שפת אמת, דברים, ואתחנן ד׳Sefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 4
א׳תרל"ד
1
ב׳במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית' והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש"מ ומלכותו ית'. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע"ז תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי"ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע"י עבודת בנ"י שמה"ט מזכירין בכל יום יצ"מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש"י הגדול לפי גדלו והקטן כו' והכל תלוי באדם. ועי"ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג"כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ הוא בחי' שבחו ש"מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי' ששת ימים תעשה כו' והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי' תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו"ה [וע"ז נאמר כבוד א' הסתר דבר] וכפי הסידור שש"מ בחול כן בא לבחי' גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ' בפוס' שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו"ת כנ"ל. כמו שא"צ תפלין שהם עצמם אות כנ"ל. ובחול בא ע"י עבודה שבלב זו תפלה שע"י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש"מ מה שבנ"י מיישרים לבם להש"י כדכ' ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו' ועי"ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי' יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמ"ש במ"א:
2
ג׳ומ"ש בשבת וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת המהר"ל פי' שזה טעם על שהשבת מיוחד לבנ"י דוקא. אך גם בקידוש אומרים זכר ליצ"מ והוא כנ"ל שבשבת יש בחי' גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל:
3
ד׳קושית המפ' בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושי' היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש"י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע"י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע"ז נאמר יגעתי ומצאתי כו'. ובספרי והיו הדברים כו' למה נאמר לפי שנאמר ואהבת כו' א"י כיצד אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והי' העולם כו'. פי' כנ"ל שע"י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע"ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו. והכלל שכל מצות שבתורה הם כללים. והפרטים איך לבוא לקיום המצוה הוא בחי' תורה שבע"פ. לכן חביבים דברי סופרים כו' שדברי חכמים הם הקדמות איך לבוא לקיים מצות המפורשין בתורה כי דברי התורה נאמרים לאדם השלם שיש בו השלימות שיכול להשיג מעצמו והוא תורה שבע"פ כנ"ל. ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך. מ"מ צריך להיות הרצון והתשוקה לבוא לזה בכל עת ועי"ז נפתחים השערים שבלב האדם כנ"ל:
4
ה׳[מ"ש חז"ל המשמיע קולו מקטני אמנה. קשה מה יתרון אמונה שהש"י שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. וי"ל הפי' מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה שצריך לידע שהכל בכח הש"י שנותן לו כח להתפלל לפניו כנ"ל:
5
ו׳מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י להעיד ע"ז. מ"מ אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל:]
6
ז׳בפסוק היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו' למה כו' יוספים כו' לשמוע כו'. וקשה דלאו רישא סיפא ונראה כי לאשר בנ"י היו מוכנים למסור נפשם שהקדימו נעשה לנשמע לכן הי' חביב להם דברים אלו ששמעו במס"נ כי לא ידעו שיוכלו להיות נשארים בחיים. ועתה שראינו כי ידבר כו' וחי אם יוספים כו' ולא יהי' במס"נ שיהי' רגיל אצלם לשמוע דבר ה' בדרך הטבע. ולכן ביקשו דבר אתה כו'. והש"י שיבח דבריהם מי יתן כו' שמוכח שדיברו כן ע"י רצון יראת הש"י בלבם שרצו שלא יקיל בעיניהם לשמוע דבריו ית' בלי מס"נ כנ"ל. ובאמת י"ל שאין בכח אנושי לשמוע כו' וחי. רק ע"י מס"נ. וגם מכבשן אש גשמיי ניצולו חנני' מ"ו ע"י מס"נ. א"כ בפשיטות נוכל לומר שכשישמעו בלי מס"נ ומתנו כו' כנ"ל. וצריכין לזכור יום מתן תורה לעולם כדכתי' יום אשר עמדת כו' וזכירה זו מועלת להרגיש הארת מתן תורה דכתיב מצוך היום פירש"י בכל יום יהיו בעינך כחדשים שע"י שאדם מכין עצמו ומשתוקק להתדבק ביום מתן תורה יוכל להתחדש באמת הארת מתן תורה דכתי' ולא יסף ולא פסק. ויש לדייק יום אשר עמדת לפני ה"א כו'. ולא כתיב אשר עמדת בו לפני ה"א. רק שבנ"י העמידו יום מיוחד שעומד תמיד לפני הש"י והוא יום מתן תורה שמסרו כל בנ"י את נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. וכדאיתא שגם בכ"א שעושה מצוה אותו יום מעיד עליו לפני השי"ת. מכ"ש יום מתן תורה דכתי' יום הששי כו' ו' בסיון שבעבורו נברא שמים וארץ. ויכולין בנ"י למצוא הארת אותו היום בכל עת שדורשין אותו כראוי כנ"ל:
7