שפת אמת, דברים, לסוכות ל׳Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 30
א׳תרס"ה
1
ב׳איתא במד' צרור המור דודי אעפ"י שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. וכמו שהי' תכלית גלות מצרים שישכון ביניהם כמ"ש אשר הוצאתי אותם כו' לשכני בתוכם. כמו כן בימים הנוראים שנכנסין למשפט ומתענים ביוהכ"פ כדי לבוא לטהרה שיזכו אל השראת השכינה. וסוכות בחי' בין שדי ילין. ורומז שני שדיך למשה ואהרן. כמו כן סוכה רומז לאהרן ולולב למשה רע"ה. כמ"ש במ"א ויקח משה עצמות יוסף עמו. ולכן כ' למען ידעו כו' בסוכות הושבתי בהוציאי אותם. לידע כי תכלית יציאת מצרים הי' לשכון בתוכם:
2
ג׳הסוכה היא עדות על מחילת העונות ביוהכ"פ כדאיתא במלאכת המשכן שצוה הקב"ה אחר יוהכ"פ שהי' עדות שויתר להם על החטא. כמו כן בכל שנה הסוכה עדות על המחילה שביוהכ"פ. שהרי חל שם שמים על הסוכה כעין שהשרה שכינתו ביניהם במשכן. והכל בכח התורה ולוחות שניתנו ביוהכ"פ כמ"ש עלית למרום כו' לקחת מתנות הוא לוחות האחרונות שהיו בחי' מתנה. כמ"ש אוהבם נדבה. אעפ"י שחטאו מ"מ מסר להם התורה. ובשבילה נמכר עמהם כמ"ש במד' בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי. וזה בחי' הסוכה:
3
ד׳ולקחתם לכם כו' ושמחתם כו'. ע"י המינים הללו מקבלים בנ"י פנימיות השמחה של החג. כמ"ש תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. פי' להיות נשבע מן פנימיות השמחה. ולהיות נשאר מן השמחה על כל השנה. כמ"ש נעימות בימינך נצח להיות דבר של קיימא. וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה כדאיתא במד' כל עצמותי תאמרנה. אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעין ערבה לפה. היינו לשעבד כל אלה האברים אל הקב"ה. ואלה המינים מסייעים לזה. וזה עצמו הרמז דנצחין דינא. כי כל המלחמה עם הסט"א שרוצה להפריד הגוף מן הנשמה. ובנ"י מנצחין לשעבד הגוף אל הנשמה:
4
ה׳בענין הערבה שהי' [במקדש] הלכה למשה מסיני ובגבולין מנהג נביאים. דאיתא במד' ע"פ פנה אל תפלת הערער על דורות הללו שאין לנו רק תפלה זו בלבד. כי הד' מינים כוללים אותן שיש בהם תורה ומצות או אחד מהם וערבה שאין לו לא טעם וריח ע"ש במד'. אבל ערבה שבפ"ע רומז לדורות שכולם ערבה. אך גם כל הדורות הם בנין אחד. וגם בזמן המקדש הי' מכינים הארות גם לדורות השפלים כמו שכלל הד' מינים להיות מסייעין אלו לאלו כמ"ש במד'. וזה ולקחתם לכם כל אחד ימסור כחו לצבור. כמו ומקבלין דין מן דין שכל א' מקבל ממי שלמעלה ממנו ומשפיע למי שלמטה ממנו. וזה שרמז במד' ולא בזה את תפלתם לשון רבים על דורות הראשונים שבקשו בעבורינו. והגם דהוא מיירי במנשה שהתעללו עליו אבותיו כמו כן זה הענין בדורות בכלל. והנה מ"ש במד' דערבה אותן שאין להם לא תורה ולא מצות וכמ"ש בדורות הללו. וח"ו לומר שאין בבנ"י תורה ומצות הלא מלאים מצות כרמון. רק הפי' שעושין הכל מצות אנשים מלומדה ואין מרגישין להתדבק בפנימיות תורה ומצות. וזה שערבה מנהג כמו מנהג אבותינו בידינו. ומ"מ מסייע זה לזכות להפנימיות. כמ"ש הבוחר ועושה כמעשיהם פי' שרוצה להתדמות להם ואז מסייע זכות אבות. אך ערבה צריך להיות יודע שאין בו כלום ולהתבטל אל שאר המינים. לכן צפצפה שבהרים פסול שסובר שהוא על ההר. אבל צריך לידע שהיא ערבי נחל שגדל במים במקום נמוך. ומכיר את מקומו זוכה לישועה:
5
ו׳ביום השמיני עצרת תהי' לכם כנופיא. כי סוכות חג האסיף ובנ"י שכנסי' שלהם לשם שמים כדי שיחול שם שמים על הסוכה לכן סופה להתקיים ונשאר להם האחדות. ז"ש עצרת תהי' לכם להיות נשאר בהאחדות. וכן בכל כנסי' כך הפי' אם מתכנסין לשם שמים נשאר קיים אפילו כשכל אחד הולך לביתו. וכמו בשבת קודש מתאחדין. ואם הוא לש"ש סופה להתקיים גם בימי המעשה. וכן האחדות מן הסוכות הולך עמנו גם לבית:
6
ז׳בפ' וזאת הברכה כו' ה' מסיני בא כו' אש דת למו חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך כו' קהלת יעקב כו'. התורה נעלמה מעין כל חי והיא אש ממש. אבל מתפשט ממנה נחלים ודרכים עד שיש לכל איש ישראל חלק בה. וזה שהנחילנו מרע"ה מורשה קהלת יעקב שיהי' לכל איש חלק בה. והוא ע"י התרי"ג מצות. זאת התורה אשר שם משה שיהי' מתפשט הארת התורה בתרי"ג מצות. ז"ש צוה לנו משה בהתחלקות תרי"ג פקודין. לכן איתא משה רבינו גי' תרי"ג כמ"ש במ"א מזה. כל קדושיו בידך הוא בחי' האבות. והם תכו לרגליך הי"ב שבטים שעליהם כתיב חובב עמים שכל שבט אקרי קהל. ויוסף הצדיק כולל כל השבטים והם אחדות אחד. ונק' קהלת יעקב הרבה קהלות י"ב השבטים. והם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וגם פי' קדושיו בידך בכלל כל ישראל שהנשמות הם אור התורה בשורש העליון. והם תכו לרגליך בחי' הגופים. וב' פירושים אלו נרמזים בספרי בפ' ברכה ע"ש. ויתכן לפרש הג' פרטים מסיני ומשעיר ומהר פארן רומז לבחי' ג' אבות. מרבבות קודש אש דת בחי' מרע"ה אשר שם הוי"ה נשלם על ידיהם כידוע. וחובב עמים בחי' שלמטה. לכן נק' עמים מלשון גחלים עוממות. שהאש דת א"א להתקרב בו רק ע"י כח השבטים י"ג המדות שהתורה נדרשת בהם. כי עיקר התורה ארוכה מארץ מדה. והנה יעקב אבינו וכן משה רבינו שניהם ברכו השבטים. שיעקב הכין הכלים שיחזיקו ברכת התורה. ומשה רבינו מילא אותם. כמ"ש מורשה קהלת יעקב שעשה אותם כלי מחזיק ברכה שהוא בחי' שלום. וע"ז מסיים ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי העם בחי' האבות. יחד שבטי ישראל השבטים. ואיתא בזוה"ק יקוו המים כו' אל מקום אחד ישראל גוי אחד ע"ש. והם הי"ג שבטים אחדות אחד. לכן סיים הפסוק ולמקוה המים קרא ימים לשון רבים אל הנחלים של השבטים. כמו שרמזו חז"ל אין דומה טעם דג ים שבעכו כו' רומז לי"ב נחלות של י"ב השבטים. והנה הקב"ה הראה למרע"ה קודם מותו נחלת כל השבטים. וראה חלק כל שבט ושבט בתורה למעלה ולמטה. בחי' קדושיו בידך למעלה. תכו לרגליך י"ב דגלים ונחלות שלמטה. וזאת הברכה הוא התקשרות תורה שבכתב לתורה שבע"פ. לכן יש בו הסתלקות מרע"ה והכח שנתן ליהושע. שהאיר תורה שבכתב לתורה שבע"פ. והוא בחי' שמיני עצרת ושמחת תורה. עצרת תהי' לכם לקבל התורה שבכתב בעצמיכם. וזהו עיקר השמחה כשנפתח פיהם של ישראל בתורה. וע"ז כ' שמחה לאיש במענה פיו בתורה. ואיתא במד' כשבא משה לברך את ישראל בא הקב"ה וגם התורה לברך את ישראל ע"ש. דהנה קוב"ה ואורייתא וישראל חד. פי' התורה היא עיקר הברכה. והקב"ה נותן הברכה. ובנ"י כלי מחזיק ברכה. ובהתחברות אלה הג' נשלם הברכה. והתורה מתחלת בב' לשון ברכה וסוף התורה וזאת הברכה שנשלם הברכה כדכתיב הברכה אשר תשמעון: כ"ב אותיות אין שיעור לכל הצרופים שבהם ברל"א שערים. הברכה גי' רל"ב כלל הכ"ב אתוון עם הרל"א שערים. ועיקר שם ברכה הוא בהתרחבות הדבר לעשות תולדות ופירות. כי כל צירוף הוא תולדה אחרת ואין שיעור להם. לכן אין מי שיוכל לקבל הברכה רק בנ"י בכח התורה. וכדאיתא ישראל י"ש רל"א שבהם הרל"א שערים. שגם הם בחי' אין מספר והם כלי מחזיק הברכה: מאוד צריכין לשמוח בהתורה. דאיתא [בתדב"א אמר] הקב"ה התורה חביבה לי לפי שמלמדת לבנ"י להטיב מעשיהם. מכש"כ שאנחנו צריכין לשמוח בתורה שהיא מתקנת אותנו. כדאיתא אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
7