שפת אמת, ויקרא, אחרי מות י״דSefat Emet, Leviticus, Achrei Mot 14
א׳תרנ"ד
1
ב׳במדרש בזאת יבא אהרן. ה' אורי וישעי בים ע"ש כל הענין עד בזאת אני בוטח. והנה אח"כ נאמר בפסוק אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' כו'. אמונה ובטחון הוא הכנה אל התפלה השלימה. ולכן מקדימין השירה בכל יום קודם התפלה כדאיתא במד' בשלח כמו שהם הקדימו האמונה כן צריך אדם לטהר לבו קודם התפלה. דכתי' לא חמס בכפי ותפלתי זכה. וכי יש תפלה עכורה כו' מי שידיו מלוכלכות בגזל אין תפלתו נשמעת. נקי כפים ובר לבב ישא ברכה מאת ה' ע"ש. והענין הוא כי התפלה היא לקבל השפעת הקב"ה וצריך להיות עיקר המבוקש לקבל השפעתו ית' בדבקות האמת בשורש העליון. וזה פי' נקי כפים ולהיפוך נק' ידיו מלוכלכות בגזל מאחר שאינו מקבל כפי רצונו ית'. ואם האדם זוכה לאמונה ובטחון כראוי אז לבו בטוח כי כל הנהגה שלו מהקב"ה. והכל הוא כפי הטוב ונצרך לו ע"צ היותר טוב מכל הטובות שבעולם. כמו שביאר בס' חובת הלבבות באר היטב. ואז אחת שאלתי ופונה לבו מכל דבר כמ"ש ואותו תעבוד אם אתה פונה עצמך ואין לך עבודה אחרת אלא זו. וזה נק' בר לבב. והקב"ה הקדים לבנ"י הנסים ונפלאות ביצ"מ ועל הים כדי להיות מובטחים בו כראוי ולא ידאגו על שום דבר רק אחת שאלתי. וכן צריכין לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כדאיתא במד' אל הרנה ואל התפלה. רנה זה סידור שבחו. וכ"כ ויאמינו בה' אז ישיר. ובמד' אין אז אלא בטחון כמ"ש אז תלך לבטח. והבוטח בה' הוא מלא שמחה. והגם כי נזכרו בשמ"ע כל בקשות הנצרכים לאדם. אך באמת המכוון לקשר כל הדברים הנצרכים לו אל הבורא ית'. וזה הברכות שבכל הבקשות להיות הפרנסה והרפואה והמשפט הכל מקושר אליו ית"ש. וזה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה הרמז אל יבא בכל עת כי לכל זמן ועת כו'. אבל בנ"י ואני תפלתי כו' עת רצון ובזאת יבא אל הקודש:
2
ג׳בפסוק כמעשה א"מ כו' עד אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחכמים הוסיפו לומר ולא שימות בהם. והגם דאיתא זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. אבל באמת כפי מה שממית עצמו עלי' כך התורה מחי' אותו דכתי' תורת ה' תמימה משיבת נפש. וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה משיבה התורה אליו ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד. וכענין שדרשו חז"ל שיצאה נשמתן של ישראל במתן תורה והחזירה התורה נשמתן הה"ד משיבת נפש ע"ש. וכן הוא בכל העוסקים בתורה. ובאמת התורה נק' עץ חיים וכפי העסק בתורה זוכין להתדבק בחיים. ובמד' כשושנה בין החוחים כו' ע"ש. ועוד שם ועין נואף שמרה נשף כו' לא תשורנו עין עד שמביא המד' מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה כדכתי' ועוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה כו' תראנה ארץ מרחקים. ונאמר עוצם עיניו דוקא כשבא לפניו דבר ערוה ועוצם עיניו עי"ז מתגלה לו הארה פנימיות. וז"ש שמקביל פני השכינה כי באמת מלא כ"ה כבודו. אך הגשם מכסה. וכמו ברשעים ועין נואף שמרה נשף כי באמת הרשעים מסלקים כבוד השכינה כענין שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומשל הרשעים בדירתן. במחשך מעשיהם לא תשורנו עין. ולהיפוך בצדיקים אור זרוע לצדיק. והנה בחי' עץ החיים ועץ הדעת הם קיום כל העולם. ויש ב' הבחינות בכל מקום. כי אחר החטא נתערב טו"ר ולכן היא כשושנה בה"ח וצריכין לגבור על הסט"א ולהיות עוצם עיניו ואז מתגלה בחי' עץ החיים. וז"ש וחי בהם בכח המצות עשה ול"ת. והכל כמ"ש לעיל כפי ביטול חיות הגשמיות וממית [*עצמו] על התורה ומצות. כך זוכה אל חיות הפנימיות וחי בהם כנ"ל:
3
ד׳[תרנ"ז]
4
ה׳בפסוק אני ה"א כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו כו' אני ה"א. ב"פ אני ה"א. כמ"ש אני אני הוא בעוה"ז ובעוה"ב. והרמז כמ"ש אני ראשון ואני אחרון. והשי"ת ייחד שמו עלינו בחי' הראשית והאחרית. והם ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור. וע"י יצ"מ זכינו לברית הלשון וקבלת התורה. וע"י ברית המעור ירשנו את הארץ כמ"ש לא"א בבשורת הארץ ואתה את בריתי תשמור. והנה רוב הכריתות הם במאכלות אסורות ובביאות אסורות. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ החיים תלוי בהם וממילא יש כריתות במי שפוגם בהם. ועליהם נאמר מות וחיים ביד לשון. כי גם ברית המעור נק' לשון כידוע. [ויתכן עוד לומר במ"ש ל"ו כריתות בתורה לרמוז על שם ע"ב ועלי' נרמז אני אמית ואחיה חצי' מחי' וחצי' ממית. אלא שאין לי עסק בנסתרות] ולכן בשרצים כ' המעלה אתכם מא"מ שהוא ברית הלשון. וכאן בעריות כתי' כמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו שירושת הארץ תלוי בברית המעור. וב' אלו הם בחי' ראשית ואחרית. כמו תחילת גידול האדם כשמתחיל לדבר. והאחרית והתכלית להיות מוליד ומשאיר פירות תחתיו. כמו כן הוא בפנימיות. והנה כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואחז"ל בעוה"ב וכן בתרגום בחיי עלמא. והפי' כי המצות הם מיוחדים לאברי האדם והנפש פושטת צורה ולובשת צורה וע"י המצות מכין האדם לנפשו מלבוש וחלוקא דרבנן בעוה"ב. ז"ש וחי בהם שיתלבש החיות אח"כ בהם ממש. אך פשט הכ' וחי בהם משמע גם עתה. והענין הוא כי האדם יש לו שורש למעלה וחלק הנשמה שלמעלה גם עתה מתלבשת במעשה המצות שאדם מקיים בעוה"ז. ז"ש ז"ל ומחי' נפשו שנק' נר. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש לו. כי טעם עוה"ב לבנ"י משום שנאמר חלק ה' עמו. והקב"ה הי' הוה ויהי' הכל אחדות א' ובזה יש לכל ישראל חלק. ומי שזוכה לקיים מצוה כראוי יוכל להרגיש הארה משורש המצוה ונשמתו שלמעלה. וע"ז מתפללין ויהי נועם ה' עלינו כו'. ומעין זה בש"ק שזוכין לנשמה יתירה כיון שהשבת הוא מעין עוה"ב יורד בו הארה מנשמה שהיא מבחי' עוה"ב כנ"ל:
5