שו"ת רב פעלים, חלק ב, חושן משפט י״בResponsa Rav Pealim, Volume II, Choshen Mishpat 12

א׳שאלה. ראובן סוחר קנה מסוחר גוי תיבה מלאה כלים ש"ח מצופין הבאים מערי אירופא שקורין פרפ'ורי, וראובן הנז' מכרה לשמעון בעל חנות שמוכר דברים כאלה בחנות על יד על יד, ואח"כ נודע שהגוי קודם שמכר לראובן נתן הכלים האלה בשכירות לגוי אחר שנשתמש בהם בתבשילין במשתה בנו, וכל תבשילין של הגויים הם נבילות וטריפות ובשר בחלב, ואחר שנשתמש בהם בתבשילים אלו החזירם לסוחר הגוי, וחזר וכרך אותם בעשבים שלהם כדרך שבאים מערי אירופא מן הכרכ'אנה, ולא ניכר בהם שום תשמיש, כי רחצם היטב וכרכם כדרכם והחזירם לתיבתם ומכרן לראובן, וראובן קנה אותם לפי תומו ומכרן לשמעון בעל החנות, ואחר שקנאם שמעון נודע הדבר הזה ונתברר, ועתה שמעון טוען שזה הוא מקח טעות, כי אני לא אוכל למכור בחנותי כלים אלו לישראל כי אם רק לגוים, ואם הייתי יודע שהם כלים אסורים לישראל לא הייתי קונה אותם, וגם טוען שמעון בעל החנות כי ראובן קודם שמכרם לו, ידע שהם כלים אסורים, וראובן טוען אין זה מקח טעות מאחר כי יכול אתה למכרם לגויים, יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

ב׳תשובה. כיוצא בנידון זה ראיתי להרב מהר"א ישראל ז"ל, בקול אליהו ח"א בח"מ סי' כ"א שנשאל בראובן שקנה מגוי כמה אמות בגד ממין אחד והניח בחנותו, ובא שמעון וקנה מראובן כמה אמות מן הבגד הנז', ואח"כ נתברר איך הבגד הנז' הוא השתי צמר והערב פשתן, והן עתה שמעון תבע את ראובן שיחזיר לו מעותיו, ויקח את שלו דהוי מקח טעות, שהרי אינו שוה לכל נפש שלא יוכל למכרו לישראל. והשיב הרב ז"ל במה שטוען שמעון דאינו דבר השוה לכל נפש, וקי"י ליה מקח טעות, אני בעיניי אמינא דדבר זה לא בא מפורש בדברי הפוסקים דמשום דאינו יכול למכור הדבר לכל נפש דהוי מק"ט, ואם באנו ללמוד דין זה מדין המוכר בהמה לחבירו לשחיטה ונמצאת טריפה, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה דהוי מק"ט כמ"ש הרמב"ם, אלמא אע"ג דמצי למכרה לגויים, כיון דאינה ראויה גם לישראל הוי מק"ט, איכא למדחי, דהתם מיירי באדם שאינו עשוי למכור בשר, ומיירי באדם שקנה לצורך אוכל נפש לאנשי ביתו, ואה"ן דאם הוא קצב ששוחט בהמות כדי למכור לכל הבא ליטול אה"ן דלא הוי מק"ט, או יתכן גם בקצב הוי מק"ט משום דבשר טריפה נמכרת יותר בזול מן הכשרה, באופן דמהא ליכא למגמר מודי לנ"ד, וכמובן וכו', וסי"ד העלה דאין טענת שמעון טענה ולא הוי מק"ט ע"ש, ודברי הרב אלו הובאו בספר זכור לאברהם ח"ב ערך אונאה ע"ש, וא"כ לפ"ד הרב הנז' גם בנ"ד אין זה מק"ט, ועיין בזכור לאברהם ח"ג דף קל"ב מ"ש מהגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"ד אות ל"ח, מעשה במי שקנה כסתות הנהוגים במצרים וכו' ע"ש, ולכאורה נראה דסבר הפך דעת הרב קול אליהו ז"ל הנז"ל, אך נראה דלא פליג דהגאון חיד"א ז"ל איירי כגין שקנה זה בפירוש לעצמו להשתמש בהם בביתו ולא למכור, ובזה גם הרב קיל אליהו יודה דהוי מק"ט, ועיין מטה שמעון סי' רל"ב הגה"ט אות כ"ו שהביא דברי הרב קול אליהו ז"ל, ומה שכתב בזה ע"ש:

ג׳ברם מצינו להרב קול אליהו, דעיקר הוכחתו בנידון השאלה שלו דלא הוי מק"ט הוא ממ"ש הרא"ש ז"ל והובאו דבריו בטור וש"ע סי' רל"ב, בשמעון שקנה מראובן שני נודות שמן, וכשפתחם מצאם שמן עכור וכו' דמתבאר מדבריו דהיה צריך להתנות הלוקח תנאי גמור שאינו לוקח אלא שמן צלול, והקשה כיון שכל הקונה סתם אינו קונה אלא דבר שלם מכל מום, אמאי צריך להתנות על שמן צלול, ויצא לחלק ולומר דבנמצא מום ממש אה"ן לא היה צריך שום תנאי, אך כשלא נמצא בו מום אלא השינוי הוא מדבר חשוב לאינו חשוב כ"כ, והיינו כמו שמן העכור שאינו מום, אלא שאינו עובר לסוחר כמו שמן הטוב, בהא ודאי צריך להתנות ואם לא התנה לא הו מק"ט, וה"ן בנ"ד כיון דבגד סתם קאמר הא נמי בגד מקרי, וכיון שאינו מום ואינו אלא משונה מכל מין בגד דעלמא לא הוי מק"ט עכ"ד. והנה דבריו אלו הם תמוהין, במה שרצה לחשוב נמצא בו כלאים אין זה מום מעיקרא ודמהו לשמן עכור, דזה אינו, דהא קי"ל במוכר בהמה לטבחה ושחטה ונמצאת טריפה דאם נודע שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מק"ט, וכאשר הוא עצמו הביא דין זה, ועיין חסד לאברהפ אלקלעי ח"מ סי' ט"ז באורך, והא התם בהמה סתם קאמר, ואם היא טריפה ג"כ מקריא בהמה, ואפ"ה אמרינן דהוי מק"ט, וכן קינה בשר ונמצא טריפה, האי נמי בשר מקרי ואפ"ה הוי מק"ט, ומאי שנא מזה דין בגד שנמצא בו כלאים דהוי הכלאים כמו ענין טרפות ממש דודאי חשיב מק"ט, וכן ענין שאלה דידן שקנה כלים סתם ונמצאו הכלים האלה טריפה דאסורים משום. תשמישם בתבשילין של עכו"ם דודאי גם זה הוי מק"ט. גם מה שרצה לפרש דין המוכר בהמה לחברו לשחטה ונמצאת טריפה, דאיירי באדם שקנה לצורך ביתו ואין דרכו למכור לאחרים זה לא יתכן, דהא בסתמא קתני ובכל גוונא איירי, ועוד בכתובות דף ע"ו שהובא דין זה שם, קרו ללוקח בשם טבח, משמע דאיירי בלוקח שהוא טבח שדרכו למכור לאחרים, וכן ראיתי במטה שמעון בהגה"ט אות ע"ה, שכתב מבואר בש"ס דבלוקח טבח איירי, ואפ"ה הוי מקח טעות, ואיך צידד הרב קול אליהו וכתב, דאפשר שדוקא באינו טבח הדין כן:

ד׳מיהו מה שפירש הך דינא דמוכר בהמה לשחיטה ונמצאת טריפה דהוי מק"ט, מטעם דבשר טריפה נמכר יותר בזול מן הכשרה, ולהכי גם בקצב הוי מק"ט זה נכון, ועל כן שאלה דנ"ד, וכן נידון הרב קול אליהו, נא גמרינן להו מדין המוכר בהמה לשחיטה ונמצאת טריפה, יען כי בנדון הרב ק"א ונדון דידן יכול למכור לגוים, כמו הערך שמוכר לישראל כי הערך שוה בכולם:

ה׳גם עוד ליכא למגמר לנ"ד מדין הגאון חיד"א ז"ל, בחיים שאל הנז"ל, אע"ג דהתם הערך שוה, עכ"ז התם שאני דהוא קנה בפירוש לצורך בני ביתו, ועתה צריך למכור זה לגוים ויקנה מחדש לבני ביתו, וזו היא טרחא רבא, כי הוא אינו בעל חנות למכור שם דברים אלו לבני אדם הבאים אצלו לקנות, וצריך הוא לחזר על לוקחים, ואיך ימצאם ואיך ידע מי הוא הצריך לקנות דבר זה, ואם יוליך זה לבעלי חניות שדרכם למכור זה, ודאי ירצו לקנות פחות משויים, כי מה להם לקנות בדינר ולמכור בדינר אם לא יש להם ריוח, משא"כ נדון דידן, הנה זה שמעון הוא בעל חנות שמוכר דברים אלו ובאים אצלו לוקחים ישראלים וגוים, והרי זה יכול למכור לישראל מכלים הכשרים, ולגוים מאלו הכלים האסורים, ואע"פ שמכירתם תהיה בכבידות ומעלה ארוכה, מ"מ הערך הוא שוה, ועיין מטה שמעון הגה"ט אות כ"ה מ"ש בשם הרב שער אפרים סי' קכ"א, אפילו אם הטעהו לשבח שפסק עמו על עורות קלים ונתן לו עורות כבדים שהם יפים וחשובים יותר, עכ"ז כיון דאין ראויים למלאכתו חשיב מק"ט, כי עתה יהיה צריך למכרם וליקח אחרים הראויים למלאכתו, ואע"פ שירויח בזה, והגם שהגאון מש"ל פליג בהיכא דנמצאו יפות יותר, הנה הרב קרית מלך רב דף כ"ז ע"ב, טען על דברי הגאון מש"ל ז"ל טענה גדולה, והרב אשדות הפסגה בח"מ סי' י"ג, הביא דברי קמ"ר והחזיק בם, וגם הרב מלך שלם השיג על הגאון מש"ל ע"ש, ולפ"ז נידון הגאון חיד"א ז"ל, דאיירי בקנה לצורך בני ביתו, ועתה צריך למכור זה ולקנות אחרים, להכי דן בזה דהוי מק"ט, וכ"ש דהתם אפשר שיפסיד במכירתם וכאשר אמרנו, ולכן אין לדמות נ"ד להך דחיים שאל הנז':

ו׳ונראה לי בס"ד להוכיח לנ"ד ממ"ש בגמרא דבבא קמא דף צ"ח ע"א, אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור, מ"ט פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי, וכולהו שוורים לא לגבי מזבח קיימי, וד"ז פסקו הרמב"ם להלכה בה' חובל ומזיק פ"ז הי"א ע"ש, משמע דטענה זו דאינו שוה לכל נפש לאו טענה היא, דהא הכא לא אמרינן ליה אכתי עבדת ליה היזק בזה שאינו יכול למכור פרתו לקרבן, אלא אמרינן דמצי טעין הרי אתה יכול למכור פרתך ללוקח לאכילה, דכלהו שוורום לאו למזבח קיימי, וא"כ ה"ה בנ"ד יאמר ראובן לשמעון כולהו כלים לא לישראל קיימי, והרי אתה יכול למכור כלים אלו לגוים:

ז׳מיהו אין הוכחה ממ"ש בגמרא הנז' אלא רק אם הם במקום דרובא דלוקחים להשתמש בכלים אלו הם גוים, דהוי דומיא דהך דא"ל רובא דשוורים הם לחולין קיימי ומיעיטא להקרבה, אבל אם מעשה זאת היא במקים מחצה על מחצה, וכ"ש אם היו רובא ישראל לא מצי טעין ראובן המוכר הכי שימכור לגוים:

ח׳ובהיותי מתבונן בזה בס"ד ראיתי מה שפסק מרן ז"ל בשה"ט סי' רל"ב סעיף ך' וכ"א, המוכר לחבירו זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונים נאכל, וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה וכו' מכר לו זרעים הנאכלים כגון חטין ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קינין אותו לזריעה הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו, ואם הודיעו שהוא קינה לזרע חייב באחריותו, וה"ה דברים הנמכרים לרפואה ולצביעה, וכן כל כיוצא בזה ע"ש, וכ"פ הרמב"ם והטור ז"ל, אך הטור סיים ומיהו כתב הרמ"ה דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל החוב, אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח, כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו, והביא ד"ז מור"ם בהגה"ה ע"ש:

ט׳עוד מצינו למרן ז"ל שפסק שם בסעיף כ"ג, המיכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אם אין להוכיח אם קנאו לחרישה או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה, וגם אין הוכחה בדמים, כגון שנתייקר הבשר כדמי שור לחרישה אינו מקח טעות, שיכול לומר לשחיטה מכרתיו אע"פ שרוב קונים לחרישה ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר, אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה, אלא אפילו כי הדדי נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה והמוכר מכירו ה"ז מקח טעות, ואם אינו רגיל לקנות אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו, ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה, אם יש הוכחה בדמים אם נתן דמי שור לחרישה אומרים לחרישה קנאו, והוי מקח טעות, ואם נתן דמי שור לשחיטה אומרים לשחיטה קנאו עכ"ל, וכ"כ הטור ז"ל, ועיין מ"ש הגאון ב"ח ז"ל, והעלה לעולם ברוב גמור הולכין אחריו בד"מ, והרב פרי הארץ ח"א דף נ"ד ע"ד, תירץ לקושית הב"ח, והרב נחפה בכסף ח"מ דף צ' השיגו וכתב שאין זה מספיק לתרץ קושיית הב"ח, ועיין מטה שמעון הגה"ט אות קכ"ב, ופתחי תשובה אות יו"ד:

י׳והרב פרי תבואה סי' ך', נשאל מן רב א' על דברי הב"ח הנז', אם יש לפסוק הלכה למעשה כדברי הב"ח דלעולם ברוב גמור הולכין אחריו בד"מ, ואם כדברי הב"ח מאי מקשי תלמודא מהא דרוב נשים וכו', ומהא דרוב פרות וכו', ומה יענה להא דטבח אומן וכו', והשיב לו הרב המחבר תשובה באורך ליישב המקומות שנתעורר מהם, והוכיח שדין הב"ח הוא דין אמת, וסו"ד כתב דהרי מבואר דהתוספות והנ"י והט"ז כולהו ס"ל כדעת הב"ח, וכ"פ אורים ותומים להדיא בתקפו כהן אות קכ"ד, וכדבריהם כן משמע מש"ס ערוך ביבמות דף ס"ה כמ"ש, ועתה נאמר דגם התוספת דפרק המניח הכי ס"ל וכו' ע"ש. והנה אע"פ שהרב פ"ת טרח להעמיד דברי הב"ח, עכ"ז רוב האחרונים העלו להפך דאין הולכין בממון אחר הרוב, אפילו ברוב גמור, וכ"כ הרב חתן סופר בשיטתו רוב וקבוע דהעיקר הוא כדעת התספות דפרק המניח, דס"ל בכל ממונא לא אזלינן בתר הרוב ע"ש, ובאמת סוגיין דעלמא הכי אזלא דבכל גוונא לא אזלינן בד"מ בתר רובא להוציא מיד המוחזק:

י״אועתה נשוב לנידון השאלה דידן, הנה זה שמעון בעל החנות ידוע שקונה למכור לגוים וגם לישראלים, אך כפי הנראה רובא דקונים הם גוים, ובשאלה לא נתפרש אם המוכר קבל המעות או לאו, והשתא נאמר אם הנידון היא שכבר קבל המוכר את המעות, הנה בודאי אין לשמעין טענה כיון דהוא זבין למכור להאי ולהאי, יאמר לו המוכר אני מכרתי לך שתמכרנו לגוים, כי אתה מוכר כלים כאלו גם לגוים, ואפילו אם יהיו קונים הגוים מיעוט וקונים ישראל רוב, ג"כ מצי אמר ליה הכי, וכ"ש היכא דקונים הגוים הם רובא, וכמ"ש מרן ז"ל בסעיף כ"א, במכר זרעונים הנאכלים, וכמ"ש ג"כ בסעיף כ"ג, במכר לו שור נגחן והלוקח הוא אדם שקונה לשחיטה ולחרישה, דאפילו שהרוב קונים לחרישה, מצי א"ל לשחיטה מכרתיו, וכ"ש בנ"ד דרוב הקונים הם גוים וחזיין להו כלים אלו:

י״בואם עדיין המעות ביד שמעון הלוקח, הנה פסק מרן ז"ל בדין השור בסעיף כ"ג, שאם המעות ביד הלוקח לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה, אלא אפילו כי הדדי נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה, והנה אע"ג דלדעת הב"ח ודעמיה ברוב גמור הולכין אחריו גם בד"מ, מ"מ רבים פליגי בזה וסוגיין דעלמא נמי הכי אזלא, דאפילו ברוב גמור אין הולכין אחריו בד"מ, ועל כן בנ"ד יוכל שמעון לטעון אני קניתי כדי למכור. גם לישראל, וכיון דלא חזו לישראל הרי שלך לפניך ואיני נותן לך דמיהם:

י״גמיהו אם דמי המקח הם ביד שליש, ולא הוחזק בהם לא ראובן ולא שמעון, מאחר דאין כאן חזקה אזלינן בתר רובא, וכמ"ש הגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"ב דף קכ"א ע"ב בד"ה, ומיהו וכו' יע"ש באורך, ועל כן נראה דגם בנ"ד, אם דמי המקח ביד שליש, מאחר דאין כאן חזקה אזלינן בתר רובא, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר: