שפת אמת, דברים, ואתחנן ג׳Sefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 3
א׳תרל"ג
1
ב׳ב"ה ואתחנן שבת נחמו
2
ג׳במדרש דיני תפילה לא ישמיע קולו כו' ערב ובוקר וצהרים כו' סימן לתפילה אם כוון אדם לבו לתפילה כו' עשרה לשונות כו'. אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה. אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ"מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע"י שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה. וז"ש ביצור נק' תפילה בצר לי אקרא כו' שכיון שע"י הצרה בא אל התפילה הוא מחובר להתפילה. ועי"ז נענה. והענין לסדר שבחו של מקום תחילה נראה כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שע"פ משפט ה' בא לאדם כל הסיבות. רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול. אף שהמשפט נותן להעניש להאדם מ"מ יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון והוא דבר שאינו מושג לנו רק כי הוא כל יכול. וזהו הענין בתפילת מרע"ה אף כי בוודאי ידע והבין גם הוא כי א"א שיבא לא"י. ועכ"ז לא הניח מלהתפלל. כאמרם ז"ל אפי' חרב כו' לא ימנע מן הרחמים. והוא הוראת אמונה שאדם מאמין בהש"י כי לא יפלא ממנו כל דבר. וכענין במקום שאתה מוצא גדולתו שם ענותנותו. ולכן ע"י סידור שבחו יכול להתעורר רחמים. וענין הזה נראה כי כן יסד המלך להיות במקום גדולתו יותר ענוות. אף כי אין להש"י להיות עניו כי הכל שלו. ורק להורות לבנ"י כי כך המדה שבמקום גדול יותר. יש ענוות יותר. וכך הוא סדר הראוי כי מדותיו ית' שמנהיג בהם בעולם הם כפי המדות שצריכין להיות לבני אדם כדכתיב הדבק במדותיו. והנה התפלות שמסודרין בכל יום הם עדות שבנ"י מעידין שהכל שלו ושאליו ית' יש לבקש כל דבר ועי"ז מעוררין עת רצון ומתחדש חיות העולמות על ידיהם. כדאיתא במדרש עת רצון כשהציבור מתפללין. דכתי' ורצה בנו פי' שבנ"י מעוררין רצונו ית' כדמיון בן חביב שבא לפני אביו מתעורר בו תענוג ורצון. וכמו כן כשבנ"י נגשין אליו בתפלה מתעורר עת רצון. וזהו שכנ"י משבחת עצמה ואני תפלתי כו' עת רצון. ולזאת כשהאדם כולל תפלה הצריכה לו בתפלה הקבוע בכל יום. יוכל להיות נענה יותר. וז"ש ערב ובוקר כו' [וכן לא ישמיע קולו כנ"ל שממילא יהי' נשמע בקשתו. כי האדם אין לו לזכור בקשתו בשעת התפלה כנ"ל. ויש להבין בזה אמרם ז"ל המשמיע קולו הוא מקטני אמנה]:
3
ד׳בהפטרה קול אומר קרא כו' מה אקרא כו' יבש חציר כו' ודבר אלקינו כי בכל דבר יש ניצוץ אלקי אשר הקול יוצא ממנו לכבודו ית' אף שאינו נשמע מבחוץ ואומר מה אקרא. אבל כשתפול הקליפה החצוניות מתגלה דבר ה' אשר הוא עיקר חיות הפנימיות. וצריך אדם להאמין זה כי עיקר חיות הכל היא נקודה הנ"ל. כי בריאת האדם הי' ע"ז שע"י מעשיו לש"ש יתקרבו כל הדברים לשורש החיות שלהם. וכתי' בכל לבבך דרשו חז"ל ביצ"ט ויצה"ר ובזוה"ק מפרש כי יצה"ר דומה לברזל שכשנשרף באש מתהפך להיות אש ונתבטל הקישוי. כן יצה"ר ע"י אש התורה ע"ש. וכפי מה שזה ברור להאדם שיודע ומאמין כי אין מקום פנוי מהש"י. כמו כן נתבטל החצוניות אצלו. וכן איתא שגם מחשבות זרות הבאין לאדם. ששם יצר הוא המחשבות. הם רק כדי להיות להם תיקון. וע"י שיסיר האדם ממחשבות אלו. עי"ז ניתקן המחשבה רעה ג"כ. וכמ"ש במ"א ע"פ הוא העולה על מוקדה כו'. וכ"כ רבות מחשבות בלב כו' ועצת ה' כו' תקום. פי' בסיבות מחשבות הרבות שאין האדם משגיח עליהם עי"ז זוכה להשיג מחשבות טובות וכיון שעי"ז היצה"ר בא לו יצר טוב מתהפך יצה"ר לטוב כנ"ל. וכ' במד' כה' אלקינו בכל קראנו כו' ה' רחוק וקרוב כו' שביד האדם להתקרב עצמו לחיות אלקי אשר שוכן בקרב כל איש ישראל:
4