שו"ת רב פעלים, חלק ב, חושן משפט י״אResponsa Rav Pealim, Volume II, Choshen Mishpat 11

א׳שאלה. נשאלתי על ידי ח"ר שלמה חוצין שנשלחה על ידו מעיר אחרת, ראובן נושה בשמעון מנה, ופשט לו את הרגל באומרו שאין לו ליתן כלום, וראובן יודע שיש לו ומעלים ממנו, ומחמת שחרה אפו עליו השתדל להוציא בלעו מפיו, מה עשה הקדיש זה החוב שיש לו על שמעון לקופת העניים, וג"כ לא יכול לו להוציא החוב מידו, וחרה אפו יותר ויאמר ללוי אם תוכל לו לגבות כל החוב הזה ממנו בשלימות, אני אתן לך במתנה חפץ פ' ששיה ב' מנים, ולוי נתאמץ ולקח משמעון חפץ א' כנגד החוב כולו וקנאו לעצמו והביא הדמים משלם לקופת העניים ואותו החפץ שנדר ראובן לתתו ללוי אחר שיוציא משמעון זה החוב משלם הוא היה מונח בלא"ה ביד לוי, ובא לוי והגיד לראובן מה שעשה עם שמעון, והוציא בלעו מפיו, ומסר המעות לקופת העניים, ואמר לו הנה כבר זכיתי בחפץ זה שנדרת לי כי קיימתי דבריך כאשר התנית עמי, ויאמר לו ראובן זה החפץ שלקחת משמעון במנה כנגד החוב שיש לי עליו והקדשתי, אינו שוה מנה כנגד החוב כולו ורק שוה שמונים, ונמצא אתה לא קיימת התנאי שעשיתי עמך שאתן לך זה החפץ, אחר אשר תגבה כל החוב הזה כולו במושלם, והן אמת שאתה מסרת לקופת העניים מנה שלם, מכיסך שלמת הנותר, ואני לא קבלתי לתת לך החפץ אלא רק אם תוציא כל המנה במושלם משמעון, ומאחר שלא הוצאת כל המנה במושלם, אין לך זכות באותו החפץ אפילו במשהו, ולוי טוען, כי החפץ הזה שלקחתי משמעון הוא שוה אצלי מנה ושלמתי להקדש מנה בעבורו, ונמצא אני לקחתי משמעון כנגד כל החוב שהיה לך עליו, ע"כ הגיעו הטענות בין ראובן ובין לוי. והנה אנחנו יודעים בבירור שאותו החפץ שהוציא לוי משמעון אינו שוה מנה אלא שמונים, וכאשר אמר ראובן, אך לוי אומר אצלי הוא שוה מנה ולקחתיו לעצמי במצה ושלמתי המנה להקדש, על כן יורינו המורה לצדקה איך שורת הדין מחייבת בדבר זה, ושכמ"ה:

ב׳תשובה. דברי השאלה באו סתומים, כי לא פירש השואל בשאלה הנז', אם זה החפץ שקבל לוי משמעון במנה הוא מצוי באותו זמן לקנות כמוהו מן השוק בשמונים, שאם היה רוצה לוי לקנות חפץ זה מן השוק היה מצוי לו לקנותו בשמונים, הנה שאלה זו אינה צריכה לפנים, דודאי שצדק ראובן בטענתו, ולא זכה לוי בחפץ שנדר לו ראובן, דהא באמת לא גבה משמעון, כי אם רק שמונים, ומה שמסר להקדש מנה שלם זה נתן מכיסו, והוא אין לו זכות בחפץ ההוא אלא עד שיוציא משמעון מנה שלם, כי ראובן לאי בעבור הרווחת ההקדש נדר החפץ ללוי, אלא נדר זה מחמת שחרה אפו על שמעין ורוצה להוציא כל המנה ממנו, וכך היה תנאו עם לוי, באומרו אחר שתוציא כל המנה במושלם משמעון אז אתן לך חפץ פ' ואם זה החפץ שלקח לוי משמעון אינו שוה אלא שמונים, ויכול היה לוי לקנות כמוהו ממש בשמונים, והיה מצוי בשוק בכך אינו יכול לומר אני מקבל לקנות לעצמי חפץ זה במנה ושוה אצלי מנה, כי זו ערמה היא בודאי כדי ליקח החפץ מראובן שלא כדין, ועל כן בכה"ג אין כאן ספק דודאי טענת ראובן טענה חזקה, ולא זכה לוי בחפץ שנדר לו ראובן, וזה פשוט:

ג׳אך ודאי נראה כי שאלת השואל הוא כגון דהחפץ הזה באותו זמן שקבל אותו לוי לעצמו, לא היה יכול לוי לקנות כמוהו מן השוק, שלא היה נמצא באותו זמן כמוהו בשוק, ורק הב"ד ידעו שהוא שוה שמונים ע"י שמאים ששמו אותו, והעידו שקודם זה נמכר כמוהו בשוק בשמונים, ולכן לוי טוען כי עתה הייתי נצרך אני לקנות חפץ זה ולא נמצא בשוק לקנות ולכך קבלתי לקנותו לעצמי במנה ואעפ"י שאם היה שמעון מוציא חפץ למכרו בשוק לא היה מוצא מי שיקנה אותו יותר משמונים, הנה אנכי שהייתי נצרך לחפץ זה, ולא היה כמוהו בשוק לקנות היה שוה אצלי מנה בזמן זה, וראובן טוען כיון דאם היה שמעון רוצה למכרו בשוק, ברור הוא שלא יכול למכרו יותר משמונים, לאו כל כמינך לומר שוה אצלך מנה, ותקבלנו לעצמך במנה כדי לזכות בחפץ שלי. הנה כי כן צריכין אנחנו לברר הדין ע"פ האופן הב' אשר כתבנו:

ד׳והנה לכאורה בהשקפה הראשונה היה נ"ל לפשוט ד"ז מהא דאיתא בגמרא דקדושין דף ח' תניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי, האי פדיון היכי דמי אילימא דלא שוי כל כמיניה, אלא לאו אע"ג דשוי וכיון דלא קייצי לאו, לא לעולם דלא שוי, וכלון דקביל בהן עלויה, דהא רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר להו לדידי חזי לי חמש סלעים, א"ר אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא גברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה, אבל כ"ע לא, ופסק הרמב"ם בה' בכורים פי"א ה"ז, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי, והטור ז"ל כתב, אם נתן לו חפץ בחמש סלעים והכהן קבלו בכך בנו פדוי, אפילו אינו שוה כ"כ, ומרן ז"ל בב"י הביא קושית הר"ן על הרמב"ם דלא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו, ותרץ מרן ז"ל, דלהרמב"ם ה"פ דגמרא הנז', לא אמרן אלא כגון סודרא, דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים חמש סלעים, אבל כ"ע כלומר מלתא דלכ"ע לא שוה חמש סלעים, כיון דלשום אדם לא שוה חמש סלעים לאו כל כמיניה, וז"ש כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים, כלומר בשוק אינו שוה כ"כ, אבל לקצת בני אדם שוה חמש סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי ע"ש, על כן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' ש"ה סעיף ה', נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים הרי בנו פדוי, והוא שישוה חמש סלעים לשום אדם ע"ש, והוא לשון הרמב"ם ז"ל, ורק הוסיף מרן ז"ל על זה, והוא שישוה חמש סלעים לשום אדם, וכ"ז ע"פ הישוב שלו שיישב בדברי הרמב"ם בכ"מ ובב"י כנז"ל:

ה׳מיהו הט"ז והש"ך ז"ל פקפק בזה וכתבו שאפילו אינו שוה לשום אדם, כיון שהכהן מקבלו בפירוש בעד חמש סלעים ה"ז פדוי ע"ש, ועיין באחרונים מ"ש בזה, והגאון חיד"א בברכי יוסף כתב דברי מרן ז"ל הם לפי מאי דתריץ יתיב בב"י דעת הרמב"ם, אבל באמת דבריו דחוקים בש"ס, וכבר כתבו האחרונים על דבריו, והרשב"א בחדושיו לקדושין הביא דברי הרמב"ם וכתב, ואפשר לומר דהא דאמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא בטלית דוקא קאמר שאין דרכן של בני אדם להתיקר בו, אבל בשאר דברים כל אדם שוה, והכל אומרים לדידי שוה לי, דאפשר דהכי הוא ואין כאן הערמה של כלום וצ"ע עכ"ל. ובהכי ניחא דהברייתא סתמא קתני וכו'. ושו"ר למהר"י קרקוס בביאוריו דתרץ כן לדעת הרמב"ם, וכתב דדין סודר אינו נוהג עתה, ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ע"ש, ובעיני תירוץ זה הוא העיקר לדעת הרמב"ם, וכל שאר תירוצים שכתבו האחרונים דחוקים, כאשר יראה המעיין היטב, עכ"ל הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י:

ו׳נמצא בדין הפדיון הנז' לפי פסק מרן ז"ל בש"ע כל דבר שאינו שוה חמש בשוק, ורק המקבל אומר לדידי שוה חמש ה"ז מספיק ורק שיהיה שוה חמש לאיזה אדם, אבל לדעת הט"ז ודעמיה אפילו אי לא שוה חמש לשום אדם, אם אומר זה לדידי שוה חמש מהני, ולפ"ד הרשב"א בדעת הרמב"ם ג"כ הכי צ"ל לדינא דאפילו אי לא שוה חמש לשום אדם עכ"ז אם אומר זה לדידי שוה חמש מהני. ולפ"ז בנ"ד לדעת מרן ז"ל מ"ש לוי לדידי שוה מנה ופרע מנה לגזבר העניים חשיב בזה קיים תנאו שלקח כל החוב משמעון, ואע"פ שבשוק אינו שוה מנה, מיהו בעינן שיהיה שוה חפץ זה מנה לשום אדם הן בעיר זו הן בעיר אחרת, אבל לדעת הט"ז ודעמיה כל שאמר לוי לדידי שוה מנה די בזה ולא בעינן שנדע שיהיה שוה מנה לאיזה אדם, ולכאורה נראה דשפיר אנחנו יכולין ללמוד נ"ד מדין הפדיון הנז' דנראה דדמיין להדדי, דהא התם נמי אמרה תורה שצריך לתת לו חמש סלעים או שויים, ואם נתן פחות אינו כלום:

ז׳והנה הר"ן ז"ל בקושייתו על הרמב"ם סיים וז"ל, מש"ה אני מסתפק במקדש בדבר שאין בו ש"פ אי מצייא אמרה לדידי שוה פרוטה כיון דלא שוה מידי אפשר דלאו כל כמינה לתת לו תורת כסף, והכא שאני, כיון דודאי ממונא הוא כיון דאמר לדידי שוה לי מהני, ומיהו פשיטה לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפילו שניהם מודים עכ"ל, ומרן ז"ל בב"י השמיט סיום דברי הר"ן הנז', ועיין לבית שמואל ס"ק וא"ו מ"ש בדברי הר"ן הנז', ועיין להרב אבני מילואים סק"ז:

ח׳וראיתי להגאון הרדב"ז ז"ל בשו"ת אה"ע הנקרא דברי דוד סי' מ"ג שנשאל במי שקדש במנה ונתן לה בהם תכשיטין ואינם שוים מנה, והיא אומרת לדידי שוים מנה אם מקודשת או לאו, והשיב שראה לאחד מן האחרונים של הדור שלפניו שכתב דאינה מקודשת, ודייק לה מדאמרינן בפ"ק דקדושין אפלוגתא דרבה ורב יוסף, שראי אי צריכי שומא או לאו, אי דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא, ואי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו, ומכאן דקדקו דהא ודאי לא צריכה למימר, אלא ודאי אתא לאשמעינן דאפילו אמרה היא לדידי שוה לי חמשין אינה מקודשת כיון דלא שוה חמשין, ואני אומר כי אין מכאן ראיה כלל, דאדרבה דוק לאידך גיסא דוקא, אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין לא לדידה ולא לאחריני, אבל אי שוו לדידה חמשין לעולם אימא לך שהיא מקודשת, ומנא אמינא לה מהא דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן, אמר לדידי שויא לי חמש סלעים, אר"א לא אמרן וכו' מדברי הרמב"ם פי"א מה' בכורים נראה, דה"ה בכל כהן, ואע"פ שתימה עליו למה לא חילק בין גברא רבא לאיניש אחרינא כדמשמע מדברי רב אשי וכו' וכ"ש בנידון דידן דמצייא האי איתתא למימר לדידי שוה לי מנה, שכן דרך הנשים להתנאות ולהתכבד בתכשיטין, ואפילו לדעת החולקים על הרב ז"ל נ"ל דמודו בנ"ד, דע"כ לא פליגי אלא בפדיון הבן דאין בנו פדוי בפחות מחמש סלעים, אבל האשה מתקדשת בש"פ, והאי דא"ל התקדשי לי במנה ונתן לה פחות ממנה דאינה מקודשת, היינו מפני שהיא מקפדת, אבל היכא דאיהי גופא אמרה לדידי שוה לי מנה ליכא קפידה ומקודשת. תדע שאם קבלה הקדושין ואמרה בין שיהיו מנה או פחות אני מתרצה בכך, מי נימא דאינה מקודשת הכא נמי לא שנא. והר"ן ז"ל נסתפק במקדש בדבר שאינו ש"פ או מציא אמרה לדידי שוה פרוטה, דאפשר כיון דלא שוי מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף ע"כ, משמע בהדיא שאם היה עליו תורת כסף דמציא אמרה לדידי שוה לי כי הך דרב כהנא ואפילו לדעת החולקים על הרב דבפחות מחמש סלעים לפדיון הבן כפחות מש"פ בקדושי אשה, אבל ביותר מש"פ והיא אומרת לדידי שוה לי כו"כ לא נסתפקו דודאי מקודשת עכ"ד ע"ש. נמצינו למידין מתשובת הרדב"ז הנז' לדעת הרדב"ז דיליף לנידון דידיה מדין הפדיון הנז', גם נידון דידן ילפינן ליה מדין הפדיון דחשיב לוי בזה הדבר שאמר לדידי שוה לי מנה כאלו לקח מנה שלם משמעון וקיים תנאו בזה, אך לדעת אותו חכם דפשיטה ליה בנידון הקדושין דהרדב"ז דאינה מקודשת, א"כ גם הכא בנ"ד לא חשיב לוי לקח מנה שלם משמעון ועדיין לא קיים תנאו ואין לו זכות באותו חפץ:

ט׳מיהו הנה צריכין אנו לדעת מה יענה אותו חכם בהוכחה זו דמוכיח הרדב"ז מדין הפדיון, ונראה לי דאותו חכם סבר נידון דידיה גבי קדושין שאני, והיינו משום כיון שבשעה שקידש אמר לה מקודשת בחפץ זה ששוה מנה, ברור לנו דהיא לא סמכא דעתה בעת שקבלה הקדושין, אלא רק שיהיה זה שוה מנה בשוק, ומה שאמרה אח"כ לדידי שוה לי זה החפץ מנה, אין תועלת בדברים אלו למשוי להו קדושין למפרע, דזה כלל גדול בדיני קדושין דאזלינן בתר שעת קדושין דוקא, ותפסינן עיקר לשעת קדושין, ואה"נ אי הוה עובדא הכי דבשעת קדושין אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה אצלי מנה, ואע"פ שאינו שוה מנה בשוק והיא קבלתו ממנו אז מקודשת לכ"ע דאמרינן סברה וקבלה אע"פ דאינו שוה בשוק כי אם רק משום דאמר דלדידיה שוה מנה, משא"כ נדון של החכם שהובא בהרדב"ז הנז' בעת הקדושין, א"ל ששוה מנה בסתם דמשמע ששוה מנה באמת וסמכה דעתה ששוה מנה בשוק, ולכן אח"כ כשנודע לה שאינו שוה מנה בשוק ואמרה לדידי שוה מנה. אין בדברים אלו כלום, כיון דבשעת קבלת הקדושין לא הוה דעתה כן, ובאמת גדולה מזו מצינו בענין קדושין על תנאי, ואכמ"ל:

י׳ואחרי הישוב והתבוננות ראיתי בס"ד, דליכא הוכחא לנ"ד מדין הפדיון הנז"ל, די"ל התם גבי פדיון אי אמר הכהן לדידי שוה לי חמש סלעים לא עביד בזה פסידא לאחריני, כי הפדיון הוא בעצמו נוטלו, ולהכי מצי למימר הכי, אבל בנ"ד שאומר לוי לדידי שוה לי מנה, ובאמת בשוק אינו שוה אלא שמונים, הנה במאמר פיו זה חב לאחריני דעביד פסידא לראובן דעי"כ יתחייב ראובן לתת לו אותו החפץ שהתנה עמו, ולאו כל כמיניה לומר שוה לדידי מנה כדי למעבד פסידא לראובן והרווחה לגרמיה בדברים אלו שהם הפך דעת העולם, שאין דעת אחרים שוה עמו בכך, וזה חילוק ברור:

י״אונראה ללמוד בס"ד לנ"ד מדין היתומים בכתובת אמם דתנן בכתובות דף צ"א, אם אמרו יתומים אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כדי שיטלו כתובת אמם, אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בב"ד, ואמרינן שם בגמרא, ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הו"ל תרי אפדני זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה, אתא בע"ח טרפא לחדא מנייהו, הדר קטריף לאידך, שקל אלפא זוזי וקא אזיל לגביה, א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואסתלק, סבר רמי ב"ח למימר היינו מתניתין, אם אמרו יתומים הרי אנחנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר, א"ל רבא מי דמי התם אית להו פסידא ליתמי הכא מי אית להו פסידא אלפא יהיב ואלפא שקיל ע"ש, ודין זה דהיתומים בכתובה פסוק להלכה בש"ע אה"ע סי' קי"א, וכן דין הלוקח עם בע"ח, ג"כ פסוק להלכה בש"ע ח"מ סי' קי"ד ע"ש, נמצא בדין היתומים הנז' קי"ל דאין יכולים לומר לדידן שוה לן קרקע זו ביותר כדי שיפסידו בזה לבני השניה, וא"כ ה"ה בנ"ד לאו כל כמיניה דלוי לומר לדידי שוה לי חפץ של ראובן מנה, כדי שבזה יטעון שהשלים התנאי ויפסיד ראובן החפץ שלו:

י״בוהנה חשבתי דרכי לומר דדוקא לפי נידון הנזכר בשאלה, דלוי לקח החפץ של שמעון במנה לעצמו יש לראובן טענה עליו לומר לאו כל כמינך לומר לדידי שוה לי במנה כדי שאפסיד החפץ של התנאי, וכאשר הוכחנו כן מדין היתומים הנז', אך אם הוה עובדא הכי דלוי לא לקח החפץ של שמעון במנה לעצמו, אלא השתדל למכרו ליהודה במנה אע"פ שלא היה שוה מנה, דבזה י"ל מה טענה יש לראובן על לוי בזה אם הוא השתדל לעשות טובה לשמעון למכור לו החפץ לאחר ביותר מן שויו:

י״גמיהו מצאתי בש"ע בכתובות שם שכתב וז"ל, וכתב הריטב"א, י"א דלהכי הדר ותני שמין הנכסים בב"ד לומר אע"פ שיש זמן ששוים הנכסים כדי עלויים, כיון דהשתא לא שוו ליה אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקומן ושעתן, ויש לומר עוד שאע"פ שבא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד עכ"ל, והנה אם נפרש כונת דבריו לומר שבא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתן דהיינו שקונה לעצמו בערך העילוי, א"כ נלמוד מזה באופן השני שכתבנו על נ"ד, באם לוי מצא אדם אחד שקנה החפץ של שמעון במנה, דאין לראובן טענה על לוי בזה, הנה מן האמור בדברי הריטב"א נראה דגם בכה"ג איכא טענה לראובן על לוי, אך באמת זה אינו, חדא דאפשר לפרש דברי הריטב"א דאיירי שזה האדם אינו לוקח לעצמו, אלא הוא מעריך, ושמא שבא להעלות בשומתן לאמת דברי היורשים, ועוד אפילו אם נפרש דאיירי שרוצה לקנות לעצמו בערך העלוי, עכ"ז כתב אין שומעין לו משום דהכא איכא טעמא רבא בזה, והיינו די"ל כיון דהב"ד הם צריכין לעשות שומא על שעת המיתה כמה היו שוים באותו עת, על כן, אע"פ שעתה נמצא אדם לוקח שיקנה אותם לעצמו בערך העלוי לא סמכינן על זה, יען די"ל דילמא בשעת מיתה לא היה נמצא מי שיקנה בערך העילוי הזה כי אם רק בפחות, וכבר בשעת מיתה זכו היורשים של בני השניה מחמת דהדין הוא מעטין ונתרבו זכו בהן היורשים, וכמ"ש בגמרא התם, דא"ר נחמן כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן היורשים כך מועטין ונתרבו זכו בהם יורשים של כתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה, הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר, והכי הלכתא כנז' בש"ע סי' קי"א סעיף ה', ולהכי אין שומעין לזה, אע"ג דהוא אדם דעלמא ורוצה לקנות לעצמו בערך זה, אלא שמין בב"ד על שעת מיתה כמה היו שוים, ולכן אע"פ שנפרש דברי הריטב"א דאותו אדם דעלמא מעלה בשומתן לעצמו, אין לדמות נ"ד לנידון זה דיתומים דהכא שאני, משום דאיכא האי טעמא, אבל בנ"ד אם מצא לוי אדם דעלמא, והשתדל למכור לו אותו חפץ של שמעון במנה אין לראובן טענה על לוי בזה וזכה לוי בחפץ של התנאי:

י״דוהשתא לפ"ז י"ל גם לנידון השאלה דידן דאיירי שלוי לקח החפץ לעצמו ג"כ, אין ללמוד מדין היתומים הנז' לומר דאיכא טענה לראובן לומר ללוי לאו כל כמינך לומר לדידי שוה לי מנה, די"ל דין היתומים שאני, משום ההוא טעמא שכתבנו דצריכין ב"ד לעשות שומא על שעת המיתה, איך הוה שומתן, כמ"ש רב נחמן דיורשי כתובה הקטנה זכו כפי מה שהיה הערך בשעת מיתה, ולכן מה שמעלין בני כתובה הגדולה עתה לא שמעינן להו, ולכן אין ללמוד כלום מדין היתומים הנז':

ט״וודע כי עלה בלבי לפלפל בענין זה דנ"ד במ"ש בגמרא דמציעא דף ק"ח בענין בן המצר בדין לוקח דזבן במאתים ושויא מאה וכמ"ש הטור והש"ע סי' קע"ה וכמ"ש הב"ח ובסמ"ע בהיכא דאיכא ודאי אונאה למ"ד דיש אונאה לקרקעות עד פלגא, דהמכר בטל והמצרן יקח הקרקע כפי שויו ומה שפלפלו האחרונים בזה. גם עוד יש לעיין במ"ש מור"ם ז"ל בסי' קע"ד סעיף ט' מתשובת הריב"ש סי' תפ"ג ומ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז ומ"ש על דבריהם הש"ך ז"ל בסק"ט ומה שפלפלו האחרונים בזה, ומכל הנז"ל יש מקום לפלפל בענין השאלה דידן, אך כעת לא היה לי פנאי להאריך יותר בזה:

ט״זשו"ר להש"ך ז"ל בסי' קט"ו ס"ק ך' שהביא דברי מרן ז"ל בב"י מחודשין ב' שכתב בשם בעל התרומות אם הלוקח או היתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוה שיעור כל החוב, י"א שאינו יכול לומר כן והראב"ד כתב שיכול לומר כן, וכן הנהו עיזי דיכול לטעון עד כדי דמיהן אם בא לומר אני אקח העזים במאה מה ששוים העזים לכל העולם, והרמב"ן השיב כהראב"ד וכבר כתבתי בסי' ק"ז שדעת רבינו בסי' ע"ב כדעת הראב"ד והרמב"ן עכ"ל בית יוסף, ועיין מ"ש הש"ך על זה שם, ומה שהביא מדברי הרא"ש ז"ל ע"ש ועיין נודע ביהודה מהדורא קמא בח"מ סי' ט' שנשאל באשה שאחר מיתת בעלה לא נשאר בעזבונו רק חצי בית ואותו חצי בית אינו עולה די פרעון כתובתה ורוצים היורשים שישומו הב"ד על פי בקיאים דמי שווי של אותו חצי בית ויסלקו לה בדמים, והמה יסתפחו בנחלת אביהם, והאלמנה אומרת, לדידי שוה לי כדי כל כתובתי, לכן או תסלקו לי דמי הכתובה בלי גרעון או חצי הבית אני נוטלת, והשיב הגאון הנז' שכבר נחלקו בזה אבות העולם ראשי הפוסקים אשר מימיהן אנו שותין, והראב"ד והרמב"ן ובעל התרומות והר"ן כולם לדבר אחד כיוונו שהדין עם האלמנה, והרא"ש סובר שהדין עם היורשים, וכן הרא"ה פסק כהרא"ש, ופשיטה שהיתומים יכולים לומר קים לי כהרא"ש והרא"ה ע"ש, ואין פנאי כעת להאריך בזה:

י״זומ"מ הנה בעתה מה שנראה לומר בס"ד במסקנא דהאי מלתא דנ"ד הוא, שאפילו לפי הטעם הנז' שכתבו לחלק בדין היתומים גבי כתובה כאמור, ואפילו לאותם הגדולים דס"ל יכולה האלמנה או הבע"ח לומר לדידי שוה לי כו"כ אע"ג דאין השמאים שמין בכך, עכ"ז נראה שכל זה הוא דוקא אם לוי היה קונה באמת זה החפץ גם מאחרים בערך זה של מנה, או היה קונהו משמעון במנה גם אי לא הוה ליה הך מתנה של חפץ ראובן, אבל אם לוי באמת לא היה קינה בלא"ה חפץ זה משמעון או מאחרים כי אם רק בשמונים, לאו כל כמיניה דלוי לקנותו עתה משמעון במנה ולעשות הרווחה לשמעון בעשרים דינר יותר משווי החפץ, כדי שעי"ז יזכה ויקח חפץ של ראובן, יען כי באמת לח נדר ראובן לתת לו החפץ אלא ע"מ שיוציא המנה בשלימות מכיסו של שמעון, שיהיה שמעון מצטער בפרעון כל המנה אשר פשט לו הרגל בהם, ועתה באמת לא נצטער שמעון אלא בפרעון שמונים, ובשאר תשלום המנה אדרבה שמח שניצול מחובו בחנם, והוא במה שויתר לו לוי לקבל עליו החפץ במנה אע"פ שאינו שוה אלא שמונים, ונמצא כי מגמתו ורצונו של ראובן שבעבורה נדר החפץ ללוי לא נשלמה ולא נתקיימה כילה, כי ראובן לא היתה כונתו ומגמתו נהטיב להקדש, אלא כל כונתו היתה להוציא משמעון מנה שלם, כי חרה אפו עליו מאד בעבור שפשט לו הרגל ואמר אין לו לשלם והוא יודע שיש לו, ולכך הוכרח להקדיש המנה הזאת לעניים כדי שעי"כ יהיה מוכרח שמעון לשלם, ואחר שראה שגם בזה האופן לא הועיל הוכרח לנדור נדר חפץ שלו ללוי, אם יוכל להוציא משמעון בלעו מפיו בשלימות, ונמצא עתה לא השלים לו חפצו ורצונו של ראובן, כי לא הוציא משמעון כל בלעו מפיו:

י״חונראה דיש ללמוד ד"ז בס"ד ממ"ש בגמרא דגיטין דף ע"ד, בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז, וחזר וא"ל מחולים לך מהו, א"ל אינה מגורשת, אתיביה האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין, ר"מ אומר אסור עד שיתן, וחכ"א אף זה יכול להתיר את נדרו שלא ע"פ חכם ואומר הריני כאלו התקבלתי, הכי השתא, התם לצעורא קא מכוון ולא ציערה, הכא משום הרווחה הוא והא לא אצטריך ע"ש, וא"כ הכא נמי כל כונת ראובן במתנת החפץ ללוי כדי על מנת שיגבה משמעון כל המנה כדי לצער את שמעון בגביית כל המנה, ועתה נמצא שמעון לא נצטער בגביית מנה שלם, אלא רק בגביית שמונים, ובעבור העשרים לא מבעייא שלא נצטער כיון דלא שלם כלום, אלא אדרבה שמח שעשה לו לוי הרוחה במה שקנה החפץ בעשרים יותר מכדי שויו, ובזה נפטר מן חוב העשרים אשר הקדישו ראובן:

י״טוראיתי להרב קרית מלך רב ח"א דף ק"ס ע"ד, שנסתפק אם א"ל ע"מ שתתן לי מאתים זוז, ובא אחד ונתן בעדה, אם מהני, והניח בספק, ובספר פתחי תשובה סק"ז הביא בשם יד המלך, דבגירושין נראה דלא מהני נתינה של אחרים כיון דהוא קפיד לצערה בנתינה זו, וכיון דנתנו אחרים בשבילה אכתי לא נתקיימה מחשבתו דבנתינה זו לא נצטערה כלל ע"ש:

כ׳והנה, או הוה כה"ג בנ"ד כגון שזה לוי הלך אצל שמעון וא"ל הילך מנה זו במתנה ותחזור ותתן אותה לי בתורת פרעון בעד חוב של ראובן, הנה בודאי דגם הרבנים אשר מסתפקים בנידון דידהון בגרושין הנז' הכא יודו דלא הועיל בזה לוי כלום ליקח החפץ של ראובן באומרו שנתקיים התנאי, דהתם בגירושין באמת קבל זה מאתים זוז, ורק הספק הוא משום דמחשבתו שנתכוון לצערה. לא נתקיימה, ועדין יש פ"פ לומר אע"ג דנתכוון לצערה עכ"ז עיקר קפידתו היתה כדי לקבל המאתים זוז, והרי קבל עתה, משא"כ כאן אנן סהדי דראובן לא קפיד שיהנה ההקדש וירויח מנה, כי הוא לא הקדיש המנה לטובת ההקדש, אלא רק לצער את שמעון בפרעון המנה בלבד, ואם זה שמעון לא פרע מכיסו כלים לא נתקימה כונת ראובן כלל ועיקר, ובהא כ"ע מודו בודאי:

כ״אסוף דבר הכל נשמע, בנ"ד נראה ברור הדבר הוא כאשר העלינו לעיל בס"ד, דאם לוי לא היה קונה החפץ של שמעון במנה, אלא רק בשמונים, ורק כדי לזכות בחפץ של ראובן קבלו במנה, לא חשיב בזה השלים התנאי של ראובן ומחשבתו בפרעון כל המנה, אלא רק בגביית שמונים בלבד שהם דמי החפץ באמת, ומה שנתן להקדש מנה שלם פרע העשרים מכיסו, וממילא לא זכה לוי בחפץ של ראובן מא"חר שלא קיים התנאי:

כ״בפש גבן לברר דבר אחד בנ"ד, אם יוכל לוי לטעון, אם אתם אומרים שלא גביתי משמעון אלא רק שמונים כמו ששוה החפץ שלו, אה"ן אזכה במתנת החפץ כנגד השמונים בלבד לפי חשבון, או"ד אמר ליה ראובן אני לא נדרתי לך החפץ אלא עד שתגבה מנה שלם, וכיון דלא גבית מנה שלם אין לך עלי כלום כלל, וספק זה אע"פ שלא הוזכר בשאלה צריכין אנחנו לבררו בס"ד:

כ״גונראה דיש לפשוט ספק זה בס"ד מגמרא דמציעא דף ק"ד ע"ב, ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה, אמר אי מוברנא לה יהיבנה לך אלפא זוזי, אוביר תלתא, אמרי נהרדעי דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, רבא אמר אסמכתא היא ולא קניא, נמצא אי לא הוי אסמכתא, אז שורת הדין מחייבת דיהיב ליה מן אלפא זוזי שקצב לפי ערך מה שהוביר, וא"כ בנ"ד נמי זכה לוי בחפץ כנגד השמונים, וישאר בו לראובן בעל החפץ שני חלקים מן עשרה חלקים, וכן ראיתי להט"ז ז"ל בח"מ סי' ע"ג סעיף ט"ו שנשאל, מי שנתקשר בשבועה לשלם עשרה זהובים ביום פלוני, ואם לא יפרע יתן קנס לצדקה עשרה זהובים, ולא נתן כל החוב רק חמשה זהובים ותבעו בעד הקנס כולו, והשיב הט"ז ז"ל דאין צריך לשלם הקנס אלא רק לפי הערך מה שלא פרע, והביא ראיה לזה מדין הגמרא דמציעא הנז"ל, וראיתי להרב בית אברהם דף קע"א ע"ב שהביא דברי הט"ז הנז' ודחה הראיה שלו שיצא לחלק בין נידון הט"ז ובין נידון הגמרא דמציעא הנז', והרואה יראה, אפילו אם חילוק הרב הוא נכון, הנה בנ"ד לא שייך חלוק הנז', ושפיר גמרינן ליה מגמרא דמציעא הנז', ועיין משכנות הרועים במע' תי"ו אות י"ב שהביא ספק א' כיוצא בזה, והביא על זה דברי הט"ז הנז', ולא סיים למילתיה:

כ״דאך שם באות ג' כתב, בראובן שאמר לפני שמעון על חכם אחד שיודע כל סדר מועד בע"פ, וא"ל שמעון אם אומר בע"פ כדקאמרת מחייב עצמי מעכשיו בש"ח לתת לו סך כך, ובא הת"ח וסדר תלמודו לפניו, ונמצא שהיה יודע רוב סדר מועד בע"פ ונסתפק אם חייב שמעון לשלם רוב הסך שנדר מאחר שזה ידע רוב סדר מועד, או"ד מצי אמר לו לא נדרתי, אא"כ יודע הכל, וכיון דלא ידע הכל לא אתן כלום, ופשיט לה מהגמרא דמציעא הנז' דמשלם לפי הערך שעשה, וחזר ודחה ראיה זו כי יצא לחלק בין נ"ד ובין דין הגמרא ע"ש, וחילוק שלו הוא נכון, אך לא שייך לאומרו בנ"ד, ונמצא דגם לפי חילוק שלו נוכל לדמות נ"ד לדין השאלה שלו הנז', ולומר שלוי זוכה בחפץ ראובן כנגד השמונים:

כ״הועוד ראיתי בספר דברי גאונים כלל פ"ו אות ח', שכתב עובדא בא לפניו, באחד שמכר לחבירו חמשים מידות שזופים יבשים, ונתחייב להעמידן לו בזמן פ', ואם לא יתן לזמן פ' מחוייב לתת לו קנס סך חמשים זהובים כסף, ונעשה באופן המועיל דלא להוי כאסמכתא והגיע הזמן ולא נתן רק עשרים מידות, והקונה תובע כל הקנס, והמוכר טוען שהקנס ראוי לחשוב לפי הערך, וכיון שנתן עשרים מידות נפטר מעשרים זהובים, וכתב הרב המחבר שדין זה הוא ממש דין הט"ז בסי' ע"ג, אך הביא שם דברי הרב שער משפט סי' נ"ה סק"א, שהביא דברי הט"ז, והקשה עליו מהא דהלוהו על קתא דמגלא ונסכא דמבואר מזה דלא חשבינן ליה לפי הערך ויצא לחלק בזה חילוק אחר ע"ש, והנה גם לפי חילוק של הרב הנז' האי דנ"ד אתי שפיר דדמי להא דמציעא הנז':

כ״וובהיותי מעיין בזה בס"ד, נזדמן לפני דברי הרא"ש ז"ל אשר הובאו בחזה התנופה הנדפס בסוף ספר חיים שאל ח"ב שציין עליהם אורח משפט סי' נ"ה שכתב וז"ל, ראובן שיש לו שטר על שמעון בסך כו"כ זהובים ונתפשרו ביחד שיותר לו מהם מקצת על תנאי שהנשאר מן החוב יפרע לשלשה או ארבעה זמנים ידועים והושם השטר על ידי שליש שאם לא יפרע בכל זמן וזמן מה שהתנה עמו, שיחזיר השליש השטר למלוה ויגבהו מישלם ולא ינכה לו מחיבו מה שויתר כבר ופרע שמעון מהחוב למועד אשר יעדו, ובזמן אחד מן הזמנים לא פרע אותו הסך שהיה חייב לו לפרוע, והמלוה תיבע מהשליש את השטר כפי תנאו, תנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכתא ויקיים השליש שלישיתו כפי מה שהושלש בידו ויחזיר שטרו למלוה ויגבהו מושלם כי לא מחל לו המותר אלא על דעת שיקיים תנאו שהתנה עמי, וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והנה לכאורה נראה שהתשובה הנז' היא הפך כל הנז"ל, דלפי הנראה מגמרא דמציעא הנז' גם בנידון הרא"ש ז"ל צריך לנכות מן החוב כנגד אותם המעות שפרע לו וקיים תנאו ואין גובה במושלם אלא רק כנגד אותו הסך שלא פרע לו בזמנו, ואמאי קאמר הרא"ש ז"ל שיחזיר השטר כולו ויגבה כל הסך אשר ויתר ומחל מכבר:

כ״זונראה לי בס"ד דלא קשיא, ושאני דין הרא"ש ז"ל הנז' מדינא דגמרא דמציעא הנז', דהתם הקצבה של אלפא זוזי היא בתורת שכירות כנגד הנאת בעל הקרקע וכיון דאתהני בעל הקרקע בתלתא, בדין דיהיב ליה שכרו כנגד הנאה זו אשר נהנה ממנו לפי הערך, אך בנידון הרא"ש ז"ל הנז', הנה אותו הסך אשר ויתר המלוה במחילה שמחל לו חזר ועשהו תורת קנס ללוה, שאם לא יפרע סכי החוב הנשאר בזמנים אשר הושת עליו, אז זה הוא קנס שלו שיחזור השטר למלוה ויגבה ממנו אותו הסך שמחל לו כבר וכיון דהתנאי הזה נעשה בתורת קנס דהמלוה עשה קנס למלוה בזה כדי לזרזו בפרעון שיפרע בזמן אשר הושת עליו, ואין לקנס ערך ושומא ידועה, דלפעמים עושה קנס מאה דנרים בעבור סך מאה דנרים, ועושה קנס מאה דנרים בעבור סך אלף דנרים, ועל כן י"ל דמעיקרא הטיל התנאי הזה של הקנס ההוא כולו, אפילו אם יקיים הפרעון בשלשה זמנים שהושת עליו, ורק בזמן הרביעי בלבד לא קיים, אז תתבטל המחילה כולה שמחל לו ויחזור השטר למלוה לגבות בו סך המחילה כולו משלם. ועוד י"ל נידון הרא"ש ז"ל שאני, שבא התנאי מפירש בהכי, שא"ל אם לא יפרע בכל זמן וזמן שיחזיר השליש את השטר למלוה, וכיון דאמר בפירוש אם לא יפרע בכל זמן וזמן, הנה אפילו אם חיסר ושינה זמן אחד בלבד, מתחייב בתנאי הזה של חזרת השטר למלוה, דנמצא עבר זה על הדבר אשר תלו בו חזרת השטר למלוה:

כ״חזאת תורת העולה מכל הנז"ל דשפיר איכא הוכחה גמורה לנידון השאלה מדין הגמרא דמציעא דף ק"ד הנז' שזכה לוי בחפץ של ראובן כנגד השמונים שגבה משמעון, וכ"ש דבנ"ד איירי שלוי הוא מוחזק שכבר החפץ הוא בידו, דאפילו אי הוה פלוגתא בזה זוכה מטעם טענת קים לי' ואין צורך להאריך יותר בזה, והשי"ת יחיר עינינו באור תורתו, אכי"ר: