שפת אמת, שמות, תצוה ד׳Sefat Emet, Exodus, Tetzaveh 4
א׳תרל"ז
1
ב׳במדרש זית רענן כו' טוחנין כו' ומביאין אבנים כו' ונותנים שמנן כך ישראל כו'. ד"א מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כו' ונתנך עליון כו'. נר מצוה העושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הקב"ה כו' מהו תורה אור שלא יאמר אדם מה אני מחסר נכסי למצוה כו' מה אור דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום כו' ע"ש. ביאור הענין דידוע שיש בנר אור המאיר ואש השורפת. ובזוה"ק נקרא אשא חוורא המאיר על גבי אשא אוכמא השורפת כו'. ובאמת עיקר עבודת האדם הוא הבירור. שעל זה נשלח בעולם השפל לברר אלה המקומות החשכים. וע"י המצות נתקן העשיה. אמנם ע"י העבודה זוכין לתורה אור. והוא קדושת השבת הבא אחר עבודת ימי המעשה. וכשהמצות נעשין כראוי בדביקות בשורשן שהיא התורה. שמהתורה בא שורש המצות. אז שורה ברכה גם בעבודת הבירור ואינו בא לידי חסרון כלל. ומה שעולה על דעת האדם שמחסר עצמו ע"י המצות שהוא בהתחלה עבודה קשה. אמנם כשזוכה ע"י המצות לתורה אור יכול להיות הכל בנייחא. כמ"ש שהת"ח נק' שבת גם בימות החול. וברש"י כתית למאור ולא למנחות. ובמנחות כתיב ג"כ כתית רבע ההין ופי' חכמים דבא לרבות דכתית כשר למנחות דהו"א דפסול למנחות ע"ש ברש"י. וביאור הענין פרשנו כבר מ"ש במדרש מעלת בנ"י שחובטין אותן כו'. אף דכתית למאור כתיב. מ"מ עיקר האור בא ע"י העבודה בבחי' הבירור. שהוא ענין המנחות. עי"ז זוכה להעלות טיפה אחת נקיה וזכה. להעלות נר תמיד פי' שהאור עצמו תלוי בתיקון הגשמיות. ואחר כך אותו נקודה שזכה להעלותו לה'. מסייעו אח"כ לבחי' הבירורים ג"כ. והוא הברכה שבא מש"ק לימי המעשה שאחריו. וס"ד דכתית פסול למנחות קמ"ל שאותה נקודה הזכה מסייעת ג"כ להבירורים כנ"ל. והוא כמ"ש לעיל שבהתדבקות המצות בשורשן תורה אור. אינו בא לידי חסרון. ואמת שתמיד צריך להיות אשא אוכמא השורפת. לכן כפי מה שמברר אדם מעשיו ושורף ומכלה תאוות הגשמיות. אז זוכה לאשא חוורא כנ"ל. ובאמת סדר הבריאה הי' להיות האומות משועבדין תחת בנ"י. כמ"ש ואכלת את העמים. ועל בנ"י שורה אשא חוורא כמ"ש בזוה"ק. וזה מצד שהאומות דבקים בגשמיות שהוא הנשרפת. ולכן כפי מה שבני ישראל מבררין הגשמיות ומתרחקין ממנו אז מתקיים כנ"ל. וזה שהוכיח ירמי' את בנ"י והי' בימי ירידה של בנ"י. ואז הי' להם רק המעלה של הבירור. והוא מנחות כנ"ל. אבל כאן בימי עליה נאמר ויקחו אליך להיות נעשים כל המצות בהתחברותן לשורש התורה אור שהוא בחי' מרע"ה הדעת של בני ישראל וזהו ואתה תצוה חיבור התורה להמצות כנ"ל:
2
ג׳באפוד הי' אבני שוהם בלבד והוא אבנו של יוסף. כי יוסף הוא בחי' זכרון. והאבנים היו לזכרון השבטים לפני הבורא ית'. ובחושן הי' כל שבט בפרט. ובאפוד שהוא למעלה על כתפיו. הי' כלל השבטים. והוא יוסף שהוא שורש כל השבטים ולמעלה מהם כנ"ל:
3