים חמין לשפוך לתוך המקוה דשרי אלא דאיהו נקיט דבר הנראה יותר קל עכ"ל ע"ש:

239

ר״מוהנה באמת דבריו אלו קשה להולמם דהיכן מצא בתשב"ץ שכתב תיקון הזה לחמם ממש את המים בעששיות אלו הלא אדרבה כיון דמדמי לה להך דכה"ג ביוה"כ נראה דגם בנדונו איירי להפיג צינת המים דוקא דהא התם גבי כה"ג קתני להדיא להפיג צינתם. ולא אמרו לחמם המים וכאשר הבינו כל הפוסקים שהבאתי לעיל על כן ודאי גם הוא לא התיר בנדון שלו אלא כיוצא בזה דוקא שהוא להפיג הצינה בלבד ולא לחמום ועוד אי אמרת דהתשב"ץ מתיר אפילו לחמם. בעששיות ורק להטיל מים חמין אוסר מה טעם יש לחלק בין הא להא ואיך יהיה העיקר חסר מן הספר:

240

רמ״אועוד אחר שהכריח הרב חס"ל בסוף דבריו שאין חילוק זה מוכרח אלא י"ל דהתשב"ץ חדא מנייהו נקיט ולעולם גם ע"י תערובת מים חמין מתיר לחמם ממש א"כ לפ"ז יהיה פסק מרן ז"ל בש"ע סי' ר"א סעיף ע"ה שאסר לחמם המקוה ע"י תערובת מים חמין הפך סברת התשב"ץ הנז' שהביאו הוא עצמו. בב"י סוף סי' קפ"ז דכפי המיבן הוא אינו חולק בזה עליו. גם עוד י"ל בדברי הרב חס"ל הנז' במה שהבין שגם הרב ברכות המים דייק מדברי התשב"ץ דיש להתיר חמום המקוה ע"י אש ברזל ורק בתערובת מים חמין מודה דאסור מנ"ל הא והלא מדבריו שכתב על התשב"ץ לא מצא לה היתר על שום אופן מהאופנים הנז"ל וכו' ע"י אש באמצעות הברזל וכיוצא ולא התיר אלא להפיג הצינה וכאשר הוכחנו לעיל:

241

רמ״באיך שיהיה הנה בררנו בס"ד שלא נשאר שום צד מצדדי ההיתר שכתבו החכמים הי"ו בנ"ד ועל כן הדבר ברור שאין לעשות חדשה בקרב הארץ הלזו וכאשר הסכימו רבני וגאוני עה"ק ירושלים תוב"ב לאסור ובטלו מעשה החמום שעשה אותו האיש וסתר אשר בנה כפי עדותו של הרב ברכות המים שהעיד בזה וכ"ש באתרא דידן דתוקף הקור לא יבא מחצית עה"ק ירושלים תוב"ב וכאשר כתבנו לעיל בס"ד:

242

רמ״געוד ראיתי בס"ד טעמא אחרינא לאסור בנ"ד שהמים שמתחממים ע"י דוד הברזל שמניחין בגלוי בתוך המים ומבערין בו האש כדי שיחמו המים מצדדיו של הדוד הנז' משום דכל כהא איכא למעבד ס"ס להחמיר וידוע הוא דכל דהיכא דאיכא ס"ס להחמיר אפילו בדרבנן יש לאסור ועיין להכנה"ג אה"ע סי' ס"ח הגה"ט אות ל"ו ויד אהרן שם הגה"ט אות ג"ן ועיין זרע אמת יו"ד סי' מ"ז וערך השלחן א"ח סי' ק"ד אות ג' וקהל יאודה י"ד סי' ק"י ע"ש ועוד אחרונים כתב בזה:

243

רמ״דומה שיש ס"ס להחמיר בנ"ד הוא חדא כי מצינו להרב ברכות המים שעשה סברא לומר כל היכא שמתחממים המים על ידי כלי אז מלבד טעם גזרת מרחצאות יש בזה טעם אחר לאסור והוא שמא יטבול בכלים ואפילו למ"ד גזרת מרחצאות ליכא בזה"ז אפ"ה יודה בזה משום דכמו שגזרת שאובין קיימת משום שמא יטבול בכלים גם זו קיימת ועומדת דאיכא למחש שמא יטבול בכלי והאריך הרב ז"ל שם לקיים הסברא זו שחידש והגם שמצינו שם שהרב הגדול מור חמיו מהריט"א ז"ל לא הודה לו בזה גם עוד הרב קרבן אשה יו"ד סי' ט"ו נמי פטפט כנגדו עכ"ז יכולים אנחנו לעשות סברתו הנז' בגדר הספק ויהיה בזה ס"ס להחמיר שנאמר כך ספק אם יש לאסור בנ"ד משום גזרת מרחצאות ואת"ל כמ"ד ליכא גזרת מרחצאות האידנא שמא הלכה כהרב ברכות המים דס"ל גם הסובר ליכא גזרת מרחצאות יודה שיש לאסור בנ"ד מטעם אתר דשמא יטבול ודוק:

244

רמ״העוד שנית יש לנו לעשות הס"ס להחמיר בנ"ד באופן זה והוא כי יש סברא גדולה לומר בנ"ד שזה הכלי של ברזל אשר מבעירים האש בקרבו ומי המעיין מתחממים דרך צדדיו הנה הוא עומד להדיא בתוך המעיין וניכר לעיני הכל איך עומד שם כדי לחמם המים שבמעיין ואפשר לומר שבזה כ"ע מודו שיש כאן גזרת מרחצאות משום דאיכא הכא דבר הניכר שדומה למרחץ שהכל רואין איך עומד כלי הנז' בתוך המים כדי לחמם אותם וזה ישוה למרחץ לכן יש לגזור כאן משום גזרת מרחצאות משא"כ בהיכא ששופכין מים חמין הרבה לתוך המקוה כדי לחממו אע"פ שמי המקוה נעשו חמין אין שם במקוה ההוא שינוי ניכר שישוה למרחץ כי הכל רואין שהוא מקוה גמור כשאר מקוואות שטובלין בהם בלי שינוי ואין עומד שם בתוכו דבר המחמם אותו כדי שישוה למרחץ ולהכי לא גזרינן בזה משום מרחצאות וכן ה"ה אותם שעושין חמום המקוה באופן אחר שאין במקוה ההוא שטובלין בו שום שינוי ואין ניכר ואין נראה בו אותו הדבר שמתחמם מכוחו אה"ן גם בזה י"ל דלא גזרינן משום מרחצאות:

245

רמ״ווסברא זו דאמינא לחלק בין הא להא לאו מדילי היא אלא הכי חזינא להרב כתב סופר ז"ל י"ד סי' צ"ב דף ע' ע"א שעשה סברא כזו לחלק בהכי שכתב וז"ל ובש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"א פסק שלא תעמוד ע"ג כלים ונסרים וזה משום חשש מרחצאות כשיטת הראב"ד ועיין ט"ז שם ס"ל דגם בזה"ז שייך גזרת מרחצאות ולא הגיה הרמ"א בהגהותיו כלום ע"כ דס"ל גזרת מרחצאות וצ"ל דאינו דומה להטלת מים חמין למקוה כי כשתעמוד ע"ג נסרים וכדומה יש לגזור יותר לטעות מרחצאות שיש לו דמיון למרחץ ושינוי הניכר משא"כ בהטלת מים חמין שאין שינויו ניכר ולא ישוה הרואה למרחץ עכ"ל ע"ש. הרי לך כהאי סברא שכתבנו ממש בחילוק הנז':

246

רמ״זונראה שזה הוא ג"כ טעמו של אותו דבר הכתוב בחזון נחום פ"ה דמקוואות שכתב וז"ל ובפרט בדרך המצאה זו שאין המים מתחממין לא דרך שוליו ולא דרך צדדיו רק דרך עליו דהוי דומה לכד כמי ששופך בדרך המשכה מים חמין שהוחמו ברחוק מן המקוה אל תוך המקוה עכ"ל והנה הרב ברכות המים הביא דברים ההם ופירש אותם ע"פ סברתו הנז' שעשה טעם חדש לחוש חששא אחרת מלבד גזרת מרחצאות וכנז"ל אך לדידי נראה יותר כונת הדברים הנז' הוא ע"פ הסברא הנז' שכתבנו משום דבהא ליכא שינוי הניכר ובהא איכא שינוי הניכר:

247

רמ״חואיך שיהיה נמצינו למידין דמלבד טעמו של ברכות המים הנז' יש סברא גדולה לחלק בין אופן דנ"ד שהוא ניכר במקוה מעשה החמום ע"י הכלי שעומד להדיא שם לחמם המים שבזה ישוה למרחץ ואיכא גזרה דשמא יטעו במרחצאות ובין היכא דמביאים מים חמין למקוה דרך המשכה שאין הדבר ניכר במקוה עצמו ואין שם שינוי וכדחזינן להרב כתב סופר שחילק כיוצא בזה. וא"כ השתא יש לעשות הס"ס להחמיר באופן זה והוא כך ספק הלכה כיש מי שאוסר שפסק מרן ז"ל בסעיף ע"ה שאסר לחמם המקוה משום גזרת מרחצאות ואת"ל הלכה כיש מקילין ומתירין שהביא רמ"א ז"ל בהג"ה שמא הלכה כסברת הרב כתב סופר שלא התירו בעלי הסברא הנז' בהג"ה אלא בתערובת מים חמין וכיוצא בזה דליכא שינוי הניכר במקוה עצמו כדי שישוה למרחצאות אבל כל היכא דאיכא שינוי ניכר במקוה עצמו יודו דגזרינן שמא יטעו במרחצאות:

248

רמ״טוהנה בס"ס להחמיר הזה מלבד דאיכא נמי סברת הרב ברכות המים ז"ל הנז' דמסייעא ליה עוד נמי נתחזק ס"ס זה ג"כ מאותם הדברים שהעתקנו מספר חזון נחום דקאמר להדיא דאיכא חילוק לדינא בין היכא שמתחמם המקוה להדיא דרך צדדיו של הברזל העומד שם ובין היכא דמביאים מים חמין בכד דרך המשכה לתוך המקוה וכאשר העתקתי הלשין לעיל שתמצא מפורש להדיא בדבריו דאיכא חילוקא בזה ורק לא התפרש בדבריו טעם החילוק ועל כן בין אם תאמר טעמו כמ"ש הרב ברכות המים בין אם תאמר טעמו כמו שכתבנו אנחנו עכ"פ מוכרח שיש חילוק בין הא להא ומאחר דליכא לחלק נמצא שפיר מצינן למעבד בזה ס"ס להחמיר:

249

ר״נמיהו כל זה אנחנו אומרים ע"פ השאלה של השואל שהוא רוצה לעשות מעשה המלאכה הנז' של הדוד בתוך המעיין כדי לחמם המים כי בזה האופן יתחממו המים ויקראו מים חמין וכאשר נמצא כזאת בשאר מקומות שהמים נעשים חמין ע"י המצאה כזו אבל אי הוה עובדא שירצה להטיל מים חמין לתוך המעיין או עששיות ברזל מלובנים באש שמטילם במעיין באופן שלא יבואו המים לידי חמום שיקראו מים חמין אלא רק להפיג הצינה שלהם שיהיו ממוצעים לא חמין ולא קרין, הנה על זה נראה דיש לסמוך להתיר חדא שכן נראה פשט דברי מרן ז"ל בש"ע בסעיף ע"ה שכתב לחממו משמע דוקא לחממו אסור אבל להפיג צינה שרי וכאשר כתבו כן בפשיטות הגאון שבות יעקב והרב השואל שם ועוד דהכי מסתברא דלא שייך גזרת מרחצאות אלא במים שנקראים חמין דדמו למי המרחץ ואלו שאינם לא חמין ולא קרין לא דמו למי המרחץ והגם דהרב בית שמואל שהובאו דבריו בתוך תשובת אריה דבי עלאי דייק מדברי המרדכי דס"ל שגם אם מפיג צינת המים בלבד איכא גזרת מרחצאות מכח שהקשה דאל"כ למה הוצרך לתרץ במקדש שאני אין לסמוך להלכה על דבר היוצא לנו מן קושיא ודקדוק כי לכל קו' יש לה תירוץ ובאמת הרואה יראה שגם לזה הדיוק יד הדוחה נטויה ובודאי דלא שבקינן פשטות דברי מרן ז"ל בש"ע דנקיט להדיא כדי לחממו ונתעקש בזה:

250

רנ״אועוד מאחר שמצינו למרן ז"ל בב"י סוף סי' קפ"ז שהביא דברי התשב"ץ הנז' שהתיר בעששיות של ברזל מלובנים באש שבודאי אלו מפיגין צינת המים אע"פ שאין מחממין אותם ממש מוכרחים אנו לפרש דברי מרן ז"ל בש"ע בסעיף ע"ה כפשטן דלא אסר אלא בחמוס ממש ולא בהפגת צינה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומה גם שלא מצינו להדיא בראשונים ובגדולי הפוסקים האחרונים מי שיסבור להדיא לאסור גם בהפגת הצינה אלא אדרבה חזינן כמה גדולים שכתבו בפשיטות להתיר כדי להפיג צינתם לכ"ע ועל כן ודאי אנו אין לנו לחוש עוד בזה:

251

רנ״בוראיתי להחכמים הי"ו שכתבו בסו"ד יש להתיר בנ"ד מכח ס"ס ספק אם הלכה כדברי האוסרים או כדברי המתירים ואת"ל כדברי האוסרים שמא לא אסרו אלא דוקא מים חמין שיחמו כל המקוה אבל להפיג צינתן בלבד אפשר דמודו דמותר עכ"ד נר"ו. ותמהני על דברים אלה דדמי זה לטענו בחיטים והודה לו בשעורים ופתח בכד וסיים בחבית כי השאלה היא באה לענין שרוצה השואל לחמם המים וכל המשא ומתן של התשובה היא על זה ומה יועיל בזה צד ההיתר של הפגת הצינה זה ענין לחוד וזה ענין לחוד ואם חושבין שבזה האופן של הדוד שעושה השואל בתוך המעיין א"א שיבואו המים לידי חמום ממש אלא רק שתפיג צינתן מי הגיד להם זה והלא עדין לא ניסו ולא ראו זאת וכפי הנשמע בשאר מקומות שבזה האופן יבואו המים לידי חמום ממש שיקראו מים חמין ובודאי גם כאן יהיו כך והשואל דעתו לחמם ממש ועל זה באה שאלתו ועל כן אין שייכות לצד זה של הפגת הצינה עם הצדדים של החימום ממש:

252

רנ״גוהנה כבר כתבנו לעיל כי בהפגת הצינה בלבד יש להתיר אבל לחמם ממש אין להתיר כלל לדידן שקבלנו הוראת מרן ז"ל ובתריה גרירן ובפרט שהוא לחומרא וכאשר נתבאר לעיל בעזה"ו:

253

רנ״דשוב אחרי כותבי כל הנז"ל שאלתי מן ידידנו הרב החסיד כמהר"ר אליאו מני נר"ו שיודיענו איך הוא המנהג עתה בעה"ק תוב"ב בעין הטבילה והשיב לי וז"ל ענין טבילת הנשים במקוה חם הנה אחינו האשכנזים הי"ו אפילו בימו הקיץ הם מחממים המקוה להנשים כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי והספרדים הי"ו כשטובלים במקוה אשר בתוך המרחץ שאינו כ"כ קר מחמת הבל המרחץ טובלים בצונן אכן לפעמים שבית המרחץ סגור או ביוקר הולכים לטבול במקוה של עדת האשכנזים הי"ו שהיא חם ובהיותי בדמשק יע"א בשנת תר"ל בשומעי את סדר טבילת הנשים שם במי הקור שכמעט יש נשים שאינם טובלים כראוי אזרתי חלצי ועשיתי שיטבלו במקוה חם לכתחילה ולהחכמים אשר עמדו לנגדי בדבר זה באומרם כי המנהג שלהם שלא לטבול בחמין כפסק מרן ז"ל נצחתים בתשובה שהובאה בספר נבחר מכסף להרי"ף ז"ל סי' י"ז אשר כתוב שם עדות מגדולי הדור שגם מרן ז"ל עשה מעשה לחמם המקוה נגד מה שפסק בספרו הקצר סי' ר"א סעיף ע"ה שכתב שם סברת האוסר יע"ש באורך ותלי"ת כי עד היום נוהגים לחמם הטבילה של הנשים בדמשק יע"א כפי הוראתי הנז' ואני שמח בזה כי תקנה גדולה עשיתי שלא יהיו בנות ישראל בטומאתם עכ"ל נר"ו:

254

רנ״הוהנה כי עתה בהגלות תשובה הנז' שהעידו גדולי הדור שמרן ז"ל בעצמו עשה מעשה לחמם המקוה הפך מה שפסק בשה"ט יש לומר כי מה שהסכימו רבני ירושלים תוב"ב בזמן הרב ברכות המים לאסור ובטלו מה מעשה החמום שעשה אותו האיש וסתר אשר בנה כל חילא דידהו הוא מכח פסק מרן ז"ל בשה"ט שקבלנו הוראותיו ובתריה גרירן אך אי הוה ידיע להו לרבנן עדות זו אשר הובאה בספר נבחר מכסף שמרן ז"ל בעצמו עשה מעשה לחמם המקוה לנשים הפך מה שפסק בש"ע סי' ר"א סעיף ע"ה לא היו מוחין ביד זה האיש שבא לעשות תיקון לחמם המקוה ובודאי הגמור שלא נודע להם זה העדות יען כי ספר נבחר מכסף להרי"ף ז"ל היה עודנו בכ"י ונדפס בשנת התרכ"ט באר"ץ יע"א ולא היה אצלם הכ"י של הספר הנז':

255

רנ״וועל כן נראה שגם פה עירנו יע"א אין לנו למחות ולעכב ביד האיש הבא לעשות תיקון בבאר מים חיים לחממו בזמן הקור בלבד והגם כי עדיין יש לפקפק בזה עכ"ז הנני מסכים לצורך השעה בתוקף הקור שלא למחות ביד העושה כן ומעתה יתנו הב"ד יכב"ץ רשות לזה האיש לעשות ואין אני מוחה ומעכב בדבר הזה והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

256

רנ״זהנה מנהג הנשים של בני בתינו וקרובינו לטבול ערב ר"ה וערב יוה"כ משום טהרה מתשמיש אע"פ שהם טהורים מנדה ולא עוד אלא גם האשה שהיא לא טבלה מנדתה כי עודנה בתוך ז' נקיים שלא שלמו ג"כ טובלת בתוך ז' נקיים בשביל טהרה בלבד כדי שתבא לבית הכנסת ותתפלל בימים נוראים בטהרה ואחר ז' נקיים אז תטבול כהלכה בשביל בעלה ולא עוד אלא שגם הבתולות שבבית ג"כ עושים כן לטבול קודם ר"ה בשביל שיבואו לבית הכנסת ויתפללו בטהרה:

257

רנ״חוהנה בעתה נסתפקתי בנשים הטובלות תוך ז' נקיים בשביל טהרה לבית הכנסת ותפלה הגם שהם באמת עודם מתנהגים באיסור הרחקת הנדה עם בעליהם כנדה גמורה שלא טבלה והם טובלים לבעליהם אחר ז' עכ"ז יש להסתפק אולי לא אריך למעבד הכי דאיכא למיחש למכשול פן יקל בעיניה איסור נגיעה וכיוצא בראותה שכבר טבלה:

258

רנ״טוהנה האיר ה' את עיני וראיתי למרן ז"ל בב"י י"ד סוף סי' קפ"ג שהביא מתשובת הריב"ש ז"ל שכתב הטעם שלא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור ע"כ וראיתי מקור הדברים הנז' בהריב"ש שכתב בסוף תשובת סי' תכ"ה וז"ל ומה שנתפלאת איך לא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יכשלו בה רבים אין כאן מקום תמה שהרי כיון שהפנויה אסורה להבעל לכל אדם כמו שכתבתי אדרבה אם היתה טובלת היה בה מכשול שהיו מקילין באיסורה כיון שאין אסורה אלא מדרבנן כמו שאירע לאותו תלמיד ששנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו שהיה מקל בימי לבונה ולא בימי נדתה כדאיתא בפרק קמא דשבת וכתב רבינו תם ז"ל שאי אפשר לתלמיד ששמש חכמים הרבה שלא ידעה לדרשת רבי עקיבא בפסוק והדוה בנידתה לעולם תהיה בנדתה עד שתבא במים וכיון שלא היה מקל בימי נדתה לא היה לו להקל בימי לבונה שהרי כיון שלא טבלה בנדתה היא אלא ודאי טובלת היחה לטהרות בסוף ימי נדותה של תורה דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה ואחר כן היתה סופרת שבעה נקיים וחוזרת וטובלת לבעלה ואותו תלמיד כיון שטבלה ראשונה והיא טהורה כדין תורה היה מקל לישן עמה בקרוב בשר קודם מלאת לה שבעה נקיים ופרץ גדרן של חכמים ולכן מת בחצי ימיו ונראה שנהגו בטבילה זו בדורות הראשונים משום טהרות כמו שהיו מטבילין את הקטנות כדאיתא במס' בנות כותיים מעשה והטבילה קודם לאמה ואמרינן בשלמא דרבי יוסי משום תרומת ארץ ישראל וכו' ועוד דאפשר דס"ל טבילה בזמנה מצוה ואעפ"כ כתב הרמב"ן ז"ל שבטלוה בדורות האחרונים משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסורא דרבנן כמו שנכשל אותו תלמיד עכ"ל ע"ש:

259

ר״סוהנה ממ"ש הריב"ש ז"ל טעם על הפנויות שלא תקנו להם טבילה אין הוכחה מזה לערער על נ"ד די"ל התם הפנויות אין להם סיבה וטעם לטבול ואם היו אומריה להם לטבול כדי שלא יכשלו בהם רבים נמצא שעושים בזה תקנה לחוטאין והרי כאלו הם נותנים אצבע בין שיניהם להכשל משא"כ בנ"ד דהיא טובלת משום סיבה וטעם יש לה בזה כדי שתתפלל ותכנס לבית הכנסת בטהרה לכן ודאי לא חבא לידי מכשול כי יודעים שזו הטבילה לא תועיל בשביל נגיעה ותשמיש בינה לבין בעלה:

260

רס״אברם מה שיש לחוש בנ"ד הוא מדין המנהג שהיו נוהגין בדורות הראשונים שתטבול בסוף ימי נדתה של תורה דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה ואחר כן היתה סופרת ז' נקיים וחוזרת וטובלת לבעלה וכתב הרמב"ן ז"ל שבדורות האחרונים בטלו המנהג הזה משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסורא דרבנן כמו שנכשל אותו תלמיד וכנז"ל וא"כ לפ"ז גם בנ"ד יש לחוש לזה ואין רשאין הנשים לטבול בתוך ז' נקיים אע"ג דטובלין בשביל טעם דהא גם במנהג הראשונים היה טעם טהרות או משום לקיים מצות טבילה בזמנה מן התורה ועכ"ז חשו למכשול ובטלו המנהג וה"ה בנ"ד די"ל כן:

261

רס״במיהו לכאורה יש לחלק ולומר שכל זה דוקא באשה היושבת תחת בעלה שהחששא הוא מצד בעלה דלא נשאר לו בה אלא איסור דרבנן אחר שכבר טבלה אבל באשה פנויה שהחשש הוא מצד זנות עם אחרים אין לחוש חששה זו דלדעת הרמב"ם ז"ל ביאת הפנויה אסורה אף שלא בימי נדתה ויש בה מלקות כל שהכינה עצמה להבעל דרך זנות. גם יש מי שאומר שיש בביאת הפנויה איסור תורה אף אם אין בה לאו ולא מלקות אמרה תורה כשירצה לבעול יבעול בקדושין וכנז' בהריב"ש ז"ל שם סי' תכ"ה שהביא כל זה והגם דיש חולקין עכ"ז לאינשי משמע להו דאיסור זנות עם הפנויה הוא איסור תורה וידוע דחמיר להו לאינשי איסור זנות דפנויה טפי מאיסור נדה שהוא כרת ועל כן י"ל דבפנויה ליכא למיחש חששת קולא הנז' וכ"ש בבתולה דמתרחקת טפי מן הזנות גילוי קלונה בהשרת בתוליה:

262

רס״גאך ראיתי להבאר היטב א"ח סי' ש"ג ס"ק א' שכתב וז"ל ואם הבתולה אסורה משום גזרה זו צ"ע כי הבתולות אסורות לטבול כמ"ש בי"ד סי' קפ"ג ע"ש ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקנה דאין שייך נמי גבה טבילה וכו' עכ"ד ע"ש. והנה מה שציין על י"ד סי' קפ"ג הוא עמ"ש בב"י בשם הריב"ש ז"ל הנז"ל ושם לא נזכר בתולה אלא פנויות ועל כן יפה טען באה"ט השני על באה"ט הראשון דלמה נקט בתולות ולא נקט פנויות ועיין להרב שושנים לדוד ז"ל במשנה דשבת ריש פרק ששי שהביא דברי הבאה"ט הנז' ע"ש וראיתי להרב נחמד למראה ז"ל על הירושלמי בשבת ריש פרק ששי שהביא דברי הרב שושנים לדוד הנז' ודברי הבאה"ט הנז' וי"ל בדבריו שכתב שם ע"ש גם עוד הביא שם ג"כ דברי הריב"ש ז"ל הנז' אך כפי הנראה לא ראה דברי הריב"ש במקומם אלא ראה מ"ש מרן בב"י מדבריו:

263

רס״דוראיתי עוד להרב נח"ל הנז' ודע דתשובת הריב"ש אפשר דלא הוי הפך מאי דנהגו במקצת משפחות המיוחסות בישראל בכלה הנכנסה לחופה דכשתבועה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז' נקיים דתכף כשהכלה פוסקת בטהרה הולכת למרחץ וטובלת ולובשת לבנים משום דכיון דטבילה היא סמוכה לפרק בתולה נשאת כדי שתהא רגילה בה אף שאינה טבילה של מצוה מותרת הבתולה לטבול כיון דבכה"ג ליכא חששא דבעת ובעונה ההיא שתבא לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור יען כי היא חששא רחוקה וכמובן עכ"ל ונראה טעמו כיון דקרוב הוא שתבא לבית בעלה בחזקת בתולה שצריך לראות דם בתוליה איך תעשה הרעה הזאת להבעל לאחר בתוך ימים מועטים אלו ויתגלה קלונה בהשרת בתוליה כן י"ל בכונתו בזה:

264

רס״הוהנה אנא עבדא בתשובה אחרת בענין אחר שהאשה היתה רוצה לטבול בתוך ז' נקיים כדי שתשמש בעלה החולה ואחר ז' נקיים תחזור ותטבול כדין וכהלכה בשביל להטהר לבעלה ושם הבאתי דברי הריב"ש ז"ל הנז' ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל בענין החשש שחשו בדורות האחרונים ז"ל גם שם הבאתי דברי המרדכי ז"ל שהביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' כ"ג ומה שבאר בטעמו הגאון נו"ב תניינא בי"ד סי' י"ג דחייש אם יגמור השחיטה דילמא אתי למיכל ע"ש וכעת אין פנאי להאריך יותר בענין זה:

265

רס״וורק בקיצור דברים אומר כי נראה שהנשים הללו שהם טובלות רק בערב ר"ה וערב יוה"כ בתוך השבעה נקיים שכונתם לש"ש בשביל טהרה אין למחות בידם חדא דאין זה דבר תמידי כאשר היו עושין בדורות הראשונים בכל פעם דלהכי חשו בדורות האחרונים לדעת הרמב"ן ובטלו מנהגם. ועוד כי כאן כאשר טובלין בתוך הז' נקיים בשביל טהרה לתפלה נקייה וכיוצא אין מסירים השער של אותו מקום גם אין קוצצין הצפרניים וגם אין סורקין את שער ראשם והרי בזה חסרו כמה דברים הנהוגים בטבילת אשה לבעלה וזה היכר גדול להם שזאת הטבילה לא תועיל לטהר האשה לבעלה אלא רק משום טהרת הנפש ונקיות לעבודה ותפלה של ימים נוראים ולכן אין למחות בידם על זאת כן נ"ל כעת והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

266

רס״זשאלה אשה אחת אשר הרופאים פה אחת גזרו ואמרו שאם תתעבר תהיה מסוכנת מאד וח"ו יארע מעיבור זה סכנת מות ב"מ אם מותרת לשמש במוך שתשים אותו לפני תשמיש יורנו ושכמ"ה:

267

רס״חותשובה דבר זה כבר נפתח בגדולים והאריכו בזה גאוני אשכנז ז"ל בתשובותיהם והסכימו לאסור איסר להניח מוך באותו מקום בשעת תשמיש דהוי כמשמש על עצים ואבנים ומשחית זרעו לבטלה בידים וכתב הגאון ח"ס בי"ד סי' קע"ב אם המוך יהיה באותו מקום בשעת תשמיש ממש לא מצאתי מי שהתיר זה כלל ע"כ לא מצאתי מקום לפלפל בזה והגאון בית מאיר בסי' כ"ג תמה על הפוס' שלא הביאו דין זה והחליט לאסור וכו' ע"כ בשעת תשמיש לענ"ד לית דין ולית דיין להתיר ולשון תשו' הרא"ש דמייתי בב"י אה"ע סוף סי' ר"ג אפי' ניחא דקאי אמשמשת במוך בשעת תשמיש וכדפי' רש"י אין הכרח דפוסק כר"מ נגד רבנן דמה"ת לפסוק כן אך כוונתו דהא גרוע אפי' במוך לר"מ להתיר. ולדידן הא והא אסור עכ"ד ע"ש ולפ"ד אין מוך דהרא"ש הוכחה להתיר בכך. וכן העלה הגאון אמרי אש בי"ד סי' ס"ח וכתב לא מצינו לא' מן הפוס' שכתב בפי' להתיר לשום מוך בשעת תשמיש ושם הביא דברי הגאון ח"ס ז"ל הנז' ע"ש. וכן העלה הרב בינת אדם בש' כ"ה סי' ל"ו לאסור בכה"ג ע"ש. גם הגאון ר"ע איגר ז"ל סי' ע"א האריך קצת בזה ושם העלה דהרמב"ן והרא"ה והריטב"א ונמק"י כלהו ס"ל דאסור לשמש במוך ע"ש. ומ"ש בפת"ת א"ה סי' כ"ג בשם ס' חמדת שלמה אין לסמוך ע"ז והספר הנז' אינו מצוי אצלינו לראות מה שכתב בזה:

268

רס״טאך האחרונים ז"ל הנז' יש מהם התירו לקנח במוך אחר תשמיש להוציא את הזרע משם שכן כתב הגאון ח"ס ז"ל שם וז"ל תבנא לדינא דבשעת תשמיש לע"ד אין להתיר אך אחר תשמיש אפשר יש להקל אולם ברשות הבעל ורצונו וכו' שאין לה רשות להשחית זרעו בלי רצונו אפי' קיים פו"ר וכו' ע"ש. וכן הגאון אמרי אש ז"ל שם הביא דברי הגאון ח"ס הנז' והסכים לזה ע"ש. וכן הרב בינת אדם ז"ל שם כתב וז"ל וא"כ בנ"ד מותרת עכ"פ תכף אחר תשמיש להפוך עצמה כמ"ש הרמב"ם וגם תרחץ בחמין ולקנח בצמר גפן או בבגד דק וגם תהלך ברגלים תכף אחר תשמיש אולי תועיל שלא תתעבר אבל ליתן מוך באותו מקום קודם תשמיש אסור עכ"ל ע"ש:

269

ר״עוהנה הגאון רע"א ז"ל שם הביא מש"מ בכתובות ד"פ ע"ב בהדיא שתהיה ממלאה והופצת בשם הריב"ש דאיכא איסורא בדבר דאע"ג דלא מפקדא אפו"ר אפי"ה אסורה להשחית זרע בעלה ע"ש וכן הגאון ח"ס ז"ל נמי כתב שם וז"ל ודעת הרשב"א בשם הרמב"ם דפ' כל היד דיש איסור לאשה בקנוח אחר תשמיש ויעוין בכתובות דף ע"ב מערה לאשפה. ובמ"א סי' חר"ז נראה כעין פשר דבר דמתיר שלא סמוך לוסתה וטבילתה ואוסר בסמוך לוסתה וטבילתה משום השחתת זרע הריון וכו' ע"ש וכן יש עוד שאסרו להדיא גם בכה"ג:

270

רע״אמ"מ לכאו' אפ' לומר שהסומך בזה על המקילין אין מזניחין אותו יען כי מרן בש"ע י"ד סי' קצ"ו סעי' י"ג פסק כהרא"ש להתיר בכך שכ"כ האשה ששמשה מטתה וראתה אח"ך ופסקה ורוצה לספור מיום המחרת ראייתה תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע עכ"ל ולא אכחד דיש לחלק לא התיר אלא בדרך מקרה אבל אם בתמידות כל הימים אפשר דלא התיר. ועוד יש לחלק חלוק אחר אך מ"מ מצינו בהרבה האחרונים שהתירו בכך. וכן מבואר נמי היתר זה בהרשב"א בתורת הבית הארוך ע"ש וכמ"ש האחרונים ז"ל בזה ע"כ המורה להתיר בכך יש לו על מה לסמוך.

271

רע״באך נראה כי בלא"ה אופן זה אין בו תועלת לאשה זו דנ"ד יען כי אפשר נמי שתתעבר ואינה בטוחה בכך דמאחר שהבעל בועל כראוי בזרע היורה כחץ נזרקה הטפה הברורה ונכנסה במקום צר ולא תשחת בקנוח המוך מפני שהמוך לא הגיעה אליה ולא פגע בה והרי זו מתעברת מן טפת הזרע ההוא שיתבשל הזרע במקומו בפנים ותתעבר ואפי' אם תזהר לדחוק ולהכניס המוך לפני ולפנים אפשר שיזדמן באיזה פעם שלא יהיה המוך פוגע בזרע ההריון אשר הוא לפנים ורק פוגע בזרע הנפלט לחוץ ולכן תתעבר בודאי ומה הועילה בתקנה זו וכ"כ הגאון ח"ס ז"ל וז"ל וצ"ל לרש"י דמוך אחר תשמיש אין רפואתו בדוקה דאין סמא בידא דילמא לא תקנח יפה יפה ע"כ ע"ש. וגם הרב בינת אדם כתב על תיקון זה של קנוח והפוך עצמה והילוך רגלים בלשון ספק אולי תועיל ע"ש. והנה הגאון רע"א ז"ל שאסר בסי' ע"א לקנח במוך אחר תשמיש אעפ"י שחזר והתיר בסי' ע"ב לקנח אחר תשמיש עכ"ז סיים וז"ל ואך לפמ"ש איני יודע תועלת לה בזה דממה שנפלט בבית החצון בודאי לא תתעבר והשאר אין נפלט בכך וע"י בדיקת מוך הרבה י"ל דבאמת אסור עכ"ל ע"ש:

272

רע״גהנה כי כן נראה דאין תקנה לאשה הנז' ב שאלה גם בדבר הזה ומן השמים ירחמו עליה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

273

רע״דשאלה פה עירנו בגדאד יע"א רוב אנשי העיר נוהגים לעשות הפסק בטהרה בסוף יום הששי לראייה ויהיה יום שביעי ראשון לספירתה ויש קצת משפחות שהם מעט מן המעט אשר נוהגים לעשות הפסק בטהרה יום השביעי ויהיה יום שמיני ריאשון לספירת ז' נקיים ושאלו אם זו הבת ממשפחה המחמירין ביותר שנשאת והיתה לאיש ורוצה לעשות כמנהג רוב אנשי העיר לעשות הפסק בטהרה יום הששי אם רשאה לעשות כך. או"ד צריכה לעשות כמנהג אבותיה ובפרט אם גם משפחת בעלה ג"כ נוהגים כהמחמירין:

274

רע״התשובוה כך אנחנו מורין תמיד כל שעדיין לא נהגה באותה החומרא ועתה באה לנהוג מחדש רשאה היא לנהוג כאותם שעושים הפסק בטהרה ביום הששי לראייה ויהיה יום הז' ראשון לספירת ז"נ ואין צורך להביא ראיות והוכחות ע"ז עתה כי אצלינו דבר זה הוא פשוט וברור וכמדומה לי שכתבתי בענין זה בתשו' אחרת:

275

רע״וודע דכבר ידעתי ענין מ"ש הראשונים ז"ל במנהג שהוא נעשה משום סייג וגדר די"א לא מהני ליה התרה וי"א דמהני ליה התרה וכן הוא סברת מרן ז"ל בי"ד סי' רי"ד ומהרשד"ם ביו"ד סי' מ' הביא מחלוקת הראשונים הנז' וכתב דבדבר שנהגו אבותיהם א"א להתיר ע"ש וכבר האריכו בזו הרב משא מלך ופר"ח ומשפט צדק וד"מ ח"א סי' ל"ה ועוד כמה אחרונים ז"ל כאשר יראה הרואה. הנה כ"ז לא שייך בנ"ד ולא בעי התרה כיון דרוב אנשי העיר לא נהגו בחומרא זו ואותם רבנים של המיעוט דמיעוט שנהגו אבותם בחומרא זו מעיקרא לא עשו אפי' פעם אחת כחומרת אבותם אלא זו הבת מתחילת נשואין שלה היא רוצה לעשות כמנהג רוב העיר וע"כ לא יחול עליה מנהג אמה ומשפחתה כדי שצריכים התרה. ועוד יש לנו טעמים אחרים בדבר זה ואין צורך להאריך כאן יותר. ולכן דרכנו להורות תמיד שהיא רשאה לעשות מתחי' כמנהג רוב העיר. ועי' בפת"ת סי' רי"ד סק"ה מ"ש בשם זכרון יוסף יו"ד סי' י"ד דאם הבן לא התחיל מעולם במנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא דאין הבן מחויב להתנהג בהנהגות אביו זולת מה שהתנהג עם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ע"ש:

276

רע״זשאלה כלה קודם החופה עשתה הפסק בטהרה ביום ג' לערב והתחילה למנות ז"ן מיום ד' כדי שתכנס לחופה בליל ה' ותטבול ביום רביעי שהוא יום ח' לספירתה כדרך הכלות שטובלות ביום ח' ביום ואינם ממתינים עד הלילה והנה ביום רביעי שהוא ראשון לספירתה ראתה דם בבוקר וע"כ בטל אותו היום מז"ן ולעת ערב עשתה הפסק בטהרה והתחילה למנות מיום חמישי ונמצא שיום רביעי בשבוע שאחריו הוא יום ז' לספירה והיא רוצה לטבול ביום כדי שתכנס לחופה בליל חמישי כי א"א לכלה שתטבול בלילה מפני שהקהל באים לעת ערב לבית הכלה לעשות שם חופה וז"ב ובתחלת הלילה הולכת לבית החתן ושם תבעל וא"א לעכב טבילתה עד הלילה מכמה סיבות גם אינם רוצים לעשות החופה בליל ששי מחמת חששות הכמוסים אתם ולכן רוצים שתטבול ביום רביעי שהוא יום ז' לספירתה ביום ושאלו אם מותר לעשות כן:

277

רע״חתשובה מרן ז"ל בסי' קצ"ז ס"ג כתב אסורה לטבול ביום ז' ואפי' אם תמתין מלטבול עד יום ח' אינה יכולה לטבול ביום משום סרך בתה ע"ש ומבואר שם כי בטבילה דיום ח' ביום ליכא טעמא לאסור אלא משום סרך בתה אבל בז' איכא טעמא אחרינא לאסור משום שמא תראה ותסתור וכתב מור"ם בהג"ה והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול דהא לא באין אצל החתן עד הלילה והביא זה מן מהרי"ל ז"ל וכתב הש"ך שם בס"ק ט' כל זה דווקא אם טובלת ביום ח' דליכא רק משום סרך בתה ביום ז' דאיכא עוד טעמא דילמא תראה ותסתור אפי' הכלות שאין באים לבית החתן עד הלילה אסורות לטבול ביום דגזרינן דילמא באה ביום ויבעול ותראה ותסתור ע"ש. והנה ס' מהרי"ל נמצא אתנו והרואה יראה כי מהרי"ל שם איירי להתיר להכלות לטבול אפי' ביום ז' ביום וע"כ מ"ש בהגהות ש"ד שהביאו הרב סדרי טהרה בשם מהרי"ל דאין חלוק בין טבלה בח' או בז' לאו בפירושא אתמר הכי במהרי"ל אלא שמדבריו דייק הכי ודו"ק:

278

רע״טאך רבים המה האחרונים שנחלקו על הש"ך בזה והתירו להכלות לטבול גם ביום הז' מפני שאין באים לבית החתן עד הלילה שכן הוא ס' הר' אורת מישור והר' עבודת הגרשוני סי' ך' ופנים מאירות ח"ב סי' ד' וכן הסכים הר' חכמת אדם כלל כ"א אות י"ד וכן נוטה דעת הר' סדרי טהרה וכן נראה דעת הר' בית מאיר וכן נראה דעת הר' עצי לבונה ע"ש. אך הגאון חיד"א ז"ל הביא דברי הש"ך ודברי הרב פנים מאירות הנז' ולא הכריע ולא גילה דעתו בזה וכנז' בשיורי ברכה וכן הר' מחצית השקל הביא דברי שניהם ולא גילה דעתו בזה:

279

ר״פוהרב באר מים חיים סי' י"ב הביא מעשה בכלה שרוצה לטבול ביום ז' וכתב דלפי סברת הש"ך אסורה ועי' בארות המים סי' ט' (כוונתו לומר שגם הר' בארות המים ס"ל כהש"ך) אך בנידון דידיה מצא לה היתר שגם הש"ך יודה בזה והוא כי שם הז"ן היו בעבור דם חמוד ולדעת מרן תבעוה לינשא אין צריכה הפסק בטהרה והתם היו עשרה ימים מעת שתבעוה לינשא ע"ש משמע דאי לאו הכי הוה חייש לסברת הש"ך ז"ל גם נראה שהר' בארות המים הסכים כס' הש"ך (כ"כ הר' תפארת אדם) אך ס' הנז' אינו מצוי אצלינו גם הר' תורת השלמים הקשה על הש"ך ותי' דבריו ע"ש נראה דלא פליג עליו בעיקר הדין. וראיתי להר' תפארת אדם בי"ד סי' ב"ן שהביא ג"כ ענין כזה וכתב וז"ל לענין הלכה הר' בארות המים פסק כהר' הש"ך אבל הר' באר מים חיים נראה דעתו להקל גם הר' ארח מישור משמע דעתו להקל גם הר' שיורי ברכה הביא משם הר' פנים מאירות ח"ב סי' ד' דהמקל וסומך על מור"ם לא הפסיד והכי נקטינן עכ"ל. נמצא גם הר' תפארת אדם דעתו להתיר אך מ"ש כי הר' באר מים חיים דעתו להתיר אחה"מ אין משם ראיה כי שם מצא היתר בנידון דידיה שגם הש"ך יודה בזה ואדרבא משמע לולי האי טעמא הוה חייש לס' הש"ך:

280

רפ״אומה שכתב שם שכ"ז היינו היכא דאין ממתנת חמשה ימים דהיינו שראתה וספרה ז"ן מיד שפסקה וכו' דבכל אלו הז' שלה הוא שביעי ממש אבל היכא דראתה ולא התחילה למנות עד יום חמישי אף הש"ך יודה וכו' ע"ש הנה טעם זה ליתיה בנ"ד יען כי בנ"ד היא ראתה ביום רביעי ופסקה בטהרה לעת ערב ומנתה ז"ן מיום חמישי א"כ יום הטבילה הוא ז' ממש. והרב לחם ושמלה כתב וז"ל ומ"מ פשיטא דאנו אין לנו אלא דברי האחרונים ז"ל אשר מפיהם אנו וזיין ומכ"ש בענין זה שאינו רק מדרבנן עכ"ל וכתב שם בלחם ס"ק כ"ג וז"ל הסכמת האחרונים כדעת הרמ"א ודלא כש"ך ובגוה"ש כחב ביום הז' איכא למיחש שמא תבא אל החתן ביום וכתב בדגול מרבבה דבשעת הדחק יש להקל שתטבול ביום הז' אבל באופן שלא יעמידו החופה עד צאת הכוכבים ממש אבל להעמיד החופה ביום ולסמוך שאין מיחדין אותם עד הלילה לא מהני בזה עכ"ל ע"ש. והרב תשובה מאהבה יו"ד בפ' מ"ב ע"ב כתב וז"ל יען ראיתי שמו' הגאון דגול מרבבה חשש קצת לדעת הש"ך וכתב וז"ל מ"מ בשעת הדחק נראה להקל אבל באופן שלא יעמידו החופה ביום עד צאת הכוכבים ממש אבל להעמיד החופה ביום ולסמוך שאין מיחדים אותם עד הלילה לא מהני עכ"ל והנה בכל פעם שבאה שאלה זו לפני צויתי לשאל למורה אחר כי כבר נהגו להקל לגמרי כדעת האחרונים הנז"ל ומעמידים גם החופה ביום ולא חששו שתבא אל החתן ביום ולא כהש"ך ומנחת יעקב עכ"ל:

281

רפ״בהנה כי כן בנ"ד שא"א לה שתטבול בליל חמישי גם קשה עליהם הדבר לדחות החופה לליל ששי יש לסמוך על דעת המתירין בזה כי הם הרוב ודבר זה הוא מדי דרבנן וכמ"ש הרב לחם ושמלה אך בתנאי שיעמידו החופה בצאת הכוכבים ממש כמ"ש הגאון דגול מרבבה ז"ל וכנז"ל יהשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

282

רפ״גלחכמי הישיבה הי"ו.

283

רפ״דראיתי את כל הכתוב בד"ק בענין הנשים בעירנו אשר נוהגים לספור ז"ן אחר ששה ימים שאם הזדמן אשה נדה שלא שמשה קודם ראייתה ואם תתחיל לספור אחר ששה ימים לראייתה תזדמן טבילתה בליל שבת שאחר יו"ט שאז תהיה החפיפה רחוקה מהטבילה שני ימים ועלה בדעתיכם שטוב להורות לה לעשות הפסק בטהרה ביום ד' לראייתה ותספור מיום חמישי כעיקר הדין שפסק מרן ז"ל ולא כחומרא דנהגו בה פה עירנו יע"א. וחשבתם ללמוד דין זה מדברי הגאון השל"ה ז"ל שהתיר ללבוש לבנים ביום ד' ותספור מיום ה' אם לא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה והביאו דבריו גדולי האחרונים ז"ל. וכתבתם שיש מהחכמים השלמים הי"ו שמורים באירע שבת אחר יו"ט להתיר ולבדוק ביום ה' ולספור מיום ששי באומרם דרק ביום א' מקילינן ולא בתרי יומי ובקשתם להגיד למע' קד' בזה:

284

רפ״העל זאת אשיב הנה מקדמת דנא נשאלתי באשה שמצאה כתם ביום ג' בשבת וביום ו' בשבת שהוא ד' לראיית הכתם פסקה בטהרה והתחילה למנות ז"ן מיום שבת ובאה לשאל ממני ביום האחרון של ז"ן וכתבתי תשו' באורך ע"ז. ובתוך אותה תשו' הבאתי דברי הגאון השל"ה ז"ל הנז"ל וכתבתי ג"כ שם בתשו' הנז' כי מה שנהגו פה עירנו יע"א בפרסה נדה לעשות הפסק בטהרה ביום ששי לראייתה אע"ג דזו היא חומרא יתירה כי לדעת מרן ז"ל יכולה לעשות הפסק בטהרה בסוף יום ד' לראייתה ותמנה ז"ן מיום ה'. מ"מ פה עירנו יע"א יש טעם מספיק בחומרא שנהגו פה ולא נהגו כמ"ש מרן ז"ל והוא כי עינינו הרואות פה עירנו יע"א רוב הנשים כאשר פורסים נדה תמשך ראייתה ארבע וחמשה ימים ותמשך עד יום ששי ג"כ ונמצאה כי רובא דנשים פה מצד טבעם ומזגם לא היו יכולים לעשות הפסק בטהרה בסוף יום חמישי כי בודאי שלא ימצאו המוך של הבדיקה נקי ולכן מחמת כן רוב נשי העיר נוהגים לעשות הפסק בטהרה בסוף יום הששי כי בזה תהיה הבדיקה בטהרה בידם נמצא חומרא זו יש בה טעם:

285

רפ״ואךכתבתי כ"ז הטעם שייך באשה שפרסה נדה אבל ברואה כתם או דם בתולים לא שייך זה. ולכן תמהתי אמאי נהגו פה עירנו בכתם ובדם בתולים לעשות בדיקה של הפסק בטהרה בסוף יום חמישי ולמנות ז"ן מיום ששי והיה להם לפחות באלו דווקא יעשו כסברת מרן ז"ל למנות מיום חמישי. וכתבתי דאע"ג דאין טעם בחומרא זו בכתם ודם בתולים מ"מ כיון דנהגו בכך נעשה הדבר חובה ואין לשנות וכבר מנהג זה מצוי ג"כ בשאר מקומות וכמ"ש הר' זכ"ל ז"ל ח"ג באות נו"ן וגם הוא תמה על מנהג זה ועכ"ז כתב כיון דנהגו כך אין לשנות:

286

רפ״זוהנה בנדון שאלת מעכ"ת שחשבתם להורות בנדה גמורה דאם נזדמן זה בשבת שאחר יו"ט שהחפיפה תתרחק ב' ימים שחעשה הפסק בטהרה ביום ד' ותמנה מיום ה' כדי שתהיה הטבילה בליל א' של יו"ט הא ודאי המורה בכך הוא פורץ גדר והשתא יאמרו שרו לן רבנן ערבא. יען כי דבר זה לעשות הפסק בטהרה ביום ד' לא נמצא פה עירנו אפי' בכתם ובדם בתולים והמורה כן בנדה גמורה אעפ"י שמורה כן לפרקים הא ודאי הויא מילתא דתמיהא וחדוש גדול ועושה מכשול כי עתה יבואו להקל מאד בעתים אחרים ג"כ ובפרט כי המון העם אינם יודעים מי זה חומרא ומי זה דינא וחושבים כל הלכות ומנהגי נדה לדין גמור:

287

רפ״חזאת ועוד אחרת הא עינא דשפיר חזי פה עירנו יע"א רובא דנשי אין נטהרים לגמרי בארבעה ימים כאשר כתבתי לעיל וגם רובא דנשי בעוה"ר אין בודקים בדיקה מעליא להכניס המוך הטיב עמוק עמוק כמ"ש בש"ע יען כי יצה"ר אומר להם אם יכניסו אותו היטב ימצאו בו קורט דם ולא יצא נקי גם עוד בעוה"ר רובא דנשי פה אין בודקים אלא בדיקה אחת בעת הפסק בטהרה ובדיקה אחרת ביום הז' דבזה אינו מותר אלא בדיעבד וגם זו היא ג"כ מעצת היצה"ר שאומר להם אם ירבו בבדיקות בז"ן לא יצא המוך נקי ויש עוד נשים בעוה"ר שאין בודקים אלא בדיקה אחת בעת הפסק בטהרה וכידוע זה לכל. וא"כ השתא איכא למיתש טובא אם נתיר לנדה גמורה לעשות הפסק בטהרה בסוף יום ד' ושמא היא תעשה בדיקה כלאחר יד כאמור ותמנה ז"ן מיום ה' ובאמת לא פסק עדיין דם ראייתה ולא נטהרה לגמרי שאם היתה בודקת ביום ה' היתה מוצאת דם והרי בזה נפיק חורבא טובא דאין כאן ז"ן לגמרי. ואין לנו ללמוד מדין הגאון השל"ה ז"ל הנז"ל לזמנינו ועירנו שאנחנו רואין עתה בחוש הריאות דנשים דעיר זאת לא תפסק ראייתם בארבעה ימים ואין הזמנים שוים ואין המקומות שוים בעניינים אלו כי בודאי בזמן הגאון השל"ה ז"ל ובמקומו היו כל הנשים נטהרים ופוסקות דם ראייתם בשלשה ימים ולמרובה בארבעה ואין לו לאדם לדון אלא לפי ראות עיניו במקומו ובזמנו. וכ"ש היכא דאיכא עוד תששא בזה"ז יותר שהרואין קולות כאלה שלא ראו כמותן אפי' בדם בתולים וכתם יבואו להקל ותתבטל הלכות נדה ע"כ ודאי דבר חדוש כזה המורה בו עוונו ישא ועתיד ליתן את הדין:

288

רפ״טפוק חזי מ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר סי' תקמ"ב על מה שהתיר הגאון נו"ב גלוח בחוה"מ לאין לו מה יאכל וז"ל ובאמת שהוא תימה על הגאון החסיד מהר"י הנז' איך יצאה זו מלפניו דהן לו יהא דיהבינן כל דיליה בעיקר הדין הוראה זו כולה מקשה לתת חרב ביד דלת העם הארץ וגם אני שמעתי אשר יצאה מהוראה זו שהמון העם מצאו פתח להקל באיסורים וכמה גדולים דברי חכמים שלא להתיר דבר התמוה לרבים עכ"ל:

289

ר״צואשר כתבתם שיש חכמים שלמים הי"ו שהם מורים בחל שבת אחר יו"ט כדי שלא תתרחק החפיפה הרבה שתעשה הנדה הב' בסוף יום ה' ותמנה מיום ששי לז"ן ע"כ. הן אמת דהאי גוונא שאני טובא מאותו הנידון הנז"ל משום דאיתיה למנהג זה בכתם ובדם בתולים ולא תהו ביה כ"כ וגם אותה חששא שחששתי פן באמת היא לא תטהר ג"כ אינה חזקה כ"כ מאחר דאיכא הפרש בזה יום א' יותר עכ"ז אין אני מסכים בכך לעשות קולא זו להשוות דין הנדה שם בין בעלת הכתם ודם בתולים ובפרט דאיכא מיעוטא בודאי שאין נטהרים לגמרי בחמשה ימים:

290

רצ״אאמנם אני מורה להקל לאותם המשפחות דנוהגים פה באותה החומרא היותר גדולה שאין עושין הב' אלא מיום ז' לראייתם ומונין ז"ן מיום ח' שאם נזדמן להם הטבילה ביו"ט ותתרחק החפיפה שיעשו אותה הפעם דווקא כרובא דנשי לעשות הב' ביום ששי לראייתם:

291

רצ״בוכן אני מורה עוד למשפחות אלו הנוהגים בחומרא דשבעה הנז' שאם תחול טבילתם בליל שבת וקשה הדבר עליהם הן מצד חלול שבת בשערות וכיוצא והן מצד הפרסום של הטבילה לאנשי הבית דאז יעשו כמנהג רוב אנשי העיר להפסיק בטהרה סוף יום ששי לראייתם כדי שיטבלו בליל ששי:

292

רצ״גאשה אחת היה לה פעם אחת אונס גדול שאינה יכולה לטבול באותו הפעם עד חשיכה כנהוג ובאה לפני והגידה האונס שלה ורוצה שאתיר לה לטבול אותה הפעם קודם חשיכה והנה מפני האונס ההוא התרתי לה שתטבול אחר קריאת המגר"ב שהוא סוף י"ב שעות של יום השביעי וסמכתי עתה בזה על מה שמצאתי כתוב בדברים עתיקים אשר נדפסו בספר בני בנימין דף ק"ד ע"ג וע"ד והוא מה שנמצא כתוב בבית עקד הספרים בישיבה הקדומה בעה"ק ירושלים תוב"ב בס' כת"י לרבנן קשישאי הנקרא מושב זקנים שנכתב משנת תקי"א והנה שם בסי' וא"ו כתוב בזה"ל העיד מרן מלכא שמנהג עה"ק תוב"ב שהנשים טובלות בקריאת המגר"ב ויש להם על מה שיסמוכו ממ"ש הטור א"ח דיכולים לספור בין השמשות משום דספירה בזה"ז דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל ע"ש. וא"כ הגם דפה עירנו המנהג לטבול אתר חשיכה וכן שורת הדין מחייבת וכמ"ש הרב זכור לאברהם אביגדור ז"ל בתשובה סי' מ"ב עכ"ז בכה"ג דאיכא אונס גדול שפיר מצינן להורות שתטבול בקריאת המגר"ב ומה גם שהוא באקראי בעלמא כן נ"ל פשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

293

רצ״דשאלה אחד היה דרכו לשתות שכר שקורין ער"ק שהוא זיעה שמושכין מן התמרים והואיל וראה שהוא משתכר ומתבזה בשכרותו וגם גרם לו השכרות עניינים לא טובים לכן נדר ונשבע שלא ישתה עוד ער"ק ועתה לשאל הגיע אם מותר לו לשתות יין מאחר כי היין אינו נכנס בלשון בני אדם בכלל הער"ק והוא בשבועתו לא הזכיר רק ער"ק או"ד גם היין נאסר עליו בשבועתו יען כי הוא נשבע על הער"ק בשביל שהוא משתכר בו ואם ישתה יין ג"כ הוא משתכר ונמצא שהסיבה שנשבע בעבורה ישנה גם ביין יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

294

רצ״התשובה הנה מרן ז"ל בסי' רי"ח ס"ב פסק מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו ע"ש ודין זה הביאו הב"י בשם הרשב"ץ וכאן בש"ע פסקיה להלכה ברורה והסכים בזה גם רבינו הרמ"א והוסיף נופך וכתב דאע"פ דקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כונתו ע"ש:

295

רצ״ווהנה מצינו למרן ז"ל בסי' רט"ז סעיף ט' שפסק אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע"פ שנותנים בו טעם וכתב הגאון הש"ך בסע"ק כ"ה נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו כה"ג אזלינן בתר כונתו כדלקמן סי' רי"ח ואסור בטעמן עכ"ל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' נדרים סוף סי' ל"ב שהביא דברי הש"ך הנז' וכתב ולא דק דכיון דהאומר בשר עלי בשר ממש קאמר לא אזלינן בתר כונתו וכו' ותמהני עליו כי הן אמת שהוא אזיל לשיטתו בה' נדרים סי' י"ח שהשיג על סברת הרשב"ץ ז"ל שהביאה מרן ופסקה בש"ע אך דברי הש"ך הנז' בפסק הש"ע הם מוכרחים דהא מרן ז"ל בש"ע בסי' רי"ח פסקה להא דהרשב"ץ וא"כ לדידיה מוכרח לפרש דבריו כאן כמ"ש הש"ך ז"ל דכ"ז מיירי בסתמא אבל אי הוה טעם בשר קשה לו ונשבע אז אזלינן בתר כוונתו וכמו שפסק בסי' רי"ח ס"ב הנז' דאזלינן בתר כונתו אע"פ שנשבע שלא יעשה ומאי מקשי על הש"ך דלא דק דבאמת דק ודק שפיר ושפתי כהן ישמרו דעת:

296

רצ״זוא"כ השתא בנדון השאלה הנז' לפי פסק מרן ורמ"א בש"ע בסי' רי"ח ס"ב הנז' דאזלינן בתר כונתו אע"פ שלא נתפרש זה בדבריו א"כ ה"ה בנידון השאלה שבדבריו אמר ער"ק אע"פ כי במשפט הלשון אינו נכנס בשם ער"ק משמעות יין אפ"ה אסור גם ביין משום דאזלינן בתר כונתו שהוא נשבע על הער"ק מפני שהיה משתכר בו ומתבזה בשכרותו והרי גם ביין הוא משתכר ולהכי גם הוא בכלל בשבועתו ונדרו:

297

רצ״חגם עוד מצינו שגם הגאון הרא"ם ז"ל ס"ל כן כדמוכח מתשובותיו סי' י"ד שהביאו פתחי תשובה סי' רי"ז ס"ק י"ב שכתב שם לדעת הרמב"ם ורבינו ירוחם והטור דסברי שהקוביא הוא שחוק מיוחד ולא נכלל במילת קוביא שאר מיני שחוק וגם בלשון בני אדם כן שהשחוק שמשחקים בפספסים הוא שקורין אותו קוביא עכ"ז הנשבע שלא לשחוק בקוביא נאסר בכל מיני שחוק דאזלינן בתר כונתו ע"ש משמע מהכא שגם איהו ס"ל שמוסיפין על דברי הנשבע לאסרו אפילו בדבר שאינו נכנס במשמעות דבריו והיינו משום דאזלינן בתר כונתו ועיין ג"כ להרדב"ז ח"א סי' רי"ד בטעם אחד מן הטעמים שכתב שם ע"ש:

298

רצ״טוהנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בסי' ז' הביא דברי הרשב"ץ ז"ל הנז' שהביאה מרן בב"י והשיג עליו ע"ש והרב שער אפרים סי' ס"ז הביא דבריו ותירץ קושיותיו אחת לאחת והחזיק בסברת הרשב"ץ הנז' אך הרב מהריק"ש בערך לחם השיג על זה והרב מחנה אפרים ז"ל בה' נדרים סי' י"ח גם הוא הביא תשובת הרשב"ץ הנז' והקשה עליו וכן הגאון הט"ז נתקשה בס' הרשב"ץ הנז' שפסקה מרן בש"ע וכתב דמאי איכפת לן בכונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה דבזה משמע מאי דכבר עשוי אינו בכלל יבהדיא אמרו גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך וכו' ע"ש והגאון הש"ך בנקודות הכסף תירץ דלא קי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים אלא בגמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים אבל הכא הא קאמר שלא יעשה למכור א"כ קחזינן שאפילו בדיבור קפיד אמכירה וא"כ אזלינן בתר כונה ויעשה הוא לאו דוקא ובזה נדחה ג"כ מה שהביא מלא תעשה לך פסל דשאני הכא דקאמר לא יעשה למכור וכו' ע"ש:

299

ש׳וא"כ השתא לפ"ד הש"ך ז"ל הנז' י"ל דלכאורה דליכא הוכחה מדין הרשב"ץ הנז' לנידון השאלה יען די"ל דהתם שאני כיון שאמר בדיבורו למכור ולא אמר לא יעשה בלבד משמע דקפיד אמכירה ולהכי אזלינן בתר כונה דיליה ואמרינן מ"ש לא יעשה הוא לאו דוקא משא"כ בנידון השאלה הנז' שבדבורו לא אמר כי אם ער"ק ובזה לא נכנס היין כלל ונמצא שלא היה בדבורו שום הוכחה באיזה צד על היין להכי י"ל כל כהא לא אזלינן בתר כונה:

300

ש״אמיהו ראיתי בתשובת מהרימ"ט סי' ז' הנז' בקושיתו שהקשה בדברי הרשב"ץ הנז' שכתב שם בדבריו וז"ל לא מבעיא זה שהיה עשוי כבר אלא אפילו עשה אח"ך לעצמו יכול למכור ממנו שהרי לא הוציא בשפתיו מכירה ע"ש ותמהני מאד איך קאמר שהרי לא הוציא בשפתיו מכירה והלא הוא העתיק תשובת הרשב"ץ הנז' בפירוש שנשבע שלא יעשה יין למכור והרי נזכר בדבריו מכירה בפירוש ולא נשבע לעשות בסתם והנה באמת מהרימ"ט ז"ל גם בסי' נ"ה הביא תשובת הרשב"ץ הנז' ושם ג"כ כתב בתוך דברי השגתו עליו וז"ל אבל זה שנשבע שלא לעשות אע"פ שעיקר כונתו הוא שלא למכור הרי לא הוציא בשפתיו מכירה כלל ולמה לא והיה מותר למכור מה שהוא עשוי לו וכו' נמצא כל חילו בהשגתו הוא מפני שלא הוציא בשפתיו מכירה משמע דמודה מהרימ"ט בזה והיינו משום דיש להסביר כמ"ש הש"ך כיון דאמר למכור נמצא דקפיד אמכירה והרי בדיבור עצמו יש הוכחה כפי הכונה שלו ובאמת לשון השאלה שכתוב להדיא שנשבע שלא יעשה יין למכור מוכח להדיא שזכר מכירה בדבריו וא"כ מה קטעין מהרימ"ט י"ל ושו"ר להרב עצי לבונה ז"ל בסי' רי"ח שהקשה קושיא זו על מהרימ"ט והניחה בצ"ע ע"ש:

301

ש״בואחר הישוב הצצתי היטב בתשובת מהרימ"ט דסי' נ"ה הנז' וראיתי שכתב בעברי על תשובת מהר"ר דוראן ז"ל ותשובת בנו מהר"ר שלמה ז"ל ע"ש ומוכח מדבריו שדבר זה ראה אותו גם בתשובת הרשב"ש ז"ל וכן הוא באמת שנמצאה שאלה זו ממש בהרשב"ש סי' ק"ע והיא כלה כמו שהיא כאשר העתיקה מרן בב"י אך בתשובות הרשב"ץ אביו לא נמצא באמת שאלה כזו כלל וכבר ראיתי להרב מכתם לדוד ז"ל בדף קפ"ג ע"ד שנרגש בזה כאשר הביא תשובה הנז' שהביאה מרן בשם הרשב"ץ וכתב ע"ז וז"ל ובס' התשב"ץ שבידינו לא מצאתיה ע"כ נמצא מקור שאלה זו היא בתשובות בנו הוא הרשב"ש ז"ל ואולי מרן ז"ל ראה אותה בכ"י בקובץ תשובת הרשב"ץ ולכן יחס אותה להרשב"ץ אבל באמת היא להרשב"ש ולא להרשב"ץ:

302

ש״גוהנה ראה ראיתי בתשובת הרשב"ש ז"ל הנז' שהשאלה היא כתובה כפי מה שכתב בב"י ובש"ע וכפי מה שהעתיק מהרימ"ט ז"ל אך בדברי תשובתו כתב וז"ל ומיהו כשתדקדק בדבר תמצא שהוא אסור למכרו שהרי ענין שבועה זו היה מחמת הקנס שהטילו עליו שהעלילוהו שמכר וכיון שמחמת זה נשבע אע"פ שלא הזכיר מכירה אלא עשיה אסור למכור שהכל לפי הנודר כאותה ששנינו וכו' ע"ש הרי מפורש להדיא בתשובתו דפסיק ותני האי דינא אפילו בהיכא שלא הזכיר מכירה כלל אלא עשיה ועל כן מהרימ"ט ז"ל שראה דבריו התם להכי קא מותיב שהרי לא הוציא בשפתיו מכירה:

303

ש״דוא"כ השתא תירוץ הש"ך ז"ל דמתרץ לקושית הט"ז משום דקחזינן דאפילו בדיבור קפיד אמכירה ולהכי אזלינן בתר כונה ליתיה להאי תירוצא דבאמת מקור הדברים האלה שהביא מרן ז"ל בב"י בשם הרשב"ץ ופסקה בש"ע הנה גם בתשבת הרשב"ש הנז' ואינם בתשובות הרשב"ץ אביו והרי שם קאמר בתשובתו בפירוש אפילו חם לא הזכיר מכירה אלא רק עשיה בלבד:

304

ש״הודע כי מלבד שיש לומר מאחר דלא מנינו בתשב"ץ כלל כי אם מצינו אותה בהרשב"ש ז"ל הנה בודאי שתשובה זו אינה להרשב"ץ כלל כי אם רק היא להר"ש בנו דוקא הנה עוד יש הכרח והוכחה לזה ממה שמצינו בתשובת הרשב"ץ שכתב הפך זה והוא כי ראיתי להרב ערך שלחן ז"ל שכתב על דין הש"ע הנז' וז"ל כ"כ מרן בב"י בשם הרשב"ץ והם דברי הר"ש בן הרשב"ץ סי' ק"ע אבל הרשב"ץ ח"ב סי' ס"א כתב דלא אמרינן הכל לפי הנודר אלא לגרוע מדבריו ולהקל עליו אבל להוסיף על דבריו מטעם הכל לפי הנודר לא מצינו דהא קי"ל דבעינן פיו ולבו שוים וכו' ע"ש עכ"ד נמצא דבריו אלה הם הפך התשובה הנז' שהשיב על השאלה דנשבע שלא לעשות יין למכור דאסר עליו למכור העשוי כבר מטעם הכל לפי כונת הנודר נמצא אפילו להוסיף אזלינן בתר כונתו:

305

ש״ומיהו אין מתשובה דסי' ס"א הנז' הוכחה ברורה כ"כ לומר שהוא חולק על פסק בנו הר"ש ז"ל בדין הנז' דבאמת שם בסי' ס"א השיב הרשב"ץ ב' תשובות על השאלה ותחילה השיב דע"כ לא אמרינן דהכל לפי הנודר אלא באומדנא דמוכח שכן הוא דעתו של נודר אבל באומדנא דלא מוכח לא אמרינן הכל לפי הנודר והאריך קצת בזה ואח"ז כתב ואני אומר עוד דלא אמרינן הכא לפי הנודר אלא לגרוע מדבריו ולהקל אבל להוסיף על דבריו מטעם הכל לפי הנודר לא מצינו וכו' ע"ש ועל כן הן אמת כי תשובה זו הב' היא הפך דעת בנו הר"ש ז"ל בדין היין שפסקו מרן בש"ע מ"מ תשובתו הראשונה שהשיב לא אמרינן הכל לפי הנודר אלא באומדנא דמוכח זה מסכים עם דינו של הר"ש בנו כי שם בדין הר"ש ז"ל איכא אומדנא דמוכח ולכאורה אכתי יש להרגיש על הר"ש ז"ל איך קפסיק בפשיטות הפך דברי הגאון אביו ז"ל שכתב בטעם הב' הנז' ולא זכר אותו ואפשר לומר דהר"ש ז"ל קים ליה במילי דאבוה וידע כי הגאון מור אביו ז"ל עיקר סמיכות שלו על טעם הא' ולא החליט טעם הב' הנז' להלכה כי אם כתבו לסניף בעלמא כן י"ל לכאורה על הרשב"ש ז"ל גם על מרן ז"ל י"ל נמי הכי דהא ודאי לא נעלם ממנו הך תשובה דסי' ס"א הנז' ונראה דלא חש לה כי אמר לא כתב הרשב"ץ טעם זה אלא לסניף ולא החליטו להלכה ודוק. ואיך שיהיה הנה אנן בדידן דאתכא דמרן ז"ל סמכינן אין לנו לתפוס להלכה טעם הב' הנז' שכתב הרשב"ץ בסי' ס"א מאחר דמרן ז"ל לא הביאו להלכה ולא חש לה אלא אדרבה מרן ז"ל ומשנהו רבינו הרמ"א ז"ל הסכימו להלכה כדעת הרשב"ש ז"ל בתשובה דמכירת היין הנז' דגם להוסיף אזלינן בתר כונת הנודר והכי נקטינן:

306

ש״זוהנה מהרשד"ם ז"ל בי"ד סי' צ"א הביא דברי מרן בב"י מ"ש בשם הרשב"ץ וכתב שבנידון הרשב"ץ אין הלשון סותר הכונה אלא ב' שבועות הם יעשו יין ולא למכור ומלת לא נמשכת גם למ"ש למכור וכו' ע"ש והנה לכאורה גם מדברי מהרשד"ם הנז' יש לפקפק לפ"ז ולומר דאין הוכחה לנידון השאלה מדין הנז' שפסקו מרן בש"ע וכמ"ש לעיל מכח דברי הש"ך ז"ל אך באמת זה אינו כי אחר שמצאנו שהתשובה הנז' היא מקורה בהרשב"ש סי' ק"ע ושם מפורש להדיא בתשובתו אפילו אם לא זכר מכירה כלל כי אם רק עשיה ג"כ דיינינן ליה הני א"כ השתא שפיר יש לנו להוכיח נידון השאלה מדין הנז' ואין לנו לחלק ולומר כדברי מהרשד"ם הנז' יען כי לפ"ד התשובה של הרשב"ש הנז' אין מקום לדברי מהרשד"ם ז"ל אלו והוא ז"ל שכתב כן היינו שסמך עמ"ש בבית יוסף ולא ראה התשובה הנז' של הרשב"ש ז"ל שהבאנו:

307

ש״חזאת ועוד הנה מצינו ראינו שגם מהרשד"ם ז"ל בעצמו לא סמך על ביאור זה שכתב בסי' צ"א הנז' דהרי בסי' קל"ג חזר וכתב מהרשד"ם ז"ל בפשיטות הפך זה והוא שכתב וז"ל אבל השתא כפי דברי הרשב"ץ בנ"ד הדברים ק"ו ומה התם שאין הלשון סובל כלל על מה שכבר עשוי שהוא לא נשבע אלא שלא יעשה אפ"ה אמרינן דאזלינן בתר אומדנא כיון שנשבע מחמת העלילה וכו' ע"ש. גם עוד תמצא למהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' רכ"ח דבר מפורש יותר ויותר בזה שכתב ומעתה באנו לחקירה השלישית אם יש להוסיף על ההסכמות החזקות מכח אומדנא בדבר שלא נתברר בלשון ההסכמה ועל זה אני אומר שנפל מחלוקת בזה ברבני דורינו כי הרב מהרד"ך דעתו דאמדינן דעת המסכימים להוסיף על מה שלא בא בפירוש והאריך בזה בבית ל"ב תדר ב' ומהר"י טאיטצא"ק פליג עליה ומהרד"ך הביא ראיות כנגדו ואחר שנדפס בית יוסף ראיתי שהרב הרשב"ץ דעתו בפירוש דאמדינן דעת המסכימים להוסיף אפילו בדבר שמשמעות הלשון להפך שהרי כתב בסי' רי"ח בי"ד על מי שנשבע שלא יעשה יין וכו' הרי שדעתו בפירוש אפילו בדבר שהלשון מורה להפך ממה שאנחנו רוצים לאסור ועכ"ז כתב שיש להוסיף כן מהכרח אומד הדעת וכו' ע"ש:

308

ש״טנמצא מוכח להדיא מדברי מהרשד"ם בי"ד סי' קל"ג הנז' ובת"מ סי' רכ"ח הנז' דלית ליה הך טעמא דטעים איהו גופיה בסי' צ"א בדין הנו' שכתבו מרן ז"ל בשם הרשב"ץ ולית ליה מה שהסביר הש"ך ז"ל לחלק בהאי דינא דמכירת היין הנז' אלא סבר בפשיטות דתשובה הנז' שהביאה מרן בשם הרשב"ץ איירי דאזלינן בתר הכונה אפולו בדבר שהלשון מורה הפך ממה שאנחנו רוצים לאסור ועל כן השתא שפיר יש לפשוט דין השאלה דידן הנז' מדין מכירת היין הנז' שפסקה מרן בש"ע סעיף ב' ואין לחלק ביניהם כלל וכ"ש וכ"ש לפי' מה שהבאנו לעיל ממקור התשובה הזאת אשר היא בהרשב"ש סי' ק"ע ששם כתוב להדיא אפילו לא זכר מכירה ועיין להרב פרח מטה אהרן ז"ל סי' מ"ד מה שהאריך בענין זה דהרשב"ץ והביא שם סברת מהרד"ך ומהריב"ל ומהרשד"ם ומהר"א ששון ז"ל ע"ש:

309

ש״יוראיתי להרב פני משה ז"ל ח"ג סי' מ"ז שהביא דברי מהרד"ך ז"ל וכתב שמבואר בדבריו אפילו היכא דאין הלשון סובל האומדנא לא לשון בני אדם ולא לשון התלמוד דאזלינן בתר האומדנא גרידא ואמרינן הרי הוא כמפורש כן והביא עוד דברי מהריב"ל דחייש לסברת מהרד"ך ז"ל הנז' גם הביא דברי מהרשד"ם בי"ד סי' קל"א שהכריח כסברת מהרד"ך מתשובה שהביאה בבית יוסף על שם הרשב"ץ כי מתשובה הנז' הכריח מהרשד"ם דמוסיפין על התקנות וגדריים משום אומדנא אע"ג דאין הלשון סובלו ע"ש והנה אע"ג דהרב פני משה ז"ל אחר שהביא כל זה יצא לפלפל בלשון השבועה של נידון הרשב"ץ להשוות זה עם סברת מהרימ"ט ז"ל עכ"ז כתב אח"ז בדף ע"ט ע"ד וז"ל אך בין הכי ובין הכי הנה עינינו הרואות דמהרשד"ם ז"ל בפירוש בההיא דמהרד"ך ז"ל דאזיל בתר אומדנא אע"ג דאין הלשון סובלו שמוכרח כן מהך דהרשב"ץ וא"כ בטלה דעתי לגבי עפר רגליו. ועוד דל מהכא הא דהרשב"ץ תיפוק לי דהא איכא מהרד"ך ומהרשד"ם ומהריב"ל ומרן אבי התעודה הרב המופלג מור זקיני זלה"ה דאית ליה סברת מהרד"ך דאזלינן בתר אומדנא ומוסיפין על הגדרים א"כ מאן ספין ומאן רקיע להקל במקום שאמרו להחמיר עכ"ל ע"ש א"כ השתא לית לן לספוקי בנ"ד משום ההוא טעמא שעשה הש"ך ז"ל ולא ממ"ש מהרשד"ם בסי' צ"א להשוות תשובת הרשב"ץ עם סברת מהרימ"ט וכ"ש וכ"ש לפי מה שהבאנו ממקור התשובה הכתובה בהרשב"ש ז"ל:

310

שי״אואחר החיפוש בס"ד ראיתי להרב הגדול מהרש"ל בב"ד ש"ש י"ד סי' ד' שרמז עליו הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה בהשמטות בסי' רכ"ח וראיתי שם בדף נ"ו ע"ג וע"ד שהביא דברי מהרשד"ם דסי' צ"א הנז' ואח"ך כתב אמנם הרב ז"ל בעצמו לא הסכים לזה דבאותו חלק סי' פ"ג וקל"א וקל"ג וקמ"ב ובח"מ סי' רכ"ח מבואר להדיא שאינו מבין כן בדברי הרשב"ץ אלא שאין הלשון סובל כלל מה שכבר עשוי וסותר הכונה ואפ"ה אזלינן בתר הכונה וא"כ ודאי נראה דחזר בו מההיא דסי' צ"א וסבר בכל גוונא אסר הרשב"ץ וכו'. גם הביא הרב ז"ל הנז' שם דברי הרב פני משה ח"ג סי' מ"ז שהבאתי לעיל ועל זה סיים וכתב וז"ל וא"כ אם הראשונים כמלאכים כתבו כן אנן מה נענה בתרייהו ומי יקל ראשו בדבר הזה כנגד הרים גדולים ומה גם שמרן בש"ע פסקה לההיא דיהרשב"ץ ואנן בדידן פה צוב"א יע"א בתריה דמרן גרירן בכל הוראותיו בכל חקותיו ובכל משפטיו ואפילו כנגד רבים ואפילו להקל וכ"ש להחמיר עכ"ל ע"ש:

311

שי״בודע כי בספר משחא דרבותא בי"ד סי' רכ"ח הביא שם תשובת מהר"א ארגיאס ז"ל שהובאה בב"ד ש"ש סי' ג' ועוד הביא על זה תשובת הרב מהרי"ל ז"ל שהסכים על זה וכתב וז"ל הדברים פשוטים מפי סופרים ומפי ספרים דבתי הקאוואני"ם הם בכלל התקנה דמוסיפין על התקנה כיון שהרשב"ץ והרשב"ש בנו סי' ק"ע הורו הוראה זו ונמשכו אחריהם מרן הב"י ורמ"א ורובם של אחרונים כמ"ש האי צורבא מרבנן בשם כנה"ג הכי נקטינן וכו' עכ"ל ע"ש והנה עוד שם הביא תשובה א' על זה מהרב מו"ז ז"ל שהסכים בכל זה וכתב בדף ע"ט ע"ג וז"ל ולענין הלכה כיון שהרשב"ץ ובנו הורו הוראה זו ונמשכו אחריהם מרן הב"י ורמ"א ורבים מהאחרונים הכי נקטינן והולכין אחר כוונת הנודר ומוסיפין בתקנה עכ"ל ע"ש:

312

שי״גאחרי כותבי כל הנז"ל ראיתי בס' אמרות טהורות ה' נדרים דף י"ב ע"ג שהביא דברי מרן בב"י מ"ש בשם הרשב"ץ כנז"ל וכתב תשובה זו היא מהר"ש בנו של הרשב"ץ והובאה בתשובותיו סי' ק"ע וכו' ועוד הביא שם דברי מהרימ"ט ז"ל בסי' נ"ה מ"ש על זה דמאחר שנשבע שלא לעשות אע"פ שעיקר כונתו היא שלא למכור הרי לא הוציא בשפתיו מכירה וכו' וכתב הרב ז"ל ע"ד מהרימ"ט ז"ל הנז' וז"ל ולע"ד תיובתא ליכא דהרי ס"ס הזכיר מכירה בשבועתו ואמר שלא יעשה יין למכור לא ליאודי ולא לארמי אלא דהספק שנסתפק הרב הוא דאפשר דכיון שאמר שלא יעשה למכור וזה אינו עשוי מתחלה למכור כי אם הוא עשוי לצורך עצמו דאפשר שיהא מותר למוכרו ושוברן הרב ז"ל דכיון דהשבועה היתה מחמת העלילה אע"פ שלא הזכיר מכירה כלומר שלח אמר בשבועה שלא ימכור אלא אמר שלא יעשה יין למכור אסור למוכרן שהכל לפי הנודר ומה שאמר שלא יעשה היינו מפני שהיה רגיל לעשות יין הרבה למכור נשבע שלא יעשה יין הרבה למכור אבל עיקר השבועה היא שלא למכור והרי הוציא בשפתיו המכירה ואמר שלא יעשה למכור עכ"ל ע"ש. ואחמ"ר מכבוד תורתו פירושו זה בדברי הרשב"ש ז"ל הוא דוחק וא"א להיות אך כונת הרשב"ש ז"ל כמ"ש אע"פ שלא הזכיר מכירה אלא עשיה אסור למכור היינו שבא להוסיף רבותא לדינא על הנידון שלו דאיירי שנשבע שלא יעשה יין למכור ובא לומר אפילו אם היה המעשה באופן זה שלא הזכיר מכירה אלא עשיה דהיינו שנשבע שלא יעשה יין ולא אמר למכור עכ"ז אסור למכור העשוי מקודם משום דאזלינן בתר כונתו שהוא חושש וירא מן המכירה ומהרימ"ט ז"ל אחר שראה עיקר התשובה הנז' ומצא שמפורש בדבריו דפסיקא ליה להרשב"ש באיסור המכירה אפילו בהיכא שלא הזכיר מכירה כי אם עשיה בלבד להכי כתב הרי לא הוציא בשפתיו מכירה ודוק היטב:

313

שי״דהעולה מכל האמור הנה נידון השאלה הנז' נלמד מדין מכירת היין הנז' שפסק מרן ז"ל בש"ע ס"ב דאזלינן בתר הכונה של הנשבע אפילו שלא יש בדבריו שום הוכחה על כונתו בשום צד כלל וכן הוא סברת מהרד"ך ומהריב"ל ומהרשד"ם ושער אפרים ופמ"א ופני משה ועוד ועוד כמה אחרונים ז"ל שהבאנו לעיל ועל כן גם זה שנדר ונשבע שלא ישתה ער"ק מאחר שכל כונתו הוא שלא ישתכר נאסר עליו גם היין שגם בו הוא משתכר וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

314

שי״השאלה מעיר ארביל יע"א שהשר שלהם עושה עמהם רעה להשים עליהם מס הטרבייא כפלי כפלים ובעבור זה נתוועדו ראשי הקהל ללכת לעיר כרכוך אצל שר הגדול ממנו לבקש להם ריוח והצלה וגם קראו לשוחט העיר שלהם שילך עמהם ולא רצה השוחט באומרו שמא לא יגמר הענין במהרה ויצטרכו להתעכב ימים הרבה וישארו הקהל של העיר בלי בשר ומה גם שיש בהם חולים וא"א להם בלא בשר והם אמרו לו אם לא תבא עמנו אין לך רשות לשחוט אפי' עוף אחד ותכף באותו הלילה עשו שטר הסכמה וכתבו בו גזרת נח"ש על מי שיאכל משחיטת השוחט הנז' וחתמו בו ואחד מיחידי הקהל הי"ו הוא ירא שמים:

315

שי״ותשובה מהריק"ו ז"ל שורש קפ"ב שהביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' רכ"ח ומהר"ם בהג"ה שם סעי' כ"א כתב ד' שנשבעו יחד מעשות דבר א' מקרי ע"ד רבים ע"ש ובסעי' ל' כתב מרן ז"ל צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו וכו' וכתב מור"ם דיש מי שאומר דכה"ג מקרי ע"ד רבים והיא סברת מהריק"ו שורש קפ"ב ומיהו יש חולקין וס"ל דכל א' מהם יכול להתחרט ולשאל על נדרו אעפ"י שאין חבריו מתחרטין והוא ס' הריב"ש סי' תס"ב ע"ש ועי' בכנה"ג סי' רכ"ח הגה"ט אות כ"ז והבב"י אות קנ"ב מ"ש דיעות בזה ע"ש:

316

שי״זולכאו' נראה בנידון השאלה הנז' לפי סברת מוהריק"ו ז"ל חשיב ע"ד רבים ברם הר' חיים שנים ז"ל סי' ז' כתב וז"ל גם הר' מהריק"ו גופיה לא ברירא ליה מילתא דקאמר חוששים לזה וכו' מ"מ אפי' למאי דחש הר' ז"ל לע"ד אפ"ל דלא אמרה הרב אלא למוציאים בפה שכל א' וא' נשבע ואומר בפירוש ע"ד חבירו בכי האי ע"ד רבים מקרי, ברם היכא דנשבע בסתם ולא אמר לא ע"ד רבים ולא ע"ד חבירו לא מקרי ע"ד רבים אלא שנודר ברבים, א"נ אפ"ל דאפי' נימא דנידון הר' איירי שכל א' נשבע בסתם ולא אמר בפירוש ע"ד חבירו מ"מ כיון דמעיקרא הסכימו כלם לישבע איש אל אחיו כדמוכח מלשונו אפי' שנשבעו אח"ך בסתם שפיר מקרי ע"ד רבים. ברם היכא שנשבעו סתם ולא היתה כוונתם מעיקרא נישבע איש אל אחיו לא מקרי זה ע"ד רבים אלא נודר ברבים דיש לו התרה בלא דעתם ואפי' לדבר הרשות אם לא היכא דאיכא תועלת לאותם הרבים בשבועתם דבעינן דעתם וכו' עכ"ל ע"ש והגם שהמגיד שם פקפק בדברי המחבר ז"ל הנז' וכעת אין פנאי להתיישב בדבר מ"מ נראה דחילוק האחרון של הר' הנז' ישנו בנידון השאלה דידן ג"כ ואין לפקפק בו:

317

שי״חגם עוד ראיתי להגאון בנין ציון ז"ל סי' פ' שכתב וז"ל אמנם לענ"ד י"ל דגם המהרי"ק ז"ל לא כתב דנק' ע"ד רבים אלא היכא דנשבעו יחד לתועלתם בנידון השאלה שהביא שם שהרופאים עשו שותפות שכיס אחד יהיה לכלם ונשבעו יחד ע"ז ואח"ך הלך האחד והתיר השבועה בלא דעת והסכמת אחרים אבל כשנשבעו יחד בדבר שאין תועלת מזה לזה כזה לא נחשב ע"ד רבים גם למהריק"ו. ולכן גם מה שכתב מחרמי צבור דייק המהריק"ו לכתוב שמחרימין הקהל לצורך הקהל ותקונו וכו' עכ"ל ע"ש:

318

שי״טוהנה בנידון השאלה הנז' לא היתה ההסכמה וגזרת נח"ש לתועלתם וכמ"ש השואל בשאלה הנז' וז"ל שכל זה עושים משנאת השוחט ואינו מועיל להם כלום אם ילך השוחט אם לאו ע"כ. א"כ לפ"ד הר' בנין ציון הנז' בזה גם מהריק"ו יודה דלא חשיב עד"ר. ואין לומר אה"נ דלא הוה להו תועלת בהליכת השוחט עמהם ורק עשו כ"ז דרך עלילה מחמת שנאתם בשוחט שרוצים להעבירו ולהביא אחר במקומו. מ"מ זה הקשר שעשו לבלתי אכול משחיטתו חשיב תועלתם להפיק זממם ומחשבותם לנקום מן השוחט ולהכניעו ולהזיקו ואם לא יהיו קשורים יחד שיקבלו כלם לבלתי אכול משחיטתו לא אפ' לקיים מחשבתם להעבירו לזה ולהביא אחר. דזה אינו כי ודאי לא חשיב תועלת אלא על הנאה ממש לעצמם ולא על קיום עבירה ושנאה לשנא את הטוב ולהזיק לו ולהעבירו מפקודתו שלא כדין ואין זה אלא תועלת היצה"ר לעשות נחת רוח ליצה"ר ואין זה בכלל התועלת שאמרו:

319

ש״כעל כן נראה דנידון השאלה לא חשיב נודר עד"ר ויכול היחיד לעשות התרה שלא מדעת חביריו שחתמו בהסכמה הנז'. וכ"ש דאיכא בנ"ד עדיפות טפי כי הוא היה אנוס בדבר הזה שחתם עמהם וכנז' בשאלה וא"כ מעיקרא לא חל עליו גזרת נח"ש ואם היה עושה מודעה לפני עדים לא היה בזה שום ספק ואפי' התרה לא בעי. אך זה תם ולא ידע הדין לעשות מודעה קודם ועכ"ז עכשיו שאומר שהוא אנום ומבקש לעשות לו התרה על צד היותר טוב ליכא בזה חשש:

320

שכ״אועוד י"ל טעם אחר בנ"ד דיכולים להתיר לו וליכא למיחש משום דהוי עד"ר והיינו דאיכא הכא ס"ס והוא כי ודאי זה השואל לא הוציא מפיו כלום בגזרת נח"ש וכנראה מן השאלה שהוא לא היה נח לו בדבר זה כלל ועיקר ורק הוכרח לחתום מחמת אונס מסבה הנז' בשאלה, והנה ידוע דאיכא פלוגתא בנדר ושבועה שלא הוציא מפיו כלום אלא רק חתם על השטר שכתוב בו נדר ושבועה די"א אין זה כלום. וא"כ השתא ס"ס בנידון דידן ס' הלכה כמהריק"ו ז"ל שמא הלכה כמ"ד כל שלא הוציא הנדר בפיו אלא רק חתם בלבד אינו כלום וס"ס זה הוא מתהפך. ועי' להר' בני אברהם ז"ל בי"ד סי' י"ב שהתיר בכה"ג דנידון מהריק"ו ז"ל לעשות לו התרה לכתחילה גם לדבר הרשות משום ס"ס ע"ש אך ספק הב' של נידון הרב ז"ל לא שייך בנ"ד אבל הא כבר עשינו בנ"ד ס' ב' והרי איכא בנ"ד נמי ס"ס ושפיר מצו למעבד ליה התרה וכ"ש דאיכא נמי בנ"ד אותם צדדי ההיתר שכתבנו לעיל בס"ד לכן יש להורות לשואל שיעשה התרה וליכול ולחדי והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

321

שכ״בשאלה נשאלתי מן חכמי הישיבה הי"ו מעשה באחד שהניח ידו על המזוזה ונשבע בזה"ל והל מזוזה שיצא מביתו לזמן פלוני והגיע הזמן ועבר על שבועתו במזיד כמו שאמר לנו כן בפי' ועכשיו בא להתיר שבועתו, והנה אחרי ראות דברי הפוס' ז"ל הלא המה הט"ז סס"י רי"ב והש"ך סס"י דל"ז ס"ק והרב נו"ב סי' ע"א ושאר אחרונים מבואר יוצא מדבריהם דלא בעינן הגבהת החפץ בידו אלא כל שהניח ידיו עליו ונשבע הויא שבועה דאורייתא, וא"כ לפי"ז אין להתיר לאיש ההוא שבועתו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כמ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ח יע"ש. ולכן לא התרנו לו שבועתו והגם דמצינו ראינו שיש חולקים ע"ז וס"ל דבעינן שיגביה החפץ בידו מ"מ אנן בדידן לא מלאנו לבנו להקל בזה כנגד פוסקים הנז' ומה גם דבנידון זה שאפי' לסברא יחידית יש למיחש אנפשין משום עונש האמור בהרמב"ם ה' נזירות פ"ד הט"ז יע"ש ולכן הא ודאי דלא מתרינן ליה לההוא גברא עד דקנסינן ליה וחזר ההוא גברא דלא נזקקין ליה ואזל ליה לוות מעכ"ת ואתא ואייתי לן בידיה הלכה פסוקה ואמר לן בהרמנותיה דמעכ"ת דנזקקין ליה להתיר לו שבועתו ואנן תמהינן על נפשין דאיך סבר מעכ"ת להקל בזה ולכן נפשינו איותה לדעת טעמו ונימוקו וצדי צדדין דמעכ"ת סמיך עליהם להקל בזה ושכמ"ה:

322

שכ״גתשובה קודם ד' וה' שנים בא לי שאלה אחת מן חכמי המדרש בראובן שהיה דרכו לשתות שכר בכל לילה ואמו היתה מוחה בו וסו"ד נתחייב ליתן קנס לרמב"ה זיע"א מאה גרוש כל לילה שישתה שכר ואח"ך נתחרט ורוצה לעשות התרה מחמת סיבה גדולה וכו' ואנא עבדא כתבתי להם תשו' באורך על הדבר הזה (אמר המגיה התשובה הנז' נדפסה בר"פ א"ת יו"ד סי' ט"ל) ועל הרוב היא מצויה אצליכם בישיבה והנה באותה תשו' הבאתי ס' מהר"ש סרילי"ו ז"ל דס"ל כל שנדר או נשבע לאחר זמן יוכל הוא עצמו להתחרט ולבטל הנדר או. השבועה קודם שיחולו דאתי דבור ומבטל דבור ודין זה איתיה אפי' בנזירות ושם הבאתי כל ספרי האחרונים אשר הביאו ס' זו של מהר"ש הנז' ושם בררתי דאיכא רבים דאזלי כוותיה בסברא זו ואיכא נמי רבים דפליגי עליה בזה ע"ש. והנה זה השואל אמר בשבועתו שיצא מביתו אחר מועד הפסח כן אמר לי והוא כבר נתחרט מקודם שעבר המועד ואפילו אם לא היה מתחרט קודם שיצא המועד אין השבועה חלה עליו אלא עד ר"ח אייר דאזלינן בזה בתר דעתן של בני אדם ומנהגם שדרכם לצאת ערב ר"ח ואין דרכם לצאת באסרו חג כי לא ימצא לו חצר אחרת והוא כשנשבע ודאי אדעתא דהכי נשבע אלא מעיקרא אמר בפי' שנתחרט מקודם שיצא המועד והסכים בדעתו שלא לצאת ונמצא לפי שברת מהר"ש ז"ל אפי' הוא עצמו יוכל לבטל דברו דאתי דבור ומבטל דבור ואין צריך התרה:

323

שכ״דברם ודאי לסברת הפוס' דפליגי על מהר"ש צריך התרה ועל כן יש בזה ס"ס ס' אם הלכה כמהר"ש ואת"ל הלכה כמאן דפליג שמא הלכה כמ"ד דבעינן שיגביה החפץ בידו, ועוד איכא נמי למימר דאפי' למאן דפליג על מהר"ש יודה דאין צריך התרה אלא מדרבנן וא"כ לא שייך הכא קנס כיון דהוא בדרבנן ועוד איכא סניף בנידון זה דודאי זה השואל עשה המודעה שנהגו לומר בתחלת השנה בהתרת נדרים וגם נוסח כל נדרי בליל יוה"כ שהוא לשון המדבר על העבר ועל העתיד ויש מי שאומר דאמירת הש"צ מהניא לכל הצבור כאלו הם כלם אמרו כן ואע"ג דבתשובתי הנז' כתבתי דאין לסמוך ע"ז ובפרט לאדם ע"ה מ"מ כתבתי סניף קצת מיהא להוי:

324

שכ״הועוד איכא סניף אחר בנ"ד כי מה שהניח ידו על המזוזה ואמר בזה"ל והל מזוזה אצא מן הבית וכו' יש להסתפק בזה אי הוי שבועה גמורה. הן אמת דמצינו למרן ז"ל ח"מ סי' פ"ז שהשוה דין התפילין לדין הס"ת י"ל שמא מזוזה שאני דקילא טפי מתפילין. ועי' להרב בנין ציון ז"ל סי' ע"ט שכתב מאן יימא לן דנשבע במזוזה ג"כ כמי שנשבע בס"ת ע"ש. והגם כי ראיתי להר' אורח משפט סי' פ"ז הגה"ט אות יו"ד שכתב וז"ל א"ה נראה דה"ה אם עבר ונשבע במזוזה דאינו חוזר ומ"מ אין פנאי לעיין היטב בזה עכ"ל נראה דהר' ז"ל אמר זה מסברא דנפשיה ורפייא בידיה ואנא עבדא חזינא דיש לצדד ולומר דמזוזה שאני אך עתה אין לי פנאי להאריך ולהרחיב הדבור הזה ומ"מ סניף קטן להוי מהכא:

325

שכ״וגם עוד יש סניף גדול להתיר לו והוא הגאון התשב"ץ ז"ל סי' קנ"ד הקשה מן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נזירות הט"ז דכתב דמשמתין להב"ד הנזקקין לו לדבריו דסוף פ"ו דשבועות בנשבע על ככר ואכלה דאפי' עבר במזיד נשאל ומתירין לו ויצא הגאון ז"ל לחלק בטוב טעם דלא אמר אמימור דנשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שא"א לקיימה עוד כגון דנשבע על ככר ואכלה. וכי חמרינן דמחמרינן עליה היינו בדאפשר לקיים נדרו כגון נודר בנזיר. הוא אמת ויציב. וכתב הגאון הנז' על נידון דידיה דאסר על עצמו אשה אחת שלא ישאנה בתוך שלוש שנים או נשבע ליל זה וכו' וז"ל ולפי"ז אם זה האיש כשנשבע שלא ישא אשה זו אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין עמה כיון שעשה נשואין הרי זה כנשבע שלא יאכל ככר זו ואכלה דנשאל ומתירין לו. ואם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה ויפרוש ממנה כימים אשר נהג בהם קלות ראש בנדר ואח"ך נשאל ומתירין לו עכ"ל:

326

שכ״זוהנה זה השואל הנז' בשאלה נשבע שיצא אחר המועד מביתו ולא נשבע שלא ידור בביתו ולפי"ז אפשר אם היה יוצא מביתו ומסיע חפציו כולם לבית אחד ואחר קצת ימים היה חוזר לביתו היה רשאי בזה וא"כ דמי להא דנשבע שלא יעשה נשואין עמה דמדמי לה הגאון להא דנשבע על הככר דמתירין לו אפי' אחר שעבר ואע"ג דמסתמא כוונתו בנידון דידן שלא ידור בביתו מ"מ כיון דנקיט בלשונו שיצא ולא אמר שלא ידור יש להסתפק וא"כ השתא בזה נוסף לנו סניף אחר בנ"ד שיתירו לו ולא יחושו:

327

שכ״חועוד איכא טעם אחר בנ"ד דאותו האיש אומר דלא עבר במזיד והיה אפשר לו לעשות התרה אלא דאדם אחר הטעהו וא"ל דסגי לעשות כפרה בתרנגול וכן עשה והראיה כי אח"ך אמרו לו אחרים דלא מהני ליה דבר ולכך הוא בא מעצמו לשאל מפי חכמים על הדבר הזה וא"כ לפ"ד הוא שוגג בדבר ויהיב טעמא לדבריו כי עתה הוא מעצמו בא לשאל על הדבר ולבקש התרה ומה היה מפסיד אם היה שואל התרה מתחילה אדרבא הפסיד דמי התרנגיל וא"כ נראה כי בתמות עשה מרן ז"ל בב"י סו"ס ר"ח הביא מתשו' סר"ן ז"ל דאם יראה למתירים שהיה שוגג בזה דמתירים לו מיד ע"ש ואע"ג דמהרימ"ט ח"א סו"ס א' כתב וז"ל מלשון רש"י לא משמע כן ע"ש מ"מ דברי הר"ן ז"ל שהביאו מרן ז"ל בב"י אנחנו תופסים עיקר בזה והרי זה סניף גדול לסמוך עליו ולהתיר:

328

שכ״טהנה כי כן בצירוף כל הטעמים הנז' נראה דמתירים לו ולית להו למיחש כלום ובפרט כי נראה בודאי שזה האיש אם לא יתירו לו לא ירצה לקיים הקנס לצאת מביתו ולהמתין כמו הימים אשר ישב שם אחר חלות הנדר וא"כ ישאר זה באיסורו לעולם וכל כה"ג י"ל דלא אמרו אין נזקקין לו דדמי להא דפסק מרן ז"ל בשה"ט סי' ר"ח ס"ב וז"ל ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול להזהר בו כוגן שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירים לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול עכ"ל ומקור דין זה הביאו מרן ז"ל בב"י מרבותינו הצרפתים שהביא דבריהם הרשב"א ז"ל בתשו' ע"ש. והתשב"ץ ז"ל בח"ב סי' נ"ג ג"כ הביא דבריהם וכתב דאמרו כן משום שאינו אלא קנס בעלמא ולכך היכא דאינו יכול להזהר אין להחמיר עליו. וכ"כ הרשב"א בתשו' בשם התוס' אבל להתיר נדר שאין לו היתר מפני יראת מכשול הנודר אין כן דעת האחרונים ז"ל עכ"ד ע"ש:

329

ש״לולכן בנ"ד דיש לנדר החרה ורק דמשום קנס הוא דאין מתירין לו מיד אי חזינן שזה האיש נמנע ולא מקיים הקנס ועי"כ הוא נשאר במכשול כל ימיו מתירין לו מיד ואין לחוש. וכ"ש וכ"ש דצדדנו בנ"ד להקל מטעמים ראוים וגם עוד שיש עמהם סניפים מכל הנך טעמים וסניפים הנז"ל על כן יתירו לו בשופי ולא יהיו גרמא שישאר זה במכשול ועל המתירים תבא ברכת טוב והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

330

של״אשאלה נשאלתי מחד צורבא מדרבנן ראובן יש לו קמיע מומחה לשמירה לאשה שלא תפיל פרי בטנה ועכשיו בא גוי אחד ישמעאל לשכרו ממנו יורה המורה אם דמי הקמיע למזוזה שכתבו הפוס' ז"ל דאסור ליתן לגוי ואת"ל דדמי למזוזה דאסור אם יש לסמוך ע"ד מרן החביב ז"ל בכנה"ג יו"ד סי' רצ"א אות ג' שכתב דבגוי שאינו עיבד ע"ז שרי על הכל יורנו המורה ושכמ"ה:

331

של״בתשובה הרב הכנה"ג סמך עצמי על דברי הגאון בעל באר שבע ז"ל והן אמת הגאון ז"ל בתשו' סי' ל"ו תביא טעם זה דהיכא דאין הגוי עובד ע"ז דשרי אך כתב טעם זה בלשון אפשר לומר אך בתשו' לא סמך להתיר אלא משום איבה ע"ש וכן הכנה"ג כתב בזה"ל שצדד בעל באר שבע לומר כן. ובנידון השאלה ליכא איבה דיוכל לומר לגוי שהקמיע מושכר אצל אחרים ולכן נראה בשביל האי טעמא לחוד דאין עע"ז אין לסמוך. מיהו י"ל ולומר האי דינא דמזוזה שאני שמא ינהג בה הגוי מנהג בזיון משא"כ גבי קמיע ליכא חששא דינהג בו מנהג בזיון:

332

של״גאך הנה מציני בש"ע יו"ד סי' קנ"ד ס"ב שפסק ישראלית נא תניק לבן עכו"ם אפי' בשכר ולא תיילד לעכו"ם אא"כ היא ידועה למילדת שאז מותר משום איבה ע"ש וכתב הגאון באר שבע בשאלה סי' ס' ברופא ישראל מהו לעשות רפואה לעכו"ם כדי שתתעבר אי דמי להא דתנן בת ישראל לא תיילד את העכו"ם מפני שמגדלת בן לע"ז או לאו וכתב שכבר נשאל הרשב"א ע"ז והשיב דאף במילדת אסיקנא דבשכר מותר משום איבה וכ"ש רופא שמרפא לכל ואם אינו מרפא אתנן הוו"ל איבה. ואני ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתעסק במלאכה זו אצל העכו"ם בשכר עכ"ד הרשב"א ז"ל וכתב הרב דלפעמים יהיה העכו"ם שפל ונבזה דליכא למיחש ממנו משום איבה. ולכן צריך לשקול הדבר אם העכו"ם חשוב וגדול דאז איכא למיחש משום איבה אבל לא בענין אחר ע"ש:

333

של״דהרי נדון זה של רפואת הרופא דאיירי ביה הרשב"א והרב ב"ש הוא דמי לנדון השאלה ולא התירו בכך אלא רק במקום איבה. מיהו י"ל דנידון שלהם הוא רק בגוי עע"ז אבל בנידון השאלה דאיירי בישמעאלים דאינם עע"ז י"ל דשרי גם בלא איבה. וראיתי להגאון ח"ס ז"ל בי"ד סי' קל"א שנשאל בארץ תוג"ר (ר"ל ישמעאלים וכן מפורש במפתחות) פקד השר על כל ראשי העיירות וכפרים להשניר להם מילדות בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם בבית מדרשיהם ואפי' יש להם חיות פקחות מ"מ צריכין דווקא להשכיר מילדת שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא באיזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כי אם ישראלית ושאלו אם רשאה להשכיר עצמה להם והביא הגאון ז"ל מ"ש בגמ' דע"ז דבחול מותר משום איבה והביא מ"ש מרן ז"ל בסי' קנ"ד בבדק הבית דהרמב"ן עסק להתעבר עמלקים וכתב לו רבינו יונה תבא עליך ברכה שהרבית זרעו של עמלק. וצ"ל שלא היה שם שייך איבה דאל"כ לא היה רבינו יונה מערער עליו וא"כ טעמא בעי אהרמב"ן איך עשה כן ואין לומר דהוא ס"ל גוים בזמנו עע"ז נינהו דז"א אלא לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם אבל פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא וא"כ קשה אהרמב"ן ז"ל. וצ"ל כמ"ש התוס' בע"ז כיון דשכיח להם מעות הרבה לתקרובת ע"ש. והכא נמי בנידון הרמב"ן היה שכיח להם רופאים הרבה שהיו יכולים לעשות רפואה ההיא ובהם ירבה זרעו עכ"פ וא"כ למה יפסיד הרמב"ן שכרו אשר יקבל:

334

של״הולפי"ז מכ"ש בנידון שלפנינו שיש להם כמה חיות בקיאות ואם לא תבא המילדת זאת לא יתאחר לידת הולד ברגע שהרי יש בקיאות מוכנות לפניהם ורק לצאת י"ח פקידות המלך צריכים להמציא להם מילדת מלומדת ע"פ חכמי הרופאים וא"כ פשיטא דשרי אפי' בלא טעמא דאיבה ולמה תפסיד הישראלית שכרה על מגן עכ"ד ע"ש. והנה נראה נידון הגאון ח"ס הנז' הוא בישמעאלים ולא סמך להתיר משום דאין הישמעאלים עע"ז אלא רק עשה טעם הנז"ל. והנה יש להסתפק אם הטעם הנז' שייך בנ"ד דאפשר לומר אולי שכיחי רופאים וא"כ בלא הקמיע הזה יהיה לה שמירה מן הנפלים. או"ד בזה"ז פה עירנו לא שכיחי רופאים מובהקים ע"ז וצד הב' הוא קרוב יותר. ושו"ר להר' הכנה"ג ז"ל בסי' קנ"ד בהגה"ט אות וא"ו שהביא דברי הרשב"א ז"ל בשאלה הנז' והביא דברי מרן בבדק הבית מ"ש שרבינו יונה ערער על הרמב"ן ז"ל בזה וכתב הכנה"ג שדעת רבינו יונה ז"ל הוה דלא דמי מעשה הרמב"ן למילדת משום דמילדת אינה עושה שום גידול לע"ז רק מקבלת הולד ורבות בנות גוים יודעות מלאכת המילדת וכו' אבל העושה רפואות כדי שתתעבר הרי הוא כמו שעושה נפש א' ומגדלה לע"ז. ועוד עשה חלוק אחר ע"ש. ושוב כתב וז"ל ועכשיו בזמנינו זה רוב הרופאים מתעסקים עם התוגרמות בזה וזה מותר אפי' אליבא דרבינו יונה ז"ל דלא אסר אלא בעע"ז אבל ישמעאלים אלו אינם עע"ז ואינן בכלל איסור זה וכו' ע"ש:

335

של״ווהנה לפי דעת הכנה"ג ז"ל הנז' יש להתיר בנידון השאלה דאיירי בישמעאלי ונראה דאם זה בעל הקמיע עושה כן בשביל הרווחתו אין למחות בידו כי יש לו על מה לסמוך אבל אני אין אני מורה לו היתר לעשות כן ואם ימנע תע"ב. וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בי"ש סי' רצ"א שהביא דברי רב אחאי ז"ל בשאלתות פ' עקב שהביא האי מעשה ברבי עם ארטמן ושם גרים כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה ודקדק הר' ז"ל מכאן דלא רצה לשלוח לו מזוזה שנכתבה כבר לשם קדושת מזוזה אלא כתב לו מחדש מזוזה שלא לשם קדושת מזוזה אלא לשמירה בתורת קמיע והוסיף שם בשאלתות מיד נכנס שד בביתו של ארטמן ולא היה לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה כיון שנטל ארטמן את המזוזה ושם לה על הפתח מיד ברחה אותה שידה ונטל רבינו הקדוש המרגלית לעצמו ע"כ:

336

של״זשאלה שלוחה אלי מרבנים אשכנזים חונים בעיה"ק ירושת"ו וז"ל נסתפקנו בדבר הלכה ולא מצאנו ידינו ורגלינו בביה"מ בדעת תורה ודעת נוטה אי לזאת נעלה אל הר המור וגבעת הלבנון כבוד וכו' שליט"א. והוא בדבר הכללות אשר זה מכמה שנים נתייסדו ע"י גאוני עולם ארזי הלבנון אדירי התורה זיע"א ומאז ועתה מתנהגים כך כי בחו"ל יש גבאי והוא מנצח על כל המצאות אשר נצרך לקבוץ הכספים ואח"ך שולח כל הכספים ליד הגבאי אשר בארץ הקדושה והגבאי אשר בפה מחלקם לעניי ארץ ישראל כפי הרשימה. ועלינו בספק עצום וגדול מי זה העיקר. אם הגבאי אשר בחו"ל הוא העיקר או הגבאי אשר בא"י הוא העיקר. ויש מאתנו מצדדים כי הגבאי אשר בחו"ל הוא העיקר. וטעמם כי העיקר ויסוד ומקור מוצא הכסף הוא על ידו אשר משתדל ומתאמץ בכל עוז ותעצומות לדבר על לב הנדיבים ומבלעדו לא היה מקור הכסף כלל. והגבאי אשר בפה ארץ הקדושה הוא רק בא בכוחו ושליחותו של הגבאי אשר בחו"ל הוא עושה ואינו אלא רק כשליח בעלמא:

337

של״חאמנם יש עוד מאתנו מצדדים כי הגבאי אשר בפה א"י הוא העיקר וטעמם הוא כי כל הכרעת המקבלים דהיינו כמה יתנו לזה וכמה יתנו לזה נחתכים ונקבצים רק עפ"י הגבאי דפה א"י ובידו העוז והמשרה למי אשר יחפוץ ליתן הרבה נותן ואם מעט מעט. כי רשימות המקבלים והסכומים כל א' וא' כפי חלקו הכל נעשה ונכתב ביד הגבאי דפה לפי רצונו ודעתו. וזאת הרשימה שולח ליד הגבאי דחו"ל בכל חודש וחודש קודם שיבא הכסף ואז שולח הגבאי דחו"ל כפי הרשימה ואם בא א' מחו"ל לישב בא"י אינו נזכר ונכתב בהרשימה רק ע"י הגבאי דפה א"י ולא ע"י הגבאי דחו"ל. ולבד כל זה מצדדין כי הגבאי דפה א"י הוא העיקר משום כי מלבד כל הכסף אשר בא ע"י הגבאי שבחו"ל ישנם עוד הרבה כספים אשר באים ממקומות שונות וממתנדבים שונים אשר אלו הכספים אינם באים כלל לידי הגבאי שבחו"ל ורק המתנדבים שולחים כספם ליד הגבאי דפה א"י ואלה הכספים אינם תלוים רק בדעת הגבאי דא"י ולא בשום אחר בעולם. וגם רשימה על אלה הכספים לא יש רק למי שיחפוץ הגבאי דפה א"י הוא נותן:

338

של״טכתבנו ב' טעמים של שני הצדדים וקוטב הספיקות סובבים על פרט זה לפי מה דקי"ל אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור וידוע חומר הענין מפי סופרים וספרים ולכן שואלי"ם הלכו בו מי הוא הפרנס אם הגבאי דפה א"י הוא הנקרא פרנס. או אינו נקרא פרנס אלא הגבאי שבחו"ל ונ"מ לענין המלכת הצבור כנז"ל:

339

ש״מעוד זאת יורנו המורה לצדקה מה הם הצבור אם הם דווקא הצבור שבחו"ל והיינו המתנדבים הכסף ובלעדם לא היה שום כסף. או הצבור אינו נקרא אלא המקבלים שבא"י כיון שהם המקבלים הם הנקראים הצבור. בטחינינו חזקה כי חיש ימהר יעיין בזה וכו' ואם כי יש לנו מעט קט מה להפך באיזה פטפוטי דאורייתא וכו' שמנו לפינו מחסום כי מה נדע אשר לא ידע ולתשובתו הרמתה נחכה בכליון עינים ויאיר וכו' ושכמ"ה וכו':

340

שמ״אתשובה שם פרנס נאמר על שופטים ועל מלכים וגם על אב"ד ועל העוסק בצרכי צבור ומנהיגם ומצינו בקדושין דף ע' דאמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכ"פ הטור בש"ע ח"מ סי' ח' אמנם מהרש"ל ביש"ש קדושין פ"ד חות ד' שהביאו ברכ"י כתב הא דקאמר פרנס לאו פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהלה אלא ת"ח שהוא דיין לרבים לדון את הצבור ע"ש והגאון מנחת יעקב סי' א' על ענין הקדימה בקריאת ס"ת האמור על הפרנס הוא נאמר על דיין או רב לדון לשפוט ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה וע"ז אמרו בקדושין דף ע' כיון שנתמנה אדם פרנם על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה אבל פרנסים וראשי הדור שאינם רק לעסוק בצרכי צבור ותקנתם והשתדלותם אצל השררה וכה"ג וכל הדינים והוראתם יביאון אל הרב המורה פשיטא שאין נכלל בכלל זה וכו' ע"ש:

341

שמ״בהנה הגם כי האמת כן הוא מ"מ דין המינוי שארז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אלא מדעת הצבור זה נאמר גם על פרנס שאינו שופט ואב"ד אלא רק עוסק בצרכי צבור ובתקנתם יען דרבנן ילפי לה ממ"ש גבי בצלאל במינוי שלו דקפיד למנותו מדעתם של ישראל ורצונם, והנה בצלאל לא נתמנה שופט ודיין לישראל אלא נתמנה להטפל בצרכיהם ובתקנתם כי הם היו צריכין וחייבים לעשות משכן להשי"ת ממינים שונים ובצלאל נתמנה על מעשה המשכן ועל פיו יחנו לעשות הכלים וכל גופו של משכן כאשר יגזור בפיו וכאשר יצוום וגם בידו לקרב ולרחק נדבה של המינים אשר יביאו לצורך המשכן לומר זה הזהב טוב ויצלח למלאכה וזה לא טוב וכן עזה"ד דאז המינוי זה שלו יש בו ענין שררה וכיון שיש בו שררה לגזור אומר ויקם לו לכך צריך שיהיה מינוי שלו מדעת הצבור:

342

שמ״געל כן למדין מיניה לנדון השאלה דזה הפרנס היושב בא"י אשר בידו לקרב את זה האיש ולרחק את זה האיש מן הכספים הבאים מחו"ל וגם בידו להוסיף לזה ולגרוע מזה נמצא יש בפרנסות שלו ענין שררה וכיון דאיכא ענין שררה צריך להמלך עבורו בצבור. ואע"ג דדבר של מינוי הפרנם מדעת הצבור לא פסקו הרמב"ם ז"ל היינו משום דזה המאמר נאמר בדברי אגדה ואין. דרכו להרמב"ם ז"ל לפסוק דין מדברי אגדה אך עכ"ז אנן גמרינן נמי עצה טובה לעשות כן ומחזקינן ליה בתורת דינא כיון דנקטי ליה רבנן בתלמודא. וכן מפורש בתשובת מרן ז"ל באבקת רוכל סי' קל"ז וז"ל כי הברורין הנז' לא מינו הדיינים רק פסקו מה שהיה ראוי בד"ת שאין עושין שררה ולא ממנין פרנס אלא מדעת הצבור או מדעת מנהיגי הצבור עכ"ל ע"ש ובאמת עינא דשפיר חזי יראה דדין זה הוא מוכרח יען כיון דהפרנס הזה עושה שררה על הצבור איך יהיה שורר עליהם שלא מדעתם ורצונם:

343

שמ״דמיהו לא ילפינן מענין בצלאל אלא דבר הדומה לו דהיינו פרנסות שיש בה שררה כמו הך דבצלאל שהיה בפרנסות שלו שררה וכדאמרן שהיה כמו אמרכל דאתמר בגמ' מאי אמרכל אמר כולא כך תעשו וכך תעשו. וכן כסף וזהב זה טוב הוא תקבלו אותו ואחר לא טוב ולא תקבלוהו וכן בשאר מינים ובשאר דברים הצריכים למעשה המשכן וכיון דעל פיו יעשו הכל נמצא יש בפרנסות שלו שררהי ודוגמתו זה הפרנס שיושב בא"י אשר בידו לקרב איש זה ולרחק איש אחר ולגרוע מזה ולהוסיף לזה וכנז' בשאלה נמצא פרנסות זו יש בה שררה ולהכי צריך שיהיה זה נעשה פרנס מדעת הצבור וכמ"ש בבצלאל. ומשו"ה גבאי חו"ל שהוא רק גובה הכספים שהנדיבים מתנדבים אעפ"י שטרחתו מרובה ומצותו גדולה עכ"ז אין הגבאות שלו ענין שררה לרחק ולקרב ולהוסיף לזה ולגרוע מזה וכיון דלית ביה שררה אין צריך שיהיה המינוי שלו מדעת הצבור דאין זה דומה לענין בצלאל דגמרינן הא מניה ואה"נ שכרו גדול יותר מן הגבאי שבא"י מפני כי מוצא הכספים נעשה על ידו והכל צריכין למרי חטיא ועל כיוצא בזה אמרו בגמ' בשבת דף קי"ח יהא חלקי מגבאי צדקה (זה גבאי חו"ל) ולא יהא חלקי מן מחולקי צדקה (זה הפקיד שבא"י):

344

שמ״הוהא דאתמר בשקלים פ' ה' הלכה ט"ו רבי יעקב בר אדי ורבי יצחק ברבי נחמן היו פרנסין והוו יהבין לרב חמא אבוה דרבי הושעיא דינר והוה יהיב לאחרנין ע"ש קרו להו פרנסין משום דהוו מחלקי צדקה לפי דעתם נמצא דיש בזה שררה אבל המקבץ צדקה מן הנדיבים והוא אינו מחלק כלום אלא מוסר לפקיד אין זה נקרא בשם פרנס אלא נק' בשם גבאי לבד:

345

שמ״ועוד איתא בשקלים פ"ה הנז' הלכה י"ז בן בבי על הפקיע שהיה מזייג פתילות רב אסי עאל לכופרא בעא לממנא עליהון פרנסין ולא קבלון עאל ואמר קודמהון בן בבי על הפקיע ומה אם זה נתמנה על הפתילות זכה להמנות עם גדולי הדור אתם שאתם נתמנים על חיי נפשות לא כל שכן ופירש פ"מ אתם שאתם מתמנים על חיי נפשות להשגיח על צרכי רבים ולפרנס העניים לא כ"ש שיהיה להם זכות גדול ע"ש נמצא אותם שהם מחלקי צדקה ומפקחין בצרכי העניים קרי להו בשם פרנסין:

346

שמ״זעל כן זה היושב בא"י שבידו מסור הדבר להוסיף ולגרוע ולרחק ולקרב זה הוא הפרנס שצריך למנותו מדעת הצבור אבל אותו הגבאי שבחו"ל שגובה הכספים מן המתנדבים אע"פ ששכרו גדול יותר שהוא הממציא הכספים עכ"ז גבאי מתקרי ולא מתקרי פרנס כדי שיהיה לו משפט הפרנס לענין המלכה בצבור:

347

שמ״חואשר שאלתם מי הם הצבור שצריך לעשות מינוי הפרנס מדעתם אם הם צבור דחו"ל המתנדבים את הכספים או הם היושבים בא"י המקבלים את הכספים:

348

שמ״טתשובה כיון דהעלינו בס"ד שזה היושב בא"י הוא הנקרא פרנס מפני שיש בפקודתו ענין שררה על כן פשיטא דצריך להמלך בעבורו בצבור שבא"י דעלייהו עביד שררה לקרב ולרחק לגרוע ולהוסיף משא"כ צבור דחו"ל המתנדבים הכספים הנה הם פורעים חוב המטיל עליהם מצד התקנה אשר נתייסדה מכמה שנים ע"י גאוני עולם ארזי הלבנון אדירי התורה זיע"א וכנז' בתחלת השאלה הנז"ל ואחר שמסרו נדבתם ליד הגבאי שבחו"ל יצאו י"ח ונסתלקו מהדבר הזה ואז מחוייב הגבאי הזה לשלוח הכספים לא"י אשר בעבורם תקנו הראשונים ז"ל על אנשי חו"ל להתנדב ולשלוח פרי נדבתם לא"י. ואז הצבור שבא"י שבעבורם נתקנה התקנה הזאת של נדבת הכספים בחו"ל ובעבורם נעשה משלוח הכספים לא"י הם מדעתם ימנו פרנס אשר על פיו ועל דעתו תהיה החלוקה של הכספים בא"י ואין לאנשי חו"ל מגע בדבר זה:

349

ש״נועוד איכא טעמא רבא בהאי מילתא לומר דאין להם מגע יד להמתנדבים שבחו"ל בדבר זה יען כי המתנדבים נתנו מעות הנדבה להגבאי שבחו"ל נסתלקו ממעות הנדבה דקי"ל בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' וא"ו הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיעו ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו. ואע"ג דנסתפק אורים ותומים בח"מ סי' קכ"ה אם יש לחלק בין גבאי קבוע לגבאי אינו קבוע הנה בנ"ד הוא גבאי קבוע ולכ"ע זכו אנשי א"י בכספים של הנדבה ונמצא הממון הזה שייך לאנשי א"י ואין להמתנדבים שייכות בו כלל והרי זה הגבאי שבחו"ל מוכרח הוא למעבד בכספים הנז' כאשר מרוצה לצבור שבא"י:

350

שנ״אואע"ג דאיתא בפוסקים דס"ל הנודר לצדקה ולא פירש לעניים מבוררים לא זכו בו הנה כאן בנידון השאלה שאין הנדיבים מתנדבים לסתם עניים אלא הם מתנדבים בפירוש לעניי ירושלים וחשיב זה עניים מבוררים. וכמ"ש מרן ז"ל בתשו' דאבקת רוכל סי' פ"ב בהקדיש סך מה לעניי א"י דפסיק ותני מרן ז"ל שם דאע"ג שהיא מתנת בריא ולית בה קנין הרי היא קיימת משום דצדקה היא וכיון שצוה לתת מנכסיו שהיו ברשותו סך מה לעניים ומוציאים ג"כ מן היורשים ע"ש. ופירשו הפוסקים ז"ל טעמו משום דאמר לעניי ארץ ישראל ולא אמר לעניים בסתם חשיב עניים מבוררים וזכו בה מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכ"ש כאן בנ"ד דמסרו המתנדבים את הכספים ביד הגבאי לשם עניי ירושלים דודאי זכו בהם עניי ירושלים דאז הגבאי שבחו"ל מחוייב הוא לשלוח הכספים לירושלים ליד הפקיד אשר הופקד מן הצבור שבירושלים ועי' במאמר מרדכי בסי' ט"ו מ"ש בענין המתנדבים לקופת רמב"ה זיע"א ע"ש:

351

שנ״בשאלה נשאלתי מן חכמי המדרש הי"ו. מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונדר עבורו מעות לצדקה בזה"ל הריני נודר כו"כ מעות לצדקה אם יעמוד פ' מחליו ואח"כ מת החולה ב"מ אם חייב זה לקיים נדרו מי אמרינן גבי נדרים נמי בעינן משפטי התנאים ובכל גוונא תנאו קיים ופטור מליתן:

352

שנ״גתו נמי אי איכא לחיוביה משום דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומכיון דאמר הריני נודר כו"כ לצדקה הוי אמירתו לגבוה כמס"ל ונתחייב ליתן וכי הדר אמר תו אם יעמוד פ' מחליו לאו כלום הוא. או"ד כיון דתוך כדי דבור הוא פירושי קא מפרש וראש דבריו אסיפא סמיך:

353

שנ״דוהנה לטעם הא' כבר כתב רמ"א בסי' ר"ך דלא בעינן תנאי כפול בנדרים וממילא משמע דלא בעינן נמי קודם למעשה דכל משפטי התנאים כחדא נינהו ואי הא לא מבעי אידך נמי לא ליבעי והכי נמי משמע מלשונו שם שכתב וכ"ש האומר אתן סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני וכו' מ"מ פטור הרי דנקיט בלישניה המעשה קודם לתנאי וכתב דפטור:

354

שנ״הולטעם הב' מצינו להרב מחנה אפרים ז"ל בה צדקה סי' ט' דאם מעיקרא כשהוציא הדיבור בפיו דעתו היה לסיים ולומר אם יהיה כך שנמצא שראש דבריו אסיפא סמיך בהא ודאי שומעין לו כל שהוא תכ"ד יע"ש. וחוץ מזה עלה בדעתינו לומר דלא אמרינן אמ"ל כמס"ל אלא בדבר שהוא בעין אבל בדבר שאינו בעין אלא שחייב עצמו כו"כ כמו בנ"ד בהא לא אמרינן אמ"ל כמס"ל ושו"ר להגאון חק"ל ז"ל ח"ג בה' צדקה דף קנ'"ז ע"ג שכ"כ יע"ש:

355

שנ״ואלא דקשיא לן על זה ממה שהביא הרב מחנ"א ז"ל שם מהתוס' בפ' התודה על מתניתין דהאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין משום דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב בכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו אלא מן החולין וכי הדר אמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ואפילו תכ"ד משום דאמ"ל כמס"ל יע"ש והא הכא דקאמר הרי עלי ואפ"ה אית ביה משום אמ"ל כמס"ל ואפשר לומר כמו שתירץ הרב מח"א על רש"י ז"ל משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה ועל הכל יורינו מורה הצדק ושכמ"ה:

356

שנ״זתשובה מה שכתבתם מדכתב רמ"א בסי' ר"ך דלא בעינן נמי תנאי קודם למעשה אין זה מוכרח דידוע הוא מספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים שיש הפרש גדול בין תנאי כפול לבין תנאי קודם למעשה יען כי תנאי קודם למעשה הוא מפורש במשנה ומוסכם לכ"ע:

357

שנ״חגם י"ל לכאורה כי לשון זה דנקיט בהגה"ה שתפס המעשה קודם אינו מדוקדק כי מקור דברים אלו גם בדבר משה ושם נקיט להדיא דתנאי קודם שכתב אם יחיה אתענה או אתן צדקה:

358

שנ״טמיהו אנחנו רואין שם בד"מ כתב ב' טעמים הא' דלא גרע מכונת הנודר דאזלינן אחריו כדלעיל סי' רי"ח וטעם הב' כתב ועוד דלא בעינן תנאי כפול בנדרים כדלעיל סי' רי"ח וכונתו הוא על דברי הרמב"ן בפרק יש נוחלין שהביאם הריב"ש ז"ל סי' קצ"ח והעתיקם מרן בב"י סי' רי"ח וז"ל כתב הריב"ש סי' קצ"ח על ענין לשון ההסכמה וכו' וכעין זה כתב הרמב"ן בפרק יש נוחלין דבנדר שנדר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הני בתנאי שבין אדם לחבירו דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן עכ"ל ודברי הרמב"ן והריב"ש אלו רמזם מור"ם בהגה"ה בסי' רי"ח סעיף א' ועל זה רמז כאן בד"מ סי' ר"כ על סי' רי"ח וא"כ משמע דכונת רמ"א ז"ל כאן בסי' ר"כ לאו על תנאי כפול בלבד אלא גם על שאר משפטי התנאים דחד מנייהו הוא תנאי קודם למעשה דלא משגחינן ביה:

359

ש״סוכן נמי מפורש יוצא בתשו' מיימוני דשייכי לספר הפלאה בה' שבועות סי' ד' שכתב וז"ל ואין לומר דאפילו לא חל נדרו על ידי ששתק בקוביא בשוגג מ"מ על ידי שלא עשה מסתמא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי והוי תנאו בטל ומעשה קים וחל נדרו משעה שעשאו ואפילו לא שחק. כי נראין הדברים שמועיל גלוי דעת כמו זבין ולא אצטריך ליה זוזי דהדרי זביני ושטר מכרחתא וכו'. הכא ודאי הדבר ידוע הוא שלא נתכוון לאסור על עצמו כל הפירות שבעולם חוץ מחוטין אא"כ ישחוק כמו שאמר ויש כאן גילוי דעת וכו' ע"ש. הרי מפורש יוצא כאן דבנדרים לא בעינן כל משפטי התנאים דסגי' בגלוי דעת:

360

שס״אאמנם אחר הישוב נראה דאין כ"כ הוכחה לנודר לצדקה בעבור חולה מדברי הרמב"ן ז"ל הנז' כי התם יהיב הרמב"ן טעמא לחילוק הנז' מפני שזה מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו יע"ש בדף קנ"ו. וא"כ אפשר לומר כל שהוא נודר לצדקה בעבור חולה דמי לתנאי שבין אדם לחבירו יען כי הוא נדר הנדר הזה לשמים בעבור החולי שבא על החולה ההוא מן השמים כדי לסלקו ולאו מטוב רצונו ודעתו נדר זה אלא הוא היה מוכרח לידור ונראה לפ"ז שגם מתשו' מיימוני הנז' אין הוכחה די"ל ולומר דלא אתמר התם דסגי' בגלוי דעת אלא בנודר לאסור דבר על עצמו מטוב רצונו ודעתו ולכך סגי' בגלוי דעת אבל היכא שהיא נודר לצדקה בשביל חולה שהוא נודר מתוך הכרח של החולי כי חשב לרפאות החולי ע"י הצדקה שנדר אפשר דדמי לדין בין אדם לחבירו דבעינן משפטי התנאים:

361

שס״באך מור"ם ז"ל נראה דלית ליה האי חלוקא דהא מדמי דין זה הנודר צדקה בשביל החולה לדברי הרמב"ן ז"ל הנז' ועיין בספר בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' ר"ד דף ס"ו ע"ד בד"ה אח"ז ראיתי להרמב"ן בפרק יש נוחלין וכו' ומה שהביא שם מן פני יהושע ע"ש:

362

שס״גמיהו סברא זו הנז"ל דאזיל מור"ם ז"ל בתרה היא פלוגתא דרבוותא דהא הגאון פני אריה סי י"ז וי"ח העלה מדברי התוספות דגם בנזירות בעינן משפטי התנאים יע"ש:

363

שס״דועל מה שכתב מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קל"ה ע"ד הרב הפוסק שכתב דבנזירות בעינן תנאי קודם למעשה וכתב עליו מהרימ"ט ז"ל דלא אמרה אדם מעולם ע"ש ראיתי לאחד מן האחרונים שהשיג על מהרימ"ט בזה והביא דברי הרב בעל המאור ז"ל במס' ביצה דף ך' בההיא דהבו ארבע מאה זוזי לפ' ולנסיב ברתי שכתב הוא משום דהוי מעשה קודם לתנאי דאז תנאי בטל ומעשה קיים ולדידיה גם מ"ש שם נדור ואינו יוצא בה ידי חגיגה נזיר ואינו עולה הוי נמי טעמא משום מעשה קודם לתנאי נמצא בעינן משפטי התנאים גם בנדרים עכ"ד:

364

שס״הוכן ראיתי להרב מהר"א ישראל בספר מחנה ישראל סי' ט"ו הנדפס בקול אליהו ח"ב שכתב בפשיטות דאיכא מ"ד דס"ל דגם בנדרים בענין משפטי התנאים יע"ש ואין לי פנאי להרחיב הדיבור בזה ועיין נו"ב מה"ת סי' קמ"ז ע"ש:

365

שס״וברם כתבו האחרונים דלדעת רש"י ותוס' והרז"ה והראב"ד והרמב"ן והריטב"א וגם הרמב"ם ז"ל עמהם כולהו ס"ל דכל תנאי שהמעשה שלו אינו בפועל בשעת התנאי לא בעינן ביה משפטי התנאים אך הרשב"א והר"ן ובעל העיטור לית להו האי כללא אלא ס"ל אפילו במלתא דליכא מעשה השתא אלא דבור בלבד בעינן תנאי קודם למעשה ואי אקדמיה למעשה התנאי בטל והמעשה קיים ועיין על זה להרב מהר"א אלפנדארי ז"ל במכתב אליהו דף קנ"ה ולהרב אמרות טהורות אה"מ סי' ל"ח יע"ש:

366

שס״זוא"כ נידון השאלה דלא היה שם מעשה אלא דבור הנה לדעת רובא דרבוותא לא בעינן משפטי התנאים ולכן אפילו אם הקדים המעשה לתנאי לא אמרינן התנאי בטל והמעשה קיים אלא פטור מליתן ורק הרשב"א והר"ן ובעל העטור ודעמייהו יש בכה"ג משפטי התנאים:

367

שס״חמיהו י"ל מאחר דנידון השאלה הוא בצדקה הא קי"ל אמ"ל כמס"ל וכיון שאמר אתן כו"כ הו"ל כאלו נתן ממש והו"ל מעשה בפועל ולאו דבור בלבד וכיון דאיכא מסירה בפועל אז לכ"ע דתנאי בטל מפני שקדמו המעשה ועיין להגאון פני אריה סי' י"ח שכ"כ להדיא האי טעמא ע"ש ועיין להרב מכתב מאליהו דף קנ"ב ע"ג שכתב טעם זה על דין ש"מ שאמרו דבריו ככתובין ומסורין דחשיב אמירתו כמעשה בפועל ע"ש ורב אמרות טהורות דף ע"ה ע"ד פקפק בדבריו ע"ש:

368

שס״טאמנם ראיתי להרב הכנה"ג באה"ט סי' נ"ח אות וא"ו שהביא בשם הרב מהר"א ן' יעי"ש ז"ל דבש"מ שדבריו ככתובין ומסורין כל שאומר מעשה קודם התנאי הרי הוא כאלו עשה מעשה תחלה קודם קיום התנאי והוסיף הרב ז"ל מדיליה וכתב דה"ה בצדקות והקדשות שאמ"ל כמס"ל למ"ד דאף בהקדש עניים אמרינן אמ"ל כמס"ל עכ"ל ושם ציין על ספרו בי"ד סי' רנ"ח בהגהב"י אות י"א שהביא מחלוקת בזה אי אמרינן אמ"ל כמס"ל בצדקה וגם בענין ש"מ הביא מחלוקת שם ע"ש ועיין להרדב"ז ז"ל ח"ב סי' נ"ג דמשמע דין ש"מ עדיף יותר יע"ש:

369

ש״עוהנה הטור ז"ל ח"מ סי' קכ"ה כתב ואם המקבל עני אמ"ל כמס"ל וכתב עליו מרן ז"ל בב"י לישן הוא דלא מקרי גבוה אלא ענייני הקדש אבל הכא לא שייך לומר אלא נעשה נדר ע"ש וכ"כ בסי' רמ"ג שם ע"ש נמצא מרן ז"ל ס"ל דלא אמרינן אמ"ל כמס"ל בצדקה לעניים אלא רק דמתחייב באמירתו מתורת נדר והרב בני יעקב ז"ל דף פ"ו ע"ג בד"ה וע"פ הדברים וכו' הקשה מדברי מרן ז"ל הנז' על תשובתו באבקת רוכל שהובאה בתשובות רמ"א ז"ל סי' מ"ז דמשמע אית ליה אמ"ל כמס"ל גם בצדקה לעניים והניח בצ"ע יע"ש ועיין להרב הש"ך ח"מ סי' רנ"ה ס"ק וא"ו והגאון רב בצלאל אשכנזי סי' ט"ו שהביאו מן הרשב"א הא דאמרינן כמס"ל לאו מסירה ממש והאריכו בזה יע"ש ועיין במשאת משה ח"מ סוף סי' כ"ד ודברים אלו סובלים אריכות ואין פנאי להאריך:

370

שע״אאיך שיהיה הנה בכל סעפים הנז' יש מחלוקת וא"כ השתא יש לעשות בנידון השאלה ס"ס והוא ספק הלכה כמ"ד לא אמרינן משפטי התנאים בנדרים ספק כמ"ד אמרינן גם בנדרים ואת"ל הלכה כמ"ד אמרינן שמא הלכה ברובא דרבוותא דס"ל כל היכא שהוא בדיבור בלבד וליכא מעשה לא אמרינן תנאי בטל ומעשה קיים וס"ס זה הוא מתהפך כאשר יראה הרואה:

371

שע״בודע דאין לפטור בנידון השאלה משום דאיכא עוד במשפטי התנאים שצריך להיות התנאי בדבר שאפשר לקיימו וזה שהתנה אם יחיה א"א לקיימו דאין בידו להחיותו אלא בידי שמים וכה"ג מצינו להרא"ם ז"ל בפרשת וזאת הברכה שכתב דאף אם נאמר כיון שהיה יהודה גיבור היה ברור לו שיצלית להצילו מגנבי וכיוצא מ"מ מצינים פחים מי פשיטא ליה למאי דס"ד בפרק אלו נערות לומר דצינים פחים בידי שמים נינהו ע"ש דזה אינו דראיתי להרב שער המלך ז"ל בה' אישות דף למ"ד ע"ב בד"ה ולדידי וכו' שהביא דברי הרא"ם ז"ל הנז' והקשו עליו דמאי דבעינן תנאי שאפשר לקיימו היינו לאפוקי דבר נמנע שא"א לקיימו מצד טבעו של עולם כגון ע"מ שתעלי לרקיע וכיוצא שהוא דבר נמנע שיבא לידי קיום ומש"ה אמרינן דאין זה תנאי אלא כמפליגה בדברים אבל תנאי דמצד טבעו של עולם אפשר שיבא הדבר לידי קיום אע"ג דאין בידו לקיימו אפשר לקיימו מיקרי וזה ברור ממ"ש גבי גט אם התנה ע"מ שתצא חמה מנרתיקה ע"מ שירדו גשמים דמקרי תנאי אע"ג דאין בידו להוציא חמה ולהוריד גשמים עכ"ד ע"ש:

372

שע״גוהיה אפשר נמי להוכיח מתנאי ה"ז גיטך אם מת אך לא זכר הרב הוכחה זו משום די"ל זה בידו לקיים שישתה סם המות וימית עצמו ובמאמר כל האי בסוף פרק י"ב הובא בס' תומת ישרים דף פ"ו ע"ג שכתב ויש עוד דבר שא"א לקיימו שאין בידו ואעפ"כ מתנה עליו כגון הרי זה גיטך אם מת וכו' אופן זה אפשר לקיימו בידו כמו שכתבתי אך היה לו להביא אופן שהביא הרב שער המלך דגשמים וכיוצא:

373

שע״דואשר כתבתם חילוק א' בשם הרב חק"ל ח"ג דף קכ"ז הנה חילוק זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע דהא כמה פוסקים ראשונים ואחרונים נקטי דין אמ"ל כמס"ל בהקדש לעניים אפילו בדבר שאינו בעין ועוד כל הפוסקים דס"ל אין דין אסמכתא בהקדש ויהבי טעמא משום אמ"ל כמס"ל מוכרח דלית להו חילוק זה. ודע כי דין זה שכתבו מור"ם ז"ל בהג"ה סי' ר"ך בנודר בשביל חולה ומצא כיוצא בו בתשובת הגאון מהר"י מברונא ז"ל סי' רי"ד אך שם הנידון תנאי קודם למעשה שנשאל במי שנדר על החולה אם יחיה יתן כו"כ לצדקה ונפטר החולה אם חייב ליתן או פטור והשיב כיון דאמר להדיא אם יחיה משמע הא אם לא יחיה לא יתן ואע"ג דלא כפל התנאי דלא עדיף מהדיוט אם אמר אחד לחבירו אתן לך כו"כ אם תעשה לי דבר פ' פשיטא דלא חייב ליתן לו עד שיעשה לו אותו דבר עכ"ל יע"ש ויש להעיר בזה כי הדמיון שתפס בהדיוט נקיט המעשה קודם התנאי:

374

שע״הזאת תורת העולה בנידון השאלה הנה מטעם ס"ס הנז"ל נראה דשורת הדין מחייבת דאמרינן התנאי קיים ופטור אע"פ שהקדים לשון המעשה וכ"ש דבאמת לא ראיתי הוכחה ברורה למימר בדעת אחד מן הראשונים דס"ל אמרינן משפטי התנאים בנדרים וכל זה כתבתי בנחיצה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

375

שע״ושאלה מילה שלא בזמנה אם מותר למול ביום ששי של פסח כי יום ג' למילה הוא יו"ט ב' ח' של פסח:

376

שע״זתשובה הנה בענין מילה שלא בזמנה ביום הו"ר וכן ביום ששי של פסח וביום ערב שבועות היה המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א שלא למול אך קודם ט"ו שנים נהגו למול שכן הורה להם מוה"ר נר"ו מחמת שראה להגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה יו"ד סי' רס"ו אות ח' שהביא מן הר' זכרון יוסף סי' כ"ד מילה שלא בזמנה יכול למול ביום הו"ר ואין לחוש שיום ג' הוא יו"ט שני דלא אסר הרשב"ץ אלא כשיום ג' שבת לא כשיום ג' יו"ט שני עכ"ד ועפ"י הוראתו הנז' עשו מעשה כמה פעמים למול. ואנא עבדא אחר איזה שנים ששמעתי זאת רציתי לערער ולבטל מנהג החדש כי הגם שכ"כ הגאון חיד"א בשם זכרון יוסף להתיר בזה עכ"ז מאחר שהיה המנהג פה קדום שלא למול אין ראוי לשנות המנהג בזה ומה גם הגאון חיד"א ז"ל רק העתיק דברי הר' זכרון יוסף ולא גילה דעתו והסכמתו בזה וכבר הוא כתב כל דבר שהוא מעתיקו בספריו ברכ"י ומחב"ר ואינו מגלה דעתו בפי' לענין הלכה אין להוכיח מזה על הסכמת דעתו כלל וא"כ הכא שרבינו חיד"א ז"ל העתיק דוקא דברי זכרון יוסף ולא גילה דעתו אין לנו ליחס זה להסכמתו כלל:

377

שע״חאך אח"ך חפשתי וראיתי להגאון חיד"א ז"ל עצמו בס' מראית העין בלקו' שבסו' וס' דף ע"ט ע"א שכתב וז"ל כבר נודע הוראת הרשב"ץ דאין מלין מילה שלא בזמנה ביום חמישי מפני שיום ג' שבת ושמא יבואו לחלול שבת ועי' בברכ"י סי' רס"ו ונראה דמילה בזמנה קודם יו"ט שני ג' הוא יו"ט יש להתיר אך לדעת הרשב"ץ דלא אסר אלא בשבת. וכן נראה ממה שכתב הר' יד אהרן א"ח סי' של"א על קוש' הרב הש"ך דלימא דמשכחת לה יו"ט אלא דביו"ט לא אמרו וכ"כ הר' זכרון יוסף י"ד סי' כ"ד אלא דאח"ך כתב דיש לדחותו. ואעיקרא מרן בש"ע לא הביא בש"ע דין הרשב"ץ וכבר כתבו ז"ל דהש"ע חברו אחר בדק הבית. וגם הר' מ"א ז"ל א"ח סי' של"א כתב דהאידנא דאין רוחצים לילד אין לחוש למול ביום חמישי וא"כ תיסגי אסור כהרשב"ץ בג' ימים קודם לשבת אך ביו"ט נראה להתיר דיש לצדד דגם הרשב"ץ מתיר. ובשיורי ברכה י"ד סי' רס"ו הבאתי משם הר' זכרון יוסף להתיר ביום הו"ר אף שיום ג' הוא יו"ט ב' והסכימו עמי כמה חכמים עכ"ל ע"ש וע"כ בראותי דברי הגאון חיד"א ז"ל כאן בהסכמתו להתיר וכתב שהסכימו כמה חכמים להתיר נמנעתי מלערער בזה והנחתי מנהג החדש כמו שהוא ונמצאו למדין מדברי הגאון חיד"א ז"ל דהסכמתו היא להתיר גם אם יום ג' הוא יו"ט א' וכנז"ל. ברם כל זה הוא ביו"ט אך לענין שבת אין למול מילה שלא בזמנה לא ביום חמישי ולא ביום ששי וכך המנהג פשוט פה עירנו יע"א עד עתה ואין לזוז מזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

378

שע״טשאלה קנסול של אנגליז פה עירנו יע"א משתדל ומבקש לקרות תהלים שהוא כתוב בכתב אשורית שאינו רוצה בדפוס והנה נמצא אצל ישראל אחד תהלים כתוב אשורית בקדושה. אם מותר למכרו לו אע"ג דליכא בזה משום איבה כי הוא אינו יודע שיש אצל זה תהלים ואפי' אם יודע אין כאן חשש איבה כיון שאין זה האיש מוכר ספרים אין כאן איבה אם לא ירצה למכור ספר שלו ורק השואל שאל אם ירצה הישראל מצד עצמו למכרו אם מותר או לאו:

379

ש״פתשובה מצאתי להגאון מהר"א מלובלין ז"ל בשו"ג יד אליהו סי' מ"ח שנשאל אם מותר למכור ספרי קודש שהגוי בעצמו רוצה ללמוד בהם והשיב שם בדף נ"ו ע"ד וז"ל ולענין אם מותר למכור להם ספרי קודש זה ג"כ תלוי בזה דאי אין יכול הגוי להמציא ספרים אלו כי אם ע"י ישראל א"כ הוי כתרי עברא דנהרא דאסור להושיט לו וכו' ואסור מלפני עיור לא תתן מכשול ועי' בי"ד סי' קנ"א ומלבד שאף שי"ל משום בזיון ספרים דילמא יבזה אותם ח"ו ואף במקום דאינו עובר משום אלפני עיור אסור עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' בריש שבת אך אם יש בספרים אלו דינים משבע מצות שהם חייבים בהם א"כ י"ל דמתחלה אינו קונה כי אם ללמוד מה שהוא שייך בהם ואף שאין לחוש שמא קונה ללמוד בהם מה שאסור לו רק תלינן בזה שמותר לו וכדרך שאמרו בשביעית מ"ז ומ"ח זה הכלל לאסור ולהיתר מותר ועי' בלקט הקמח בי"ד דף ק"ז בדין למוד עם הגוי משום קצת סכנה ומכירת ספרים שכיון לדעתי בכמה דברים וכו' עכ"ל ע"ש. והא לך דברי מהר"י חאגי"ז ז"ל בלקט הקמח דף ק"ז שציין עליהם הר' הנז' שכתב וז"ל ובתשו' שלי הארכתי בזה ע"ד אשר שאלוני אם היה מותר למכור להם ספרים שלפעמים פורעים אותם יותר מכדי שווים וראיתי לתלות הדבר הזה באם אינם יכולים להמציאם כי אם ע"י הישראל ודאי אסור ואם לאו יש אז להתיר בספרים המודפסים דווקא ובפרט אם יש בתוכם דינים משבע מצות בני נח דיש לתלות לצורך דינים שלו הוא קונה אותם אכן ספרי כתיבת יד וקבלת דברי תורה ודאי אסור וגדול עונם מנשוא וסמכתי הוראתי זו בעומת דברי רבי אשי במס' חגיגה שאמר אין מוסרים דברי תורה לגוי לא אמר אסור ללמד תורה לגוי כי לפע"ד בא הרמז על מסירת הספרים דשייך בהו מסירה להדיוט דהולכים שבי לפני צר ע"ש ושמור נפשך עכ"ל ע"ש:

380

שפ״אהרי תרי אשלי רברבי אוסרים להדיא מכירת ספרי הקודש לגוי בפרט אותם שאינם בדפוס אלא בכ"י שיש בהם קדושה יותר ועל כן לדידהו אסור למכור לגוי ספר התהלים הנכתב בקדושה ובפרט כי בס' תהלים לית ביה ז' מצות בני נח ובפרט כי הספר הזה שהוא בכ"י לא ימצא ממנו למכור ולא אפשר למצוא הגוי ספר זה כי אם ע"י ישראל דבהא חמיר טפי דאיכא איסור תורה דלפני עיור לדעת הגאון מהר"א לובלין ז"ל ואפי' בהיכא שימצא לו לקנות שלא ע"י ישר' דליכא איסור דלפני עיור עכ"ז איכא איסורא דרבנן וכמ"ש הרב ז"ל וכנז"ל ע"כ יש לאסור לישראל למכור לקנסול ספר התהלים הנז'. ומה גם דאיכא הכא חשש בזיון ספרי הקודש כי אע"פ שנאמר שהם מכבדים ספר התהלים עכ"ז ודאי אין להניחו בפ"ע או להניחו למעלה מספריהם ולא יבצר כמה פעמים שיהיה מונח תחת ספרי המירס שלהם ואין לך בזיון גדול מזה לספרי הקודש:

381

שפ״בגם הגאון גבעת פינחס ז"ל סי' נ"ז כתב בפשיטות דאסור לישראל למכור או ליתן ס"ת לגוי וכנז' שם בדף ל"ו ע"ג בד"ה ועוד נראה וכו' ע"ש ואע"ג דהרב הנז' נקט בלשונו ס"ת עכ"ז אין הפרש בזה בין ס"ת לשאר ספרי הקודש ועי' מ"ש מרן ז"ל בי"ד סי' רע"ו ס"ב ע"ש:

382

שפ״גגם ראיתי להר' מרה"ח פלאג"י ז"ל ברוח חיים סי' רצ"ד אות ט' שכתב שרצו גבירי עירו לשלוח מתנה לשרו של ים ממלכות אוה"ע מגילת פורים דבקיאים בלשונינו כדי שידעו הנם ופלא שאירע לרבותינו ועשו אותה ע"י סופר בכתב אשורית כס"ת ועמוד מוזהב והיה לבו של הרב ז"ל נוקפו ע"ז אי שרי למעבד הכי וסירב בדבר שלא לעשות כן דאיסורו ברור ואמרו לו דאיכא איבה בדבר שכבר אמרו לו לתת ואינו עם גוי דעלמא כי אם המשנה למלך וכגון דא יהא שרי לן ועוד דמגילת אסתר אינו דומה לס"ת ומזוזה ושאר ספרים אפי' ספרי דפוס כיון שהיא לפרסומי ניסא דכל העמים ישמעו ויראו ותפול עליהם אימתה ופחד וא"כ אינו דומה לשאר כתבי הקודש וכו' ע"ש הרי גם במגילת אסתר שעשו לו טעם של איבה שכבר אמרו לו לתת ועוד שאר מטעמים עכ"ז לא רצה להתיר בפירוש אלא העלים עין בעל כרחו וכ"ש בנ"ד שהוא ספר תהלים וליכא איבה כלל דודאי צריך להזהיר את הישראל לבלתי ימכור:

383

שפ״דשו"ר להגאון מהר"ץ חיות ז"ל בתשובו' סי' ל"ב שנשאל מק"ק לבוב היות שרי המדינה נתנו פקודה על ראשי הקהלה שמה לקנות עבורם ספרי תורות לצורך בתי המשפט להשביע את היהודים בעת שמתחייבים שבועה בדיניהם ושאלו ממנו אם נכון לעשות כן והשיב להתיר בצרוף שני טעמים אלו חדא דאלו השרים אינם קונים הספרים לעצמם ללמוד בהם ואף למי שנשלח להם הספרים האלו אינם מבינים בהם רק שרוצ ם זה לצורך שבועת היהודים. ושו"ר דהתם איכא איבה כי באה הפקודה הזאת מן הממשלה דחייבים להאזין ולהקשיב פקודותיה אם יוודע להם דעיניהם צרה בהם ומונעים מהם דבר תורה אין לך איבה גדולה מזו עכ"ד ע"ש וא"כ בנ"ד גם הגאון הנז' יודה ואין צורך להאריך יותר בענין זה כי הוא פשוט וברור. שו"ר להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תנינא ח"ד סי' ק"ע דף ס"ד ע"ב בד"ה והנה בגוף הענין וכו' מ"ש בענין למסור ס"ת לערכאות ע"ש ויש לעמוד בדבריו ואין הפנאי מסכים לזה עתה:

384

שפ״השאלה מעיר סנגפור יע"א שיש להם עשרה או י"ב ספרי תורה וכל אחד יוצא בציבור שבת אחד וחוזרים חלילה אך מנהגם שכל ס"ת אלו הם מונחים בהיכל בפנים והרמונים של כל ספר וספר הם מונחים ומלובשים בו חמיד ורק הס"ת שרוצים להוציאו לקרות בו מסיר השמש הרמונים ממנו בו ביום ומנית אותם אצל הס"ת עצמו כדי שזה האיש הקונה מצות הלבשת רמונים ילביש הס"ת ההוא ברמונים בעת פתיחת ס"ת כנהוג וכן עזה"ד מנהגם לעשות הן בשבת הן בשני וחמשי ברם אחד מיחידי הקהל הי"ו ערער עתה בזה ואומר שזה ח"ו גרעון להס"ת להפשיע ולהסיר הרמונים מעליו כיון שכל הימים הרמונים מונחים ומלובשים בראשו ורק עתה הפעם שמוציאין אותו לקרות בו הם מסירים הרמונים ממנו ומניחים אותו בלא רמונים על כן יוריני המורה אם יש לחוש לדבר זה או לאו ושכמ"ה:

385

שפ״ותשובה הנה הרמונים לא נתקנו בשביל נוי אלא יש בהם טעם על פי הסוד וזה הטעם לא שייך אלא בהיכא דמלביש הרמונים סמוך לפתיחת ס"ת כי ענין הלבשת הרמונים ופחיחת ס"ת וקריאתם בתוכו הכל הם רומזים לדברים העומדים ברומו של עולם כמפורש בספר הקדוש פרי עץ חיים דפוס דובראוונ"א שער קריאת התורה דף ע"ב וז"ל סוד תרין רמונים הם כנגד תרין עטרין שהם עטרא דחסד ועטרא דגבורה וכו' שכנגדן אנחנו משימין על הס"ת שני רמונים וכשמשימין רמון ורמון יכוין רמון ימין בעטרא דחסד ורמון שמאל בעטרא דגבורה עכ"ד:

386

שפ״זגם מפורש שם שהשמת הרמונים על הס"ת צריכה להיות סמוכה להוצאת ס"ת מן ההיכל ופתיחת התיק כדי להראות הכתב שבתוכו ויוצא האור שבתוכו לחוץ שהוא הכתב שבס"ת כך מתבאר מטעמו של כל דבר ודבר שכתב שם. וא"כ לפ"ז יפה עושה השמש להסיר הרמונים מעליו קודם שעה או יותר כדי שיבא זה הקונה המצוה של הלבשת רמונים להשים הרמונים על הס"ת בעת הראוי ומתוקן למצוה זו שהוא סמוך לפתיחת התיק של הס"ת להראות בתורה להקהל העומדים ולקרות בו הש"ץ ודבר בעתו מה טוב. משא"כ אם היה הס"ת מלובש ברמונים מעיקרא בתמידות אין ניכר הרמז של הסוד שרומזים אליו הרמונים שהוא ענין תרין עטרין דחסד וגבורה הנז"ל אשר הם מתגלים ומאירים בעת ההיא:

387

שפ״חדוגמא לזה אמרו רז"ל בעלמא תעשה ולא מן העשוי כי כל דבר מצוה ראוי לעשותו בעתו הראויה לו בעת גילוי שורש אור המצוה ההיא למעלה ועל כן אם במקום ההוא מנהגם שיהיו הרמונים מונחים תמיד על הס"ת גם בעת שמצניעים הס"ת הנה אם יבא השמש להסיר הרמונים מן הס"ת המוכן לקרות בו ביום ההוא קודם שעה או שתים כדי שיבא האיש הקונה לעשות המצוה הזאת של הלבשת הרמינים בזמנה ובשעתה אין זה בזיון לס"ת ח"ו כשמסיר אותם מעליו אלא אדרבא זה הוא כבודו כי הוא סותר ע"מ לבנות וע"מ לתקן כי זה כבודו של ס"ת להשים עליו הרמונים סמוך לפתיחתו כדי לרמוז בזה סוד אור המאיר ומתגלה בעת ההיא:

388

שפ״טותדע עוד שאם הרמונים הם בשביל נוי ועדי לס"ת הוה אסור להסירם כלל מעליו ואיך נוהגים בכל המקומות להסירם אחר שיצניעו הס"ת בהיכל כי אין להפשיט הס"ת את עדיו מעליו וצריך שיהיה הס"ת מלובש בעדיו ונוי תמיד בין אם הוא עומד בתוץ בין הוא עומד בפנים. אך לפי מה שכתבנו יבא הענין נכון כי הרמונים נתקנו להלבישם רק בעת הוצאת ס"ת סמוך לפתיחתו ולקריאתו דכל מלין אלין רמז ירמזון לאורות גדולים המתעוררין ומתגלים בעת ההיא כולם ביחד וזה ברור ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר.

389

ש״צשאלה נשאלתי מצורף אחד כעושה טסין של כסף וחוקק בהם שם הוי"ה ושאר שמות אך הואיל ואינו יודע לחקוק אשורית הולך אצל הסופר וכותב השם כמו שהוא על הטס והוא חוקק על הכתיבה ונסתפק בזה שהרי הוא מוחק את השם הנכתב בדיו כי בחקיקתו נמחק הכתיבה כולה ובקש תקנה מה לעשות בזה:

390

שצ״אתשובה ודאי איסור גמור קא עביד בזה שהוא מותק את השם והלכה פוקה היא בש"ע י"ד סי' רע"ו סעיף ע' אסור נמחוק אפילו אות אחד משבעה שמות שאינם נמחקים וכו' ואלו הן השבעה שמות שם הוי"ה ושם אדנות ואל אלהי אלהים שדי צבאות ייש גורסין ג"כ אהיה אשר אהיה ע"כ ע"ש:

391

שצ״בברם יש תקנה בזה שהסופר יעשה לו מדות האות ע"י נקודות דהיינו צורת היוד ירשום לו במקומה ג' נקודות א' בעוקצה וא' בזוית שלה וא' בזנבה ואז החוקק יחקוק צורת היו"ד לפי המידה שרשם לו הסופר וכן אות ה' יעשה לו ב' נקודות בגג שלה ונקודה למטה בסוף רגלה וכן הוא"ו וכן השאר ובשאר שמות שיש בהם אלף או שין או צדי שא"א להבין ע"י רשימה של נקודות אז יוכל לכתוב לו אות אלף כמי שהיא כי כיון שהוא לבדו אין בו שום קדושה ושאר אותיות השם יעשה אותם לו ברשימה של נקודות וכן ה"ה בשי"ן דשדי וצדי דצבאות יוכל לכתוב אותם כמו שהם ושאר אותיות השם יעשה לו בהם רשומה של נקודות ואז אין כאן איסור מחיקה כלל והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

392

שצ״גשאלה נעשה חדשות בארץ להדפיס ניירות בכתיבה אשורית להזמין בהם אנשים לשמחת חתן וכלה ויש שכותבים בהם ג"כ פסוקים מצא אשה מצא טוב וכיוצא אי אריך למעבד כן לכתוב בכתב אשורית ניירות אלו אשר סופם לילך לאבוד כי כל איש יקרא בהם לשמחת חתן וכלה אינו שומר אותם אלא זורקן בביתו והילדים מקרעין אותם וסופם נשלכים באשפה עם זבל הבית יורינו ושכמ"ה:

393

שצ״דתשובה הלא מודעת היא תשובת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפאר הדור סי' ז' שכתב וז"ל ומן הראוי לך שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתיבה אשורית כיון שנתנה בה התורה ובה נכתבו לוחות הברית הרי מגונה מאד להשתמש בה רק בכתבי הקודש ומימי קדם היו ישראל נזהרין בזאת והיו כתביהן וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לכן תמצא חרות על שקלי הקודש דברים של חול כתובים בכתב עברי ולא נמצא לעולם אות אחת מזה הכתב האשורית בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן אלא הכל בכתב עברי ועל כן שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותיות אחרות עד שנעשה ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי חול וכו' עכ"ל יע"ש:

394

שצ״הוהגאון הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ד רמז על תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב וז"ל ומה שנראה לי מדבריו ז"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורי שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתוך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים עכ"ל ע"ש והרב הפרד"ס ז"ל בספרו אות היא לעולם דף ק"ן ע"ד הביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז' וכתב כמה הפליגו חכמי הזוהר לספר בגדולת ומעלת האותיות אשר תבאנה בכתבי הקודש אשר מזה כמה רע ומר למה שראיתי דהן בעון כותבים על אר"ש רעה שירי עגבים רח"ל בכתיבת אשורית עליהם בשביל ע"ה דלא ידעי כתיבה אחרת ה' הטוב יכפר בעדם וכו' ע"ש:

395

שצ״ווהרב הגדול הרח"ף ז"ל ברוח חיים יו"ד סי' רע"ו הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שם בתשובה כי כל הקפדתו אינו בעבור שמות הקודש לבד אלא משום הכתיבה שכ"כ ומן הראוי לך וכו' וכיון שעיקר הקפדתו הוא בעבור עיקר הכתיבה שהיא בכתב אשורית ויש בה קדושה וראוי ליגנז אין חילוק בין שמות הקדושים לשאר אותיות מפסוקים שאין בהם שמות הקודש כיון שעיקר ההקפדה היא בעבור כתב אשורית שיש בו קדושה ואין לזלזל בכתיבה הקדושה והוא ברור עכ"ל ע"ש ובסי' רפ"ד ס"ק א' כתב הרב הנז' מי שרוצה לכתוב סוד לחבירו דלא יודע לאיש זר וחבירו אינו מבין שום כתב כי אם כתב של ס"ת הרי זה נקרא בשעת הדחק פעם ביובל ובהכרח ועכ"פ יזהיר אותו שיגניז הכתב במקום מוצנע דרך כבוד עכ"ל:

396

שצ״זוהנה נודע כי תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' הביאה רבינו ירוחם גם מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ג הזכיר זה ומור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רפ"ד הביא זה וכתב וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה ע"ש ועיין להרב מזבח אדמה ז"ל דף ט"ז והביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז"ל גם הביא דברי הרב גו"ר ז"ל מ"ש בזה והעלה דכל מורה צדק יש לו להורות כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל מ"מ למה שכבר נעשה אין צריך גניזה רק לשמור שלא יבואו לידי זלזול יע"ש הנה כי כן לענין השאלה דנ"ד לכתוב ניירות הקרואים בכתיבה אשורית זה ודאי אסור וצריך לגעור ביד העושים כן כי זה גריעי טפי מן אגרות שלומים וכיוצא דהתם הם נשמרים ולא נזרקין לאשפה אבל ניירות אלו אין דרך לשומרם אלא משליכין אותם תכף ומיד והילדים מקרעין אותם ונזרקין לאשפה עם זבל החצר ובודאי שדבר זה וכן כל כיוצא בו אסור ואין צורך להאריך בו והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

397

שצ״חשאלה ראובן כתב אצל סופר אחד ס"ת למנוחת אביו בתוך שנתו והנה קרוב לתשלום השנה גמר הסופר את הס"ת ועדיין צריך לו ס' במדבר ודברים והנה הואיל וראובן משתוקק מאד להביא הס"ת לביה"כ בתוך השנה של אביו וכן הוא רצון אמו בזה על כן התחכם ראובן לקחת ס' במדבר ודברים מסופר אחר שכותב ס"ת למכור ולא גמרו עדיין ולקחם ממנו בשכירות לתפרם עם ג' ספרים שכתב הסופר למנוחת אביו ולעשות אותו בזה ס"ת שלם ולהביא לביה"כ לקרות בו בצביר תוך שנתו של אביו ואז אחר שיגמור הסופר ב' ספרים אלו של אביו יקח ב' ספרים הנז' שלקחם בשכירות ויחזירם לבעלים וישלים הספר של אביו בשני ספרים אלו שגמר הסופר שלו. והנה כאשר הביא ראובן ב' ספרים אלו שרוצה לקחת אותם בשכירות לתפרם בשלושת ספרים אלו של אביו נמצא שאינם שוים היריעות של ב' ספרים אלו אלא הם ארוכים יותר רוחב אצבע ויותר. גם השורות של הכתב של יריעות אלו ג"כ אינם שוים עם שורות של הכתב שבשלשה הספרים ובא השואל לשאל אם מותר לו לעשות כן לכתחלה להשלים הס"ת בזה כיון דאינן שוים זע"ז הן במדת אורך היריעה הן בשורות הכתב ואין זה נוי לס"ת יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

398

שצ״טתשובה איתא במס' סופרים פ"ג ה"ג אין עושין תורה חומשין וכו' אבל עושין חומשין תורה אימתי בזמן שמדתו ושיטתן שוה עכ"ל ופי' הגאון חיד"א ז"ל בס' כסא רחמים אבל עושה חומשין תורה לצרפם ולעשותם ס"ת בזמן שמדתן ושיטתן שוים פי' שגליון ואורך כל א' שוה וכן השיטות שלהן שוה ובכלל מדתן נכלל מדת הכתיבה והאותיות אשר תבאנה שוות בשעוריהן עכ"ל וכן פי' בס' מקרא סופרים אמתי בזמן שמדת כל היריעות שוות שיהיו שוים כשיתפרם יחד וגם שיהיו השיטות שוות שיהיה הריוח שבין היריעות שוה בכלם כדי שלאחר התפירה יהיו מכוונות שורה כנגד שורה בכל הדפין עכ"ל ורק הגאון חיד"א ז"ל הוסיף בפירושו לומר שבכלל מדתן נכלל מדת הכתיבה והאותיות אשר תבאנה שוות בשעוריהן. ועי' להתו' ז"ל במנחות דף ל' ע"א בד"ה פסוק אחד בדף אחד דמשמע שצריך שיהיו הדפים מכוונים ע"ש. ועי' צאן קדשים שם:

399

ת׳והנה יש להסתפק בהא דמצריכין להיות שוות היריעות והשיטות במדה א' אם הוא רק לכתחלה או"ד אפי' בדיעבד אם כבר עשו הס"ת בכך ותפרו וקראו בו והנה מדברי הגאון חיד"א ז"ל שם בחלק התוספות נראה שהבין דברי המס' בהשוואת השיטות דמעכב ואינם מכלל הדברים שנאמרו לכתחלה למצוה מן המובחר דהא כתב וז"ל ושיטתן שוה כלו' אע"ג דלא נזהרו במה שנהגו מ"ב שיטין או ס' כס"ת כיון ששיטתן שוה סגי' לעשותם תורה וכן לכל הדברים שהן למצוה מן המובחר אם לא נזהרו בחומשין אינו מעכב לעשיתן תורה ומעלין בקודש עכ"ל משמע מדבריו דד"ז של השוואת השיטות אינם מכלל דברים שהן למצוה מן המובחר:

400

ת״אאיברא שיש לומר דמצוה מן המובחר לחוד ולכתחלה לחוד וכן מפורש יוצא בדברי רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רע"ב סק"ה בד"ה הן אמת וכו' שכתב וז"ל דהרי אי נמי אמרינן דלא מפסיל בדיעבד הא מיהא לכתחלה מצרכי לה רבנן ומה הלשון אומרת מצוה מן המובחר דשלש מדות הם מצוה מן המובחר ולכתחלה ובדיעבד וזה פשוט עכ"ל ע"ש. מיהו ראיתי להגאון פנים מאירות ח"ב סי' קע"ט שהביא דברי מס' הנז' וכתב דילמא מ"ש שם אימתי בזמן שמדתן ושיטתן שווין היינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו נפסל ע"ש ומשמע דהרב ז"ל לא פשיטא ליה דאיירי לכתחלה דווקא אלא אמר בדרך אפשר ומה שהביא שם סיוע מתשובת חנוך בית יאודה סי' ע"ג חזר ופקפק בזה מסוף לשונו ובאמת הרואה יראה בסוף חנוך בית יאודה ששם הלשון הוא מגומגם וצריך תיקון כאשר יראה שם:

401

ת״בוהנה מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' קנ"ה כתב וז"ל וענין הדפים אשר קצתם ארוך מקצתם אם הקצרים הם הרבה לצד אחד והארוכים הם הרבה לצד אחד אינו נפסל בכך שזה היה ספר מחובר משני חצאי ספרים וכבר הוא ניכר שאין זו פרשה וכו' עכ"ל וא"כ לפ"ד מוכרח שהוא מפרש דברי המס' הנז' דאיירי לכתחלה דווקא אבל בדיעבד שרי. והרב דבר משה י"ד סי' ס' הביאו הגאון חיד"א ז"ל בס' לדויד אמת סי' ט"ז סי"ב נשאל בס"ת אשר בכמה יריעות שבו מדף לדף שיטותיו רוכבות ולא היה הסופר מתכוין להשוות לא למעלה ולא למטה אלא זה ישפיל וזה ירים ויש מהן אשר במנין השיטות נמי לא שוו להדדי ויש מהן דף בת מ"ת שיטות והסמוכה לו מלפניו או מלאחריו בת מ"ז שיטות. ושם הרב ז"ל הביא תשו' המבי"ט בח"ג סי' קע"ט שכתב וז"ל שלמצוה מן המובחר הוא שיהיו כל השיטות כל דף שוות בכל דרכים כמו כמה דברים שנהגו בהם הסופרים בקבלה אלו מאלו אבל אין פיסול כי אם בעשרים דברים שפוסלים בס"ת שמנאם הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה' ס"ת. ויתר שטה אחת על שאר הדפים אינה מאחת מהן ולא מכללם דכתב הרמב"ם ושאר הדברים למצוה ולא לעיכוב. ועוד הביא ראיה וסיים ז"ל וכן שיטה זו היתירה בדף זה אע"פ שנראה איזה שינוי אין בה פיסול כלל ע"כ וכתב ע"ז הרב דבר משה ז"ל וז"ל ואין לחלק בין נידון הרב המבי"ט ז"ל שנמצא דף אחד בכל הס"ת משונה מכל שאר הדפיס לנ"ד שהיו הרבה דפים משונים מזה לזה במנין השיטות דהרי כיון דזה כלל גדול בדין דאין צריך שיהיו מנין כל השיטות שוים אלא למצוה ולא לעיכוב מה לי שטה אחת מה לי הרבה דכבר השמיענו הרב דאע"פ דניכר השינוי אין זה שינוי הפוסל. ומינה נמי נשמע דאע"פ דיש בכמה שיטות בין דף לדף שאינן שוות לא זה ישפיל וזה ירים כיון דאינן מהעשרים דברים הפוסלים אין זה עיכוב לפסול עכ"ל. הרי דהר' המבי"ט ז"ל פסיק ותני דאע"פ שנראה איזה שינוי בהשוואת השיטות אינו נפסל בדיעבד ורק לכתחלה למצוה מן המובחר מצריכין שיהיו הכל בשוה וא"כ לדידיה ודאי מפרש להך מס' לכתחלה וכן הרב דבר משה קא פסיק ותגי אפי' שהשינוי הוא בכמא דפים ואע"פ שיש בכמה שיטות בין דף לדף שאינן שוות אלא זה ישפיל וזה ירים אפ"ה לא מפסיל בדיעבד ורק לכתחלה הוא דקפדינן בהכי:

402

ת״גועוד ראיתי להר' גדולת מרדכי גלאנטי ז"ל בסי' ז' שהביא ממהריק"ש ז"ל ושאר פוסקים ז"ל דבשינוי שאין בהם חשש משום פרשה פתוחה אלא רק הם מחמת נוי אין פוסלים בדיעבד וכנז' שם בדף קכ"ו ע"ג וע"ד בד"ה ועל מה שבא בשאלה וכו' ע"ש. איך שיהיה הנה הדבר ברור דמ"ש במס' הנז' אימתי בזמן שמדתן ושיטתן שוה כ"ז הוא לכתחי' מטעם נוי אבל בדיעבד שכבר נעשה הספר בכך וא"א לתקן אין לפוסלו וא"כ השתא בנידון השאלה שהם עושים לכתחלה להביא ב' ספרים במדבר ודברים מבחוץ ולתפרם ולחברם עם הג' ספרים לעשות מהם ספר שלם והם אינם שוים זע"ז במדתן לא היריעות ולא השיטות דאסור לעשות כן לכתחלה:

403

ת״דמיהו בנידון השאלה הנז' אחר ששאלו מאתי והשבתי להם דאין לעשות כן לכתחלה טרחו ומצאו ב' ספרים במדבר ודברים אחרים אצל סופר אחד שהיו כתובים אצלו ועדיין לא גמר השלשה ספרים הראשונים ואלו היו שוים הדפים שלהם מלמעלה הן בגליון הדף של מעלה שהוא מכוון כנגד גליון הדפים של ג' ספרים של בעל השאלה וכן השיטות ג"כ היו מכוונים שיטה כנגד שיטה ורק בסוף הדף השיטות של הב' ספרים אינם שוים עם סוף הדף של הג' ספרים אלא הם יתרים ב' שיטות והיריעה של הג' ספרים היא ארוכה מלמטה יותר מן היריעה של ב' הספרים רוחב ב' אצבעות כי הגליון של הג' ספרים הוא היה יותר רחב מן הגליון של הב' ספרים באופן שמלמטה אינו שוה הגליון זע"ז ושיעור האותיות בגודלם ברוחב ובאורך הם קרובים זה לזה ואין ניכר הפרש בזה ואמרתי שהגליון של מעלה הוא שוה זע"ז וגם השיטות הם שוים זע"ז ומכוונים זה כנגד זה ורק יש באחד ב' שיטות יותר נוספים למטה הנה בזה לא איכפת דאין זה חשיב שינוי וגם אין כאן חשש פרשה פתוחה כיון דבלא"ה הוא כאן סוף פרשה של ויקרא בסוף הדף וכאן בתחלת פרשה של במדבר ומתחיל בראש הדף ולא נשאר שינוי כי אם בגליון של מטה שהיריעה של ג' ספרים עודפת על היריעה של ב' ספרים רוחב ב' אצבעות על כן אמרתי דיכולים לחבר הב' ספרים אלו עם הג' ספרים לעשות מהם ספר שלם ולקרות בו בצבור תוך השנה ואע"ג דיש כאן שינוי אחר מלמטה שאין שווין היריעות של הג' ספרים גם יריעות של הב' ספרים במדתן עכ"ז עשיתי סברא נכונה בנ"ד להתיר בזה והיינו כי זה בעל השאלה אינו רוצה להניח ס"ת כך לעולם ורק לקח הב' ספרים אלו בשכירות מן הסופר עד זמן סוף חודש שבט יען כי הסופר הכותב ס"ת של אביו יגמור כל הספר כולו בט"ו בשבט ועובדא זו היא בחודש חשוון אשר עתה קורין בספר בראשית וזה השינוי המעט אינו ניכר ונראה כי אם כאשר קורין בפ' בחקתי ובפ' במדבר שאז פותחין הס"ת שם וזו הקריאה היא אחר הפסח וכבר אותו זמן מתוקן הספר הזה כי בסיף שבט יסירו ב' הספרים אלו במדבר ודברים ויחזירם לסופר בעליהם והוא יניח במקומם ב' ספרים של הסופר שלו שמדתם שוה עם ג' הספרים בכל מכל כל והנה זה השינוי לא קפדינן ביה לכתחלה אלא משום דאין זה נוי לס"ת ומאחר שבכל אלו הימים אין הס"ת נפתח במקום שיש בו השינוי הזה ואינו ניכר ונראה לשום אדם א"כ לא קפדינן בזה לכתחלה וכ"ז אחר ב' חדשים סופו להתקן ויוסר השינוי לגמרי. וראיתי שיש סברא נכונה וישרה בנ"ד ועל כן התרתי להם לעשות כן לכתחלה כי בעל השאלה הוא ואמו היו מצטערים ע"ז ורוצים להביא הס"ת עם תיק הכסף החשוב שעשו לו לביה"כ לקרות בו תוך השנה של אביו אשר היא תושלם בחצי כסליו ומאחר כי ראיתי שיש סברא נכונה כזה וגם השינוי הוא מעט שאינו ניכר כי אם רק למטה בסוף שתי הדפים של סוף ויקרא ותחלת במדבר בגליון לבד על כן סמכתי להורות להם לעשות כן לכתחלה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

404

ת״השאלה נשאלתי מסופר מובהק של פה עירנו יע"א באם היה צריך לכתוב אלהיך וטעה וכתב אלהיכם או להפך וכן אם היה צריך לכתוב אלהי וטעה וכתב אלהיך אם מותר למחוק אותיות הנטפלים לשה מאחריו שנכתבו בטעות כדי לתקן. וההוא אמר שכן היה המנהג אצלם פה עירנו למחוק אותיות הנטפלים ההם שנכתבו בטעות כדי לתקן. וכך הוא קבל מרבו הסופר הזקן שהיה סופר מובהק פה עירנו אך זה מקרוב שמע מאחד המגיהים פה שהורה לו חכם שלא ימחוק אותיות הנטפלים הנז' אלא יקלוף השם כולו ויגנזנו על כן בא לשאל כדת מה לעשות:

405

ת״ותשובה זה המורה סמך בהוראתו על הט"ז ז"ל בי"ד סי' רע"ו ס"ק י"ז שכתב אם כתב שאל אלהינו חסר בלא יו"ד דאינו רשאי לגרור אותיות נ"ו ולכתוב ינ"ו אלא יסלק היריעה לגמרי ואם א"א בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת אז יקדור השם כולו כי אע"ג דאין לקדור האזכרות מן התורה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש והר' יאודה ז"ל בנו מ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדר השם שנכתב בטעות וכו' גם בזה יעשה כן ע"ש וע"כ גם בזה הורה המורה הנז' לקדור את השם ע"פ הוראת הט"ז ז"ל הנז':

406

ת״זמיהו באמת הגאון מור"ם מלובלין ז"ל נשאל בדין הט"ז הנז' והעלה דשפיר מצי למגרר אותיות נ"ו הנטפלים לשם ולכתוב במקומם ינ"ו כדי לתקן ולכתוב שם אלהינו כהלכתו וכתיקוני וטעמא דידיה הוא משום דבאמת אין במחיקת אותיות הנטפלים לשם איסור דאורייתא כלל כי אם רק איסור מדרבנן ולכן נראה דכ"ע מודו דכשהוא מוחקן או גוררן כדי לתקן השם שפיר דמי ואין בו חשש איסור כלל עכ"ד ע"ש. ובס' פת"ת כתב בשם הגאון שמן רקח ח"א סי' מ"ז שהעיקר הוא במ"ש הגאון מהר"ם לובלין ז"ל ואלו ראה הט"ז דברי המהר"ם לובלין הנז' לא היה כותב כן ע"ש. והנה כי הגם כי הגאון שאלת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ב הסכים כהט"ז לקדור את השם מ"מ בסוף תשובתו כתב שאחרי כתבו זאת בא לידו ס' תשו' מהר"ם לובלין שפסק למחוק אותיות נ"ו והחמיר בקדרה ומחמת כן סיים הגאו' יעב"ץ ז"ל שהמעיין היודע להכריע לו משפט הבחירה ע"ש הרי אחר שראה פסק מהר"ם לובלין ז"ל לא מלאו לבו לחלוק על דבריו ותלה הדבר בהכרעת המעיין וע"כ אנו שמצינו לגאוני בתראי דאשכנז ז"ל שהכריעו כס' מהר"ם לובלין ז"ל ודאי דהכי נקטינן ומה גם כי הגאון שבות יעקב ז"ל ח"א סי' פ"א קרא תגר על הנוהגים לקדור וכאשר הביא דבריו בפת"ת הנז' ע"ש. גם מצינו להגאון המפורסם הר' בני יונה בדף כ"ב שהסכים כדברי מהר"ם לובלין ז"ל שכתב והנלע"ד בזה כנים דברי הרמ"ל והדרך הנכון בשם אלהינו שלא הטיל בו יו"ד רשאי למחוק הנטפל בו נ"ו ולכתוב כהוגן ודברי המשאת בנימין כבר השיגו הרמ"ל בטוב טעם עכ"ל ע"ש. והנה הגאון עבודת הגרשוני ז"ל בסי' צ"ה נשאל באם טעה וכתב אלהיכם במקום שצריך לכתוב אלהים והשיב הר' ע"ז שנראה בזה האופן גם הר' מהר"ם לובלין ז"ל יודה שאין למחוק אותיות כ"ם כי כבר קדשו אלהי שהוא שם קודש במקום אחר וכ"ף מ"ם נטפל לו ונק' עמו היטב אע"פ שאין כאן מקומו ע"ש אלהי והא דס"ל למהר"ם לובלין שיש למחוק נ"ו אם דלג היו"ד היינו טעמא משום שאין נ"ו נק' עם שם אלה כשנק' הלמ"ד בחולם והה"א בפתח וכו' ע"ש ואהנ"מ נראה כי הגאון עבודת הגרשוני לא ראה תשו' מהר"ם בעצמה אלא ראה דבריו שהביאם במשאת בנימין (ס' מ"ב אינו מצוי אצלי) כאשר נראה כן מתשו' ושם בסי' מ"ב נראה שלא הביא כל דבריו אך אנחנו זכינו לס' מהר"ם לובלין וראינו שכתב שם בדף מ"ט סוף ע"ד וז"ל ועוד נראה לומר דאפי' מקרו אותיות נ"ו נטפלות לשם אע"ג שחסר היו"ד של שם אלהינו אעפ"כ נ"ל שאין כאן חשש איסור כ"כ אם בא לגרור אותיות נ"ו כדי לתקן ולכתוב אח"ך השם אלהינו עצמו כהלכתו וכתיקונו וכו' ע"ש וחיליה בהאי טעמא משום דאין איסור במחיקת הנטפלים מן התורה אלא מדרבנן וכל כהאי גוונא שהוא מוחק או גורר כדי לתקן השם שפיר דמי לכ"ע ואין בו חשש איסור וכאשר הבאתי דבריו לעיל א"כ ודאי לפי דעת מהר"ם לובלין ז"ל הנז' דהה"ד נמי דיכול למחוק ולגרור אותיות כ"ם ולכתוב מ"ם וכן אם צריך לכתוב אלהי וכתב אלהיך בתוספת כ"ף דיכול למחוק את כ' כדי שיהיה השם מתוקן בזה. מיהו בנידון השאלה הנז' שכתב אלהיכם במקום שצריך לכתוב אלהים העלה הגאון עה"ג ז"ל הנז' שודאי אין נכון כלל לקדור את השם או לגנוז היריעה אלא יעשה הסופר מי כף כפופה מ"ם סתומה ורשאי כי מעלה בקודש כי תחלה היתה מן הנטפלים ועושה אותה שרשיות ולאחר שעשה מן הכף מ"ם סתומה תו לא שייכה המ"ם סתומה שכתב כבר להשם כלל כי א"א לקרוא אותה עוד עם השם ומותר לגררה כי מה לו לעמוד אצל השם אם לא נטפלת עמו כלל ותיקון זה נ"ל נכון וכו' ע"ש. גם הגאון פני אריה ז"ל בסי' מ"ה שהביאו פת"ת ג"כ נשאל אם במקום שצריך לכתוב אלהים טעה וכתב אלהיך אם למחוק הכף פשוטה שנכתבה בטעות ולכתוב במקומה מ"ם סתומה והעלה שהאותיות הנטפלים אל השם אין להם מצד עצמן שום קדושה אלא ע"י השם שמקדשין מדרבנן לכן אם כתבן שלא במתכוין או שהיתה כוונתו עליהם בטעות דהוי נמי כאין מתכוין אין בהם קדושה של כלום ומותר למוחקן ולפיכך ך' זו של אלהיך שנכתבה בטעות לא מבעיא היכא שהיה סבור שהוא כותב מ"ם סתומה ונזדמן לו שכתב ך' אבל הוא לא נתכוון כלל לטפל אות ך' אל השם דהא ודאי שלא מדעת נכתבה. אלא אפי' אם היה טעותו שהיה סבור מתחלה שיש לו לכתוב ך' וכתב אותה מתחלה וע"ס על כוונת ך' ולטפלה אל השם מ"מ כיון שהיה בטעות הוי נמי כאלו נכתב שלא מדעת ומותר למחקה עכ"ל ע"ש. גם מצאתי להגאון ח"ס סי' רע"ד בהיכא שנכתב אלהיכם במקום שצריך לכתוב אלהיהם כתב ע"ז וז"ל עיין ט"ז אמנם הר' הגאון בני יונה כתב מסברא דנפשיה דכל שנכתב בטעות לא קדשו השם ולדידיה אותיות כ"ס נמחק כנידון שלפנינו כיון שהוא טעות והרוצה לסמוך על הגאון יסמוך עכ"ל ע"ש והוא פקפק שם בדברי הסופר שאמר למחוק רק אות כ' ונשאר אות מ' ופקפק בזה שגם לדברי הגאון בני יונה איך נשאר המ"ם כיון שלא קדשה השם מאחר שנכתבה בטעות ע"ש:

407

ת״חשו"ר להגאון ח"ס ז"ל עצמו בתשו' אחרת קודם תשו' הנז' הביא בסי' ר"ס דף ק"י ע"ג שכתב וז"ל ואודות שם הקדוש אלהיכם שטעה הסופר וכתב אלהינו אי שרי לקלוף נ"ו ולכתיב כ"ם במקומו הנה בעיקר הדין קליפת השם שכתב השב"ש וכו' איברא כ"ז בעצם השם ית"ש אבל הנטפל מאחריו הנה כתב הגאון מהר"ר טיאה ז"ל הובא בס' נו"ב ח"א חי"ד יו"ד סי' ע"ו דהוא רק דרבנן וכו' אך הגאון המחבר נו"ב נהי שהודה לו במקצת דמשום איסור מחיקה ליכא מ"מ המציא הגאון ז"ל דאית ביה בזיון טפי מקליפת השם עצמו וכו' ודבר גדול דבר הנב"י ז"ל. איברא חזינא א' קדוש מדבר הגאון בני יונה מי כמוהו מורה כתב שלדעתו מה שאמרו הנטפל לשם היינו שראוי להיות כן כגון שראוי לכתוב באותו מקום אלהינו ואירע שום קלקול באותיות נ"ו של אלהינו וצריך מחיקה אותו אסור למחקו שכבר קדשו השם אבל אם הנטפל נכתב בטעות ואיננו שייך להשם והסופר טעה אע"ג שקדשו במחשבתו הוו"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קדשו השם ונמחק להדיא אע"ג שבאיזה תשובות האחרונים לא משמע כן מ"מ להגאון הנז"ל נראה כן וכתב כן בארוך ובקצר ע"ש וכו' ולהלכה נ"ל דודאי הנטפל כדינו שלא בטעות אין לקלפו מטעם שהמציא הגאון נו"ב ז"ל אבל אותו שנכתב בטעות ונטפל שלא במקום הראוי מ"מ אין למחקו מחיקה גמורה דאולי דומה למזבח הזהב אבל לקלוף אותו שנכתב בטעות גמור ואין לו שייכות במקרא זה מותר גמור וכו' וכן ראוי להורות עכ"ל הנה כאן הכריע הרב ז"ל לקלוף אותיות כ"ם ולכתוב במקומה נ"ו אבל לא ימחוק ודלא כהרב נו"ב ז"ל שפקפק בקליפה ג"כ. וראיתי להר' מהרי"ש ז"ל ביד שאול על יו"ד סי' רע"ו ס"ק ט' שהביא שם דברי הגאון נו"ב ז"ל הנז' וכתב וז"ל אמנם בגוף הדין לפע"ד נראה דלא שייך כאן קדושת הנטפל לשם לפמ"ש בשם ס' בני יונה להגאון החסיד מוה"ר יונה ז"ל דקדושת טעות וקלקול באות כגון נגיעה אבל אם נטפלו אותיות אחרות שאינם שייכות לכאן לא חל בזה קדושה. ולפ"ז כאן דהיה צריך לכתוב ה"ם וכתב כ"ם לא יהיה הנטפל קדוש. ובזה נלע"ד דדברי המשאת בנימין נכונים במ"ש בשם של אלהינו ששכח יו"ד וכתב המ"ב דיכול לגרור נ"ו ולא שייך לומר שכבר קדשו השם שהרי לא נכתב כהלכתו והט"ז השיג עליו ולענ"ד דברי המ"ב נכונים וכו' וגם הט"ז ז"ל י"ל דמודה בזה דדוקא שם דאותיות נ"ו בעצמותם הם ראוים רק שחסר יו"ד וכל שיוכל לחלות יו"ד אז נ"ו נשארו בקדושתם אבל כאן הכף אינה שייכה לשם וכל שכבר נפסק הטפל אף המ"ם נפסק מקדושתו עכ"ל ע"ש הרי גם הגאון מהרי"ש אזיל בתר סברת הגאון בני יונה ופקפק בס' הגאון נו"ב דחשש בנ"ד לקלוף אותיות כ"ם וס"ל בפשיטות דלא קדשו והסביר שגם הט"ז יודה בזה:

408

ת״טגם ראיתי להגאון מהר"ם ליב ז"ל בס' מאיל המלואים שכתב וז"ל והנה דעת הט"ז דס"ל לגנוז היריעה או לקדור השם הוא קשה מאד להביא שמות לידי גניזה לכן נ"ל דיותר טוב לסמוך על הגדולים הנז"ל למחוק נ"ו ולכתוב ינ"ו וכמ"ש מהר"ם לובלין ז"ל דלא קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו עכ"ל. עוד כתב שם אח"ז ג"כ שנהגו הסופרים כבני יונה ז"ל למחוק בטעה וכתב אלהינו חסר יו"ד או שכתב אלהיכם במקום שאינו צריך הטיפול ע"כ ע"ש. וכן פסק שם באניה דיונה ס"ב שכח לכתוב יו"ד של אלהינו כיון שלא נגמר השם לא נתקדש הנטפל ומותר למחקו ובס"ג כתב וז"ל היה מטפל לשם אותיות שאינם שייכים לו מותר למחקם הואיל ובטעות נכתבו לא נתקדשו בגללו ואפי' היה צריך לכתוב אלהי וכתב אלהינו הוי הנטפל כהקדש בטעות ומותר לגררו ממנו עכ"ל. גם ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בס' שנות חיים בשו"ת סת"ם סי' פ"ז ע"ד הס"ת שהיה צריך הסופר לכתוב שם אלהיך וטעה וכתב אלהים שכתב המ"ם שלא מדעת מה לעשות בזה וכתב הגאון ז"ל שם וז"ל והנה לדינא עיקר כדברי הבני יונה דגם בנטפל היכא דהוי בטעות לא קדוש ובפרט היכא דצריך לכתוב אלהיך דהפסוק תחלה מדבר בלשון יחיד אם כתב אלהיכם הוי טעות בהענין ומוכח מתוכו הטעות דלא קדוש ומה גם דהוי ע"מ לתקן י"ל דזה גופו מותר ואינו אסור רק מדרבנן משום מראית העין דלא נודע אם הוא בטעות אם לאו וא"כ תינח אם אינו לתקן אבל ע"מ לתקן א"כ הוי תרתי דרבנן ולא גזרו וכו' עכ"ל ע"ש:

409

ת״יאיך שיהיה מכל הנהו גאוני קמאי ובתראי שהבאתי נראה שלא יפה הורה המורה לקלוף את השם כולו אלא מנהג שקבל הסופר מרבו הוא נכון ויציב ושריר וקיים למחות אותיות הנטפלות ויתקן השם כתיקונו וכהלכתו והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

410

תי״אמה ששאלת בכהן שהיה לו בכור בביתו ונכנס קצב יהודי לביתו ואמר רוצה אני לעשות דבר לזה העגל שיהיא צועק הרבה כדי לשחק ולקח הסכין שלו וחתך בה אוזן העגל ההוא ואח"כ כאשר א"ל שזה בכור נשבע שלא ידע שהוא בכור ולא עשה כן במזיד להתירו אלא עשה כדי לשחק שעי"כ יהיה צועק ואילו ידע שהוא בכור לא היה עושה כלום אם זה חשיב מום שיהיה נשחט עליו:

411

תי״בתשובה מפורש בש"ע י"ד סי' שי"ג היה הבכור רודף אחר הכהן וכ"ש אחר אדם אחר ובעט בו ועי"כ עשה בו מום מותר לשחטו עליו ואפילו בעט בו לאחר שניצול ממנו לא אמרינן כדי להטיל בו להתירו נתכוון אלא צעריה הוא דקמדכר ע"ש ועל כן גם בנידון השאלה אע"ג דהטיל בו מום בידים כיון שלא ידע שהוא בכור וכוונתו לשחק הרי זה ישחט עליו שדינו כמו דין הנז' וכמו דין תנוקות שכתב בש"ע בסעיף ב' דהכי אתמר בגמרא זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר:

412

תי״גואע"ג דהתם ראינו שהיה הבכור רודף אחריו וא"כ מוכחא מילתא לקמן דלא בעט בו כדי לעשות בו מום ואלו הכא בנ"ד לא מוכחא מלתא לפנינו אלא ראינו שהביא הסכין וצרם האוזן לפנינו מה בכך הא התם ידע שהוא בכור ולהכי בעינן רודף אחריו דמוכחא מלתא לפנינו אבל כאן הקצב הזה אינו מבני ביתו של זה ומהיכא ידע שהוא בכור כדי שנאמר שנתכוון לעשות בו מום להתירו וגם כי ודאי לא מחזקינן אינשי ברשיעי להיות חוטא ולא לו ועוד הא נשבע ג"כ על זה וזה הקצב אינו כהן ואינו בעל דבר כדי שתאמר החשוד על הדבר אינו נאמן בשבועה:

413

תי״דודע כי מ"ש בגמרא דבכורות דף ל"ה וצריכה דאי אשמעינן נכרי וכו' ופירש רש"י ולא אתי לאחלופי בגדול דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תנוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא משתרי וכו' ע"ש הכונה דאתו לומר דאם הגדול שדי מומא במתכוין לישתרי ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם מ"ש בזה והביא לשונו בס' קדשי דוד וביאר דבריו והוא פשוט שלא היה צורך לכתבו:

414

תי״ההנה כי כן הבכור הנז' שחתך הקצב מן האוזן שלו כדי לשחק ולא ידע מעיקרא שהוא בכור ונשבע על זה הרי זה ישחט על מום זה:

415

תי״וברם צריך אתה לדעת כי צרימת האזן לא הוי מום אלא בכה"ג שכתב מרן בש"ע סי' ש"ט ס"ב וז"ל וצרימת האזן הוא מום מובהק היכא דמנכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האזן בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים עכ"ל וכתב הט"ז ס"ק ה' ולא העור שבשפת האזן ששם הדר בריא והיינו באליה רכה שנקראת עור כך כתב רש"י עכ"ל על כן צריך אתה לדעת אם זה הקצב לא צרם אלא העור דהיינו אליה הרכה שבאזן אין זה מום מעיקרא:

416

תי״זומה ששאלת אם מותר להרביע הבכור על בהמה אחרת או אסור משום עבודה בקדשים.

417

תי״חתשובה מפורש בגמרא דמ"ק דף י"ב דאין מרביעין בבכור ודין זה נפסק להלכה מה' מעילה ע"ש וכן כתב הרא"ש שם בהרמב"ם בפ"א והרב פתחי תשובה סי' ש"ח ס"ק א' תמה אמאי לא הביאו הטור והש"ע דין זה וכתב שהעירו בזה ג"כ בספר פרי מגדים א"ת סי' תקל"ו ובתשובת בשמים ראש בכסא דהרסנא ע"ש ותמה על המשנה למלך שכתב דאין האיסור אלא בנרבעת ע"ש:

418

תי״טוראיתי להגאון טל חיים על מ"ק שגם הוא נתעורר בקושיא זו אמאי השמיט בש"ע האי דינא דהרבעת בכור ושם הביא הגאון הנז' דברי הר"ן ז"ל שכתב בשם יש מפרשים הא דאין מרביעין הטעם הוא משום דגזרינן שמא יגדל מהם עדרים ואתי לידי גיזה ועבודה. והקשה למה לא ניחא להו לפרש הטעם משום עבודה, ותחילה עלה בדעתו לומר דבהרובע איכא עבודה ולא בהנרבעת הפך סברת משנה למלך ז"ל ושוב הדר ביה ונטה בתר סברת מש"ל דדוקא גבי הנרבעת שייך עבודה אבל לא ברובע ולכן הי"מ הנז' לא אמרו טעמא דעבודה כי הבכור הוא רק בזכר ולא שייך האי טעמא אלא שייך האי טעמא דשמא יגדל עדרים מיהו האי טעמא דשמא יגדל עדרים לא שייך אלא בזמן שבהמ"ק קיים דאז היה הולד של בכור ראוי לאכול משא"כ עתה דאין הולד של בכור ראוי לאכול לא שייך חשש דשמא יגדל עדרים דלמה יעשה כן בחינם ולהכי השמיט בש"ע דין זה דאין מרביעין בבכור, אך חזר ואמר אכתי יש לגמגם על הש"ע דהא האי טעמא הנז' אפשר דלא שייך אלא על בכור תם דהוא אסור לשחוט בזה"ז אבל בבכור בעל מום דמותר באכילה בזה"ז ואסור בגיזה ועבודה א"כ הו"ל להש"ע להביא דין דאסור להרביע בכור בעל מום על בהמה של חולין שמא יגדל עדרים ויבא לידי גיזה ועבודה וסיים אולי גם בולד של בכור בעל מום יש קדושה ואסור באכילה דהא הבעל מום יש בו קדושה דאסור בגיזה ועבודה וא"כ גם בולד יש קדושה דחוששין לזרע האב והניח הדברים בצ"ע ע"ש:

419

ת״כוהנה לענין הלכה ודאי אין לסמוך על סברת המש"ל ז"ל דס"ל ליכא איסור עבודה אלא בנרבעת ולא בזכר הרובע דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כיון דיש לומר הסברא להפך דאדרבא בזכר איכא טפי מן הנקבה וכמ"ש הרב ז"ל שם וספק איסורא כהאי אזלינן ביה לחומרא ובפרט כי רבים תמהו על סברא זו דמש"ל ז"ל ועל כן ודאי דאסור להרביע בכור ולאו דוקא בכור תם אלא אפי' בכור בעל מום דגם בו יש קדושה:

420

תכ״אשוב ראיתי להגאון חתם סופר י"ד בסי' ר"ט שכתב על טעם ההרבעה משום עבודה אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן דאע"פ שמכניס כמכחול בשפופרת מ"מ אין זה מלאכה אלא טורח התשמיש וזה עושה הבכור מעצמו ולא הבעלים וליכא בזה אלא איסור דרבנן וכתב על נידון שלו דהישראל שולח הבכור במרעה בין הבהמות שהגוי מרביע אותם דטעם דשמא יגדל עדרים לא שייך הכא שפיר דמה יש לו ריוח לישראל בשהייתו לכשיומם ומשום עבודה לא מצינו אלא להכניסו לבקרות אבל להניחו רועה בין שאר הבהמות לית לן בה וכו' ע"ש:

421

תכ״בובתשובה שאחריה בסי' ש"ה השיב לרב אחד ששאל בנידון הבכור הנכנס לרעות בין העדר וממילא מרביע הנקבות אי אית ביה משום איסור מרביע בבכור וכו' והעלה להלכה דליכא איסורא אלא להרביע בידים אבל להכניס הזכר לעדר אע"פ שסופו לעלות על הנקבות לית לן בה דהרי אפילו בפרה דחמירה אם הכניסה לרבקה שתניק ואח"כ דשה מאליה לית לן בה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מפרה הלכה ז' ולכן מותר למסור הבכור לשומר לגוי ולרעותו ולגדלו אע"פ שהגוי ירביענו עכ"ד ע"ש. ועוד שם בתשובה סי' ש"ב נראה דדעת הגאון ח"ס ז"ל להחמיר ליתנו לגוי לרעות עם הבהמות משום שמא ירביענו ובדוחק התיר בזה אך בתנאי שיתנה עמו שלא יניחו לעלות על הפרות ואם יניחו יפסיד שכרו ע"ש:

422

תכ״גנמצא הרב ז"ל גם בתשובה דסי' ש"ה הנז' לא התיר אלא למסור אותו לרועה הגוי כדי לרעותו ולגדלו אבל אם הגוי מבקש ממנו הבכור להדיא כדי לרבעו על הבהמות זה הו"ל מרביע בידים ואסור ובסי' ש"ב נראה דגם למסרו לרועה גוי מחמיר ובדוחק התיר ע"י תנאי שיתנה עמו שלא יניחו לעלות על הפרות ואם יניחו יפסיד שכרו וכנז"ל ולכן בנידון השאלה דידן הנז' ששואלין את הבכור מן הישראל כדי להרביעו זה אסור בודאי וגם למסרו לרועה צריך ליזהר וכאמור:

423

תכ״דומה ששאלת בכור בעל מום שנשחט ונמצא טריפה מה יעשו בו:

424

תכ״התשובה דבר זה מפורש בש"ע סי' ש"ז שחטו ונמצא טריפה אז עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה ומפורש הטעם בלבוש שלא התירו הכתוב אלא באכילה דכתיב בשעריך תאכלנו וכשהוא נשחט ונעשה ראוי לאכילה שלא נטרף נעשה ממונו של כהן ומותר להאכילו אפילו לגוים ולכלבים אבל אם מת או נמצא טריפה לא התירתו התורה ואסור ליהנות ממנו ואפילו לכלבים אסור להאכילו וטעון קבורה ולא שריפה שאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה עכ"ל:

425

תכ״וובספר באר היטב כתב שאם מת הבכור נוהגין לקברו בסדין בבית הקברות וצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם עכ"ל:

426

תכ״זומה ששאלת אם בכור בעל מום נשחט ונמצא כשר אם מותר להאכילו לישראל. גם דבר זה הוא דבר פשוט שמותר להאכילו לישראל הן למכרו לו הן ליתנו לו בחנם כי הוא כשאר ממונו של כהן לעשות בו מה שירצה ורק דאינו יכול למכור בשרו במקולין אלא ימכרנו בביתו וכל זה הוא מפני הבכור שלא לזלזל בו כ"כ ואפילו כשמכרו בביתו לא ישקול הבשר בליטרא מפני הכובד אבל לשקול בו מנה כנגד מנה כגון שיש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול כנגדה בשר בכור וכנז' כל זה בש"ע סי' ש"ו: ודע כי מרן ז"ל בש"ע פסק שיוכל הכהן להאכילו אפילו לגוים ומור"ם בהגה"ה הוסיף שגם לכלבים יוכל להאכילו כיון דממונו הוא, אך מ"מ כתבו האחרונים ז"ל דאין להאכילו לגוים וכ"ש לכלבים משום בזיון ורק דרך זימון דהיינו שזימן הגוי אצלו מותר שיאכל עמו אבל לא למכרו לו ואפילו ליתן לו חתיכת בשר חיה נמי לאו וצריך ליזהר בזה:

427

תכ״חשאלה נשאלתי מן מעלת החכמים הי"ו ע"ד החלה שכתב מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' שכ"ה ס"א ואם נתנן על טבלא שאין לה לבזבז אינן מצטרפין וכו' ועיין מ"ש הרב שו"ג ס"ק ה' על דברי מרן ז"ל הנז' ועיין מ"ש מהר"ח פלאג'י ז"ל בספר רוח חיים אות ב' ע"ש ומצינו בספר אפריון שלמה על הלכות חלה שכתב המחבר ז"ל בלחם שלמה ס"ק ג' ודע שבספר החנוך להרא"ד ז"ל סי' שפ"ה כתב ששמע ממורו מ"ש שהרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אינו אלא אם בשעת רדיה מן התנור נותנן לסל אבל אם כשהוציאן מן התנור נותן אותם ע"ג לוח או ע"ג קרקע או בכל דבר שאין לו תוך אע"פ שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה וז"ש הרודה ונותן לסל בשעת רדיה מהתנור עי"ש. והנה זהו דבר חדש שלא בארוהו הפוסקים ואמנם מצאתי לו חבר באור זרוע ח"א סוף סי' רכ"ז שכתב גם כן כדברים האלה בשם ריב"א ז"ל וכתב על זה ואין דבר זה בר סמכא דהא קתני הרודה ונותן לסל משמע רודה ואחר שעה נותן לסל תדע דלא קתני הרודה לתוך הסל עי"ש וכתב שם מדברי השאלתות פרשת צו סי' ע"כ נראה שסובר כהריב"א וכו' עי"ש:

428

תכ״טנמצא לפ"ד החנוך משם רבו ז"ל והריב"א ז"ל שהביאו אור זרוע ולפי דברי השאלתות לפי מה שדקדק ממנו אפריון שלמה הנז' כולם שוים לטובה דאם רדו פת מתנור והניחו על הלוח או על הקרקע אפילו אח"כ הניחו בסל אין הסל מצרפם ופטורים מן החלה. ופה עירנו בגדאד נוהגים באפיית המצות קודם פסח שרודים מן התנור ע"ג מחצלת המונחת על שפת התנור עד שיצטננו ואח"כ מניחים אותם בסל וצריך לומר שנהגו ע"פ סברת הרמב"ם והטור ז"ל דגם בכה"ג הסל מצרפם על כן יגיד לנו דעת מה לעשות בשביל הברכה כי ספק ברכות להקל ושכמ"ה:

429

ת״לתשובה הן אמת דאיכא דס"ל אם כשהוציאן מן התנור נתנם ע"ג קרקע אע"פ שנתנם אח"כ בתוך הסל פטורים מן החלה מ"מ אצלינו פה בגדאד יע"א המנהג ברור ופשוט כהרמב"ם ומברכין וידוע שכל דבר שיש לו מנהג ברור אע"פ שיש בו מחלוקת אין חוששין לספק ברכות ואין לך מנהג ברור ומפורסם יותר מזה דכל העיר מקטין ועד גדול כך נוהגין מדורות הראשונים ולא עוד אלא שדבר זה אנחנו דורשים אותו ברבים בשבת שקודם הרגל מדי שנה בשנה מאבותינו ואבות אבותינו לעשות כן ולברך:

430

תל״אוגם על מנהג עה"ק תוב"ב שאלתי במכתב להרב התסיד מהר"א מני נר"ו והשיב שכן נוהגים בעה"ק תוב"ב להניחם אח"כ בכלי או מכסים אותם ומברכין ויש אשכנזים נזהרים לצרפם מפי התנור דוקא ואנחמ נוהנים לצרפם אח"כ עכ"ד נר"ו:

431

תל״באשר על כן הרוצה לצרפם מפי התנור ולברך עליהם הנה מה טוב יעשה כן לעצמו היכא דאפשר לו אבל אנחנו א"א לנו לעשות כן לצרפם בכלי מפי התנור בעודם חמין הרבה פן יתקלקלו ועוד יש סיבות אחרות דמונעות:

432

תל״גגם עוד אם ירצה האדם לעשות מילי דחסידותא כזו בדברים הנהוגים לאה ילאה כי אין לך דבר בעולם שאין בו מחלוקת וא"א לצאת י"ח אליבא דכ"ע. ברם בכמה ענינים דברו דבר. פוק חזי מאי עמא דבר. ורק צריך שיהיה מנהג ידוע ואמיץ כחמה בר:

433

תל״דואשר הוגד לי שיש חכם אחד בשמעו זאת הסברא דס"ל שלא יועיל הצירוף אח"כ ונהג לעצמו להוציא חלה בלא ברכה אחר המחילה לא כיון יפה בזה לעשות המצוה בלא ברכה מפני חשש סברא זו. ופוק חזי מ"ש הרב הגאון שמלה חדשה ז"ל מוטב שיכניס האדם עצמו בספק ברכה שאינה צריכה ולא יעשה המצוה בלא ברכה ואם הוא חושש כזאת מה יעשה בשאר מילי דלא פלטי מפלוגתא ועכ"ז הוא מברך עליהם על כן נראה ודאי דצריך לברך כמנהגינו ומנהג עה"ק תוב"ב:

434

תל״הודע בעיקר הסברא הזאת שהביא בחנוך בשם מורו ז"ל ראיתי להגאון מחנה חנוך ז"ל שכתב וז"ל דעה זו לא ראיתי מובא בשום מקום לא בהרא"ש ולא בטור ובש"ע דלכאורה נראה דתמיד מצטרף אם הגיע לכלי שיש לי תוך וצ"ע דדעה זו אינו מובא בשום מקום ואח"ז הראני חכם אחד נדפס ספר אור זרוע הגדול ושם הביא בשם ריצב"א בדברי המחבר ורא"ז חולק עליו וכתב דאין דבר זה בר סמכא ע"ש בה' חלה ס"ס רכ"ו עכ"ל:

435

תל״וגם בספר העמק שאלה חיבור על שאלתות כתב וז"ל ורבינו הוסיף להלן הא דר"א הרודה פת חמה ונותן לסל וכו' דוקא פת חמה שאז נגמר בסל כמש"כ ושמעתי שלזה דייק רש"י בנדה דף ח' ע"א ד"ה הסל מצרפן לחלה כשרודין מן התנור עכ"ל והוא מיותר ולא בא רש"י אלא ללמדנו דוקא מיד אחר רדיה מן התנור וכ"כ החנוך פ' שלח בשם רבותיו ז"ל מיהו בהרא"ש ביצה פ"א ס"ס י"ג שכתב ואם יבואו אח"כ לידי צירוף וכו' משמע דמהני צירוף אחר שנצטנן ג"כ וכן לשון הרמב"ם ה' בכורים פ"ו הט"ז עשה עיסה וכו' משמע דכבר נגמר מעשה פת הראשונה ונצטנן מכ"מ מהני צירוף להשני עכ"ל ע"ש:

436

תל״זשאלה במקום בבל הישנה הסמוכה לעיר חלה יע"א שם חופרים ומוצאים כלים של אבנים וחפצים של זהב וכסף וכיוצא שהם ישנים מזמן קדמון ויש בני אדם שעסקם בכך וקונים ושולחים לערי אירופא ששם אוהבים ומשתוקקים לדברים אלו שהם אנתיכה והנה בשנה זו מצאו במחפורת ההיא קברים ובתוך הקבר נמצא מסודר על העפר חתיכות טצין של זהב מנוקבים ואומרים שכך היה דרכם מקודם לתפור בתכריכין של המת חתיכות זהב וברוב השנים התכריכין והארון שלו נעשו עפר ונשארו אלו הטסין חתיכות טצין של זהב ולכן הם מנוקבים כדי שיהיו תופרין אותם בתכריכין ע"י נקבים אלו והיהודי קנה חתיכות הזהב אלו כדי לשלחם לאירופה להרויח בהם וכאשר ספרו זה לפני נסתפקתי בזה מאחר שאלו נמצאו תוך הקבר אע"פ שלא נראה שם לא גוף ולא תכריכין מחמת שנעשו עפר ברוב השנים כי זה להם יותר מאלפים שנה מ"מ חזקה שהם היו מחוברים עם תכריכין של המת ולצרכו נעשו כי הקבר שהוא עשוי מאבנים עודנו קיים ונראה והנה הם נמצאו בתוכו וא"כ אלו הם אסורים בהנאה:

437

תל״חתשובה ראיתי להרב ב"ד ז"ל בי"ד סי' ק"ע שנשאל בענין שמצאו תיבה של שיש קבורה במעבה האדמה והיא מלאה עצמות אם ואומרים שהם ממתי גוים מזמן היונים ולוקחים התיבה לצורך מעין מים אי שרי למעבד הכי דהא בש"ע י"ד סי' שמ"ט כתב מת בין גוי בין ישראל ותכריכו אסורין בהנאה וכתב הרב תחילה שמע שיש אומרים מ"ש בש"ע בין גוי ט"ס יען כי בב"מ כתב דגוי אינו אסור בהנאה ושוב כתב שזה א"א לומר שנפל טעות כזו בכל ספרי הש"ע ובכל ספרי הלבוש ועוד כי מצא להדיא בתשובת הרשב"א ז"ל סי' שס"ה דגם מת גוי אסור בהנאה ושוב הביא תשובת מהרשד"ם ז"ל בי"ד סי' ר' שכתב איסור המת עצמו הוי מדאורייתא אבל תכריכיו ובנין הקבר שלו וארונו וכל שאר הדברים אינם אלא מדרבנן ושוב הרב המחבר ז"ל דיש להתיר משום דפסק בש"ע שם בסי' שמ"ט דבעי הזמנה והאי תיבה של שיש מסתמא לא עשו הזמנה ע"ש:

438

תל״טוהנה דין זה דהזמנה מפורש בש"ע סי' שמ"ט שכתב וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחילה עדיין לא נאסרו ועל כן באלו חתיכות הזהב יש כאן ספק אם הזמינם לכך מתחילה או אם רק נתנם עליו ולא הזמינם וכיון שאיסור זה מדרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:

439

ת״מועוד הא איכא בזה ספק אחר כי אולי לא ניתנו שם על המת אלא אדם הטמינם שם הגם כי קרוב לודאי נראה שלצורך המת נתנו עכ"ז כיון שאין עתה רואים המת בעין כי אם רק הקבר לא פליט זה מספק אולי אדם א' הטמינם שם וא"כ השתא יש בזה ס"ס אולי אדם הטמינם שם ואת"ל לצורך המת ניתנו שם שמא נתנום עליו ולא הזמינום לכך מתחילה והשתא הוי ס"ס במילתא דרבנן אין לחוש עוד בזה. ועיין בפתחי תשובה סי' שמ"ט ס"ק א' שציין על כמה פוסקים דס"ל על המת עצמו דוקא אם הוא ישראל אסור בהנאה מן התורה אבל מת גוי אינו אסור אלא מדרבנן ואין כאן מקום להאריך בזה ואיך שיהיה בנידון השאלה נראה דאין כאן מיחוש כלל ומותר להנות בהם והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

440

תמ״אשאלה בחור בן מ' שנה שארס אשה אחת וביום שהיה רוצה להזמין הכלה כנהוג כדי שתעשה הפסק בטהרה ויעשה החופה אחר שמונת ימים הנה אותו היום בבוקר מתה אחותה של הכלה שהיתה בת קטנה וזה כבר הכין צרכי חופה ואם לא יעשה החופה עד אחר ז' ימי האבלות יפסיד וגם כי יגיעו ימים של בין המצרים וצריך שיתאחר הרבה ימים וקשה עליו הדבר ע"כ שואלין אם מותר לו לעשות החופה אחר. ז' ימי האבלות ואם מותר לעשות הכלה הפסק בטהרה ותמנה ז"ן בתוך ימי האבלות כדי שיוכל לעשות החופה אחר ז' ימי האבלות תכף שאם לא תעשה הפסק בטהרה בתוך ימי האבלות צריך שתתאחר החופה יוחר מפני כי יגיעו ימי וסתה:

441

תמ״בתשובה בענין החופה אחר ז' בתוך שלשים דבר זה מפו' בש"ע י"ד סי' שצ"ב ס"ג מי שלא קיים פו"ר ושדך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה ולבא עליה אחר ז' ע"ש. וכאן ה"ז בן מ' שנה ולא קיים עדיין פו"ר וגם הכין צרכי חופה הדבר ברור שיוכל לעשות חופה בתוך ל' יום, ברם הס' הב' בענין ז"ן של דם חמוד בתוך ז' ימי אבלות יש לחוש מס' אולי לא תועיל ז"ן אלו כי להיותה אבילה לא חזיא דם בתוך ימי אבלות ורק חזיא אחר גמר ימי אבלות ולכן מחמת ספק נראה דלא תעשה הפסק בטהרה בתוך האבלות אלא אחר גמר האבלות יזמינו אותה ותעשה הפסק בטהרה ותמנה ז"ן ויעשו חופה:

442

תמ״גוהנה ספק זה לא מצאתי מי שנתעורר בו ורק ראיתי לגאון א' מגאוני אשכנז האחרונים הוא הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו קנאת סופרים הנד' עם ספרו טוב טעם ודעת שכתב שם בסו' תשו' למ"ד בדף מ' ע"ג וז"ל והנה אין בהמ"ד בלי חדוש דעכ"פ מבואר בדברינו חדוש דין דבכלה אם ספרה ז"ן בתוך ז' ימי אבלה אף באופן שמותרת לינשא אחר ז' מ"מ אין ספירת ז' בתוך ימי אבלה מהני וצריכה אחר ז' ימי אבלות ז"ן מחדש וזה דין נכון ומוכח כן מרש"י הנז"ל עכ"ל ע"ש. והנה הרואה יראה כי אין ראיה ברורה לזה מדברי רש"י ז"ל ויד הדוחה נטויה. אך גברא רבא אמר מילתא ולא מצינו חולק כנגדו ע"כ יש לחוש לדבריו להורות בנידון השאלה שיזמינו אותה אחר האבלות ותעשה הפסק בטהרה ותספור ז"ן ויעשו חופה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

443

תמ״דשאלה בחור שנשא בתולה קודם ר"ה בחמשה ימים וביום שני לחופתו נפטר אחיו של חתן איך יעשה יורנו ושכמ"ה:

444

תמ״התשובה דבר זה פשוט הוא כפי מה שפסק מרן ז"ל בשה"ט סי' שמ"ב דמשלים החתן ז' ימי המשתה ואח"ך ינהוג ז' ימי אבלות ע"ש. וכ"כ כל הפוסקים ודלא כהט"ז ואפי' אם הוא לא ניחא ליה בתקנה זו ורוצה לנהוג ז' ימי אבלות תכף בתוך חופתו אין שומעין לו אלא צריך להשלים ימי החופה ואח"ך ינהוג ימי אבלות דימי חופתו דינם כרגל דלא חל עליו האבלות בהם אלא מונה דאבלות אחר הרגל וה"ה הכא וכנז' בפוס' ועי' בעקרי הד"ט סי' ל"ו ובס' זכ"ל ח"א וח"ג יו"ד ע"ש. וע"י לה"ר מהר"ח פלאג'י ז"ל בס' חיים בי"ד סי' ק"ח מ"ש בזה ע"ש וכתב וז"ל ודע דזה שנוהג ז' ימי המשתה תחילה ואח"ך ז' ימי אבלות היינו דנוהג ז' ימי המשתה שלמים ומיום השמיני והלאה ינהוג ז' ימי אבלות כ"כ הכנה"ג שם וכ"כ הב"ד שם כמ"ש קמח סולת דף קס"ח וזכ"ל ח"ג דף ח"ן ע"ב יע"ש וכ"כ הר' גו"ר חא"ח סי' כ"ח והנה החתן הנז"ל עשה נשואין ביום הששי בבוקר ועשה סעודה בו ביום וא"כ הז' ימים של החופה הם נשלמים עד סוף יום החמישי כדברי הכנה"ג והב"ד דבשבעה ימי המשתה בעינן שלמים ולא אמרינן מקצת היום ככולו. והרי מבואר מתשו' כנסת יחזקאל סי' ט"ו דכל שעשה סעודה ביום הנשואין עצמו עולה למנין ז' ועי' ביד אהרן אה"ע וכיון שכן הרי תכף אחר תפלת ערבית מליל ששי כבר נשלמו ז' ימי המשתה וא"כ הרי חל עליו חיוב אבלות בתחילת ליל ששי ותכף אחר שסיימו מלומר תפלת ערבית יעשו לו קריעה והבראה ואין צריך להמתין עד יום ששי בבוקר ועי' ברכ"י ובית עובד עכ"ל מהרח"ף ז"ל הנז':

445

תמ״ווהנה בנידון השאלה הנז' העמידו החופה וברכו ז"ב בעת עמידת החופה ביום רביעי בסוף היום דהיינו שתי שעות קודם שקיעת החמה ובעוד היום גדול הלכה לבית החתן וגם החתן הזה לביתו אך לא עשה החתן סעודה כלל כי אם הלילה בליל חמישי ולכן ודאי אין יום רביעי נחשב בכלל ז' ימי המשתה לענין זה:

446

תמ״זברם מה דאיכא לספוקי בנידון השאלה הוא כי מאחר שר"ה תחל בתוך ז' ימי המשתה אפשר דר"ה מבלבל גזרת ז' ימי אבלות ואין צריך לנהוג ז' ימי אבלות אחר ז' ימי המשתה. והגם כי זו הסבר א נראית זרה מאחר כי החכמים השוו דין ז' ימי חופה לימי הרגל וכמו מי שמת לו ברגל נוהג ז' ימי אבלות אח"ך משום דאין האבלות חל ברגל כן ה"ה הכא. אך מצינו שהר' עדות ביעקב סי' י"א הכי ס"ל דאם בתוך ימי המשתה פגע בו הרגל מפסיק בו הרגל גזרת ז' ע"ש. והרב זכ"ל ח"ג הביא דבריו הנז' וכתב שהביא ג"כ בס' בית הרואה דף ח"ן ע"א ומחזה אברהם בדף נ"א אות כ"ט ע"ש. מיהו הר' בית עובד בדיני אבלות ברגל דף רמ"ח ע"א אות ד' כתב וז"ל אבל מדברי הר' דרכי נועם חי"ד סי' ח' מוכח דס"ל דבחל הרגל בתוך ימי המשתה אין הרגל מבטל גזירת ז' אלא גומר ז' ימי המשתה והרגל ואח"ך נוהג ז' ימי אבלות. וכתב הר' זרע אמת ח"ב בהשמטות דף ד' ע"א דיפה הורה הר' דרכי נועם דאע"ג דגם בימי המשתה נוהג דברים שבצנעה עכ"ז כיון שאין עולים לו לז' של אבלות אין הרגל מפסיק מאחר שלא נהג אבלות ממש וסיים דלא כהר' עדות ביעקב סי' י"א דלא דבר נכונה

447

תמ״חוהנה בנידון השאלה הנז' ודאי אין ראוי להורות כסברת הר' עדות ביעקב הנז' אע"ג דהדין הוא הלכה כדברי המיקל באבל הכא שאני כיון דהרואה יראה כל כחו של הר' עדות ביעקב בסברא זו הוא משום דבימי המשתה פסק מרן ז"ל שנוהג דברים שבצנעה וא"כ חייל עליה אבלות במקצת וזה הטעם נסתר מחמתו כי קי"ל להלכתא כמרן ז"ל שברגל נוהג ג"כ דברים שבצנעה ועכ"ז צריך לנהוג גזרת ז' אחר הרגל וה"ה הכא נמי דינא הכי וכל כה"ג דההיתר בנוי על דין דלא כהלכתא לא אמרינן בכה"ג הלכה כדברי המיקל. ועוד דטעם הר' ז"ל ג"כ לא מסתבר בלא"ה ויש לדבר בזה ואין פנאי להאריך עתה ולכן צריך להורות כהר' דרכי נועם וזרע אמת וזה ברור והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

448

תמ״טבשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו

449

שו"ת רב פעלים, חלק ד, יורה דעהResponsa Rav Pealim, Volume IV, Yoreh Deah

Welcome to Sefastia