שפת אמת, ויקרא, מצורע ז׳Sefat Emet, Leviticus, Metzora 7
א׳תרמ"ט
1
ב׳במד' מי האיש החפץ חיים כו' דכתיב זכור כו' אשר עשה ה"א למרים כו'. שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע. כדאיתא לכוין במאמר להודות לך הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת הפה הוא פיהן של בנ"י שנבראו רק להעיד על הבורא ית' כדכתיב עם זו יצרתי כו'. וזה עיקר הבריאה כדכתי' אדם אתם. וכתיב וייצר ה"א כו' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חי'. א"כ הגוף הוא יצירה בפ"ע ורק שיש בו נשמת אלקי ממעל שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו והיינו דכתיב לנפש חי'. נפש היא התשוקה והרצון. שאם האדם מאסף כל הרצונות ומשתוקק לדבוק באל חי. אז מוצא חיות אלקים בקרבו. והוא בכח הפה בתורה ותפלה. כדמתרגמינן לרוח ממללא. לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה. וע"י לשון הרע בא נגע. סגירו. דהיינו שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו. והרי הוא כמת. ואיתא במד' ה' תורות כ' בנגעים. לומר לך המספר לשה"ר ככופר בה' חומשי תורה. הרמז כי יש ה' מוצאות הפה לכ"ב אותיות התורה. והם חקיקות פנימיות שחקק הקב"ה בפיו של אדם להיות בו רשימות מכ"ב אתוין דאורייתא. וע"י הלשה"ר הם סתומים. ולהיפוך המייגע עצמו בדברי קודש תורה ותפלה נפתחין חקיקות הללו. ואז מאיר בו כח הנשמה ונק' חי. ולכן בש"ק דסהדותא איקרי ובנ"י מעידין על הבורא ית' לכן ניתוסף להם נשמה יתירה. והיינו דכתיב וינפש. כמ"ש לעיל לנפש חי' הוא הרצון. ובש"ק נמצא זאת התשוקה כדאיתא בספרים פי' ויכולו השמים כו' שנמצא בהם ההשתוקקות וזה נשאר אצל בנ"י בכל השבתות. לכן איתא במד' כי הנגעים הם עדות על שבחן של בנ"י כדאיתא ועם אדם לא ינוגעו כו' שבנ"י שנק' אדם להם ניתן מצות טהרת הנגעים. ועיין במד' תזריע על הפסוק נכונו ללצים שפטים. ופירשנו כי באומות אין הנגע עושה רושם בהם והם נכונים לזה. כי לא המתים יהללו. ורשעים בחייהם נק' מתים. כי החיות הפנימי לא נמצא בהם. אך בנ"י שנק' אדם וצריכים להיות כלים לקבל חיות הנשמה. לכן ע"י חטאים ולשה"ר נמצא בהם נגע ומעכב החיות מלהתגלות. ויש נגעים בגוף ובגדים ובתים. כמו שנמצאות אותות וחוקים בנפש האדם המילה. ומזוזה בבית. וציצית בבגד. כן נמצא ע"י החטא דברים המעכבים התגלות הקדושה. וכ"ז עדות על מעלתם שא"י לסבול הפגם. ונגע בית היא הרגשה דקה ביותר לכן כ' בו כנגע נראה. שלאו כל מוחא סביל דא. רק שמרגיש איזה הרגשה דקה ובא אל הכהן ומברר לו אם הוא טהור או טמא. ובמד' כולך יפה רעיתי כו' דכ' אמרתי אלהים אתם כו'. ובוודאי מאמרו ית' קיים בכלל ישראל. ולכן משתלח המצורע והזב חוץ למחנה. רק רצונו ית' היה להיות בני עליון כולכם. ואחר החטא צריכים בירור מי הראוי להיות בכלל ישראל ומי להשתלח חוץ למחנה כנ"ל:
2