שפת אמת, דברים, לסוכות י״אSefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 11

א׳משנת תרמ"ג

ב׳בעזה"י עוד לימי החג

ג׳ענין הליכה מבית לסוכה צא מדירת קבע כו'. הוא מעין מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אע"ה לך לך מארצך. וכמו כן בבנ"י שנא' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ובודאי אין יכולין לקיים זה כראוי רק בתחילת. ולכן אחר יוהכ"פ שנעשים טהורים כקטן שנולד מתעורר זה הרצון בכל איש ישראל להיות נמשך אחר השי"ת. אחריך נרוצה. ומסתמא פי' חסד נעוריך הוא אברהם אבינו ראשיתן של ישראל. ושמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל על מאמר המדרש תנחומא בפ' לך ילמדנו רבינו מה לקבל עליו מ"ש כשהוא מהלך כו'. והגיד כי כיון שהיתה זו מצוה ראשונה א"כ למה התחיל בהליכה ומיישב כי כבר עמד אע"ה בענין ואהבת כו' ודפח"ח. וכמו כן נוכל לומר בסדר ימים הללו. כי בר"ה הוא האחדות שמע ישראל כו'. ואז צריכין להתבטל אליו ולא שייך הליכה. וכן ביוהכ"פ הוא בחי' בשכמל"ו. ובסוכות מתחיל ואהבת כו' שיהי' ש"ש מתאהב על ידך כדאיתא בספרי. לכן אז המצוה הליכה. ולכן מקריבין ע' פרים על האומות ג"כ התפשטות הקדושה לכל המקומות כנ"ל. ועי"ז זוכין אל הארץ אשר אראך. וכן בסוכה זוכין לרוח הקודש ע"י מצוה זו כנ"ל. ולכן סוכה מלשון יסכה שסכתה ברוח הקודש כנ"ל:

ד׳ימי הסוכות שנק' זמן שמחתינו כי השי"ת זיכה אותנו לישב בצלו. והיא מעין בחי' הג"ע דכתיב וישם שם כו' האדם. ועיקר הבריאה הי' להיות דירת האדם שם. ושם הי' השמחה כמ"ש כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכ' ויגרש את האדם. אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחי' הג"ע. והשי"ת הכניסנו לדירה זו שחל עלי' שם שמים כדאיתא בגמ' והשמחה במעונו. לכן דירה זו מביאה השמחה. ובוודאי ע"י טהרתן של ישראל ביוכ"פ יש שמחה לפניו במרום. לכן יש לנו לשמוח בשמחת הבורא ית'. וז"ש לפני ה' תטהרו. ומלבד שזכינו לטהרה יש לנו להתענג בשמחת השי"ת בנו:

ה׳והנה בקהלת כתיב ושבחתי כו' את השמחה. וכ' ג"כ ולשמחה מה זו עושה. והיינו שבודאי טוב מאוד אם זוכין לשמחה בלי פסולת. רק שקשה להשיג זאת תמיד ויש בה פסולת כדכ' לשחוק אמרתי מהולל מעורבב. רק בימים הללו בסוכה שהיא הגנה שאין מתערב שם פסולת לכן יכולין לשמוח עתה. והשמחה הוא תענוג פנימי. וכתיב לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף כו'. וכל זה מתקיים בימי החג. דכתיב רבים אומרים מי יראנו טוב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. פי' שבסוכה הוא ימי השפעה לעולם. והאומות כל אחד נוטל שלו ומאסף רוב דגן ותירוש. אבל בנ"י יש להם לקבל פנימיות ההשפעה והוא התענוג והשמחה. וזהו עדות שהם הלב והעיקר כדאיתא שבנ"י דומין ללב שמקבלין רק צחותא דכולא. והוא התענוג כנ"ל. לכן ניתן מצות סוכה עתה. לרמוז כי אין אנו חפצים ברוב דגן ותירוש. רק להיות הכנה לעבודת השי"ת שהיא העיקר. ועל הימים האלו כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה כו'. שהם ימי שמחה וצריכין להתחזק עתה בעבודת ה' ביותר. ומתקיים כל השנה כמ"ש מצות שקבלו עליהם בשמחה כו'. והשי"ת ב"ה וב"ש נתן לנו ימי שמחה בתחלת השנה מטעם הזה. מרוב כל פי' האר"י ז"ל ידוע שיהיה יותר שמחה בעבודת הבורא משמחה שיש לו מכל הדברים שבעולם. ובנ"י מראין זאת בסוכה שיוצאין מדירת קבע לדירת עראי. כמ"ש בחרתי הסתופף בבית אלקי אף בעראי מדור באהלי רשע בקביעות. כדאיתא ברש"י ז"ל בפסוק טוב לחסות בה'. חסיון מועט מלהיות בטוח בקביעות בנדיבים ע"ש:

ו׳והנה כתיב על ימי הסוכות שבעת ימים בשנה מה שלא כתיב כן בשום מועד. והם הארות על כל השנה דכתיב ויקרא כו' לאור יום. והם כמו מנורה של ז' נרות דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. פי' דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים. לכן א"י להאיר בזה העולם ע"י הרשעים. ובסוכה שיש הגנה והבדל יכול להתגלות מאמר הגנוז תוך הסוכה. ולכן איתא ג"כ שהצדיקים נעשים אושפיזין בסוכה. ואין חידוש שהלא אמרו חז"ל שחל שם שמים על הסוכה ע"י שיש הגנה והבדל. וכן איתא בכל ש"ק שיש הארה מאור הגנוז לכן פורס סוכת שלום עלינו. ובסוכה הוא בפועל. ולכן יש שמחה כי באור פני מלך חיים. וכשמתגלה האור זרוע אז לישרי לב שמחה. ואיתא במדרש תצוה נמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר כו' ע"ש. הענין כנ"ל שע"י שאין הרשעים כדאי להנות מאור הגנוז שהיא נותן השמחה. לכן גנזו והוצרך להתגלות קצת הארה מאור הנ"ל. ע"י המצות שהם נרות דכתיב נר מצוה. אבל כשמתגלה עיקר האור אז השמחה מתרבה כנ"ל:

ז׳השמחה של החג הוא העדות על בנ"י כמ"ש חז"ל שנתן השי"ת סימן מי נצח בדין. והענין הוא עפ"י מ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. כי היראה האמיתית נולד ממנה שמחה והוא סימן על היראה. וכמו כן שמחה אמיתית מביא לידי יראה. ולכן נקרא שמו של יצחק אבינו ע"ה על השמחה להודיע שהגם שהי' בחי' פחד ויראה. אות היא שהי' בו יראת אמת. וכמו כן בימים הנוראים שנופל פחד ויראה על כל באי עולם. אבל בנ"י שלהם יראת אמת באין אח"כ לשמחה. והיא עדות על היראה שהיא אמת כנ"ל. ועל זה נא' טוב אחרית דבר מראשיתו. ולכן כיון ששמחה זו באה מכח היראה היא בלי פסולת. וצריכין לראות שנבוא לידי יראה ע"י השמחה כנ"ל. ויש רמז בלידת יצחק שאמרה שרה צחוק עשה כו' כל השומע יצחק. ויש לפרש על שמיעת קול שופר שהוא בחי' אילו של יצחק. והוא לעורר יראה בלבות בני ישראל. אבל היא הבטחה שמביא לידי שמחה בחג הסוכות כנ"ל. וזה הי' כוונתה לומר שהגם שבא פחד ע"י יצחק עכ"ז השומע יצחק כנ"ל. וז"ש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. היינו חג הסוכות רק שמתלבש בר"ה בבחי' היראה כנ"ל:

ח׳בפסוק אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם כו'. כמו ויקרא אלקים לאור יום. פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. כן הימים הללו הם עמודים שיכולין לעורר בהם הקדושה. דכתיב הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו כו' שיש המשכה מקדושה עליונה למטה. וזמנים הללו מיוחדים לזה. וג' עמודים בשנה. הג' רגלים נקראים אגודה דאין אגודה פחות מג'. וגם בנ"י הם מיוחדים לעורר זה הכח כמ"ש תקראו אותם. ואיתא במד' בפסוק ישראל מקוראי שהם כמו תקרה שהבנין עומד עליהם. וזה סוד הפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ונדרש בזוה"ק על מצות לולב שזה ואגודתו על ארץ שכולל כל המינים שבבנ"י. ומצות הסוכה היא למעלה וזה בכלל הבונה בשמים כו'. והיא בחי' עלמא דאתכסיא. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל כי לכן המדרש מאריך במצות לולב ובמצות הסוכה לא האריך כי היא בחי' הסתר כנ"ל. וזהו הנסתרות לה' שחל שם שמים על הסוכה. והנגלות לנו הוא הלולב ולקחתם לכם כתיב:

ט׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם. במד' יספת לגוי ה' כו'. כי שבעת ימי החג הם תיקון ז' המדות. ובשמיני הוא המשכה מעולם העליון. וזה אינו יכול להיות רק לבנ"י עפ"י המד' בפרשת שמיני חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא. וכתבנו שם באורך כי אחר תיקון המעשים צרכין למשוך הארה מלמעלה. וזה הוא תוספות מרובה על העיקר. ומלשון מקרא קודש שכתבנו לעיל. וחג זה הוא בחי' תוספות. כי הג' רגלים הם ג' עמודים בזכות ג' אבות העולם. ושמ"ע יתכן לומר שהוא בחי' מרע"ה שהמשיך הנהגה חדשה. אש דת. מלמעלה מהטבע לגמרי. לכן הג' מועדות יש לכל אחד מצוה מיוחדת. מצה. שתי הלחם. לולב וסוכה. ושמיני עצרת אך שמח בלי התפשטות והכנות לזה. רק התגלות פנימיות שמחת הלב מה שבאמת קשה לנו להשיג את זאת שהיא התפשטות הגשמיות. ובזמן המקדש בוודאי הי' מתקיים בפועל. שהוא הבטחה ג"כ. אחר קיום מצות החג ושמחתם לפני ה' כו' אח"כ והיית אך שמח. ועתה עושין שמחת תורה. שע"י התורה נזכה לעורר שמחה שמעולם על ראשם של ישראל:

י׳במשנה ובחג נדונין על המים. לכן מתפללין על הגשם. ומסתמא עיקר הכוונה על התורה שנאמ' כל צמא לכו למים. וכמו שהמים הם מזון וקיום העולם לפתוח הקרקע ולעשות פירות. כן התורה בלב האדם. וכתיב וכל שיח השדה כו' כי לא המטיר כו' ואדם אין כו' פרש"י שאין מי להכיר טובת הגשמים ולהתפלל. ובודאי זה הסדר נוהג בכל שנה. שבר"ה מתחדש הבריאה. ואחר כך צריכין לבקש פרנסה וקיום העולם. שזה תלוי בתפלת התחתונים. וזהו טעם הפשוט של מצות סוכה לצאת החוצה מן הבית ולידע כי הארץ צריכה מטר מן השמים. וכמו כן בפנימיות לשפוך שיח לפני השי"ת להריק דעת ללב האדם. שגם השפעת דעת התורה תלוי כפי השתוקקות ורצון האדם. כמ"ש כל צמא לכו. וכ' ישוטטו לבקש דבר ה'. ואמרו חז"ל הוי גולה למקום תורה. וכמו שהי' במדבר שלא זכו לתורה עד שנמשכו אחר השי"ת למדבר צי'. ומזה הטעם ע"י הסוכה זוכין לתורה אחר כך. והג' מועדות יש בהם ג' ברכות על בני חיי ומזוני. והחג הוא מזוני. ולכן הוא בזמן שמחה. כי הקב"ה כביכול שמח בהכינו מזון לבריותיו. וכמ"ש הנה נתתי לכם כו' כל עשב כו' ובכ"מ דכתיב לשון זה הוא לשון שמחה. ללמד לאדם לקבל אורח בסבר פנים יפות לתת צדקה בשמחה. לכן קבע זמן הפרנסה בזמן שמחתינו. וכפי מה שנמצא אנשי דעת שמכירין טובת השי"ת יש לפניו ית' שמחה להשפיע להם כל טוב. לכן בזמן הזה שיורד שפע פרנסה יש שמחה לפניו במרום. וכמו כן בפנימיות השפעה שהיא התורה לישראל כי לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' והיא התורה שנק' באר מים חיים. ובמד' ויצא ג' עדרי צאן ג' רגלים כו'. ומסתמא ונאספו שמה כל העדרים הוא בחג הסוכות חג האסיף שבו מתאספין כח כל הג' רגלים. לכן נפתח בו הבאר. ומשם שואבין רוח הקודש כמו שהי' בשמחת בית השואבה:

י״אעוד לענין הנ"ל דכתיב בשירת הבאר וממדבר מתנה. ולכן ע"י מצות הסוכה שהיא כענין לכתך אחרי במדבר. עי"ז זוכין לפתוח פי הבאר ולתורה. ולכן היא זמן שנידונין בו על המים כדי שיגין זכותן של ישראל כנ"ל. ואיתא בגמ' ביום הגשמים הכל שמחים ע"ש. ובודאי בכל הג' מועדות נפתחין מעיינות התורה דכ' וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבני ישראל. כי דיבור הוא לשון הנהגה. שמרע"ה נתן הכח בהמועדות שהם ינהגו וימשיכו נפשות בנ"י לעבודת ה'. ומועד הסוכות גדול מכולם. דמצינו ביצחק ג' בארות עשק שטנה רחובות. ויתכן לרמוז על הג' מועדות. כי פסח יציאת מצרים הוא התעשקות להנצל מידי הרשעים. וכן שבועות במתן תורה בסיני דרשו חז"ל שבו ירדה שנאה לאוה"ע ונק' שטנה. אבל בסוכות מקריבין ע' פרים גם על האומות לכן ולא רבו עלי' ונק' רחובות. וחג הזה הוא פרנסה וקיום העולם כמ"ש לעיל. בפסוק הנה נתתי כו'. דכל בריאת שמים וארץ הי' כדי שיטיב הקב"ה עם הנבראים כי חפץ חסד הוא. וכל החפץ של הקב"ה הי' שיהי' מי שיקבל השפע. ולכן הנה נתתי הוא מאמר האחרון מהעשרה מאמרות. וע"ז כתיב אח"כ וירא כו' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. שזה הי' כל רצונו ית'. לכן הוא זמן שמחה במרום כנ"ל:

י״בוזאת הברכה כו' במד' שבאה התורה לברך את ישראל. כי הנה מרע"ה קודם פטירתו הוריש כחו שהיא התורה שניתנה לו מסיני לכללות בנ"י. כמ"ש מורשה קהלת יעקב שבכל עת שמתאספין בנ"י מתקיים בישורון מלך בהתאסף. ואיתא שיש בתורה ברכה לפני' ולאחרי'. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שהענין כמו במזון שיש ברכה לפני' והוא על גוף המזון שברא השי"ת. וברכת המזון לאחרי' הוא על כח המזין שיש בהמזון שהוא השביעה והעיכול שמתברך המזון במעיו ומחזק כחו של האדם. לכן שיעור בהמ"ז קודם זמן העיכול. כן בתורה מלבד שנתן השי"ת גוף התורה. נתן ג"כ שיהי' בה ברכה לאחרי' שיאירו הדברים בהאדם עכ"ד. ויתכן שעל ב' אלו הענינים הוא חג השבועות מתן תורה ממש. ושמחת תורה בשמיני עצרת תהי' לכם. שהוא הכח הנשאר מהתורה. שהדברים מאירים ומתברכים בלבות בנ"י. כדאיתא בזוה"ק שלח על הלומדין לשמה מתברכין מילין בגווייהו. וזה הוא אחר תיקון האדם ביוהכ"פ שנטהרו לבות בנ"י מאירין אח"כ דברי תורה בלבות בני אדם. וזהו ברכת החג במים. כמו שהמים הוא לרוות את הארץ לקבל הזריעה ולהוליד. כן התורה שנמשלה כמים עושה עתה פירות בלב איש ישראל. וזאת הברכה של התורה שנותנת חיים להעוסקים בה. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא בחי' תורה שבע"פ מה שמתברכין הדברים בלב האדם ועושים פירות. וגם זה מתנה מהשי"ת כמ"ש ממני פריך נמצא. דהיינו גם מה שנתוסף וחדושי דאורייתא שהוסיפו חכמינו ז"ל הכל הוא מתנה מהשי"ת. וזה הכח שהוריש מרע"ה לכללות ישראל עד סוף כל הדורות. כדכתיב מורשה ונחלה אין לה הפסק. וכתיב וכימיך דבאך. שמרע"ה בדורו שהי' דור החשוב מכל הדורות. זכר בדורות האחרונים ודורתינו עתה שהם ימי זקנה. שע"ז מבקשין ככלות כחנו אל תעזבינו. ומרע"ה תיקן גם לנו שיאירו דברי תורה עד סוף כל הדורות. זה הברכה וכימיך דבאך. גם הראה להם כי כפי מה שיאירו במעשיהם כך יהיו נשארים ההארות לכל דורות האחרונים ג"כ. וזהו וכימיך כי יום הוא אור: