שפת אמת, שמות, כי תשא א׳Sefat Emet, Exodus, Ki Tisa 1
א׳תרל"א
1
ב׳ברש"י אך כו' שבתותי תשמורו כו' למעט שבת ממלאכת המשכן. ורמב"ן ז"ל תמה. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר הפירוש שאף שגם המשכן הוא ענין השראת השכינה וגם ענין שבת הוא עליות כל הנבראים. וממעט הכתוב שאין ענין המשכן בשבת. ודבריו צריכין ביאור כי איני זוכר יותר. ועפ"י הפשוט וודאי גם בימות החול שנק' ימי המעשה ומלאכה. מ"מ יש בהם בחי' שבת בהסתר עכ"פ. [כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'] ולכך ת"ח נקראי' שבת. שאצלם גם בחול נמצאי' הארות הפנימיות. שזה עיקר פי' שבת. להיות דבוק בשורש החיים דמיני' מתברכין שיתא יומין. ומלאכות שהיו במשכן בודאי היו עפ"י אופן זה שהרי נעשה השראת השכינה ע"י מלאכות האלה. ושורש כל המלאכות ועבודת ימות החול הם מבחי' משכן. ולכך נלמד ל"ט מלאכות שהי' במשכן שרק הם נק' מלאכות. [והענין כמ"ש בזוה"ק תרומה ענין המשכן שהוא כהנהגת ימות החול ע"י המלאך שהוא בחי' מלאכה והמש"י]. ולזאת אומר הכתוב כי גם מלאכות המשכן אסור בשבת. כי בשבת יש התגלות הפנימיות. ובאמת קודם חטא העגל הי' חירות משטן ומה"מ והוא ענין עוה"ב עלמא דחירות [יובל ודרור]. רק אחר החטא שניטלו מהם הכתרים של נעשה ונשמע. הי' התיקון ע"י בחי' המשכן. שהוא למצוא נקודה פנימיות שיש בכל דבר מבחי' מלכותך מלכות כל עולמים. כמ"ש מלכותו בכל משלה. אבל בשבת מרע"ה מחזיר הכתרים לישראל. והוא כעין עוה"ב ואין שום הסתר כלל. ולכך גם מלאכות המשכן ג"כ אסורין בשבת כנ"ל. ופרשנו אך. כמ"ש חז"ל ע"פ אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה קודם ההגעלה. שיהי' רק הזהב כמו שהוא. כמו כן בשבת אין שום הסתר וחלודה רק התגלות נקודה הפנימיות כנ"ל. ובחול ע"י מלאכות נסתר הפנימיות. וזה העבודה להיות דביקות העושה בפנימיות המעשה כנ"ל. וכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' ששבת נותן דעת. ופי' דעת התקשרות ודביקות בפנימיות. כתיב כל ערום יעשה בדעת. ופרשנו כנ"ל שכל מה שעושה החכם מקושר ומדובק בשורש הדבר. וכסיל ע"י שפורש הדבר ומפסיק משורשו נעשה אולת. אף שעושין מעשה א'. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו כו'. וכתבו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם. הפי' שבכל דבר שבעולם נגנז הארה עליונה וקדושה. ועל ידי שבת נודע זה. ויוכל האדם למצוא גם בחול הארת שבת ע"י שמירת שבת. [וז"ש לעשות את השבת פי' למצוא בחי' השבת גם במעשה ע"י ושמרו. שהוא כמו ואביו שמר כו'. ששומר ומצפה כל ימות החול אל השבת]. וכתיב זכור פי' חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת שהוא ע"י שמעידין בנ"י כי הכל להשי"ת. וז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' מעשה ישראל יש בו נקודה חיות מהשי"ת. וע"י שבת נודע זה. ובחי' זו היא קודש כי חיות השי"ת הוא קודש ונבדל. אף שהוא בתוך עניני עוה"ז. וגם כפשוטו מה שמוצא האדם הארת הנקודה הנ"ל הוא ג"כ מהשי"ת. ובשבת נודע זה כמ"ש לדעת:
2
ג׳וכתבו חז"ל שבת ניתן בצינעא דכתיב ביני ובין בני ישראל כו' א"ה לא ליענשו א"ה כו' נשמה יתירה לא אודיעינהו כו' וינפש וי אבדה נפש כו'. ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע. אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שע"י שיודעין זה בשבת. כי בחול ניטל זה. משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית' ע"כ:
3