שפת אמת, ויקרא, מצורע י׳Sefat Emet, Leviticus, Metzora 10
א׳תרנ"ד
1
ב׳איתא בזוה"ק מאן דיכיל לענג השבת ולא עביד איתהפך לי' ענג לנגע. ממילא מדה טובה המרובה ע"י ענג שבת מתהפך הנגע לענג. והנה פי' ענג. "עדן "נהר "גן. כדכתי' ונהר יוצא מעדן להשקו' את הגן. והנה כמו שהוא בעולם כך הוא בנפש. שהרי האדם עולם קטן וכתי' וישם שם כו' האדם אשר יצר. א"כ צורת האדם שוה לצורת הגן עדן. וגם האדם נחלק לג' חלקים. עדן נהר גן. בבחי' נר"נ. וגם בגוף מוח לב כבד. וצריכין להיות נמשכין כולם אחר המוח. וזה טוב לב משתה תמיד. וזה בחי' ענג. ולכן בש"ק דיש נשמה יתירה נפתח שער הסגור בימי המעשה. ומקבל הלב הארת המוחין. והוא היפוך המצורע. סגירו. שנסגר ומתטמטם הלב שא"י לקבל ולהיות נמשך אחר המוחין שבראש. ולכן בטהרת המצורע צוה ליתן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו. לרמוז על תיקון ג' החלקים שבאדם. ראש גוף ורגלים. והאדם צריך לשמור הגוף כדי שיוכל להתמשך אחר הנשמה כדכתי' לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. שכפי השמירה כך יכול לקבל חיות מהנשמה ולכן כתיב והזרתם כו' ולא כו' בטמאם את משכני. כדאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך (מעשיו) [*מעיו] וכמו דכתי' שער כו' סגור יהי' כו' כי ה' אלקי ישראל בא בו. וביום השבת יפתח. כן הוא באיש ישראל נקודה מסוגרת שהיא חלק אלקי ממעל. וביום השבת יפתח כו'. והוא בחי' נשמה יתירה וענג שבת כמ"ש:
2