שפת אמת, שמות, שמות כ״בSefat Emet, Exodus, Shemot 22
א׳תרנ"ג
1
ב׳ואלה שמות בנ"י במד' תנחומא יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי האבות הקדושים השיגו מעצמם לתקן מעשיהם למעלה מהטבע והקב"ה הבטיח להם להיות בניהם נמשכין אחריהם לכן הוכרחו להיות בגלות מצרים שיזכו אח"כ לתורה ומצות אשר על ידיהם יתקנו מעשיהם להיות כמעשה אבותיהם כאשר חכמים הגידו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. והשמות המה הפנימיות אשר נטעו האבות בזרעם אחריהם ואלה השמות נשארו בבנ"י לעולם שנק' ישראל ויש לכל איש ישראל חלק בהם. אבל לתקן המעשים להיות כלם נמשכין אחר השמות הוא העבודה של כל איש ישראל בעולם. והשבטים שמותיהם נאים ומעשיהם נאים. וכ' ושמת שמו אברהם ומצאת כו' לבבו נאמן. פי' שנמשך מעשיו אחר השם. ואמרו חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם ובנ"י דכ' כענבים במדבר מצאתי ישראל. פי' שבנ"י בכח התורה ומצות שקיבלו במדבר תיקנו מעשיהם להיות נמשכים אחר השמות כמו שהי' לאברהם מעצמו. לכן אפילו במצרים שלא היו בנ"י מתוקנים כדכ' ואת עירום וערי'. אעפ"כ שדים נכונו ושערך צמח. שהפנימיות הי' נטבע בהם רק שעדיין לא תיקנו מעשיהם. ואיתא שבת שמא דקוב"ה. ולכן השבת ניתן לבנ"י ובו יש שביתה מכל המעשים. והוא בחי' השמות. ובחי' זו לעולם נמצא בבנ"י. אבל ימי המעשה המה צריכים עבודה בכח תורה ומצות:
2
ג׳בענין תוקף השיעבוד שהוסיף פרעה לבנ"י אחר משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה. כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם. ולכן אחר שמוציאין מהם בחי' הני"ק נעשים רעים לגמרי. ואז הוא זמן מפלה שלהם. לכן כ' ג"כ וימת מלך מצרים הוא הסתלקות כח ני"ק שהי' בו. ולכן הרע לבנ"י ביותר. ולכן בכלל ג"כ בגלותינו עתה שכבר הוציאו בנ"י מהם הרבה ני"ק. לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהי' להם מפלה בשלימות בב"א. וז"ש חז"ל וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן. כי הני"ק שיש בהם הוא הדגן ועי"ז נתפסין בנ"י בגלות תחת ידיהם. אבל אח"כ כשהוציאו מהם הדגן בטל המצודה ויצאו בנ"י לחירות:
3
ד׳בפסוק אכן נודע הדבר פירש"י במה שהם משתעבדין כו'. דאיתא בזוה"ק הדיבור הי' בגלות. והגם כי הפי' שלא הי' יכול להתגלות עשרת הדיברות ע"ש. מ"מ נראה כי העיקר הי' דיבור של בנ"י שהי' בגלות. כי כשהתחתונים מוכנים לקבל. ממילא נפתח עולם הדיבור למעלה. כי הדיבור ניתן לבנ"י. והיו צריכין הגלות מצרים לברר הדיבור שיהי' בלי פסולת. כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו לבנ"י. וע"י יסורים. תורה וא"י ועה"ב. ופירשנו כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שכולן צריכין בירור אחר שנתערב טו"ר בכל הדברים. וגלות מצרים הי' היסורים להכין אל התורה שהוא לתקן בחי' הדיבור. ויסורי המדבר הי' הכנה לתקן בחי' המעשה בכניסתן לא"י ולבנות בהמ"ק. ולפי שמצרים הי' גלות בשביל הדיבור לכן אמר נודע הדבר שע"י לשון הרע שלא נתברר הפסולת מבחי' הדיבור נתעכבו בגלות מצרים. ולכן אחר יצ"מ כ' אז ישיר משה שנפתח פיהם של בנ"י ואח"כ עשרת הדיברות. ואלה הג' בחי' מדו"מ צריך כל איש ישראל לתקן בכל יום לבררם. ולכן יש זכירת מצרים בכל יום. כי העיקר הוא הדיבור שניתן לבנ"י וכ' מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי העיקר האדם הוא הרוח ממללא אבל הקב"ה עשה את האדם בזה המלבוש של הנפש והגוף שעי"ז יתברר הדיבור. וכמו מצרף לכסף שנצרף ונתברר ע"י הצירוף באש. כמו כן הרוח ונשמה מתבררת ע"י המאסר שהם בגוף. והנפש בגוף הוא כמו הגלות בכלל. אבל הוא לטובה לברר הטוב מהפסולת כנ"ל:
4
ה׳שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכ' במכות ויצעק משה ויעתר כו'. הוא כי ע"י עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה כו'. והוא כענין הנ"ל שהדיבור הי' בגלות והי' צריך תיקון. לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כי ע"י יצ"מ נפתח פיהן של ישראל. וז"ש א' שפתי תפתח. וקבעוהו בין גאולה לתפלה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בנ"י. לכן איתא דבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כי השבת עצמו הוא בחי' הגאולה ונפתח בו פיהם של בנ"י כי שבת סהדותא איקרי:
5