שפת אמת, שמות, שמות כ״אSefat Emet, Exodus, Shemot 21
א׳תרנ"ב
1
ב׳במדרש אני ישנה כו' תמתי שנתממו עמי בסיני כו'. מה התאומות זה מרגיש כו' כך עמו אנכי בצרה מתוך הסנה כו'. הענין הוא לבאר כי כל הגלות למצרים הי' לצורך גבוה כדאיתא בזוה"ק וארא כי הדיבור הי' בגלות. והענין הוא דכ' שמעה עמי ואדברה כו' אלקים אלהיך אנכי דרשו במדרש רות אין מעידין אלא בשומע כו' לכן התגלות אלקותו ית' תלוי בבנ"י כשהם מוכנים לקבל אלקותו ית' מתגלה בעולם. כענין שאמרו אין מלך בלא עם. וכ' עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' פתחי לי כו'. ולא זו במצרים. רק בכל הד' גליות. כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית' שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם ע"י בנ"י. לכן נקרא בנ"י השולמית ודרשו חז"ל ששלום חי עולמים מתהלך בתוכם. פי' שגילוי שמו ית' בשלימות תלוי כפי שלימות בנ"י. וכבר כ' במ"א כמו שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק. כמו כן יש ללמוד כי כפי תיקון זרע יעקב ושלימתם מתגלה שמו ית' בעולם. לכן כ' ד' פעמים שובי שובי השולמית. ואמרו חז"ל יונתי כו' על ד' מלכיות. ותמתי באדום. הרמז כי בזו הגאולה מאדום יהי' נגמר כל השלימות והיתה לה' המלוכה. לכן כ"ז שבנ"י היו במצרים. לא הי' הדיבור מתגלה בשלימות. וזה הרמז מתוך הסנה. עמו אנכי בצרה:
2
ג׳במדרש שדים נכונו שערך צמח. והלא סימן התחתון קודם. ודורש על משה ואהרן ע"ש. ואין מובן התירוץ כיון דמדמי להו לשדים הדרא קושיא לדוכתי'. ונראה שזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע שדרשו חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו. ולכן הקדימו פעולת השדים שהוא גמר הפרי קודם צמיחת השער. ובוודאי משה רבינו ואהרן הם כלים היוצאים מכללות בנ"י והם העדות והסימן על שבחן של בנ"י. ובאמת אלה הסימנין ועדות נמצאו לעולם בבנ"י. ואפי' בכל יחיד והם האותות ששם הש"י בבנ"י. ורמז בשני שדיך הם ב' האותות שיש לכל איש ישראל מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כדאיתא בזוה"ק שצריך כל איש ישראל להיות לו ב' האותות. ובמילה יש שם שדי וכמו כן בתפילין השי"ן והדלי"ת והיו"ד ברצועות. ומסתמא יש בשבת ג"כ זה הענין ויבואר במ"א בע"ה ומשה ואהרן הם ג"כ ב' האותות הנ"ל:
3
ד׳איתא במד' בפסוק לא תאסיפון כו' תכבד העבודה שלא הי' מניח להם לנוח בשבת ע"פ המדרש שמשה רבינו תיקן להם השבת ע"ש. והענין הוא כמ"ש ז"ל הדרכים מבקשין תפקידן. וכמו כן הזמנים שהיו מיוחדים לבנ"י. הגם שלא ניתן להם עדיין השבת. מ"מ בשורש העליון הי' השבת מיוחד להם. לכן הצדיקים כמו האבות ומשה רבינו ע"ה הרגישו בקדושת השבת והוציאו מכח אל הפועל אפי' קודם שניתן כמ"ש במ"א כי המתנות הקדושות שנתן לנו הקב"ה נותנין ברכה וקדושה לפניהם ולאחריהם. ולא זו [אלא] שאפי' אותו הרשע פרעה הבין שיש להם הארת הגאולה בכח המנוחה ביום השבת. וזה הרמז לא תאסיפון על השבת שיש בו תוספת נשמה יתירה מלמעלה. ולכן יש חירות בשבת כי כל הגלות הוא בחלק הגוף שלמטה ולא בחלק הנשמה שהוא בחי' חירות. לכן שבת זכר ליצ"מ שבכל שבת יש קצת גאולה. מכ"ש עתה שכבר ניתן לנו השבת. [ואין רחוק ע"ד הרמז שמלך מצרים בשורש השר שלו למעלה עיכב להם הארת הגאולה כשהי' רצונו ית' להיות להם כבידות הגלות בתחילת שליחותו לפרעה לחזק לבו. וז"ש ל"ת לתת תבן שלא להוסיף להם תבונה מלמעלה. הם ילכו וקוששו הוא בחי' ימי המעשה שצריכין לעבוד בל"ט מלאכות כנ"ל]:
4