שפת אמת, ויקרא, אמור י״טSefat Emet, Leviticus, Emor 19
א׳תרנ"א
1
ב׳במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול המלך לשאול באורים ותומים כו'. כי כל אלה הידיעות הטומאה ומכשפים הכל הי' מפסולת שנעשה מעה"ד טוב ורע כדאיתא בזוהר ותיקונים. ולכן ניטל מעוה"ז החכמה הקדומה שהי' בימי אדם ונח ע"ש בפ' נח בזוהר בדור הפלגה. ולכן בנ"י כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה. והכהן העובד ה' ששואל באו"ת נאסר לו לטמא במת. כי כל המיתה נעשה מעה"ד טו"ר. והעיקר הענין הוא בחי' הנפש והגוף. שיש באדם רוח אלקים ונפש הבהמיות וכמ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה כו'. וב' הידיעות הם באדם עה"ד טו"ר. אבל לבנ"י נאמר והיית רק למעלה. פי' שלא יניחו להתפשט החכמה להתדבק בחכמות חיצוניות רק להיות למעלה תמיד להיות הגוף בטל אל הנשמה. וכמו שהוא בפרט כל אדם כך הוא בכלל שמנובלות חכמה יש סיגים והיא חכמת הטבע שמשם יש הכישוף וטומאות אוב וידעוני. ויש בעולם שנה נפש ב' הדרכים. זה לעומת זה. ולכן כתיב לא תאכלו על הדם הוא כישוף בנפש כמו אוב וידעוני. לא תנחשו במעשה בחי' עולם. לא תעוננו הוא בזמן כמ"ש עונה פלוני יפה. ומול זה בקדושה להבדיל בין קודש לחול ובין טהרה לטומאה כתיב ג"כ ב' בחי' הנ"ל. בנפש אמו ואביו תיראו. מפני שיבה תקום. בזמן שבתותי תשמרו. בעולם מקדשי תיראו. וכל אלה מוסיפין קדושה לאדם. ובנ"י שהם מקבלין הקדושה לשם שמים כמ"ש והייתם לי קדושים ואבדיל כו' להיות לי לשמי. ולכן יש בהם גדר ערוה שלא יתפשט מהקדושה אל חכמות חיצוניות כנ"ל. ולכן זוכין אל הקדושה. וכל המצות עשה ול"ת שנאמרו בפ' קדושים הם שמירת הקדושה. וז"ש והיית רק למעלה שלא למשוך למטה כו'. וזה עיקר החילוק בין בני ישראל שעושין לשמו ית'. אבל בעכו"ם ליכא ענין לשמה כמ"ש לגרמייהו עבדין עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. [וי"ל עוד במ"ש בענין העונש. הגר כו' מעלה מעלה כו'. כי באמת כך היא המדה שמן חכמות הטבע וחיצוניות יכולין לבוא לפנימיות כמו שהי' באברהם אע"ה ראשון לגרים. ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. וכמו כן לעומת זה יכולין לירד ע"י החכמה להתערב בחכמות חיצוניות ליפול ח"ו לבאר שחת והכל מבחי' תערובת עה"ד טו"ר. ולכן כתי' רק למעלה ול"ת למטה. ובמ"ש לעיל מענין רוח הבהמה היורדת למטה יכולין לפרש הת"כ במעשה אוב מה אתה מחליף מה במה ויש גורסין מהבהמה. ע"ש בזית רענן ונדחק בטעמו. ולמ"ש מובן היטב. אכן באמת עיקר הגירסא מה במה וכדפרש"י שלא להחליף קדושת המקום ב"ה בדברי הבל ובוז ע"ש בפ' קדושים]:
2
ג׳והמד' פי' רק למעלה שאפי' בזמן החושך שאין זוכין לשאול למעלה מ"מ לא יהי' שואל למטה. כמו שהי' לשאול שהי' זמן חושך ולילה ע"ש במד'. אעפ"כ איש ישראל אין לו מקום רק למעלה ולא למטה. ויש לרמוז והיית לשון נהייתי ונחליתי. אפ"ה רק למעלה ולא למטה. וז"ש גמלתהו טוב ולא רע שבנ"י לעולם אין להם התחברות לרע. כל ימי חייך לרבות הלילות ובגלות אעפ"כ אין לנו מלך עוזר כו' אלא אתה. ומ"מ שאול תיקן החטא במה שמסר נפשו להלוך למלחמה שכיון שראה שהי' כן רצונו ית' שירד למלחמה למות. כיון שלא השיבו באו"ת והי' הולך למלחמה לולי שאלת האוב. לכן הלך אח"כ ולא רצה להציל עצמו ע"י תחבולות האוב וכמ"ש הן יקטלני לו איחל. ויש קרי וכתיב לא באלף פי' לא איחל למצוא לי דרכים והצלות ממקומות אחרים. וכמ"ש בכל נפשך אפי' נוטל א"נ [ועיין בסוטה במשנה ד' כ"ז ע"ב דדרשו איוב עבד באהבה דכתי' לו איחל כו' ועדיין א"י אם לו אצפה אם לא אצפה כו' ונדחק רש"י ז"ל לפרש שמרד איוב מתוך היסורי מות. וזה דוחק שהרי אמר זה לשבח על עצמו. ותו א"כ אינו עובד מיראה ג"כ. איברא דברש"י פ' ואתחנן איתא ג"כ העובד מיראה כשמטריחו יותר מדאי הולך לו ועמ"ש שם. אבל לפמ"ש לעיל א"ש בפשיטות דלא איחל שלא יחפש לו דרך הצלה שיודע שכל א' חפץ ה' כן יהי' והוא מיראה. ולו איחל בוא"ו הוא לקבל המיתה באהבה רבה כנ"ל פשוט ונכון במשנה הנ"ל]:
3
ד׳בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וסמוך לי' פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע"י המועדות. ולכן נק' מקראי קודש כו'. ונראה לבאר כי ג' קדושות הן כדאיתא בזוה"ק קודש קדוש קדושה. ונראה שהם הני תלתא דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה ע"י ג' כוחות אלו. הקב"ה וב"ש קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונק' קדוש שע"י התורה נמשך הקדושה שהתורה מלמדת בתרי"ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם כמ"ש קדשנו במצותיו. ויש עוד בחי' קדושה בבנ"י שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקב"ה וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו באלה הג' נשלם הקדושה. והוא עצמו ג' המועדות. בפסח זמן חירותנו שהי' בעזר עליון כמ"ש ביד חזקה וע"ז אמרו לולא הקב"ה עזרו א"י לו. כמ"ש צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' קדוש. וזמן שמחתנו הוא קדושה שבנ"י מקבלין והוא שמחת תורה שהתורה הניחה רשימה בהאדם. ומסתמא הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם הם מכוונים מול אלה הג' קדושות. ע"ז היא מבטל קדושה הנמשכת בעזר הש"י. וג"ע מבטל כח התורה כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וניתנה ראשונה לומר שע"י מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה. וכ"כ מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במד' מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו וע"י זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. ולכן ג"ע מבטל כח התורה. וש"ד מבטל כח הנפש. ולכן צריכין למסור נפש על ג' אלו לקיים ונקדשתי [וג' הנ"ל נרמזין ג"כ בברכת אתה קדוש ושמך שהתורה שמותיו של הקב"ה וקדושים יהללוך הוא קדושת ישראל כנ"ל]:
4
ה׳בפסוק מועדי ה' אשר תקראו כו' ששת ימים (תעבידו) [*תעשה] כו'. ובמועדות כתיב אשר תקראו אותם במועדם. כי ביו"ט יורד קדושה מיוחדת בזמן ההוא. אבל קדושת השבת צריכין לקרוא תמיד שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' בי' במועדו. והתחיל ששת ימים לומר שיכולין למשוך קדושה מהשבת לימי המעשה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל. משום דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ולא שייך לברך שהחיינו עכ"ד ז"ל. [באמת צ"ע דבלא"ה לא שייך זמן רק הבא מרוחק שלשים יום]:
5