שאלות ותשובות רמ"א קי״גResponsa of Rema 113

א׳פטיש סלעים מפוצץ. עוקר טרשים ומרוצץ. פתח דבריו ברקים ירוצץ. חכם חרשים. ונבון לחשים מורי ורבי ר"ג ור"מ מופת הדור מהר"ר משה ש"ן שלום רב למר ולתורתו ולכל דיליה שלום רב עד בלי ירח. בראש וראשון אתן שבח והודיה לאל אשר השיבני בשלום אל ביתי וזכני וקרבני אל מכ"ת שאוכל עוד לשאול וללמד מפי מכ"ת אשר טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב, ולכן אהובי אדוני מורי אחלה את פני מעכ"ת שאל ישליך את דברי אחר גוו ויאיר עיני בכתב במקצת ספקות שנפלו לי בהמחברים אם לא זכיתי בעו"ה לשתות מי בארך וללמוד ממכ"ת פא"פ:

ב׳הא'

ג׳מה שכתב הב"י בטור ח"מ סי' מ"ט על הא דכתב הטור וכתב הר"ר ישעיה וכו' עד אלמא שצריך לכתוב פלוני לוה מפלוני וכתב הב"י שם ומה שצריך לכתוב פלוני לוה וכו' היינו כדי שלא יטעון זה כן, אבל אם לא כתב שם העיר וגם זה לא טען כן השטר כשר ואין לומר שדעת ר' ישעיה ששטר שלא נכתב שם המקום פסול דהא תניא בסוף כתובות המוציא ש"ח על חבירו ולא היה בשטר שם מקום דגובה ממטבע מקום שיוציא בו השטר וכמו שכתוב בדברי רבינו בסי' מ"ב ע"כ דבריו. ואני הדיוט תמיהני מה מייתי ראיה מסוף כתובות דהתם בסוף כתובות דכשר היינו אם לא נכתב שם המקום שנעשה בו ההלואה וגובה ממטבע מקום שהוציא שם השטר ורבינו ישעיה שכתב שצריך לכתוב פלוני מעיר פלוני וכו' היינו שם מקום דירת הלוה צריך לכתוב לסימן לידע איזה יוסף בן שמעון הוא הלוה ומה ענין של הברייתא דסוף כתובות לכאן. אבל בעיקר הדין שכתב שהר"ר ישעיה לא מפסיל השטר אי לא כתב כן אפשר הדין עמו כיון שה"ר ישעיה מביא ראיה מגט ובגט גופו אינו פסול אם לא כתב דירת הבעל אם לא ששינה מקום דירת הבעל או האשה ואפשר ג"כ בשטר פסול אם שינה מקום דירת הלוה דהוי מזויף מתוכו:

ד׳הב'

ה׳בח"מ סימן ס"ו לפיכך ראובן שהיה מוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון וטוען שלוי נתן לו בכתיבה ומסירה וכו' עד נשבע היסת ונפטר עד כאן. וצ"ע בב"י שדבריו נראין תמוהים במ"ש נ"ל דשבועה זו שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דמי דין זה לדין הנזכר בפי"ד בשם רבותיו כו' ע"כ. ודבר תימה מה שכתב שישבע שמעון ויפטור ומדברי המיימוני משמע שישבע לוי המוכר לראובן שלא מכר לו השטר ואינו דומה להוראת רבותיו שהשטר יוצא מתחת יד אחר וכו' דהתם מיירי שטענו בשטר שנמצא ונפל מידו דאתרע בנפילתו אבל בדין זה שראובן מוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון ולוי שטען שלא מכרו לו ולא נתנו לשטר בכתיבה אלא הפקידו בידו ישבע לוי שלא מכרו לו:

ו׳הג'

ז׳במרדכי סוף הגוזל בתרא שדיא לחמריה במיא וטבעיה משום דרודף הוא וכו' וכגון שהיתה בתחילה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי הוי רגיל להכניס כמו שעושין ואחר כך נעשה כך וכו' אם השליכו לנהר חייב ובבית יוסף חשן משפט סי' ש"פ הביא דברים אלו בשם תשובת מיימוני וכתב דדבריו תמוהים הם מה שחייבין לשלם אם הוי רגילים להכניס כמו שעושים עתה ואח"כ נעשה כך שהיה חמור מקפץ ומדלג דאטו מי שיש לו כלב רע או דבר המזיק שחייב להורגו ולסלק דבר המזיק כדי שלא יזיק אחרים אם קדמו אחרים והרגוהו מי מחייבי עכ"ל. ואני הדיוט תמיהני מאוד בדבריו דהתם גבי כלב רע או דבר המזיק שהיה לו לסלק דבר המזיק ולהורגו והוא אינו חושש ומניחו ואינו מסלקו רודף הוא ולכן כל ההורגו פטור ומצוה קעביד אבל זה שהכניס החמור לספינה ולא היה יודע ברוע מעלליו והיה רגיל להכניס ועכשיו נהפך לאויב ומקפץ ומדלג ובעי לאטבועי ספינה והשליכו לנהר חייבים לשלם כדין המציל עצמו בממון חבירו וכן משמע הלשון ואח"כ נעשה וכו' עד ולאו רודף הוא והתם גבי כלב רע נמי אם לא היה רגיל להזיק ועכשיו נהפך ורצה להזיק בפעם ראשון וקדם להורגו חייב לשלם מטעם שהציל עצמו בממון חבירו:

ח׳הד'

ט׳מה שכתב המרדכי ריש ב"מ ריש ע"ג וז"ל שלא תהא הודאת פיו גדולה וכו' וכן פי' ראב"ן ה"ה אפילו יש לו שטר נ' כדאמרינן סלעין דינרין וכו' עכ"ל. ראייתו שכתב כדאמרינן סלעין דינרין וכו' אינו מובן אצלי מה ראיה הוא לדברי ראב"ן שכתב ה"ה אפי' יש לו שטר נ' רצה לומר מי שתובע לחבירו ק' וכפר הכל והלה הוציא שטר שכתוב בו חמשים ישבע הלוה שבועה דאורייתא כדין מודה מקצת כמו גבי עדים מעידים שיש לו חמשים דישבע שבועה דאורייתא ה"נ גבי שטר ומביא ראיה לזה מסלעין דינרין וכו' כי שם לא מיירי שכופר הכל וזה הוציא השטר, כי זה לשון הברייתא ת"ר שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר"ש בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור א"כ משמע להדיא מדברי ברייתא שהמלוה ולוה הם מחולקים בפירוש השטר הלוה אומר ג' והמלוה אומר ה' ולא שכפר הלוה הכל ואח"כ הוציא המלוה השטר וא"כ מה ראיה היא זו לדברי ראב"ן דהתם גבי סלעין ודינרין ישבע הלוה ע"פ הודאתו שהודה ג' והרי הודה במקצת אבל בדברי ראב"ן לא הודה במקצת רק ישבע כיון שהמלוה הוציא השטר מנלן ועוד הרי ר"ע חולק על ר"א וס"ל לר"ע דלא ישבע והלכה כוותיה כדפסיק הרי"ף לשם בהלכות דף ס"א, ועוד הרי כתב הרי"ף לשם דאף ר"א לא פליג עליה דר"ע אלא היכא דלוה אמר שלש אבל היכא דלוה אמר שתים אפילו ר"א מודה דפטור משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ושמעינן מיניה דהיאך דא"ל מנה לי בידך חמשין מינייהו בהדין שטרא וחמשין ע"פ וא"ל אידך חמשין דבשטר אית לך גבאי וחמשין דבע"פ לית לך גבאי דמשלם חמשין ונשבע שבועת היסת ומפטר משום דהוה ליה שטר שיעבוד קרקעות וכו' עכ"ל הרי"ף. א"כ הרי משמע מתוך דברי רשב"א ור"ע להדיא דאם הוציא שטר של חמשים דלא ישבע אליבא דכ"ע דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ולא על הודאת שיעבוד קרקעות. וכמו שפסק הרי"ף כן מוכח מתוך סוגיית הגמרא דב"מ (דף ד') דמקשה שם על דברי רב ששת דפטר הילך מיתיבי סלעין דינרין וכו' עד קתני מיהת רשב"א והא דקתני ג' לאפוקי מדר"ע דאמר כמשיב אבידה וכו' אי הכי רשב"א אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע אף זה ישבע מבעיא ליה אלא לעולם ב' פטור כו'. הרי שמסיק בגמרא מדלא קאמר אף דבשתים מודה רשב"א משום שעבוד קרקעות כדפירש הרי"ף וכ"כ הרא"ש:

י׳הה'

י״אמה שכתב המרדכי פרק יש נוחלין (דף רנ"ג) נשאל למהר"ם אם יש לאדם בן עני ורוצה לתת לו עתה כדי לסלקו לאחר זמן מירושתו וכו' עד דיש לאביו תקנה וכו' וכן יאמר עכשיו שהוא בריא פלוני בני יטול שליש בנכסי וכו' עד אע"פ שהוא בריא אח"כ כמה ימים כיון שאומר פלוני בני יטול לאחר מיתה אין לך מצוה לאחר מיתה גדולה מזו וגדולה מזו אומר ר"ת איזהו מתנת בריא דבעי קנין כו' עד שאני התם דכתב מהיום לת"ק כו' עד אבל בנדון זה דליכא מהיום וליכא שטר וקנין מוכיח על המתנה לומר שמחיים חיילא לא קנה דאין מתנה לאחר מיתה בבריא וכו' א"כ דברי מהר"ם קשו אהדדי דבתשובה שניה כתב דלא יועיל אם אמר יטול בני לאחר מותי אם לא שכתב מהיום לרבי יהודה ולרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו ובתשובה ראשונה כתב דיועיל אם אמר בריא בני פלוני יטול לאחר מיתה כך וכך וזהו נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה. וכן כתב מהר"ם במרדכי סוף פ"ק דב"מ ובריש פרק מי שמת (דף רנ"ד סוף ע"ב). וז"ל ופסק ר"מ דה"ה הבריא שאמר אם אמות ינתן כך וכך היינו מצוה מחמת מיתה וכו' ובפרק מי שמת (דף רנ"ו ע"ג) פסק מהר"ם דלא מהני אמירה, שכתב שם וז"ל ועוד פסק מהר"ם ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ואח"כ אמר לו תנם לבני או לפלוני אחר מיתתי דתן לאו כזכי במתנה שהרי לא הושלש מתחילה לכך ולא מצינו מתנת בריא לאחר מיתה והא דאמר פ"ק דב"מ כו' והיינו כדברי מוהר"ם בתשובה שנייה כל אלו התשובות קשו אהדדי:

י״בהו'

י״גמה שכתב המרדכי פרק דיני ממונות (דף רפ"ה) וז"ל ופי' ריב"א דה"ה דפסול לאשת בן אחי חמיו וכו' עד דאפיק מקרא דאשה כבעלה אבל מה שקנה הבעל לא קנתה אשתו וכו' וכתב הב"י בכ"מ סי' ל"ג בשם ריב"א דהא דהקרוב לבעל פסול לאשה אבל הקרוב לאשה אינו פסול לבעל טעמא משום דאמרינן בב"מ מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו' והא דאמרי' פרק זה בורר (דף כ"ח) בסורא אמרי בעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה ס"ל דתרי לישני פליגי אהדדי וק"ל כלישנא דאמר אשה כבעלה דעת הפוסקים כן עכ"ל. ואני הדיוט לבי אומר לי שלא דק הגאון בדברי ריב"א שהרי כתב המרדכי בשם ריב"א ובעל חמותו פסול לו מידי דהוי אאשת חורגו הרי דס"ל לריב"א דאדם פסול לבעל חורגתו אע"ג דבעל כאשה לא אמרינן ולכן ריב"א מביא ראיה מאשת חורגו לבעל חורגתו דהיינו בעל תמותו משום דס"ל לריב"א גבי ראשון בראשון כמו גבי בעל חמותו אשה כבעלה ובעל כאשה וכי קאמר ריב"א דאשה כבעלה אמרינן בעל כאשה לא אמרי' היינו גבי ראשון בשני ודוק בלישנא ולא תמצא אשה כבעלה ולא בעל כאשה כי אם בראשון ושני. וכן זוכרני שהשיב לי מכ"ת כן בהיותי מציק מים על ידך וכן כתבתי בספר מרדכי בשם מכ"ת. וא"כ לפ"ז הא דקאמר בגמרא בסורא אמרי בעל כאשה בפומדיתא אמרו אשה כבעלה ס"ל לריב"א דלא פליגי אהדדי וריב"א פסק כשני הלשונות גבי ראשון בראשון כגון גבי אשת חורגו ובעל חורגתו ובגמרא מייתי הני תרי לישני אהא דבעי מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי וכו' והיינו כדפירשתי:

י״דהז'

ט״ומה שכתב המרדכי פרק שבועת הדיינים (דף של"ו) נשאל לר"מ אדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג' שנים טען המוכר חזרת ומכרת לי וכו' ובח"ה סי' ק"מ הביא הב"י דברים אלו שפטר מהר"ם אפילו מהיסת וכתב הוא עליו ואיני יודע למה פוטרו משבועת היסת ואפשר דס"ל בלישנא דפטור משבועת היסת היכא דליכא דררא דממונא. הרי כתב ר"מ בדבריו דבמלוה כה"ג חייב לישבע אע"ג דליכא דררא דממונא. וגם מה שתמה הגאון על ר"מ למה פטרו כאן משבועת היסת תשובתו בצדו כמו שכתב מהר"ם בדבריו דכל הקונה כותב שטר וזה אין לו אינו נאמן משא"כ במלוה דרגילין להלוות בלא שטר:

ט״זהח'

י״זמה שכתב המרדכי ריש תענית (דף רע"ו ריש ע"ג) ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין פי' ריב"א כו' עד ואין משלים מדלא קתני בסיפא מתענה ומשלים כדקתני ברישא. ותימה דיותר הל"ל מדלא קתני מתענה ומשלים כדקתני בסיפא ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים דזה הוא ראיה גדולה כיון דבזה הדין עצמו כתב מתענה ומשלים בהולך ממקום שמתענין וכו' וממקום שאין מתענין למקום שמתענין לא כתב מתענה ומשלים. ואפשר שהמרדכי גורס בתלמוד כגירסת הרי"ף ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים ממקום שאין מתענין מתענה ולכן כתב הספר מדלא קתני בסיפא מתענה ומשלים כדקתני ברישא ר"ל כגון גבי ההולך ממקום שמתענה וכו' אכן בגמרא שלנו גורם מי שהיה מתענה על הצרה ועברה וכו' עד מתענה ומשלים ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין מתענה ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין מתענה ומשלים לפי גירסא זו תמוהה מאד:

י״חהט'

י״טמה שכתב פרק מי שהיה נשוי (דף תקמ"ג ריש ע"א) וז"ל מי שהיה נשוי ג' נשים כתב ר"ב וז"ל על ההלכה זו ראיתי גמגומים בדברי ר"ח ובדברי רב האי גאון ובאלפס ונ"ל פירש"י עיקר. מדכתב ר"ב ראיתי גמגומים בדברי ר"ח ובאלפס ונ"ל פירש"י עיקר משמע דדברי הרי"ף אינם כדברי רש"י וצ"ע בדברי רש"י ובדברי הרי"ף דבהדיא משמע בדברי שניהם דדעת שניהם שוים וכ"כ הב"י בא"ח סי' צ"ו בסופו וז"ל והרא"ש דחה דברי ר"ח והסכים לדברי הרי"ף ורש"י שפירשו דסבר ר' דכל הג' מנים משועבדים לבעלת המנה ושאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקת בשוה ע"כ. הרי שכתב הב"י דדעת הרי"ף ופירש"י שוין וצ"ע מה שכתב ר"ב דדברי הרי"ף מגומגמים ופירש"י עיקר:

כ׳הי'

כ״אמה שכתב המרדכי סוף פג"ה (דף תשל"ה סוף ע"ג) ובספר א"ז פסק כן הלכה למעשה וכן ה"ר שמואל והטעם משום דסתמא חתיכה נמלחה לבד מתחילה ואח"כ אסרה שאר החתיכות וכו' ע"כ. וצ"ע הרי כתב הספר בתחילת דבריו ומסברא זו דרש"י פי' ה"ר יצחק מוינא הלכה למעשה דחתיכת בשר שנמלחה נעשה נבילה וכו' והיינו מדפירש"י גבי כזיתא דתרבא שנפלה לדיקולא שהיו החתיכות ביחד בסל אפ"ה הוי החתיכה ראשונה נאסרה כולה מטעם שאין שאר החתיכות מועילות לבטל ולפי מה שנתן אח"כ הטעם משום דמסתמא נמלחה החתיכה לבד משמע הא אם ידוע בודאי שנמלחו יחד מועילות שאר החתיכות לבטל ואין החתיכה עצמה נעשה נבילה:

כ״בהי"א

כ״געוד ילמדנו רבינו מי שגירש אשתו בתוך כ"ד חדשים ללידת בנה אך היא גמלתו ג' חדשים קודם הגירושין אם היא מותרת לינשא תוך הכ"ד חדשים כיון שגמלתו קודם הגירושין. כי מעשה כזה היה במדינת אשכנז ונפלה מחלוקת בין החכמים מקצתם רצו להתירה לינשא תוך כ"ד חדשים וראייתם ממה שכתבו הפוסקים אם גמלתה בנה קודם מיתת בעלה ואח"כ מת בעלה מותרת לינשא מיד אחר ג"ח קודם כ"ד חדשים ללידת בנה וה"ה אם גמלתו ג' חדשים קודם הגירושין דמיתה וגירושין שוין ואדרבה יותר יש להקל בגירושין כי ר"ש כתב דאין צריכין להמתין כ"ד חדשים בגירושין, ומקצת חכמים אסרוה לינשא תוך ה"ד חדשים אף אם גמלתו ג' חדשים קודם הגירושין דדוקא גבי מיתת הבעל לא שייך לערומי כי המיתה בידי שמים ולכן קבעו הגאונים זמן ג' חדשים קודם המיתה דסתמא דמלתא ג"ח קודם מיתתו לא היתה יודעת שימות ואפ"ה גמלתה בנה אבל פחות מכן לא מועיל שגמלתה בנה דחיישינן לערמה כשתראה שבעלה נוטה למות תגמול בנה בעודו חי ולכן לא מועיל אבל גבי גירושין דלאו בידי שמים חיישינן לערמה אף אם גמלתו ג' חדשים קודם הגירושין כי לפעמים תדע שיגרשנה כגון אם נתפשרו ביחד לגירושין לאחר חצי שנה וכיון דלפעמים יש שם ערמה אף בלא ערמה לא יועיל כי כמה וכמה חומרות החמירו במינקות כגון אם שכרה לבנה מינקת והיא נשבעת שלא לחזור בה. וגם במעשה זה שבמדינת אשכנז היה בערמה כי האיש והאשה נתפשרו ביחד לגירושין שיגרשה בעלה בתוך שלשים ובתוך זמן זה ברח האיש למרחקים ולא שב אל ביתו עד אחר חצי שנה ובתוך זמן זה גמלתה לבנה ואחר בואו אל ביתו שוב נתפשרו וגירשה. ועוד הביאו ראיות לאסור מדלא השמיט שום פוסק אחד לומר אם גמלתו ג' חדשים קודם גירושין מותרת אך כתבו אם גמלתו ג' חדשים קודם המיתה משמע דוקא הכי:

כ״דוהי"ב

כ״העוד אחת אשאל מאת פני אדוני שכתב המרדכי פ' הגוזל בתרא (דמ"ט ריש ע"ג) נראה לראבי"ה אדם שהניח ספרים בעיר וכו' עד אפי' לפירש"י דפירש דספרים יש בהן משום דין אנפרות ודין סקריקין דהא כו' ע"כ. וקשה דהיאך אפשר שיהא בהן דין אנפרות וסיקריקין דהא ב' הפכים הם דאמרינן בגיטין (דף נ"ט) דאנפרות אין בהן משום דין סקריקין ומלשון המרדכי משמע דאנפרות וסקריקין שוים ומכ"ת הגיה וגרס בספר המרדכי אפילו לפירש"י דפירש דספרים אין בהן דין וכו' עדיין לא נשמר מעכ"ת מקושיא זו וגם ע"פ האמת אינו כן המעיין בפירש"י שם. לכן נראה לי הדיוט דטעות נפל בספרים וצריך לגרוס אפילו לפירש"י דפירש דספרים יש בהן משום דין אנפרות ואין בהן משום סיקריקין וה"פ אפילו לרש"י דפירש שם על הברייתא דגיטין הבא מחמת החוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקין אם שהה בידו י"ב חדשים לתת רביעי לבעלים כתיקון חכמים ויחזיק בקרקעות אלא יחזיר בחנם, בספרים אינו כן ואל יחזיר אלא בדמיו שקנה כמו שהוכיח המרדכי וכן כתב בהג"ה מיימוני ריש פרק עשירי דהלכות גזילה בשם ריצב"א כן בסגנון זה וכן בהג"ה אשר"י דפרק הכונס וז"ל לנ"ל כפירוש ריצב"א אדם שהניח ספרים בעיר וברח ונשארו אם קנאם יהודי אחר יחזירם לו עד כדי דמיהן אם כך נתנו בהן אפי' לפירש"י שמחזירין בחנם בדין כותי הבא מחמת חוב ואין בהן דין סיקריקין מ"מ כיון דאמרי אין לוקחין ספרים יותר מכדי דמיהן הא כדי דמיהן לוקחין וע"ש ובתוס' דריש הכונס (דף נ"ח) בד"ה א"נ מבריח ארי וגם נ"ל לגרוס נ"ל ריצב"א במקום נ"ל ראבי"ה, וכן מצאתי בשני מרדכי ישנים וא"כ הוא דברי הג"ה מיימוני והג"ה אשר"י וכל זה יודיע מר לתלמידו הקטן ע"י מוקדם כדי להאיר עיני ובכן שלותיה דמר יסגא למעלה למעלה ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. נאום

כ״והירש עלזישר:

כ״זתשובות ב' אלו השאלות אות י"א י"ב תמצא לקמן סי' קכ"א: