שפת אמת, ויקרא, פסח כ״אSefat Emet, Leviticus, Passover 21
א׳תרנ"ג
1
ב׳עבדים היינו כו'. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו'. דכ' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. פי' אלה הנפלאות שהקב"ה עושה לבדו. כמ"ש אני ולא מלאך. הם לדורות ולעולם. כי הנעשה ע"י שליח הוא בזמן ומדה וקצבה. אבל מעשה הבורא ית"ש הם למעלה מהזמן והטבע. ז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. כמו שהוא ית"ש חי וקיים לעולם כן יצ"מ לעולם הוא. וכמ"ש ויוציאך בפניו בכחו הגדול. [ובאמת בנ"י מצד הטבע אין להם המלכות והם משועבדים כמ"ש עבדים היינו. אבל מצד הנהגה עליונה וביטול הטבע נעשין בני חורין וניתן להם המלכות. ולכן ניסן ר"ה למלכי ישראל כמ"ש בגמ' מקיש מלכות שלמה ליצ"מ. וזה עיקר הפי' לא ע"י מלאך. שהגאולה לא הי' עפ"י דרך הטבע שהוא בחי' מלאך ושרף בזמן וקצבה רק במדריגה עליונה. ולכן לק"מ מה דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. כי בוודאי הקב"ה עושה רצונו ע"י מלאך. אבל הכוונה שלא נעשה ע"י מלאך מיוחד לדבר זה כמו כל הנהגת הטבע. אח"כ מצאתי כדברים האלה גם באבן יחייא בשיר השירים. והדברים נכונים למבין]:
2
ג׳בשאלת החכם. דרמז אפיקומן הוא לרמוז כי יצ"מ הי' הכנה גם לגאולה העתידה. כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולכן הפסח נאכל על השובע לומר כי הגם שיצ"מ הי' גאולה ראשונה אבל גאולה האחרונה תלוי' בה כמ"ש גאלתי אתכם אחרית כראשית. והחכם שואל כיון שעתה זמן גאולה וחזרנו לגלות מה הענין בזכירת יציאת מצרים. והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כי ליל שמורים הוא לגאולה העתידה:
3
ד׳הלל הי' כורך פסח מצה ומרור. להודיע כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד ושהי' שינוי רצון בשעת הגאולה. אך כל הסדר שנהג הקב"ה עמנו הכל דרך אחד. כמ"ש ממית ומחי' ומצמיח ישועה. מרו"ר הוא מו"ת. כי בגלות חשובים כמתים. אבל הוא לצורך חיות חדש ולהיות ישועה לדורות. ולכן צריכין לאכול מרור שאנחנו עתה בגלות ויכולין באכילת מרור למתק המרירות בלילה זו. ולכן בלע מרור לא יצא כי טעם מרור נרגיש עתה ביותר מהמצה אבל המרור מתמתקת עתה. ולכן בעל הגדה סומך אחר מרור זה כו' בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו יצא ממצרים. שזה כוונת המרור עתה. וכמו שיש לסמוך גאולה לתפלה. לכן עתה בזמן גאולה צריכין להתפלל על צרותינו כמ"ש כן יגיענו למועדים ורגלים כו' שמחים בבנין עירך כו':
4
ה׳כתיב למען תזכור כו'. וכ' ושמרת כו' החקה כו' מימים ימימה. כי כל התורה תלוי' ביצ"מ וכלולה בזכור ושמור מ"ע ומל"ת. ויום הפסח מאיר על כל השנה בבחי' זכירה ושמירה. וליל שמורים נותן שמירה על הלילות לכן כתיב שמורים לשון רבים. ויום הפסח נותן זכירה על כל הימים כמ"ש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים. ומצות מצה רומז על השמירה. וכוסות הוא בחי' הזכירה זכרהו על היין. ובאמת עיקר יצ"מ הי' ב' ענינים. מה שהי' בגלות נסתר הקדושה ע"י התגברות הסט"א וביצ"מ אתברת סט"א ונתגלה הקדושה. ובחי' מצה הוא קטטה בסט"א כמ"ש בזוה"ק ופסח הוא התגלות הפנימיות. ובאמת שניהם כלולין זה בזה נגוף למצרים ורפוא לישראל ממית ומחיה. לכן על מצות ומרורים יאכלוהו. ופסח הוא פה סח כי בשחיטת ואכילת הפסח נגלה אור גדול לכל איש ישראל. לכן רומזין עתה בכוסות שהיין הוא רמז לפתיחת הפנימיות כמ"ש במ"א. ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח. וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות. שיש התגלות הפנימיות ע"י ד' כוסות של פסח. ואלה המצות בליל פסח הם הכנה על כל ימי השנה כמ"ש ושמרת כו' החקה הזאת כו' מימים ימימה. שצריכין להכניס החוקה בדעת האדם על כל הימים. וכ' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כו'. ואיתא בספרים כי ע"י מצות תפילין ביד וראש יכולין לחקוק יצ"מ באות ולזכרון. שזה העיקר רק שא"י לבוא לזה רק בכח מצות התפילין. ונראה דבפסח יכולין לקיים זה מעצמו בכח היום ומצות הפסח. ולכן אמרו חז"ל ושמרת כו' החוקה י"א במצות פסח מדבר וי"א במצות תפילין. ושניהם הם ענין אחד. לכן כתיב בי' זכירה ושמירה תפילין של יד שמירה בלב. ותש"ר לזכרון תורת ה' בפיך כי זכירה בפה:
5
ו׳במצות העומר. ראשית קצירכם. ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. דכ' בראשית ברא בשביל ישראל שנק' ראשית כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. כי הכל תלוי בראשית. וראשית בשמים הוא התורה שנק' ראשית דרכו אבל בארץ כ' והארץ היתה תהו כו' ונתערב בה פסולת. אכן ע"י בני ישראל נתברר הראשית בארץ וע"י הפרשת הראשית מתברר השיריים מפסולת כמ"ש במ"א בשם הזוהר ראשית בכורי אדמתך תביא עי"ז לא תבשל גדי בחלב אמו. וכ' ממחרת השבת יניפנו כי לא כל זמן יוכל להעלות הראשית אל האחדות רק ממחרת יצ"מ שזה עצמו ענין החירות שיכולין לברר ולהעלות הנקודה הראשית. ולכן מעלה ומוריד [*מוליך] ומביא לעצור טללים ורוחות רעות הוא בירור הטוב מרע כמ"ש. ולכן הי' מפלת המן בכח תנופת העומר כי הוא בחי' תיקון עה"ד טו"ר. וכל כחו של המן ע"י התערובות כמ"ש חז"ל המן מן התורה מנין המן העץ. ולכן אסור לאכול תבואות הארץ בכל שנה ע"י הפסולת עד עצם היום הזה שנעשה הבירור:
6
ז׳ובמורא גדול זה גילוי שכינה. זה עיקר היראה כשנתגלה כבוד מלכותו ית"ש. ומעין זה הי' בכל עליות רגלים דכתיב יראה כל זכורך. כשבאו לעזרה נתמלאו יראת הרוממות. וע"ז מבקשין ושם נעבדך ביראה. דכל היראה של עכשיו בגלות אינו בשלימות. כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ולכאורה אין מובן לומר על יראה מצות אנשים מלומדה. דזה שייך על מצות מעשיות שנעשין ברגילות אבל יראה בלב לא שייך רגילות. רק באמת כל היראה שבא מתוך הבחינה ושכל. הגם שהוא יראה באמת. אבל אינו יראה העיקרית רק כשיש גילוי שכינה וחל באמת יראה על מי שזוכה לקבל פני השכינה. ויראה כזו הי' לבנ"י בקי"ס דכ' וייראו העם את ה'. והוא היראה שיש לצבא מרום ולמלאכי השרת. אבל בגלות שהוא רק ע"י הלימוד והשכל נק' מצות אנשים מלומדה. ובאמת יש לנו לבקש לזכות לראות פני אלקים כדי להיות לנו יראה שלימה. כמ"ש ושם נעבדך ביראה. כי אין אנו כדאי' לקבל פני השכינה לבקש על זאת. רק רשאי לנו לבקש בעבור ליראה אותו באמת:
7
ח׳בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' מוציא אסירים בכושרות ואמרו חז"ל בכות ושירות. דיש גאולה ע"י בכי' ובקשה. ויש על ידי שירה וזמרה. ובגלות ובימי המעשה הוא ע"י בכות. ובזמן גאולה ובשבת הוא ע"י שירה כמ"ש טוב להודות. ולכן איתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת. והקב"ה הכין ביצ"מ ב' הדרכים להיות הכנה לדורות להוציא הנצוצי קדושה שמתפזרים בין האומות. כשזוכין יכולין להוציא ע"י שירה וזמרה. וכשאין זוכין הוא ע"י בכי'. ולעולם כחן של ישראל הוא בפה. [הקול קול יעקב הוא ב' קולות הנ"ל]:
8
ט׳במדרש בשלח מה תצעק כו' אני אני הוא כו' כשאדם מכוון לבו בתפלה שומע לו בעוה"ז ובעוה"ב כו'. ע"ש כל המאמר טרם יקראו כו' ואני אשמע כו'. והלא עיקר מצות תפלה בפה ודיבור. אכן באמת הם שלשה עולמות למחשבה דיבור ומעשה. ולכן צריכין עתה לדיבור ומעשה לבוא עי"ז לתיקון המחשבה כראוי. אבל לעתיד כשיהי' התיקון השלם יהי' אחדות אחד בכל העולמות. כמ"ש אני אני הוא שיהי' ה' אחד ושמו אחד. ולכן (טרם יקראו) [*עוד הם מדברים] ואני אשמע. ובקי"ס הי' לפי שעה מעין העתיד לבוא ולכן נאמר מה תצעק. והנה כ' אלקי אבי וארוממנהו ויל"ד דהול"ל וארוממהו. אבל באמת מי יכול לומר על הקב"ה רם ונשא וארוממהו. אבל הפי' כי הקב"ה לחיבת בנ"י צמצם ועשה כמה עולמות ומדריגות וצמצומים כדי (שיוכל) [*שנוכל] להשיג אלקותו ית"ש. אבל כפי תיקון והתרוממות נפשות בנ"י ממילא מקבלין אלקותו ית' במדריגה יותר עליונה כי גבוה מעל גבוה שומר כו'. וז"ש אלקי אבי וארוממנהו ודו"ק:
9
י׳בפסוק אז ישיר כו' לאמר כו'. דאיתא גדולה הי' ביזת הים מביזת מצרים. כי הנה עיקר יצ"מ הי' להוציא הנ"ק שהיו נבלעים בקליפות. וכמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו' אותותי אשר שמתי בם. והכל מתלבש באותיות. כי בכ"ב אותיות נכלל הכל. וצריכין היו בנ"י להוציא האותיות שהיו צריכין בירור. ויש בחי' תורה שבכתב ויש בע"פ. ושניהם הוצרך מקודם יצ"מ וקי"ס. ויצ"מ הוא בחי' אותיות שבכתב לכן מ"ע לזכור בפה יצ"מ בכל יום. וקי"ס היה הכנה להוציא אותיות מתורה שבע"פ שכן השירה אמרו בנ"י מלבם. ובשירה זו נתקיים מ"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. כי הגידו בנ"י בכח השירה הזאת לדורות כמ"ש ויאמרו לאמר. [ולכן ביזת מצרים מפורש בתורה וינצלו את מצרים. וביזת הים אין מפורש כי הוא בחי' תורה שבע"פ]:
10
י״אבמדרש יונתי בחגוי הסלע כו' מתאוה לשמוע קולם כו'. עוד במדרש אעפ"י שכ' ויאמן העם חזרו ולא האמינו כו'. הענין הוא כי בנ"י באו אל אמונת ה' ע"י גלות מצרים כמ"ש ויאמן העם. וכל הגלות ויסורים הם כדי לזכור ולהאמין בהשי"ת. אבל הקב"ה רוצה שיזכרו בנ"י ויאמינו בו לעולם ולא יצטרכו לבוא ליסורים וגלות. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ וקי"ס הי' ללמד על כל הטבע שהוא רק נפלאות הבורא. וכמ"ש במ"א פי' המדרש אע"פ שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז. כי ע"י הנסים האמינו בנ"י שכל הטבע הוא נפלאות הבורא ית"ש והי' בירור ללמד על הכלל כולו ונתברר למפרע כי מעולם אתה. ואיתא מוציא אסירים ופודה ענוים. פי' מי שהוא במיצר וצועק להקב"ה מתירו מבית אסורים. אבל הענוים אשר יודעים לעולם כי המה מתנהגין רק בהשגחת הבורא ית' אז פודה אותם שלא יצטרכו כלל להיות במיצר. וע"ז משבחין שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וזה הפדיון הי' בקי"ס כמ"ש ויושע כו' מיד מצרים. שלא יצטרכו כלל להיות במיצר ושעבוד הטבע רק יזכרו בו ית' מתוך הרווחה. וכמש"ל בפי' בכושרות:
11
י״בבמדרש שה"ש שניך כעדר הקצובות. מילין קצובין ביזת מצרים וביזת הים. שעלו מן הרחצה שאחר השירה נמחלו להם כל העונות ע"ש. הענין הוא דתכלית הגלות הי' לברר הנ"ק שהי' נבלע בהם. וזה שהבטיח הקב"ה לא"א ואח"כ יצאו ברכוש גדול. אבל זו הביזה הי' צריכה בירור מן הפסולת. וע"י קי"ס נתברר הביזה מכל פסולת. זה שעלו מן הרחצה. ולכן מקודם כתיב דבר נא שהיו בני ישראל יראים ליקח הביזה שהי' מעורב בפסולת. וכשנתרחצו בים נתאוו ביותר אל הביזה. כדכ' ויסע משה ודרשו חז"ל הסיען בע"כ מן הים כדפרש"י שם:
12