שפת אמת, בראשית, ויגש ד׳Sefat Emet, Genesis, Vayigash 4
א׳תרל"ה
1
ב׳ב"ה
2
ג׳בזמר האר"י ז"ל אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין. וקשה מאי גו פתחין הול"ל למיעל בחקל תפוחין. אבל האמת כי חקל תפוחין הוא בכל מקום כמ"ש מלא כל הארץ כבודו וכדאיתא ראה ריח בני כריח שדה כו'. רק שעיקר העבודה לפתוח נקודה זאת. ובשבת נפתח זה השער כמ"ש שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. וכמו שראינו קדושת שבת בין הימים. אף שהוא תוך הזמן אעפ"כ הוא מעין עוה"ב. וההפרש בין ימות החול לשבת שנפתח בו הפנימיות ואין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול שבנקל להרגיש הקדושה בשבת. וכמו כן יכולין להבין כי כבוד מלכותו ית' הוא בכל מקום אף שאינו נגלה וזה האמונה של כל איש ישראל בה' אחד. פי' אחד שאין דבר רק השי"ת בעצמו הוא הכל ואף שאין יכולין להשיג את זה כראוי צריכין להאמין בזה וע"י אמונה באין אל האמת. וכמ"ש במקום אחר כי אמת ואמונה הם ב' מדריגות והוא ענין יוסף ויהודה דכ' במדרש אחד באחד יגשו. כענין שנאמר ה' אחד ושמו אחד. ולעתיד יתברר זה האחדות שיש בתוך הבריאה וזה נקרא רזא דאחד כי הוא עתה בסוד נסתר. וה' אחד הוא למעלה מהשגת הנבראים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' כי העולם הזה נברא בשמו ית'. וז"ש בי אדוני ופי' האריז"ל ה' בי באותיות יהודה. והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:
3
ד׳בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל:
4
ה׳במדרש מלכים מדיינים כו' אנו מה איכפת לנו כו'. נראה כי ע"י שביטלו כל השבטים עצמם ליהודה ע"י זה נצחו את יוסף כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל כי מחלוקת יוסף ואחיו היה כי יוסף בחר לו להיות צדיק נבחר שע"י קדושתו ימשוך כל בני אדם להשי"ת. והשבטים בחרו להם להיות כל אחד כפי עבודתו. ובשמים רוצין כבחירת יוסף רק כלל ישראל חפצים בחירת השבטים כו'. ומסתמא הכל אמת כי ע"י קדושת יוסף הצדיק זכו גם השבטים כל א' על מקומו. אך גם דעת השבטים הי' להיות האחדות ביניהם כראוי ואילו היה יודע יוסף זאת שיוכל להיות האחדות כראוי ביניהם לא היה חולק עליהם ובאמת זאת האחדות היה בכח יוסף הצדיק כי הוא כלל הצריך לפרט. ולכן כשנתבטלו ליהודה זה ענין האחדות שבא מתוך הרבים. ואז ויגש אליו יהודה כמ"ש במדרש אחד באחד יגשו שהם שני מיני האחדות כמ"ש לעיל ולא יכול כו' להתאפק לכל הנצבים פי' אף שהיו הרבים. כשראה שיש האחדות ביניהם הודה לדבריהם כנ"ל:
5
ו׳ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי כל מה שהוא תחת האדם נק' מרכבה שלו ולכן כל הבריאה הוא מרכבה להשי"ת שהוא מלך העולם. וצריך כל אחד להמשיך מה שת"י להשי"ת כי ע"ד זה צריך האדם להכניע היצה"ר תחתיו כדי להכניע עצמו עם כל אשר לו להשי"ת. ומלוכת יוסף במצרים היה הכנה לגלות מצרים כדי להיות מקודם כל המצרים תחת יד יוסף. והיו הם מרכבה ליוסף. וכשעלה לאביו באשר המצרים היו רחוקים ממדת אמת של יעקב. לכן אסר אותם מקודם תחתיו שלא יתפרדו כשיעלה לאביו. וכענין שמצינו ביעקב להיפוך כשירד לחו"ל קשר עצמו מקודם בקשר אמיץ (מקודם) כמ"ש בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ע"ש ובזוה"ק. כמו כן בחי' יוסף להיפוך לקרב כל עוה"ז להש"י. ולכן כשעלה קשר את כל מרכבתו תחתיו להמשיך הכל להשי"ת כי זה מדת יוסף הצדיק. והבן:
6