שפת אמת, דברים, לסוכות י״זSefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 17
א׳תרמ"ט
1
ב׳מצות הסוכה מיוחסת לבחי' אברהם אבינו ע"ה ולאהרן הכהן. ועל שניהם נאמר זכרתי לך חסד נעוריך הוא בחי' אברהם הראשון שבקדושה. ואהבת כלולותיך היא בחי' אהרן הכהן שבא מכללות בנ"י. לכתך אחרי במדבר כמ"ש לך לך בפרט וכן בכלל בני ישראל שנמשכו למדבר. והוא עדות שבנ"י יש להם דביקות בעצמותם בו ית'. והנה כמו שבסדר הבריאה כך הי'. מקודם הי' אברהם אע"ה בתוך כל האומות ואח"כ נבחר כמ"ש לך לך. ובמד' מה הי' לו ליחס שם עבר כו' ומצאת את לבבו נאמן כו' ע"ש ס"פ נח. כמו כן בחודש השביעי בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. ומה צורך לכולם רק למצוא את המרגליות. ואז נאספין בנ"י לסוכות ומשליכין הצרורות. וזה ענין חג האסיף. כדאיתא במד' המוץ והתבן מדיינין בשבילנו נזרעה השדה ואח"כ כשבא הגורן וזורין המוץ ברוח ומכניסין הדגן נתברר מי הוא העיקר. וכל זה הבירור נגמר בר"ה ויוהכ"פ רשעים נחתמין למיתה. ועמך כולם צדיקים ישבו בסוכות. וכן הי' באמת במצרים שנתברר הפסולת מבנ"י כמ"ש מכור הברזל ממצרים. ובנ"י נמשכו אחר ענן ה' במדבר. ולכאורה הי' צריך להיות חג הסוכות תיכף אחר חג המצות קודם חג השבועות שכן ישבו בסוכות קודם קבלת התורה. אכן נראה דהיינו דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. דהנה כ' משכני אחריך נרוצה כו'. ובמד' נמשכנו אחריך כבהמה. שזה הי' עיקר רוב החביבות שנמשכו בנ"י למדבר קודם שהי' להם דעת השלימה. ואח"כ הביאני המלך חדריו נגילה. והבינו בנ"י אח"כ למפרע מה שנעשה ביצ"מ ובכל המסעות במדבר. לכן בסוף הארבעים שנה חזר מרע"ה אלה מסעי כו' שנעשה פרשיות בתורה מכל המסעות. וזכר עשה לנפלאותיו אשר גם בכל שנה ושנה מתחדש כ"ז. מתחלת חג המצות יציאת מצרים והספירה הוא משכני אחריך כו'. ואח"כ קבלת התורה. ובחג האסיף מתחדש הדעת מיצ"מ וז"ש למען ידעו. ושמ"ע ושמחת תורה כמו שהי' משנה תורה אחר כל מ' שנה שבמדבר. והנה בעוד היינו במצרים הבטיחנו הקב"ה וב"ש והוצאתי והצלתי כו' וידעתם כי אני ה'. כתבו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתדעון דאנא הוא דאפיקת יתכון כו'. ושם כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כו'. אך המגיד מראשית אחרית לא לחנם שלח לנו הבטחה זאת. ונתקיימו אח"כ אלה הלשונות של גאולה. וידעו והבינו בנ"י כל פרטי הגאולה. ולא זאת דור המדבר רק בכל שנה ושנה מתקיים ידיעה זאת ז"ש למען ידעו. ובלקיחת ד' מינים מקבלים הדעת בפרטי הדיעות של בנ"י. כמ"ש חז"ל יש בבנ"י שיש להם טעם וריח כו'. והם זכר לד' לשונות של גאולה כי בודאי בגלות זה לעומת זה הי' הד' גזירות ג"כ יש בטעם ויש בלי טעם. והכלל כי הקב"ה שילם לנו ככל היסורים שהי' במצרים כמ"ש בפסוק כאשר יענו כו' כן ירבה ע"ש במ"א:
2
ג׳ומצות סוכה זוכין בנ"י אחר ימי הדין ור"ה שנק' יום מלחמה. עפ"י מ"ש כי תצא מחנה כו' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ובמד' שם תרין אמוראין חד אמר להגין עליך להיות צל על ראשך וח"א לרוקן נכסי אומות לך. ושניהם מתקיימים בחג הסוכות שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו. ומקבלים כל השפע הבא. לעולם ע"י ע' פרים שמקריבין כמ"ש במ"א. והכלל כשיש מלחמה על איש ישראל הוא לטובתו. כמ"ש אם תקים עלי מלחמה בזאת אני בוטח. [מלחמה בר"ה. בטחון הוא בסוכות כמ"ש לקמן]:
3
ד׳מצות סוכה זוכין בני ישראל ע"י התשובה. דכ' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. ראיתי הוא בר"ה דבאי עולם עוברים לפניו. וארפאהו הוא ביוהכ"פ ואנחהו הוא בחג הסוכות. ואשלם ניחומים הוא בשמיני עצרת תשלומין דראשון הוא. ואמת פי' אשלם ניחומים מה שזוכין ע"י התשובה יותר מקודם החטא. כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והיינו לאביליו דעונות נהפכו לזכיות:
4
ה׳הג' רגלים הם ג' עמודין וג' מתנות טובות שנתן השי"ת לבנ"י. עפ"י מ"ש במד' [מטות] ג' מתנות טובות בעלם זכה באחד מהן זכה בכל בזמן שהן מהשי"ת ובאין בכח התורה ע"ש. בחכמה וגבורה ועושר. והוא גבורה הכובש יצרו הוא חג המצות שבו הוציאנו השי"ת ביד חזקה וניתן לבנ"י הכח לגבור על היצה"ר. וזהו זמן חרותנו. מתן תורתינו הוא חכמה הלומד מכל אדם ובנ"י זכו בקבלת התורה להוציא חלקי החכמות שהיו מיוחדים לכל האומות. כדאיתא בפסוק וזרח משעיר כו' מהר פארן כו' וזהו הלומד מכל אדם. וחג הסוכות הוא זמן שמחתנו והוא איזה עשיר השמח בחלקו. וזהו סימן העשירות כששמח בזה שהזמין לו השי"ת. אכן חג האסיף זמן שמחה לבנ"י שהם שמחים בחלקם הן רב והן מעט. ונתן השי"ת לבנ"י אלה הג' בכח התורה ומצות השלש רגלים היינו שכל צרכי בנ"י באין בכח התורה כנ"ל במדרש. שכן כ' אל יתהלל חכם כו' כי אם בזאת כו' וידוע אותי. היינו בנ"י שהג' מתנות הנ"ל הם בדעת והתקשרות בו ית' ע"י המועדות. ודו"ק:
5
ו׳כתיב טובה חכמה עם נחלה. ובמד' כהדא דתנינן יפה ת"ת עם דרך ארץ. דהנה בזמן מתן תורה הי' בפרהסיא בחי' אספקלריא המאירה והוא בחי' רואי השמש. אבל אחר החטא היה לוחות שניות בבחי' חכמה עם נחלה. והיא הארת התורה כמו שהיא מתלבש במצות גשמיות שלפנינו. וע"ז אמרו למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו' שזו הבחי' נק' כח מעשיו. דבאמת גם מעשה בראשית והטבע הכל תורה דכ' כולם בחכמה עשית. ומקודם הוצרכו בנ"י להתעלות לגמרי מן הטבע. ואח"כ יכלו לבוא לבחי' חכמה עם נחלה. וזה מצד אחת יתרון על מדריגה הראשונה כדאיתא במדרשים בשניות יש בהם הלכות אגדות כו' ע"ש. וז"ש טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש שע"י שהי' מקודם בחי' רואי השמש באו אח"כ ליתרון הזה. ולכן יש חג השבועות. ויש שמ"ע. ושמחת תורה בחודש הזה שהוא בחי' חכמה עם נחלה כנ"ל:
6
ז׳במצות הלולב ומיניו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת כמ"ש למען ידעו. ובלולב מקבלין בנ"י הדעת כמ"ש ולקחתם ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פי' לקח טוב נתתי לכם. כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב. ודפח"ח. וכן הוא במצות ולקחתם שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כ"א לקבל הדעת. זה בכח התורה וזה בכח המצות. והם כנגד האיברים כמ"ש במד'. ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא. והענין הוא כי הוא תיקון בחי' הגוף. כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו בחי' תש"ר וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך. ולולב הוא בחי' תש"י. ולקחתם ביד ובזה הוא המלחמה כמ"ש והידים ידי עשו [לכן בשבת אין צריכין לולב שהיא יומא דנשמתין ולאו דגופא והיא יום מנוחה]. ועל שנים אלו דורש במדרש הבונה בשמים כו'. ואגודתו על ארץ הוא לולב ומיניו. וכתיב ויהי נועם ה' כו' הוא בחי' הסוכה ומעשה ידינו הוא בחי' הלולב:
7
ח׳מנהג ערבה בהושענא רבה. כי הנה איתא במדרש שהד' מינים הוא בעלי תורה ומצות ופשוטי בנ"י ונעשין אגודה אחת. אבל בעוה"ר עתה אינם יכולין להתאסף ושנאת חנם שהחריבה ביהמ"ק עדיין מרקד בינינו. ולכן צריכין ישועה גדולה אפילו בבחינת ערבה בלבד כי בודאי בחג הסוכות בכח הלולב מתחברין נפשות בנ"י. ותקנו הנביאים להיות נשאר הארה מאגודה זו גם על כל השנה שאינם יכולין להתחבר. ולכן מצות ערבה דוקא בפ"ע כמ"ש אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ובאמת סדר הדורות הוא ג"כ כפי המינים. ודורות השפלים הוא בחי' ערבה. כדאיתא במד' פנה אל תפילת הערער כו' תכתב זאת לדור אחרון. שאין בנו צדיקים רק כערבה שאין לה טעם וריח. א"כ מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר. וע"י הכנעה אמיתית יתקיים בנו עם עני ודל וחסו בשם ה'. ולכן איתא חביט חביט כי ערבה שבלולב הוא בנטילה שמתנשא ומתעלה גם ערבה ע"י איגוד עם שאר המינים. ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחי' הכנעה ותפלה כנ"ל:
8
ט׳ענין שמיני עצרת. שמעתי מפי מורי זקני ז"ל כי הוא בחי' שמיני למעלה מהטבע שהם ז' ימי הבנין. ויובן עפ"י המד' שמיני חכמות בנתה ביתה כו' ע"ש. שבארנו הענין שתכלית מעשה בראשית הי' שיבוא האדם וימשך הארה מלמעלה ע"ש במקומו. וכמו שהי' בכלל הבריאה כן מתחדש בכל שנה. מקודם ז' ימי הסוכות הוא תיקון מעשה בראשית. חצבה עמודי' שבעה טבחה טבחה הם פרי החג. מסכה יינה הוא ניסוך המים המתקת הדינים ע"י החסד שזה ענין מסכה יינה. ערכה שולחנה כי בחג נידונין על המים שהוא יסוד פרנסת השנה. אכן אצל בנ"י צריך להיות כל זה טפל ולבקש רק פנימיות המכוון בהבריאה שהוא התורה. והיא הארה שלמעלה מהטבע כמ"ש במ"א. שיש ב' בחי' שברא הקב"ה דרך הטבע ואח"כ זכו בנ"י להמשיך דרך התורה אש דת. וכמו כן בכל שנה אחר הכנת הטבע צריכין בנ"י למשוך הנהגת התורה. והוא בשמיני עצרת כמ"ש שלחה נערותי' תקרא ע"ש. וז"ש עצרת תהי' לכם. כענין שאיתא שאמר לעולמו די שהיה מרחיב ועולה. פרשנו כי התלבשת האור בהטבע הי' מחשיך ומסתיר יותר ויותר עד שאמר די. וכמו כן בנ"י צריכין לעצור הטבע שלא להניח להתגשם הפנימיות. וכמו שבנ"י שוברין הטבע בנפשותם כן נעשה בכלל הבריאה ומתבטל הטבע ומתגלה הפנימיות. דכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל בנ"י שנקראו ראשית. א"כ ביד בנ"י לברר זאת שהתורה היא הראשית והעיקר שהכל ממנה:
9
י׳ובמדרש ואהיה אצלו אמון מוצנע מכוסה כו' פי' שהתורה נסתרת בתוך הבריאה. אבל ואהיה שעשועים שיש זמנים שמתגלה פנימיות התורה ויוצא חמה מנרתקה. יום יום י"ל על יום השבועות ושמיני עצרת שבשניהם יש שמחת התורה. אמת כי גם בכל יום יש התגלות הפנימיות כמו [שמחדש] בכל יום מעשה בראשית אבל אלה הימים מיוחדים לכך. וע"י מצות הסוכה זוכין לשמ"ע. כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפסוק והם תכו לרגליך ומתרגמינן מדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו'. ופרשנו כי הסוכה הוא בחי' הבטחון כמ"ש גם המפרשים. והנה כ' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. ובמד' [דברים] ארלב"ח מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו דכתיב והי' ה' מבטחו. מה הבוטח בע"ז כמוהם יהיו עושיהם כו'. וביאור דבריהם ז"ל כי באמת כל מה שמוכן לאדם מהשי"ת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כמ"ש בס' חובת הלבבות שער הבטחון באר היטב. אכן החילוק הוא מי שבוטח בו ית' וסומך על רצונו ית' ואינו חפץ רק מה שברצונו ית' לתת לו. ע"י זה הבטחון ממשיך חיות ואלקות באותו השפע הנשפע לו ואינו נפרד מכח הנותן. וז"ש והי' ה' מבטחו שחל עליו הויותו ית' וז"ש זוכה להיות כיוצא בו כי השי"ת מהוה כל הוה כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו א' רק בעוה"ז הגשמיות מכסה הפנימיות. ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. וז"ש הבוטח בע"ז כמוהם יהי' עושיהם. פי' שהגם שיש בכל דבר חיות מהקדושה. אבל הרשע עי"ז שבוטח בע"ז ובהבל מסלק הויות הקדושה ונעשה כמו ע"ז ממש שנפרד ממנו כח הקדושה ומדה טובה מרובה הבוטח בו יתברך זוכה להפריד ממנו מכסה החיצוניות והטבע ומתדבק בפנימיות. וחל עליו ועל כל אשר לו הויות הקדושה וכן הענין ע"י הבטחון בימי החג הגם שהוא זמן אסיף אין האדם בוטח רק בכח הנותן ומקוים בשמ"ע והי' ה' מבטחו ומתדבק בחלק התורה שהוא שפע הפנימיות כנ"ל. וכפי ביטול הטבע לדבוק בו ית'. כך מתגלה הפנימיות. וכזה פרשנו בפסוק וה' הולך לפניהם יומם כו'. ואמרו חז"ל כ"מ שנא' וה' הוא וב"ד. פי' שזכו בנ"י לזה במדת הדין ע"י שנמשכו אחריו ית' למדבר כמ"ש זכרתי לך כו'. וביטלו כל הטבע שורת הדין הי' שיתנהג השי"ת עמהם למעלה מן הטבע. ככל הדרך שהי' במ' שנה הכל בלי טבע. וז"ש קודש ישראל לה'. ובאמת אשר יבטח בה' הפי' אפילו כשעוסק במשא ומתן. וזוכה אח"כ והי' ה' מבטחו בהסתלקות הגשמיות. וכמו כן כפי מה שבוטח בו ית' בעוה"ז והי' ה' מבטחו לעוה"ב. ומעין זה בוטח בה' בימי המעשה והי' ה' מבטחו בשבת קודש. והכל ענין אחד למשכילים. וכעין מ"ש לעיל ואהי' אמון הוא בהסתר בימי המעשה. ואהיה שעשועים בשבת קודש בגילוי הפנימיות:
10
י״אבענין מוריד הגשם בשמיני עצרת. ובמד' [שיה"ש] אתם נועלין לפני בפסח ואני נועל בפניכם בעצרת ע"ש. הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלקיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש:
11