שפת אמת, שמות, וארא ט״וSefat Emet, Exodus, Vaera 15
א׳תרמ"ו
1
ב׳בפסוק וארא כו' וגם הקמותי א"ב לתת כו' וגם א"ש את נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. דהנה מרע"ה אמר למה הרעותה כו' פי' בזוה"ק למה יהיב חילא לסטרא דרע לשלוט בהם כו'. דמרע"ה הי' מיוחד להנהגה המיוחדת לבנ"י. והיא קבלת התורה שנק' טוב שאין שם תערובות טו"ר. ולכן כ' במשה כי טוב הוא. אכן האבות הם עמודים שכל העולמות עומדין עליהם. וכמו כן בנ"י נבראו לתקן כל העולמות ולברר זאת התערובות. ולכן ימי הגלות הם ג"כ עבודה להש"י. ואדרבא עיקר מעלת בנ"י מבורר בגלות דכ' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. וזה הי' הכנת האבות לזכות לירושת הארץ לכבוש ע' אומות. שכל זה בחי' הנ"ל כשושנה בין החוחים. וכתבנו במ"א שכ' אח"ז כתפוח בעצי היער כו'. לומר שכפי הנהגת בנ"י למטה. כך הנהגת הש"י למעלה. ולכן נגלה להאבות בשם א"ש שהוא הקדושה הבאה בצימצום. כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל שאין לו צל. שבגלות אין ניכר השגחת הש"י. ולכן גם שהי' להם הנבואה. הי' בבחי' דודי בין הבנים כנ"ל. אכן מדרגת מרע"ה התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. שאין שם מגע נכרי כלל. וע"ז באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות שע"ז נאמר א"ת שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים. שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים. אבל אין בנ"י במקום המיוחד להם. כרמי שלי לא נטרתי. אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות וז"ש שחורה אני ונאוה [ורמזו חז"ל ונאוה במעשה אבותי. ויש לפרש כנ"ל שהגם שלפי מדרגה המיוחדת לבנ"י שחורה אני בגלות אבל ונאוה במעשה אבותי שהוא תיקון הכולל]. ולפי שהתרעם מרע"ה. הראה לו הש"י כי גם בהיותם בגלות אוחזים מעשי אבותיהם. וגם אני שמעתי כו' נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. כלומר שעבודתם בגלות היא זכורה לפניו בשמים. ושיש לעבודתם שורש למעלה כנ"ל:
2
ג׳בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' וידבר ה' כו' ויצום כו'. דאיתא בזוה"ק בר"מ כי הי' הרצון שיקבלו בנ"י עול מלכותו ית' בכלל ע"ש לשונו הקדוש. והענין הוא ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. משמע שאפילו הוא ת"י המלכות אעפ"כ ע"י קבלת עמ"ש יכול להעביר ממנו שיעבוד של הסט"א. והגם דאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מ"ש. רק הוא כנ"ל שבפרטות א"י לקבל מ"מ כשמקבל עליו בכלל ומשתוקק לצאת משעבוד הסט"א. כדי להיות כלי מוכן לקבל עמ"ש. בכח זה יוכל לצאת משעבוד הסט"א. וכן הי' בכללות בנ"י שנאמר להם זו הפרשה ולקחתי אתכם לי לעם. שישתוקקו לזה. וזה הי' הכנה להגאולה. אך בנ"י לא יכלו מרוב עבודה קשה וטומאת מצרים. וז"ש מרע"ה. בנ"י לא שמעו. ואיך יהי' הגאולה. אכן בוודאי הי' בתוך בנ"י הרבה שקיבלו הדברים. ולכן כ' אח"כ אלה ראשי בית אבותם. דרשו חז"ל שיצרף עמו הראשים של בנ"י. וכמו כן וידבר כו' אל משה ואל אהרן ויצום. פי' שנעשו המה שלוחים בעבור הכלל וקיבלו הם המאמר. ושיתף הקב"ה מעשה הצדיקים שיהי' קבלת מלכות שמים שלהם מפתח הגאולה לכל בנ"י. ובלשון הפסוק הן בנ"י כו' ואני ערל שפתים. יתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בנ"י למרע"ה. כך נפתח פיו ולשונו. וע"י שלא שמעו הי' ערל שפתים. ולכך אחר קי"ס דכ' ויאמינו כו' ובמשה. אז ישיר משה. הרי שנפתח פיו ע"י קבלת בנ"י. והעיקר הגאולה לעולם תלוי' בהכנת בנ"י כדאיתא בגמ' דשאל ריב"ל למשיח אימת אתי מר. אמר היום. ואמר שקורי קא משקר כו'. והשיב היום אם בקולו תשמעו. משמע שבהכנת בנ"י לקבל ולשמוע הארות הבאין משמים ללבות בנ"י כ"א לפי מדרגתו. בזה יצמח הגאולה בב"א:
3
ד׳בענין ד' לשונות של גאולה. עפ"י מ"ש בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות עד קבלת התורה דכ' וידבר כו' ע"ש. דיש ה' מוצאות הפה שהדיבור על ידיהן. והן הן חמשה חומשי תורה. והקול הוא פשוט וכולל הכל. רק שאר הד' מוצאות הם כלים להדיבור בלבד. ולכן בעשרה מאמרות הי' כלל כל הברואים. רק בחי' עשרת הדברות הוא הבחירה בבנ"י בפרט. שניתן להם הכח בפה לברר הנהגת הש"י בכל העולם בכח התורה. שדיבור הוא הנהגת מלכותו ית'. לכן ע"ז הי' קטטות ומריבות. דכ' ומשם יפרד כו'. וזה הי' גלות מצרים בד' לשונות הנ"ל. ולא ניתן להאריך בדברים אלו. ועיין בזוה"ק שמות בפסוק אתי מלבנון כו':
4