שאלות ותשובות רמ"א קי״טResponsa of Rema 119
א׳(עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והוא יצילני משגיאה)
1
ב׳אשר שאלתם ממני אם מותר לפתוח או לנעול בשבת ספר הכתוב עליו מבחוץ אותיות כדרך שכותבין על הספרים מבחוץ שם הספרים ואיכא למיחש בזה משום מוחק וכותב בשבת דהרי כשפותח לא יכולין לקרות האות עוד עד שיחזור וינעלנו, עכ"ל שאלתך.
2
ג׳נראה דיש לדקדק בהא טובא דהא קי"ל סוף הבונה (דף ק"ד) כתב במשקין במי פירות באבק דרכים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור וידוע דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת כדאיתא סוף האורג (דף ק"ז). ובנדון זה אע"ג דאינו מתקיים כתב זה מ"מ הוה כתיבה ומחיקה ולא מהני אם הוי מחיקה מה שחוזר ונועלו וכותבו דאדרבה משום זה מגרע גרע דאטו משום דתרתי קא עביד עדיף טפי ומי שמוחק וחוזר וכותב לא יתחייב הרי גזרו לקרות לאור הנר שמא יטה כדאיתא פרק במה מדליקין (דף כ"ט) ואין נותנין כלי שמן על פי הנר בשביל שתהא מנטפת שמא יסתפק ממנו ובודאי אף אם יחזור השמן אליו לא מהני ולכן אסרו לנעול בנר שאחורי הדלת משום מכבה ומבעיר הואיל ומנדנד השמן הנה והנה וה"ה בכל כיוצא בזה וליכא למימר דהואיל ומתעסק בלימודו הוי דבר שאין מתכוין דמותר כר"ש דזה אינו דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ודומיא דנר שאחורי הדלת דאסור לנעול בדרך שמנענע השמן. ומכח מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך למפטריה (דמ"מ הוי אסור לכתחילה ועוד) דאדרבה מלאכה זו צריכה לגופה דהא צריך למחוק ולכתוב כדי לפתוח ולנעול הספר ומאחר דזה הוי דרך מחיקה וכתיבה איכא למימר דאסור, ובזה כתב המרדכי בשם מוהר"ם על העוגות הכתובים עליו אותיות דאסור לשברם ביו"ט ושבת משום מוחק וכן משמע מדברי האחרונים במה שאסרו לכתוב על השלשה מצות של פסח אותיות אב"ג לידע איזה היא ראשונה משום דכשעושה הסדר ושוברה מוחק הכתב בי"ט וא"כ שמעינן מזה דדרך מחיקה וכתיבה בכך ואסור לעשות אע"ג דלא מתכוין, ואיכא למימר דהכא גרע טפי דהתם אינו אלא מקלקל דהא מוחק ע"מ שלא לכתוב וא"כ הוי לן למשרי ואפ"ה אוסרין התם ק"ו הכא ולפי כל זה הוי לן למיסר ולהחמיר ביה כמו שהחמירו לענין הטמנה ברמץ דאיכא למיחש לתרתי שמא יחתה ויבעיר התחתונות ויכבה העליונות:
3
ד׳אכן יש למצוא צד היתר בנדון זה דאיכא למימר הואיל ועומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך. ותדע דגרסינן פרק הבונה הכותב על ב' לוחי פנקס ונהגין זה עם זה חייב על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, ופירש"י על לוחי פנקס של חנונים כעין אותן של סוחרים שיש להם לוחים הרבה חקוקים וטוחים בשעוה אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על ב' שפתי הלווחין סמוכין זה לזה חייב עכ"ל. ומעתה יש לדקדק אמאי תנא הכותב על לוחי פנקס לתני רבותא טפי דאפילו היו כתובים כבר אם פותח ונועל הפנקס דהוי כתיבה ומחיקה דידוע דאלו פנקסים העשוים מלוחים עשוים לפתוח ולנעול אלא ודאי דאין זה מקרי כתיבה ומחיקה, דאין לומר דחיובי לא מחייב אבל פטור אבל אסור דא"כ לחלק מניה וביה וליתני בסיפא על לוחי פנקס ונהגין זה עם זה דפטור בכה"ג אם היו כתובים כבר, דאין לומר דניחא ליה לחלק ולאשמועי' פטור אפילו בכותב אם אינן נהגין זה עם זה דהא כבר אשמועינן הדין ההוא כתב על ב' כותלי הבית ואין נהגין פטור. ועוד יש לדקדק בגמרא דקאמר שם א"ר אבהו כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסרין קריבה והתנן כתב על ב' כותלי הבית על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטר התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה, פירש"י התם אינו מקרבן אלא ע"י קציצת המפסיק ביניהם וכי קאמר ר' אבהו כגון כתב על שפת לוח זו בטבריא ועל שפת לוח זו בציפורי ואתה יכול לקרבו שלא במעשה רק בקריבה בעלמא עכ"ל. הרי קמן דקריבה לא מקרי מחוסר מעשה כלל, א"כ ה"ה אם היו אלו ב' אותיות כתובים כבר אחת בציפורי ואחת בטבריה ומקרבן יחד לאו כלום עבד וה"ה אם היו מקורבים והרחיקם לאו כלום עביד ולא מקרי מוחק, דאין לומר דאע"ג דמיחייב בלא קריבה מ"מ בקריבתן נמי עושה איסור ומוסיף על כתבן וה"ה אם רחקן מהדדי הוי מוחק, זה אינו דהא תנן התם כתב ע"ג כתב פטור ואמרינן בגמרא מאן תנא דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ולא כתב בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס וחכמים אומרים אין השם מן המובחר ואם היה אפשר לומר דלענין שבת מיחייב אע"ג דכבר כתב לגמרי א"כ מאי מייתי ראיה מהתם דדלמא אע"ג דהתם אין השם מן המובחר מ"מ לענין שבת מתחייב דא"ל דא"כ מתניתין דלא כמאן דא"כ מאי מקשי התם התוס' דמתניתין דלא כמאן אתיא (דרבנן מודים לענין גט דהוי כתב כדאיתא התם) דלמא מתניתין בסתם איירי דמיירי ביה רבנן ור"י אלא ע"כ מקשים התוס' מנ"ל דמתניתין רבנן היא וא"כ אנן נמי נימא מנ"ל דמתניתין רבנן היא אלא ש"מ דבכל מקום דהוי כתב מעיקרא לאו כלום עבד והא דבכתב ע"ג כתב פטור ולא מותר לכתחילה יש לומר שאני התם דמ"מ כותב והעיקר הוא הכתב האחרון שהרי שוב הכתב הראשון אינו נראה ולכן קאמרי רבנן השם אינו מן המובחר אבל גם הם מודים דהוי כתב במקצת (וכן אמרינן בירושלמי בהדיא) אבל קריבה בעלמא דאינו עושה רק שנקרא זה עם זה והכתב כולו כתבו קודם לכן מותר. וה"ה בנדון דידן דאף ע"ג דפותח ונועל אינו עושה אלא הקריבה וההרחקה ולאו כלום עבד דהקריבה אינו מעשה כלל. דאין לחלק דשאני התם דכל אות כתוב לגמרי במקום אחד ואינו מחוסר רק הקריבה אבל כשפותח באמצע אות אחד הוי ככותב דזה אינו דלענין חיוב שבת ב' האותיות כאות אחד דמיא ואילו היתה הקריבה מקרי מעשה היה פטור דהוי חסרון באמצע הכתיבה וה"ה באמצע האות ותדע דאל"כ מאי פריך אר' אבהו ממתניתין דקתני על ב' כותלי הבית על ב' לוחי פנקס פטור לישני ליה דהתם מיירי דהפסיק באמצע אות ור' אבהו מיירי בהפסיק בין האותיות אלא ש"מ דליכא לחלק בהכי וא"כ ה"ה בנדון דידן מותר. ולא דמי לעוגה שכתובים עליה אותיות דאסור לשוברן דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור ולקרבן אח"כ אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא וכ"ש בספר דעומד לנעול ולפתוח דקריבתו והרחקתו לאו כלום הוא. ועוד נ"ל להביא ראיה מהא דאיתא במשנה פרק כלל גדול הכותב והמוחק ע"מ לכתוב ופירש"י כותב ומוחק לקמן מפרש למאי מבעיא במשכן שהן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה ומוחק פעמים שטעה עכ"ל. ואי הוי שייך מחיקה בכה"ג אמאי הוצרך לפרש פעמים שטעה איכא לפרש דהוי מוחק במשכן בשעה שהיו פורקין המשכן היו מפרידין בין האותיות ומנ"ל לרש"י דהיו כותבין אות בזה ואות בזה דלמא היו כותבין אות אחד על ב' קרשים ביחד ועי"ז היו יודעים שהוא בן זוגו דאין לומר מדבעינן ב' אותיות ש"מ דבמשכן ב' אותיות היו דזה אינו דהשיעורין לא למדו ממשכן רק ענין המלאכה. ותדע שהרי פליגי התם (סוף הבונה) על איזה ב' אותיות מחייבין אי בעינן שם משמעון או גד מגדיאל או ת"ת או אי מחייבין בא"א משום דכותבים בגלטורי ולמדו שם הכל מדכתיב בעשותו אחת מהנה ולא למדו ממשכן דאדרבה אי הוי למדין ממשכן הוי מתחייב בכל ב' אותיות בעולם כמו דמחייב התם רבי יוסי דקאמר לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וקאמר בגמרא לפיכך שרט שריטה אחד על ב' נסרים חייב וא"כ ה"ה דהוי לן למימר כה"ג באות אחד אלא שאין דרך מחיקה וכתיבה בכך. ועוד נראה לי להביא ראיה להיתר מהא דמדמי התם בשמעתין ענין כתיבה לענין בנין ואמרי' סוף כירה לענין מטה של טרסיים ומטה (של) גללניתא שהם מטות של פרקים שדרכן לפרקן ולהחזירן שאם היו רפויין ואי אפשר בהן ליתקע דמותר להחזירן לכתחילה והוא הדין לפרקן וכן לענין מנורה של חוליות דאם היתה רפויה שרי ואפילו מאן דאסר מכל מקום אם היו החוליות מחוברים יחד ואינן מפורקים ופעמים מטים אותם ופעמים זוקפים אותם שרי וא"כ ה"ה בנדון זה:
4