רות רבה (לרנר) ב׳Ruth Rabbah (Lerner) 2

א׳ושם האיש אלימלך (רות א: ב) א"ר סימון [בשם ר' יהושע בן לוי ור' חמא אבויה דר' הושעיא בשם ר'], לא ניתן דברי הימים אלא לדרש הה"ד (דהי"א ד: כא - כג), בני שלה בן יהודה, ער אבי לכה - אב ב"ד של ליכה. ולעדה אבי מרשה - אב ב"ד של מרשה. ומשפחות בית עבודת הבוץ - זו רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בפשתי העץ, שנא' ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב: ו). ר' יהושע בר סימון אמר, בכיסמון היתה עסוקה. לבית אשבע - שנשבעו לה המרגלים, שנא' ועתה השבעו נא לי בי"י (שם: יב). ויוקים - שקיימו לה את השבועה, שנא' ויבאו הנערים המרגלים ויוציאו [את רחב וגו'] (שם ו: כג) מה תלמוד לומ', ואת כל משפחותיה הוציאו (שם)? תני ר' שמעון בן יאחי, שאם היו במשפחותיה מאתים אנשים והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כלם ניצולו בשבילה. ואנשי כוזבא - שכיזבה למלך יריחו, ותאמר כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה (שם ב: ד). ויואש - שנתייאשה מן החיים. ושרף - שהתקינה עצמה לשריפה אשר בעלו למואב - שבאת ועילת במעשיה הטובים לפני אביה שבשמים. וישובי לחם - שראתה ונדבקה בישראל שקבלו את התורה שנקראת לחם, שנאמ' לכו לחמו בלחמי (משלי ט: ה). והדברים עתיקים [ר' אייבו אמר,] הדברים הללו נאמרו מעתיקו של עולם. ר' יודה בר' סימון אמר, הדברים הללו אמורים [כאן] ומפורשים במקום אחר. המה היוצרים - אלו המרגלי', וישלח יהושע בן נון מן השטים [שנים אנשים מרגלים] חרש לאמר (יהושע ב: א). ר' יהודה אומר, כלי נגרות היו בידם, מרגלים חרש לאמר (שם). ר' נחמיה אומר, כלי קדרות היו בידם, מקדרים חרש לאמר (שם). תני ר' שמעון בן יאחי. חרש - כמשמעו. אמר להם, עשו עצמיכם כחרשים ואתם עומדים על אופנייא שלהם. תני משום ר' מאיר מתוך שאתם עושים עצמיכם כחרשים, אתם עומדים על אופנייא שלהם. תני משום ר' אלעזר בן יעקב מתוך שאתם חורשין בהם, אתם עומדי' על רזיהם. ויושבי נטעים - שהיו בקיאים בנטיעה. וגדרה - שהטמינה אותם אחורי הגדר, ותאמר להם ההרה לכו [פן יפגעו בכם הרדפים, ונחבתם שמה שלשת ימים עד שוב הרודפים] (שם: טז). ויש אומרים, ששרתה שכינה עליה עד שלא יכנסו ישראל ליריחו, שאלולא כן, מנין היתה יודעת שהם חוזרים לשלשת ימים. עם המלך במלאכתו ישבו שם - ר' נחמיא אמר, זה בניה ויהוידע שנטפלו עם המלך שלמה בבנין בית המקדש. ר' אביי אמ', זה [יהוידע הכהן] שנטפל עם המלך יואש בבדק הבית. ר' יודה אמר, זה בניה שנטפל עם המלך בבנין הבית. ור' ירמיה אמר, זה ירמיה ויחזקאל שפייסו להב"ה שלא להחריב את הבית. עשרה כהנים ונביאים עמדו מרחב הזונה, אלו הן: ירמיה, חלקיה, שריה, מעשיה, חנמאל, שלום, נריה, ברוך, יחזקאל, בוזי.

ב׳ר' שמואל [בר נחמן] פתר קרייה בדוד. [בני שלה בן יהודה, ער] אבי לכה - אב ב"ד [של לכה. ולעדה אבי מרשה - אב ב"ד של מרשה]. ומשפחות (יעבץ) בית עבודת הבוץ - זה דוד שהיה עסוק בפרכות, הדא הוא דכתי' ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי (ש"ב כא: יט). אלחנן - שחננו הב"ה. בן יערי - שהיה גדל ביער. אורגים - שהיה עסוק בפרכות. ד"א: אורגים - זו סנהדרין שהיתה גוררת עמו בדברי תורה. ד"א: שהיתה מעלה הלכה [לפניו] והוא אורגה. לבית אשבע - שנשבע לו הב"ה, שנא' כרתי ברית לבחירי [נשבעתי לדוד עבדי] (תהלים פט: ד). ויוקים - שקיים לו את השבועה, שנא' נשבע י"י לדוד אמת לא ישוב ממנה (תהלים קלב: יא). ואנשי כוזבא - [ר' עזריה ור' יוחנן בן חגי,] ר' יצחק בר מריון [בשם ר' יוסי בר' חנינא] (אמר), רובה של סנהדרין משל יהודה היה, שנא' חכלילי עינים מיין (בראשית מט: יב), וכת' והיה אם מעיני העדה (במדבר טו: כד). [ולבן שנים מחלב (בראשית מט: יב) שהיו סודרין את ההלכה כשנים עד שהיו מוציאין אותה בנקיון כחלב]. ויואש - שנתיאש מן החיים, שנא' תהי נא ידך בי ובבית אבי (דהי"א כא: יז). ושרף - שהזכיר מעשה שרופים, י"י אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם (שם כט: יח). אשר בעלו למואב - אשר בא מרות המואביה. וישובי לחם - שהוא מבית לחם. והדברים עתיקים - אמ' ר' סימון, הד"א ויעתק משם ההרה (בראשית יב: ח) המעתיק הרים (איוב ט: ה), ויעתק צור ממקומו (שם יח: ד), שאמר עזרא וכתב זה הייחוס שבדברי הימים, ועתקו בזה המקום והדברים הללו סתומים כאן, ומפורשי' במקום אחר. המה היוצרים - זה בעז ורות. ויושבי נטעים - זה שלמה המלך והזקנים, שהיו דומים לנטע חכמה, והוא בחכמה ובמלכות. וגדרה - זו סנהדרין, שהיו יושבים לפניו על שבעים קתדראות עשויים כגדר, וגודרין דברי תורה. עם המלך במלאכתו ישבו שם - מנין אתה אומר שלא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות? שנא' עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואומר וישם כסא לאם המלך (מ"א ב: יט) - זו בת שבע. ותשב לימינו (שם) - זו רות המואביה.

ג׳ר' חמא [בר חנינא] פתר קרייה במשה. ויוקים - על שם קומה י"י ויפוצו אויביך (במדבר י: לה). ואנשי כוזבא - שעשו דבריו של הקב"ה כאלו כזבים, למה י"י יחרה אפך בעמך (שמות לב: יא). ויואש - שנתיאש מן החיים, ועתה אם תשא חטאתם [ואם אין מחני נא] (שם: לב). ושרף - שהזכיר מעשה שרופים, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב: יג). אשר בעלו למואב - שבא ועילה במעשיו לפני אביו שבשמים. וישובי לחם - שעלה למרום ושבה את התורה, על שם עלית למרום שבית שבי (תהלים סח: ט). והדברים עתיקים - אפי' דברים שנעתקו מהם, כמד"א ויעתק משם ההרה (בר' שם), החזירן הב"ה למקומן, הה"ד ויאמר י"י אל משה פסול לך שני לוחות אבנים [כראשונים] (שמות לד: א). המה היוצרים - ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, אלו נפשותיהן של צדיקים, שבהן נמלך הב"ה וברא את עולמו. ד"א: המה היוצרים - ע"ש וייצר י"י אלקים את האדם (בראשית ב: ז). ויושבי נטעים - על שם ויטע י"י אלקים גן בעדן מקדם (שם: ח). וגדרה - על שם אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה: כב). עם המלך במלאכתו ישבו שם - עם המלך מלכי המלכי' הב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהם נמלך הב"ה וברא את עולמו.

ד׳ד"א: ויוקים - זה אלימלך. ואנשי כוזבא - שעשה דבריו של הב"ה כאלו כזבים. ד"א: ואנשי כוזיבא - אלו בניו שהיו מכוזבים. ויואש - שנתיאשו מן החיים. ד"א: ויואש - שנתיאשו מארץ ישראל. ושרף - ששרפו את בניהם ואת בנותיהם לע"ז. ד"א: ושרף - ששרפו את התורה. ר' מנחמא [ור' סודר בשם ר' אחא] אמרי, וכי שרפוה? אלא ללמדך שכל המבטל דבר אחד מן התורה כאלו שורפה. אשר בעלו למואב - שנשאו נשים מואביות. ד"א: אשר בעלו למואב - שהניחו ארץ ישראל והלכו ונסתפחו בשדה מואב. וישובי לחם - זו נעמי ששבה לבית לחם. והדברים עתיקי' - כבר אמר כל אחד ואחד מפורש בפני עצמו.

ה׳ושם האיש אלימלך (רות א: ב) ר' מאיר היה דורש שמות. ר' יהושע בן קרחא היה דורש שמות. ושם האיש אלימלך - [שהיה אומר,] אלי תבוא מלכות.

ו׳ושם אשתו נעמי שהיו מעשיה נאים ונעימים.

ז׳ושם שני בניו מחלון וכליון מחלון - שנמחו מן העולם. וכליון - שכלו מן העולם.

ח׳אפרתים ר' יהושע בן לוי אמר, פלטונא. ר' מנחמא אמר, יוגיטסטטי. ד"א אפרתים א"ר פנחס, מאותה עטרה שנתעטר אפרים מיעקב אבינו בשעת פטירתו מן העולם. אמר לו, אפרים בני, ראש השבט, ראש הישיבה, המעולה והמשובח בבני יהא נקרא על שמך, בן תוחו בן צוף אפרתי (ש"א א: א), ודוד בן איש אפרתי (שם יז: יב), וירבעם בן נבט אפרתי (מ"א יא: כו), מחלון וכליון אפרתים (מחלון וכליון).

ט׳ויבאו שדה מואב ויהיו שם בתחלה באו להם לעיירות ומצאו [אותן פרוצין בעבירות, ואחר כך באו לכרכין ומצאו] אותם דחוקי' במים, ואח"כ באו להם לעיירות, הה"ד ויבאו שדה מואב ויהיו שם.

י׳וימת אלימלך איש נעמי (רות א: ג) תני הכל מת והכל למיתה, ואשרי אדם שיצא בשם טוב מן העולם. מת האיש, מי מחסרו? אשתו, וימת אלימלך איש נעמי. מתה אשתו, מי מחסרה? אלא בעלה. ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל (בראשית מח: ז). א"ר יוחנן, עלי מתתה של רחל. אמר יעקב אבינו קשה היא עלי מתתה של רחל, מכל הצרות הבאות עלי.

י״אר' יודן בשם ר' שמעון בן יהוצדק, גילים גילים וחבורות חבורות הקב"ה מביא לעולם, מת אחד מן הגיל, ידאג כל הגיל. א' מן החבורה, תדאג כל החבורה, דא"ר שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן, ארכיות ארכיות הן, ואין אחד מהם נכנס לתוך ארכי של חבירו, ואפי' מלא נימא. ר' אלעזר אמר, דאמרין לר' יוחנן, בחלום של בת כנה דוחקה. א"ר יוסי בר חלפתא, מימי לא קראתי לביתי ביתי ולאשתי אשתי אלא לבתי אשתי, ולאשתי בתי. ומימי לא קראתי לשורי שורי ולשדי שדי, אלא לשורי שדי ולשדי שורי.

י״בותשאר היא ושני בניה א"ר חנינא [בריה דר' אבהו,] נעשית שירי נחמה.

י״גוישאו להם נשים מואביות (רות א: ד) תני בשם ר' מאיר, לא גיירום ולא הטבילום ולא הניחו את ההלכה לחדש, לא נענשו עליה: עמוני (דברים כג: ד) - ולא עמונית, מואבי (שם) - ולא מואבית.

י״דשם האחת ערפה שהפכה עורף לחמותה.

ט״וושם השנית רות שראתה דברי חמותה. ר' ביבי בשם ר' ראובן, רות וערפה בנותיו של עגלון היו, הה"ד דבר סתר לי אליך המלך [ויאמר הס וגו'. וכתב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך] ויקם מעל הכסא (שופטים ג: יט - כ). אמר הב"ה, אתה קמת מכסאך ופסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן יושב על כסאי, [שנ'] וישב שלמה על כסא י"י (דהי"א כט: כג). א"ר יודן, קל וחומר הדברים, עגלון היה בנו של בלק, ובזכות שבעה מזבחות שבנה לרעה, זכה ויצאה ממנו רות, הבונה מזבח לטובה על אחת כמה וכמה.

ט״זוישבו שם כעשר שנים ר' יודן בר סימון, בכל מקום שנא' כעשר, כעשרים, כשלשים, כארבעים, או חסר או יתר.

י״זוימותו גם שניהם מחלון וכליון (רות א: ה) [ר' חנינא ור' יהושע ב"ר אבין ורבי זכריה חתניה דר' לוי בשם] ר' לוי, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה. וממי את למד? מאיוב, שנא' ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם (איוב א: יד). א"ר סמא ב"ר חנינא, הראה להם הב"ה מעין דוגמא של עולם הבא, כד"א ונגש חורש בקוצר (עמוס ט: יג). ותפול שבא ותקחם (איוב א: טו). א"ר אבא בר כהנא, יצאו מכפר קורנוס והלכו כל האוכל [עד] מגדל צבעים, ומתו שם. ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך (שם: טו - יז) ר' הונא אמר, רק מיעוט, עוד הדא משובר ומלוקה. א"ר יודן, לבדי להגיד לך (שם), אף הוא כששמע בשורתו מיד מת. עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים (שם: יז). א"ר שמואל [בר נחמן], כיון ששמע איוב כן, התחיל מגייס חיילותיו למלחמה. אמר, כמה חיילות אני יכול לחייל, כמה גייסות אני יכול לגייס. והאומה הבזוייה שבעולם, הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג: יג), הלואי לא היה בא ליתן אימתו עלי. וכיון שאמרו לו, אש אלקים נפלה מן השמי' (איוב א: טז) אמר, מן השמים היא מה אני יכול לעשות, ואדום לא אצא פתח (שם לא: לד). באותה שעה ויקח לו חרש להתגרד בו (שם ב: ח). אף במצרים כך. ויך גפנם ותאנתם (תהלים קה: לג). ואח"כ, ויסגר לברד בעירם [ומקניהם לרשפים] (שם עח: מח). ואחר כך, ויך כל בכור במצרים (שם: נא). ואף בנגעים כך. בתחלה היו באים על בתיו. אם חזר בו, טעונין הן חליצה, שנאמר [וצוה] הכהן וחלצו [האבנים] (ויקרא יד: מ). ואם לאו, [טעונין] נתיצה, ונתץ את הבית (שם: מה). ואח"כ באים על בגדיו. אם חזר בו, טעונין קריעה, וקרע אותו מן הבגדים (שם יג: נו). ואם לאו, טעונין שריפה, ושרף את הבגד (שם: נב). ואחר כך הן באין על גופו, אם חזר בו יצא, ואם לאו, בדד ישב [מחוץ למחנה מושבו] (שם: מו). ואף במחלון וכליון כך. בתחלה מתו סוסיה', חמוריהם, גמליהם. ואח"כ וימותו גם שניהם מחלון וכליון.

י״חותשאר האשה אמר ר' חנינא בשם ר' אבהו, נעשית שיורי שיורים.

י״טותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה [בשדה מואב] (רות א: ו) ממי שמעה? מן הרוכלים המחזירין בעיירות. ומה שמעה? כי פקד י"י את עמו [לתת להם לחם].

כ׳כת' אחד אומר, כי לא יטוש י"י את עמו ונחלתו לא יעזוב (תהלים צד: יד), וכתוב א' אומ', כי לא יטוש י"י את עמו בעבור שמו הגדול (ש"א יב: כב). א"ר שמואל בר נחמן, פעמים שהוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ופעמים שהוא עושה בעבור שמו הגדול. א"ר איבו, כשישראל זכין בעבור עמו ונחלתו, וכשאין ישראל זכין בעבור שמו הגדול. דרבנן אמרי, בארץ ישראל, בעבור עמו ונחלתו. בחוצה לארץ, בעבור שמו הגדול. א"ר ראובן, לעולם הוא עושה בעבור שמו הגדול, למעני למעני אעשה (ישעיה מח: יא).

כ״אותצא מן המקום אשר היתה שמה (רות א: ז) ותצא. וכי לא יצתה משם אלא היא? [והלא] כמה גמלים [יצאו], כמה חמורים [יצאו], ואת אמר ותצא? ר' עזריא בשם ר' יודא בר סימון, [ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק,] הגדול שבעיר הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה. [פנה משם, פנה זיוה, פנה הדרה, פנה שבחה]. ודכותה: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח: י) וכי לא יצא משם אלא הוא? כמה גמלי' יצאו כמה חמרים [יצאו], ואת אמר ויצא? ר' עזריא [בשם ר' יהודה בר סימון, ר' חנין בשם ר' שמואל בר רבי יצחק, גדול שבעיר, הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה. פנה משם, פנה זיוה, פנה הדרה פנה שבחה]. ניחה תמן שלא היתה שם אלא אותה צדקת. ברם הכא לא היה שם יצחק? (ל"ד) א"ר זעירא, לא דומה זכות צדיק א' לזכות של שני צדיקים.

כ״בותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה א"ר יוחנן עברו על שורת תורה והלכו בי"ט. ד"א: ותלכנה בדרך - הוצרה עליהם הדרך, והלכו בייחוד. ד"א: ותלכנה בדרך - מלמד שהלכו יחפות, והיה גופן מתפאר. ד"א: ותלכנה בדרך - היו עסוקות בהלכות גרים.

כ״גותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה (רות א: ח) לבית אומתה. אבטימס הגרדי מתה אמו בערבי פסחים, ועלה ר' מאיר להראות לו פנים, ומצא אותן יושבים אבלים. לאחר זמן מת אביו ועלה ר' מאיר להראות לו פנים, ומצאם שהם עסוקים במלאכתם. אמ' לו, דומה שאמך היתה חביבה עליך מאביך. אמר לו, ולא כן כתיב אשה לבית אימה - לבית אומתה. אמר לו, יפה אמרת, שאין אב לגוי.

כ״דיעש י"י עמכם חסד [ר' חנינא בריה דר' אחא,] יעשה כתיב. כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהם. ועמדי שויתרו לה בכתובותיהן.

כ״האמר ר' זעירא המגלה הזאת, אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים.

כ״ויתן י"י לכם (ומצאן) (רות א: ט) א"ר יוסי, אמרה להן כל אותן הטובות והנחמות שהקב"ה עתיד ליתן לשלמה דכתי' ויתן אלקים חכמה לשלמה [ותבונה הרבה מאד ורחב לב] (מ"א ה: ט), יהי מכם. ומצאן מנוחה [א"ר חנינא בריה דר' אחא,] ומצאן כת', אחת מוצאה, ושתים לא מוצאות.

כ״זאשה בית אישה א"ר יוחנן, מכאן שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה.

כ״חותשק להן [ותשאנה קולן ותבכינה. ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך]. ותאמר נעמי שבנה בנותי למה תלכנה עמי [העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים] (רות א: ט - יא) וכי יש אדם מיבם אשת אחיו שלא היה בעולמו?

כ״טשבנה בנותי לכנה (רות א: יב) ר' שמואל [בר חייא ב"ר יודן בשם ר' חנינא] אמר, בשלשה מקומות כתיב כאן שבנה (שם: ח), שבנה (שם: יא) שבנה (שם: יב), כנגד שלשה פעמים שדוחים את הגר, ואם הטריח יותר מכאן מקבלין אותו. א"ר יצחק, בחוץ לא ילין גר (איוב לא: לב), לעולם יהא אדם דוחה בשמאל וימין, ומקרב בימין. כי זקנתי מהיות לאיש א"ר יוחנן, למדתך תורה דרך ארץ שאין תשמישה של מטה אלא (באר"ץ) בלילה, הה"ד וישכב עמה בלילה ההוא (בראשית ל: טז). ואומר, בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים (אסתר ב: יד). וכתי', גם הייתי הלילה לאיש.

ל׳[וגם ילדתי בנים] האלו הייתי הלילה לאיש, וילדתי בנים.

ל״א(יז) הלהן תשברנה (רות א: יג) [יכולות אתם יושבות עד אשר יגדלו?]

ל״בהלהן תעגנה יכולות אתן להיות יושבות עגונות לבלתי היות לאיש. אל בנותי אללי בנותי.

ל״גכי מר לי [מאד] מכם בשבילכם.

ל״דבי - ובבעלי ובבני יצאה בי יד י"י.

ל״ה(יח) ר' חנינא בריה דר' אבהו פתר קרייה במשה. אמר משה לפני הב"ה, רבון העולמים, בהן קלסתיך, הן לי"י אלקיך [השמים ושמי השמים וגו'] (דברים י: יד). בהן הייתי סבור שאת נותן לי פרוקפין. הלהן תעגינה - הוגעתני במלאך המות. נפק דבירא ואמר לי, הן קרבו ימיך למות (שם לא: יד) על שאמרתי לישראל שמעו נא המורים (במדבר כ: י) נגזר עלי שלא אכנס לארץ. וחוזר ואומר, אל בנותי - אללי בני. [כי מר לי מאד מכם -] בשבילכם.

ל״ובי - ובאחי [ובאחותי] יצאה יד י"י.

ל״ז(יט) א"ר יהושע, בכל מקום שנא' יד י"י מכת דבר היא, ובנין אב שבכלם הנה יד י"י הויה [במקנך] (שמות ט: ג). בר קפרא אמ', יד תבעו, ויד נגעה בהם. יד תבעו - מי יתן מותנו ביד י"י (שם טז: ג). יד פגעה בהם - וגם יד י"י היתה בם (דברים ב: טו). א"ר יודן בר סימון, ביוצאים היתה מגפה, ולא היתה מגפה ביושבי'. תלמידוי דר' נחוניא מייתי לה מהכא, בכל אשר יצאו, יד י"י היתה בם לרעה (שופטים ב: טו), הוי ביוצאים היתה מגפה, ולא היתה מגפה ביושבים. אמר ר' ראובן, אף בניהם היו מצרין אחריהם ואומרים, אימתי ימותו אלה ונכנס אנו לארץ ישראל.

ל״חותשאן קולן ותבכן (רות א: יד) ותשנה כתי' תשש כחן (מי) מהלכות ובוכות. ר' ברכייה בשם ר' יצחק אמר, ארבעים פסיעות הלכה ערפה אחר חמותה ונתלה לבנה ארבעים יום, [שנ' ויגש הפלשתי השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז: טז)]. ר' יודן בשם ר' יצחק, ארבעה מילין הלכה ערפה אחר חמותה, ועמדו ממנה ארבעה גבורים, [שנ'] את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת (ש"ב כא: כב), אמר ר' יצחק, כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערו בה גייס של מאה בני אדם, הדא היא והוא מדבר עמם והנה איש הבינים ממערכות (ש"א יז: כג), ממערות כתב, ממאה ערלות שנתערו בה כל אותו הלילה. ר' תנחומא אמר, אף כלב אחד, [דכת'] ויאמר הפלשתי [אל דוד] הכלב אנכי (שם: מג).

ל״טותשק ערפה לחמותה כל נשיקה של תפלות, בר מן תלת: נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות. נשיקה של גדולה - ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו (ש"א י: א). (וי"ש) נשיקה של פרקים, - וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו (שמות ד: כז). נשיקה של פרישות - ותשק ערפה לחמותה. ר' תנחומא [אמ'], אף נשיקה של קריבות, וישק יעקב לרחל (בר' כט: יא) למה? שהיתה קרובתו.

מ׳ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א: טו) [כיון ששבה אל עמה, שבה אל אלהיה] שובי אחרי יבמתך.

מ״אותאמר [רות] אל תפגעי בי (רות א: טז) אמרה לה, לא תחטיאי עלי, לא תסבין פגעיך מני לעזביך לשוב מאחריך. מכל מקום דעתי להתגייר, לא מוטב על ידיך ולא על ידי אחר. כיון ששמעה נעמי [כן], התחילה סודרת לפניה דברי הלכות גרים. אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לילך, לא לבתי טרטייאות ולא לבתי קרקסייאות, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואין דרכן של ישראל להלוך יותר מאלפי' אמה בשבת. אמרה לה, אל אשר תלכי אלך. ואין דרכן של ישראל ללון אלא בבית שיש בו מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין.

מ״בעמך עמי אלו עונשין ואזהרות.

מ״גואלקיך אלקי לבטל ע"ז שלי.

מ״ד(כג) ד"א: כי אל אשר תלכי אלך - לאהל מעד, לגלגל, לשילה, לנב, לגבעון, לבית עולמים.

מ״הובאשר תליני אלין - לנה אני על קרבנותי.

מ״ועמך עמי לבטל ע"ז שלי.

מ״זואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתך.

מ״חבאשר תמותי אמות (רות א: יז) אלו ארבע מיתות ב"ד: שריפה, סקילה, הרג, וחנק.

מ״טושם אקבר אלו שני קברים המתוקנים לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקים.

נ׳כה יעשה י"י [לי] וכה יוסיף אמרה לה, בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות ומעשים טובים וצדקות בעולם הזה סגלי, אבל לעתיד לבא כי המות יפריד ביני ובינך.