שפת אמת, ויקרא, מצורע ט׳Sefat Emet, Leviticus, Metzora 9
א׳תרנ"ג
1
ב׳במד' איום ונורא כו' ממנו משפטו ושאתו. אני אמרתי אלקים אתם כו' ע"ש. והענין כי כאשר ייחד הקב"ה אלקותו עלינו ואמר אנכי ה"א נעשו בנ"י כברי' חדשה. ולכן ניתוסף להם משפטים ודינים שאין בכל הברואים. וכמו שיש חולאים בגוף כן נשתנו גופות בנ"י. כי הנגעים הם חולאים לבנ"י ולא לאחרים. וכמו כן המאכלות האסורות לבנ"י. וכ' במד' תנחומא על סמיכת פ' כי תזריע למינים הטמאים שבעוד הילד במעי אמו מלמדין אותו זאת אשר תאכל כו'. והענין כנ"ל לומר שהצורה של נפש ישראל היא משונה. ומיוחדים אליו מינים מיוחדים שבארץ. ויש ג' מיני טומאות. טמא מת משתלח ממחנה שכינה. וזב ממחנה לוי'. ומצורע מכל המחנות. ויש מג' מדרגות אלו בכל איש ישראל. והוא בחי' נפש רוח נשמה. והצרעת עושה פגם גם בנפש לכן ניכר הנגע בחוץ. וזיבה הוא ברוח. וטומאת מת רק בנשמה שאין בה מיתה. וחלק אלקות שנמצא באיש ישראל הוא מביא משפטים ודינין על האדם שא"י לסבול הפגמים. וזהו משפטו ושאתו יצא. כמ"ש בספרים כי הנשמה בגוף כמו אזכרה בגוילין. ומעשי האדם עושין רשימות בנפש ורוח ונשמה. וזהו עיקר הפי' וכל מעשיך בספר נכתבין. כמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו ורשע עונותיו חקוקין. וע"י הזיבה וצרעת צריך האדם להבין הפגם שלו עד שישוב בתשובה ויתקרב כנ"ל. [אח"ז מצאתי פי' הנ"ל מעשיך בספר בפי' החסיד לאבות]:
2