שפת אמת, ויקרא, פסח כ״בSefat Emet, Leviticus, Passover 22
א׳תרנ"ד
1
ב׳איתא בזוה"ק כי בפסח אין הלל גמור רק ביום א' משום שלא הי' גאולה שלימה עדיין מסטרא דילן אך מסטרא דזווגא עילאה ע"ש בפ' אמור. והענין הוא דכ' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. וז"ש כחצות כו' אני יוצא הי' בחי' עליות השכינה. ומצד דביקות בנ"י בהקב"ה נמשכו אחר הגאולה. שכמו שכביכול השכינה ירדה בירידות בנ"י לגלות כן נתעלו בנ"י בעלייתה. ולכן הוצרכו אח"כ לברר הגאולה מצד עצמותם. כמ"ש וספרתם לכם לעצמיכם. וז"ש ואנכי אעלך ואח"כ גם עלה מצד עצמותם. ושמחת ליל פסח הוא בעליות השכינה. ז"ש פסח הוא לה' כדאיתא ע"ז במכילתא עשו מעשיכם לשם שמים. וזהו רמז אכילת מצה לחם עני שאין מצדנו כלום רק מה שנמשכנו אחר הקב"ה. כי חמץ הוא מה שאח"כ נתוסף בעיסה. אבל מצה הוא רק מה שניתן בעיסה ולית לה מגרמה כלום. וזה הרמז בשאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם מאחר שאין הגאולה בשלימות מצדנו. ולכן כפר בעיקר שאינו מאמין הכתוב עמו אנכי בצרה. ושזה הי' עיקר הגאולה:
2
ג׳פסח על שם שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל כו'. הענין הוא מה שצוה הקב"ה להיות הדם על הפתח וראה את הדם כו' ופסח כו'. שזה הי' המכוון להיות נתהפך מדה"ד עצמו לחוס על בתי בנ"י כדאיתא כשישראל זכאין שמאל נעשה ימין. ובאמת פסח הוא זמן דין כדאיתא בזוה"ק שלכך הי' המצוה בדם ובצלי אש להיות זמן דין למעלה. אך לבנ"י נתערב בו חסד בדמיך חיי. וזה ענין הפסיחה והדילוג להשתנות מדין לחסד לבנ"י. וזה פי' כחצות הלילה כמ"ש בזוה"ק. שנחלק הלילה שהוא מדה"ד להיות כלולה בחסד. וכ' ה' אלקיך אש אוכלה. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם ועי' בזוה"ק בראשית נ"א. וזה ענין מה נשתנה הלילה הזה שנקראת ע"ש החסד הגם שלילה הוא דין. ובאמת פנימיות הדין הוא חסד גנוז בה. והדין הוא רק שמירה אל הגנוז בה. ובנ"י זוכין לטוב הגנוז. וז"ש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה כו'. פי' הדין הנתוסף על הפנימיות הוא בחי' חמץ לכן נאסר לישראל החמץ כי לישראל נתהפך לחסד. וזה הרמז שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כי למעלה הוא זמן דין. אבל רק לאחרים. ולכם הוא חסד שיש להם דביקות בעצם היום שהוא חסד דגניז בה. וזה בערב תאכלו מצות. ובזוה"ק בא איתא על הפתח זה פתח הגוף זה מילה. והכל ענין אחד דכ' לפתח חטאת רובץ. ולכן בכל מקום השער והפתח צריכין שמירה וזה נוהג בעולם שנה נפש לכן יש ערלה בפתח הגוף. ומעין מ"ש להט החרב המתהפכת לשמור כו' הפנימיות. ונתן הקב"ה רשימה ואות בפתחי בנ"י. בגוף המילה. ובבית מזוזה. ובזמן ליל שמורים. וכמו שמזוזה מברחת הסט"א מן הבית כדאיתא בזוה"ק זז מות. כן מילה מברחת הסט"א מן האדם. וכמו כן ליל שמורים משומר ובא. וממילא כשהסט"א עורקת מן הפתח זוכין לכנוס אל הפנימיות. וז"ש לעיל מענין בעצם היום הזה הוצאתי. כי עיקר הגאולה לעבור הפתח ולכנוס לעצם היום הזה. והוא ע"י מצה דמברחת הסט"א כדאיתא בזוה"ק שהוא מלשון מצה ומריבה עיין שם:
3
ד׳וענין ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה הוא ג"כ לגלות ברית הלשון. ויש ה' מוצאות הפה. ולכן צריכין גאולה שכל פתח צריך גאולה כמ"ש לעיל ומוצא הא' דבוק בשורש והד' צריכין גאולה. כענין ומשם יפרד לד' ראשים שהם בחי' ד' מלכיות. וכל מה שיש בעולם יש בשנה נפש. ועמש"ל בפ' מצורע מענין נהר יוצא מעדן. ויין הוא רמז הגאולה והתגלות הפנימיות כמ"ש נכנס יין יצא סוד. וכ' ותירוש ינובב בתולות שהוא פתיחת הפנימיות שזהו עיקר בחי' הגאולה. וביצ"מ זכו בנ"י להתגלות הבריתות הלשון והמעור. לכן פה סח. ולכן תקנו חכמים קידוש בשבת על היין כמ"ש זכרהו על היין. הטעם שהוא זכר ליצ"מ החירות שמשם זכו בנ"י לברית הלשון והדיבור. לכן שבת דסהדותא איקרי וניתן לבנ"י הוא זכר ליציאת מצרים:
4
ה׳איתא בגמרא הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. חביבין ישראל לפני הקב"ה שמסר להם סוד ושורש כל הדברים בזמנם ומועדם. כמ"ש עת ומשפט ידע לב חכם. וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. בעת המיוחד לזה. כי בוודאי הקב"ה נוהג בחסדו כל דור. אבל הצדיקים זוכין לקבל הכל במשפט לפי שהם בני חורין. לכן באומות כ' אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו שהוא זמן חסד ורמז לחג הסוכות שמקריבין ע' פרים גם על הע' אומות. ולכן הוא גשם כדאיתא בגמרא אימת הכל שמחים ביום הגשמים שהוא חסדו ית' הסוכך על הכל. ובמדרש גשם נדבות אם גשם היא צריכה נדבות שהוא חסד כמ"ש. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. זה הבחינה מיוחדת רק לבנ"י והוא בחג הפסח שהוא חסד הגנוז בבחי' משפט וצדק. ואף השמאל נעשה ימין לבנ"י כמש"ל. והוא תנופת העומר כמ"ש והניף את העומר כו' הכהן. ולכן הגשם יש לו זמנים מיוחדים אבל הטל אינו פוסק שישראל מקבלין השפע אפילו בעת המשפט והדין שמתהפך להם לחסד. ז"ש בגבורה ולא בשתי דרשו חז"ל בגבורה של תורה. דהנה איתא במדרש שבע שבתות תמימות אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום ע"ש. דאיתא בזוה"ק תצוה דכל השנה תליא בשבעה שבועות אלו ומי שמתקן אלה הימים כראוי אין צריך להיות נשפט בימי הדין דתשרי ע"ש. והענין הוא דכ' תורת ה' תמימה והכל נברא בכח התורה וכשבנ"י מקבלין הכל בכח התורה ויודעין שזה עיקר חיות הכל ועושין הכל טפל אל התורה אז התורה משפעת להם כל הצריך להם וממתקת להם כל הדינים. וזה עצמו פי' תמימות תהיינה שיהי' מבורר אצלינו שהם תמימים וכוללים הכל. ושבע שבתות אלו הם כלל התורה כמ"ש לקמן באריכות בס"ד. ז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. ז"ש והניף כו' העומר כו' לרצונכם. להרים ולהעלות כל ההשפעה היורדת בכל השנה אל הקב"ה כדי שיתברכו לכם דייקא תבואה שבשדות. להיות כל השפע בשבע שבתות תמימות שמיוחדים רק לבנ"י ולהם הוא הכנה על כל ימי השנה כמ"ש. וכדאיתא בזוה"ק שע"י תנופת העומר סט"א ערקת. וע"י העומר הי' כל שפע פרנסה ומזוני בקדושה לבנ"י. וע"ז נאמר לך אכול בשמחה כו' כי כבר רצה. מהו כבר הוא כמ"ש ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. וע"י שנתנו הראשית אל הקב"ה. ז"ש והניף את העומר את לרבות כל השפע הטפל אל זה הראשית. ובכח עומר זה מתרומם כל השיריים. ורצה אלקים. הוא המתקת הדין לחסד ורצון כמ"ש השמאל נעשה ימין. זה שריך בעת יאכלו. ויש רמז לזה בגמ' עד כמה יושבין בדין עד זמן אכילה שריך בעת יאכלו עי"ש בסנהדרין: שמעתי מפי מו"ז ז"ל מה דכתי' כשלחו כלה גרש יגרש דאיתא בשם האר"י ז"ל שלא הספיק בצקם כו' שיש נ' שערי טומאה ואילו נשתהו עוד רגע אחד היו נכנסין לשער הנ' והקדים הקב"ה לגאלנו ע"ש. ואמר הוא ז"ל כי אעפ"כ אם היו ח"ו מגיעין לשער הנ' הי' מפלה לגמרי לכל הסט"א. כי הלא הכל נברא בעבור בנ"י. והרשעים הרגישו זאת לכן כשהגיע לסוף מדריגתן כלה גרש יגרש. שהבינו שלא יהי' תקומה למפלתן עכ"ד. ונ"ל שלכן כ' ויהי בשלח פרעה ששלחם מעצמו כנ"ל. אבל לעתיד כתיב לא בחפזון תצאו כי גוג ומגוג ימרדו במלכות שמים לגמרי עד שיהי' להם מפלה שלימה ובלע המות לנצח. ובאמת גאולת מצרים היה התחלה והכנה לגאולה העתידה. כ' ביד חזקה ובזרוע נטוי'. והזרוע גדולה מהיד. וכעין שדרשו חז"ל כמה לקו באצבע עשר וביד לקו חמשים. כמו כן נאמר בזרוע יהי' עד מאה. אבל בזרוע כתיב נטוי' שלא נגמר עדיין אבל מוכן להיות נגמר כמאמר זרוע ה' על מי נגלתה. מ"י חמשים. ע"ל מאה:
5
ו׳במכילתא איתא בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם מיד ויצעקו כו' אל ה' תפשו אומנות אבותם כיון שהטילו שאור בעיסה באו אצל משה ואמרו המבלי אין קברים כו'. הענין הוא כי עיקר הגאולה ביצ"מ הי' נקודה הראשית שבלב איש ישראל להיות לה'. הגם כי לא הי' מבורר עדיין בשלימות הדעת. והוא עצמו ענין הפסוח והדילוג כמו שפסח הקב"ה על בתי בנ"י וכ' ביד חזקה אעפ"י שלא היו ראוים. כמו כן עצמו נתקן בנפשות בנ"י שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם ישוב הדעת כראוי. והמשכה זו עלה לרצון לפניו ית"ש שזוכר אותה לעולם לזכות ישראל. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי. פי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה ממש כמו שהי' הגאולה בחפזון וריצה. כמו כן עשו בנ"י פסיעה גדולה ונמשכו אחר הקב"ה בתשוקה גדולה והוא עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע שקודם בירור הדעת היו נמשכין במעשה אחר הקב"ה. ובאמת זה ענין המצות שהם בזריזות כמ"ש ושמרתם את המצות אלו המצות והכל ענין אחד. כי חמץ הוא במתינות. ובאמת זה הוא דרך התורה שהוא בישוב הדעת ומתינות כי בחכמה אתברירו. ולכן נתקן אח"כ הדעת עד שהיו מוכנים אל התורה. וזה ענין שבעה שבועות נגד שבעה ספרי תורה כמ"ש חז"ל בפי' חצבה עמודי' שבעה. והוא בירור הז' מדות. ולכן בשבועות שהוא כלל בירור הנ"ל כמ"ש בשבועותיכם שהוא כלל הז' שבועות. אז שתי הלחם בא מחמץ. אבל בעוד שלא נתברר זה הבירור. הוא רק בחי' מצוה. כמ"ש החודש הזה לכם הוא מצוה ראשונה. והוא בחי' הראשית שבישראל קודם הבירור. וע"ז כ' קדש לי כל בכור כו'. ואמר משה רבינו לעם זכור כו' היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' כי זה הראשית קבלו ביצ"מ בחפזון בחודש האביב כנ"ל. ולכן כשאמר להם הקב"ה וישובו מיד ויעשו כן אעפ"י שהי' להם ליישב הפחד ואימה שיפול עליהם כמו שהי' בסוף. אבל זרזו למצות ה'. וכן אח"כ בגוף היראה מיד ויצעקו. אך כשבאו לבחי' מתינות וישוב הדעת לא הי' להם כח לברר הדעת. וז"ש משהטילו שאור בעיסה שהוא בחי' החמץ זה לא נתקן עדיין. ויתכן ג"כ לרמוז במ"ש ויאמרו אל משה. כי משה הוא בחי' הדעת והתורה ובזה עדיין לא היו מתוקנים. נמצא כל הפרשה לשבחן של ישראל נאמרה שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם בירור הדעת. וזה עצמו הטעם ביד חזקה אע"פ שאינם ראוים ואעפ"כ ידענו כי כל משפטי ה' מדה במדה. אך גם זה הי' במדה שאדם מודד. שכן הי' גלוי לפניו שגם בנ"י מדותיהם כך להיות נמשך אחריו שלא בהדרגה ובמדה זו מדד להם:
6
ז׳ובמדרש אז ישיר הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. מיום שנברא העולם לא נאמר שירה עד שבאו ישראל אל הים כו'. כי בחכמה אתברירו. והנה בתורה יש שבעה דרכים כמש"ל. ויש תורת חסד ואש דת ותורת אמת וכן כולם. ובשבוע ראשונה של הספירה נתברר בחי' חכמה וחסד כידוע ולכן נפתח לבנ"י שער אחד משער הדעת. והגם כי שביעי של פסח ששי לספירה. אבל ידוע כי ששת ימים הם הכנה אל השבת שבא מעצמו אחר תיקון הששה ימים. וכמ"ש האריז"ל בטעם יו"ט של שביעי של פסח. ולכן אמרו בנ"י שירה שהיא פרשה א' מפרשיות התורה. ויתכן לרמוז אז שהוא שבוע אחת המיוחדת מז' שבועות. כי העיקר מוח החכמה. ולכן כל שבוע הראשונה הוא ימים טובים כמ"ש האריז"ל. ובתיקון שבוע ראשונה ישיר משה והתחילו דרך התורה. ופי' שירה הוא התיישרות. כי כל מעשה מצרים הי' שיתקנו בנ"י העקמומית שנעשה ע"י חטא הראשון. כי האלקים עשה האדם ישר. רק ע"י החטא נתערבבו העולמות. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל להיישיר העולם ע"י בנ"י. וז"ש נכון כסאך מאז. שנתישבה כסאך ע"י השירה שאמרו בנ"י וז"ש לשון עתיד ישיר שעתה התחיל בחי' השיר שהי מוכן לבנ"י שנקראו עדים כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכ' להגיד כי ישר ה' צורי זה עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א:
7
ח׳כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. דהנה איתא מצה מיכלא דאסוותא. ומ"מ נק' לחם עוני שהוא הרפואה שבאה ע"י יסורי הגלות ומלחמה עם הסט"א בחי' נגוף ורפוא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. וכ"פ בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. והנה כתיב אחר שנסעו מים סוף ויאמר אם שמוע תשמע כו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וידוע הקושיא. אבל נראה הפי' שיהי' רפואתם בכח התורה אני ה' שהתורה שמותיו של הקב"ה. ולא נצטרך להיות הרפואה ע"י בחי' נגוף ורפוא כנ"ל. ומצאתי שגם בס' קול שמחה כתב שם כדברים האלה. וזו הבחי' התחילה בשעת השירה. ז"ש אז ישיר אחר איבוד כל המצרים. דכ' ויושע כו' ביום ההוא כו' מיד מצרים. פי' שיצאו מכל בחי' הראשונה שהי' ע"י נגוף ורפוא כנ"ל. ויתכן לרמוז בזה הפסוק על כל ימי המעשה ושבת. כי ששת ימי המעשה הוא בבחי' מלחמה ז"ש תאכל מצות וביום השביעי יום מנוחה ומתגלה בו הארת התורה והוא ג"כ יום השירה דכתיב טוב להודות וכתיב ויום השביעי משבח ואומר כו':
8
ט׳במד' נכון כסאך מאז אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד. שאמרו לפניך שירה בים כו'. דאיתא בנ"י המליכוני תחלה על הים ע"ש כי לא נמצא שם מלך על הקב"ה בתורה עד כאן דכ' ה' ימלוך. כי אין מלך בלא עם ולתכלית זה נברא כל העולם להיות מלכותו ית"ש מתגלה. וכ' במ"א פי' הפ' והמדרש. כבוד אלקים הסתר דבר עד ויכלו. ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. כי א"א להשיג כבודו ית' בבחי' אלקותו שהוא גבוה גבוה מהשגת בו"ד. אבל בבחי' מלכותו ית"ש יש לחקור. וזה תלוי בבחירת התחתונים לקבל עליהם השי"ת למלך. ובעבור הרצון והתשוקה של התחתונים מלביש הקב"ה עצמו בלבוש מלכות כמ"ש ה' מלך גאות לבש. שכל שם הגאות והמלכות הוא ע"י התלבשות כי מה שייך גאות במי שמחיה ומהוה כל. רק מצד התחתונים המצפים לגלות כבוד מלכותו בעולם. וזה מיוחד רק לבנ"י כמ"ש עם זו יצרתי. וכשיש עם יש מלך. וגם בבריאה כשנברא האדם בע"ש ואמר לכו נרננה לה' כדאיתא במד'. אז הי' גילוי מלכותו ית'. ולכן מן ויכולו חקור דבר. וזה נשאר בכל שבת שבנ"י מתיחדין ומתפרשין מסט"א ואז חל מלכות שמים. וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. ולכן סהדותא אקרי. חקור דבר. ויש בו קריאת התורה. ובכלל בקי"ס שהי' סוף תיקון בנ"י שנגאלו בשלימות ונעשו עם ה' אמרו ה' ימלוך. חקור דבר. זו השירה. וכל נפלאות השי"ת ביצ"מ לא הי' מפורסם ונגלה מקודם לפי שהי' בחי' כבוד אלקים הסתר דבר. אבל בקי"ס התחיל כבוד מלכים חקור דבר. ובחי' זו היא רק לבנ"י שנק' בני מלכים. ז"ש אז ישיר שהתחיל בחי' חקור דבר כנ"ל. ובאמירת בנ"י ה' ימלוך נתגלה בחי' לבוש מלכות כנ"ל. ולכן אחז"ל אם היו אומרים ה' מלך לא הי' אומה שולטת בהם. כי כפי מה שנגמר התיקון בנפכות בנ"י כך נתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם:
9
י׳בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על עליות ג' רגלים. וזה אמרו האומות כפי הנזכר בשה"ש. ונראה כי נשתנו צורות בנ"י בהראות פנים בעזרה באור פני מלך חיים וכל רואיהם יכירום וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ולשון קריאה הוא מועדות כמ"ש מקראי קודש. וכעין שדרשו חז"ל על תפילין של ראש. והמועדות הם ג"כ בחי' תפילין כדאיתא בזו"ח שה"ש. וג"פ יראה הוא בזכות ג' אבות שנטעו ג' גוונים בנפשות בנ"י. חיור סומק ירוק. ובוודאי ג"פ בשנה לא הי' ראי זה כראי זה. ונתחוורו נפשות בנ"י בעלותם לראות פני ה'. ואיתא כל עין לך תצפה. י"ל מלשון הסתר וציפוי. כמו דאיתא עוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה. כן הרואה פני ה' נמאס אצלו כל הסתכלות אחרים. וכדאיתא באחשורוש כשהוציא כלי המקדש נשתנו צורת שאר הכלים לכלימה:
10