שפת אמת, ויקרא, קדושים י״זSefat Emet, Leviticus, Kedoshim 17
א׳תרמ"ח
1
ב׳ובמד' ואתה מרום לעולם רוממות אתה נוהג בעולמך כו' נתת קדושה לישראל לעולם כו'. פי' כי הקדושה נמצא בפנימיות נפשות בנ"י כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נתקדשו בנ"י ונעשו כלים להיות מיוחדים אליו. ואם כי ע"י החטא נפלו ממדרגה הראשונה היינו שאין הקדושה יכולה להתגלות מפני ליכלוך החטא שנעשה מחיצה מפסקת. אבל כשהסט"א מסתלקת מתגלית הקדושה. וע"ז ניתקן מזמור שיר ליום השבת והוא עדות של השבת שאז שבין בנ"י לבחי' הקדושה ע"י דבשבת סט"א מתעברת וערקת כנ"ל. וז"ש חז"ל פרשה זו נאמרה בהקהל ואמרו ג"כ כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. הכל ענין א' שע"י שבנ"י מתאספין ממילא הם עצמם גדר ערוה כמ"ש שמתי חול גבול לים ובבנ"י כתי' כחול הים שהם המפסיקין בין הקדושה להסט"א. וכן איתא בזוה"ק בתיקונים [*בהקדמה דף י"ב]. ובשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א מתעברת וממילא מתגלה הקדושה. א"כ אות ועדות הוא כי בימי המעשה רק הסט"א מסלקת התגלות הקדושה. וז"ש בפרוח רשעים כו' להשמדם כו' ואחה מרום לעולם כו' אויביך יאבדו יתפרדו כו' אח"כ ותרם כראם קרני כו'. וזה שרמזו בלשון אתה מוצא קדושה פי' שכשיש גדר ערוה נמצאת הקדושה בהתגלות מה שהי' נסתר מקודם. נתת קדושה לישראל לעולם דכתיב קדושים תהיו לשון עתיד שעתידין בנ"י להיות קדושים לפנים ממה"ש כדאיתא בגמ' שיאמרו לפניהם קדוש. ונמצא יש בכח ישראל גם עתה למצוא הקדושה הגנוזה בו. ובמד' ג' קדושות מכתירין להקב"ה ונוטל א' לעצמו וב' לבנ"י ע"ש פי' כי קדושתו ית' בבחי' היה הוה ויהי'. ובהוה ויהי' יש לבנ"י חלק כנ"ל:
2
ג׳במד' ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים. כי כל המצות שורשם ברקיע גבוה מאוד והמעשים שבעוה"ז הם ציונים ורמזים להשרשים. ולכן מבקשים ויהי נועם ה' עלינו להיות התקשרות למצות שלנו בשורש העליון. ולכן תיקנו ברכה עובר לעשייתן ונק' ברכה ממש שעי"ז יש התקשרות וברכה במצוה שלמטה. והעיקר הוא הכוונה. כי לכל הדברים יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. לכן יש ברכה קודם המצוה שהיא בד בור. והעיקר הכוונה. ואח"כ הוסיפו לומר לשם יחוד. אבל זה העיקר במחשבה. רק שלא לשכוח העיקר הזכירו לומר לשם יחוד. וזה אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצות וצונו הוא בפרט המעשה שבעוה"ז כנ"ל:
3