שפת אמת, ויקרא, פסח כ״גSefat Emet, Leviticus, Passover 23
א׳תרנ"ה-תרנ"ו
1
ב׳ב"ה מימי חג הפסח
2
ג׳לחם עוני אמרו חז"ל שעונין עליו דברים. כי בנ"י זכו לזה הלחם מיכלא דאסוותא ע"י עינוי וגלות מצרים. וכמו כן עתה בכל פסח ע"י הסיפור וזכירת יצ"מ זוכין לאותו הלחם:
3
ד׳חכם מה אומר כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כבר כתבנו במ"א כי באמת בנ"י נכנסו במדריגות גדולות אחר יצ"מ בקבלת התורה ובמשכן ומקדשות. ויצ"מ הוא התחלה וכדאיתא בזוה"ק שלכן מצה חסר ו' לחם עני. ומ"מ צריך להיות חביב יצ"מ יותר מכל המדריגות. והתורה והמצות הכל תלוי ביצ"מ. וזה פי' הכתוב ושמרת את החוקה הזאת כו' מימים ימימה. פי' יותר מכל המעלות. כי יום נק' על שם הארה שקרא לאור יום. מול זאת מגיד הכתוב לשמור החוקה יותר מכל ההארות. כי הוא יסוד שע"י זה באנו אח"כ לכל המעלות. לכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאין דבר חביב מזה. ואפילו שהוא בקטנות הדעת ונק' חוקה. אעפ"כ אפילו כולנו חכמים כו' מצוה לספר ביצ"מ ואפילו לימות המשיח:
4
ה׳ענין ד' כוסות מסודר כמו ד' פרשיות שבתפילין. קדש והי' כי יביאך שמע והי' אם שמוע. והנה קדש לי כל בכור קודם לוהי' כי יביאך. שהוא בחי' יצ"מ עלמא דחירות. מ"מ קדושתן של ישראל לה' קודם לכל. להודיע כי לא במקרה הי' גלות מצרים. אבל אדרבא הכל הי' הכנה לתקן נפשות בנ"י בכור הברזל. ומצד שהקב"ה בחר בבנ"י קודש ישראל לה'. לכן כוס דקידוש וכמו כן פ' קדש לי קודם. אח"כ סיפור יצ"מ שהוא ענין פ' והי' כי יביאך כמ"ש בזוה"ק פ' בא סדר ד' פרשיות אלו. וכוס ברהמ"ז הוא שמע אילנא דחיי מזונא לכולא בי'. כוס אחרון הוא בחי' ארץ ישראל מול פ' והי' אם שמוע שהוא ענין ארץ ישראל [וגם לשיטת הר"ת י"ל כי כוס ברהמ"ז הוא בחי' א"י ואכלת ושבעת וברכת. וכוס אחרון מול פרשת שמע שהוא בסוף להיות אחדות בכל המדריגות]:
5
ו׳בענין אני ולא מלאך. הגם דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. אכן בוודאי מלאכיו עושי רצונו. אך כי לעולם סדר הישועה בא מכח התפלות שעולין במדריגה דרך העולמות כדאיתא שהתפלות עולין דרך היכלות והמלאכים והשרפים עד שנעשה עטרה לחי העולמים. וכאן הי' שלא כסדר מלאך שרף ושליח. ולכן אמר מרע"ה באיזה זכות אוציא כי ראה שאין מלאך מני אלף להמליץ בעבורם. וזה עצמו מ"ש במדרש אתי מלבנון כלה מטיט ולבנים נעשית כלה שלא כדרך מלך בו"ד ששה חדשים בבשמים כו'. כי באמת סדר התיקון הוא להיות מקודם מתוקן מלבוש הגוף שהוא בפרוזדור עד שזוכין לתיקון הפנימיות. וכאן כ' ותבואי בעדי עדיים כו' ואת ערום ועריה. שהיו חסרים תיקון המלבושים שהוא בעולם המלאכים והשרפים. והי' גילוי שכינה שלא בהדרגה כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה. וזה ענין תיקון הגדלות קודם הקטנות בימי הפסח. ונראה עוד לומר כי זה הי' שכרן של אבות העולם שהם תקנו כל העשי' וכל הג' עולמות וכמ"ש וארא כו' באל שדי. ואעפ"כ שמי ה' לא נודעתי להם כו'. ולכן שילם להם הקב"ה וגאל את בניהם במורא גדול קודם שתקנו בעולמות שלמטה ודו"ק:
6
ז׳ענין ביד חזקה יש לפרש כמ"ש חי אני כו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. כמו כן יתכן שבמצרים לא היו מוכנים לגאולה וח"ו היו נטמעי' בתוכם ולכן עשה הקב"ה שימררו חייהם. וכ"כ בזוה"ק שמות בפסוק הפך לבם לשנוא עמו ע"ש. כדי שיחפצו בגאולה. ולכן מרור זכר לוימררו חייהם שזה הי' הכנה לטובה. וכמו כן כל היסורים שבאים על בנ"י כששוכחין את הבורא ומתוך יסורי הגוף באין לצעקה ונזכרין בנפשותיהם. וכ"כ ויאנחו כו' מן העבודה וגרם זה ותעל שועתם אל האלקים. שמיסורי הגוף באין להרגיש יסורי הנפש. והכל הכנה אל הגאולה. לכן כתיב ביד חזקה בע"כ שלא בטובתן נתקרבו אליו ית"ש. ויש להלל ולשבח על זה:
7
ח׳וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. פי' כדי לברר הנהגה ומלכות שמים בעולם. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והוא בחי' מלכות והנהגה עליונה שלא נתגלה בעולם רק ע"י ירידת בנ"י למצרים. וירד לשון מלכות כמו וירד מים עד ים. וכ"כ ורדו בדגת הים כו' וארז"ל זכה רודה בהם לא זכה נעשה ירוד לפניהם. ובנ"י נכנסו למצרים ונעשו ירודים לפי שעה כדי להיות אח"כ רודים בהם:
8
ט׳כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. ומסתמא לא ראי זה כראי זה והם ג' גוונים בחי' ג' אבות. ופסח זמן חירותנו הוא גוון חיור והוא בחי' מצה פשוטה בלי השתנות ומוכן לקבל כל גוונין. שע"י שנעשים בני חורין מוכנים לקבל כל מצות ה'. ובאמת פעמים הוא מלשון פעם כמו פעמון זהב. ותפעם רוחו שהוא התעוררות. ויש התעוררות מכח אהבה. ויש מיראה. ויש מצד הכרת האמת. והם בחי' ג' אבות. ואיתא שבת קביעא וקיימא ויו"ט ישראל דקדשינהו לזמנים. לכן אומרים זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. פי' שע"י אלו המעשים שנעשה בישראל נעשה גם בשמים זמן שמחה וחדוה לפניו ית"ש. ונק' מקראי קודש זמיני פי' שנזדמן אלה המעשים ועשו רושם בשמים להתגלות הקדושה בהם:
9
י׳בפרשת העומר וקצרתם את קצירה והבאתם כו' ראשית קצירכם כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זה מצות העומר. כי הנה מחובר אינו מקבל טומאה. ולכן בשעת קצירה צריכין שמירה שלא להיות נפרד מן השורש כדי שלא יתפשט בו פסולת וטומאה. ולכן בנ"י צריכין להעלות ראשית הקציר לגבוה. וכ' ואתה את בריתי תשמור לרמוז לתקן חטא הראשון שנתערב פסולת ותערובות טוב ורע. ואיתא בפסח על התבואה מטעם שהוא זמן חירות וגאולה יש חירות גם בארץ. וכמ"ש עומר מתיר במדינה שמתיר זה שנאסר הפנימיות ע"י החטא נעשה עתה חירות:
10
י״אאיתא במד' מדלג על ההרים בזכות אבות הקדים הגאולה קודם ששלמו ת' שנים. ויש להבין הלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ נגזר להיות ת' שנים. אך זה פי' וזוכר חסדי אבות כי האבות עשו לפנים משורת הדין ובדרך שאדם מודד מודדין לו ולכן הגם שעפ"י הדין אפילו לשלם לאבות על מה שעשו לפנים משורת הדין מ"מ הי' הגזירה להיות ת' שנים. אעפ"כ מלבד זה המשפט פרע להם הקב"ה מדה במדה לעשות עמהם לפנים משורת הדין והקדים להם הגאולה. לכן הגזירה הי' במשפט. ומלבד זה עשה להם לפנים משורת הדין כי כן המדה:
11
י״בבפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך כו'. דהנה הקב"ה הוציאנו מארץ מצרים להיות לנו לאלקים. וע"ז עיקר השמחה והלל. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. וביצ"מ נגאלנו שלא להיות עבדי פרעה. ובקי"ס נגמר המכוון שנכנסנו להיות עבדי ה' לכן שרו השירה. והמצות הם זכר לגאולה ושמירה מחמץ. ובשביעי עצרת לה' להיות עבדי ה':
12
י״גבמד' מה תצעק אלי הה"ד טרם יקראו ואני כו' הם מדברים ואני כו' ב"פ ואני כו' כל שמכוון לבו לתפלה אני שומע לו בעוה"ז וכן לעתיד לבוא כו' ע"ש. הענין הוא דכ' מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. כי כל צרה הבאה לישראל היא הכנה לישועה כמ"ש בערב ילין בכי בעוד שלא נתברר עיקר המכוון ונק' בערב מלשון תערובות. ולבוקר שנתגלה המכוון רנה. וזה מתקיים בוודאי אפילו כשאין זכאין מ"מ לעתיד לבוא יתגלה הישועה שהי' מכוון ע"ז הצרה. אכן מי שזוכה גם בעוה"ז זוכה ורואה הישועה. וכן הי' ביצ"מ וקי"ס שנתהפך להם הבכי' לשמחה. יקראו ואני אענה היא הקריאה בצרה. הם מדברים ואני אשמע הוא הדיבור בשמחה וישוב הדעת. וזה הי' השירה. וז"ש במד' שבנ"י מתגאין בירושתן הקל קול יעקב. וכ' א' חסר וא' מלא. שהם ב' הקולות בישראל. בערב בכי ולבוקר רנה:
13
י״דבמד' אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אעפ"י שמעולם אתה כביכול עומד ולא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה כו' ע"ש. דכ' רם על כל גוים ה'. כי הקב"ה רם ומתנשא מימות עולם ואין כל העולם כולו כדאי לקבל מלכותו ית"ש. וזה נק' עומד מאחר שאין התחתונים יכולים לקבל כבוד מלכותו ית"ש. אבל בנ"י מכח אמונה שהאמינו בה' שהגם שהוא רם ונשא עכ"ז לא יצא שום דבר מהשגחתו ית"ש ומלכותו בכל משלה וכפי רוב האמונה שבהם זכו לקבל מלכותו ית"ש. ובאמת גם בנ"י מוכנים לזה מעולם שהכל נבראו בשביל ישראל שנק' ראשית אך שלא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל זה העדות עד שנעשו בני חורין. וכשנשלמו בנ"י נתגלה כבוד מלכותו בעולם. ז"ש ויאמינו בה' אז ישיר. פי' ה' היה הוה ויהיה. זה עיקר האמונה שהקב"ה מהוה הטבע ואפס זולתו. ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד בהיותו יודע כי הכל מאתי ית"ש בלבד. זה ויאמינו אז ישיר:
14
ט״ובפסוק תורי זהב נעשה כו' עם נקודות הכסף דרשו חז"ל על ביזת הים שגדולה מביזת מצרים. דאיתא ויסע מלאך האלקים שהיו בנ"י בדין אם להינצל כו'. והענין הוא כי ביצ"מ כתיב ביד חזקה שלא היו בנ"י כדאי' להיגאל רק בחסד עליון. ועל הים הי' הישועה שיהיו זכאין גם עפ"י מדת הדין וזה נק' ישועה. ולכן כ' ויושע כו' ביום ההוא. ועל ב' אלו מבקשין הראנו ה' חסדך. וישעך תתן לנו דייקא. וכמ"ש ה' לי בעוזרי. פי' שעוזר ומושיע באופן שיהי' עפ"י מעשינו ולכן ואני אראה בשונאי כדכ' וירא ישראל כו' מצרים מת. וביצ"מ כ' ואתם לא תצאו כו' כמ"ש במ"א מזה. ובאמת עיקר הביזה כשזכו בעצמותם לישועה. וזה הוא בקביעות ונק' תורי זהב. אכן כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם עמוד החסד שלא קיים בהם יצאו ברכוש גדול נתן להם ג"כ נקודות הכסף [וע"ד הרמז תורי זהב ונקודות הכסף הוא כמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני הוא נקודות הכסף כי מדה"ד צריך להיות שקט על שמריו והתנועה במדת החסד]:
15
ט״זבפסוק ויקח משה כו' עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע. יוסף הצדיק הי' המכין לבנ"י במצרים שהכניס עצמו בגלות מצרים להיות הכנה לבנ"י בגלות. ולכן זכה להיות לו עלי' ביצ"מ. כידוע כי מדריגת מרע"ה למעלה. וכ' עמו במחיצתו. ולפי שביטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש השבע השביע להיות קשור בכלל ישראל. וכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים. וזה נתקיים ביוסף ולכן נתעלה ביצ"מ. וכן הבטיח הקב"ה ליעקב אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך. שיתעלה כחו למדריגת יעקב. והנה שורש הגלות והגאולה הכל במדריגת יוסף הצדיק. בתחילת הגלות כתיב אשר לא ידע את יוסף. ובגאולה כתיב ויקח משה את עצמות יוסף:
16
י״זבפסוק והנה מצרים נוסע כו' ויצעקו כו' אל ה'. ובמד' השמיעני את קולך כו'. כי באמת יצ"מ הי' הכנה לדורות כמו שנצטוינו לזכור בכל יום יצ"מ. כי הקליפה רודפת תמיד אחר בנ"י. ונעשה ביצ"מ הכנה להיות נושע תמיד ע"י זכירת מצרים בפה. כי עיקר כחן של בנ"י בפה. וזה נגמר ביצ"מ להיות הפה מתוקן. וממילא השטר חירות בידינו בכח תורה ותפלה בפה. ולכן כאשר ראו כי עוד מצרים נוסע אחריהם נתיראו. ונאמר להם כי הגאולה היה על זה שיהיו נגאלים בכל עת ע"י צעקה כמ"ש במד' צעקו וה' שמע שזה עיקר הבטחתן של ישראל להיות נושע בפיהם:
17
י״חבמכילתא עשה פלא אין כתיב אלא עושה פלא תמיד ע"ש. וזה העדות של בנ"י בשירה זו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכשנגאלין להיות מבורר לעצמם בלי תערובות יכולין להעיד זה העדות ורואין הנפלאות שעושה הקב"ה תמיד כמ"ש ומפליא לעשות. כי באמת כל הטבע וכל הבריאה מדובקת בשורש הפלא כמו הגוף בנפש ונשמה. רק הגשמיות מסתיר. וע"י הגאולה רואין הפלא שהקב"ה עושה תמיד. וכ"כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אעשה נפלאות אין כתיב. רק אראנו. שהנפלאות הם לעולם רק שהעינים סגורים ואינם יכולין לראות הנפלאות. וכמ"ש גל עיני ואביטה נפלאות:
18
י״טבפסוק מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. ואיתא בגמ' אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי הבתים. כי נשמות בנ"י הם למעלה בקודש. ונשתלחו בעוה"ז בכל אלה המקומות להוציא הנ"ק מכל מקום. והשכינה שורה בתוכם כמ"ש עמו אנכי בצרה. ובכחה יכולין להעלות כל אותן הדברים. וכשהם בגלות הם בבחי' עקרה. דיש בחי' סתים וגליא כעין שחורה אני ונאוה. כי א"י לגלות פנימיות הגנוז בגלות. אבל כשבא זמן גאולה נעשית אם הבנים שמחה. וכ' מושיבי למה שהי' מקודם. וכשנגאלין מעלין הכל אל השורש ונותנים שבח גם על הגלות שרואין שהכל הי' צורך גבוה. וכ"כ וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו. שבח על הגאולה. והודי' על הגלות שהיו מצטערין מקודם וחשבו כי לרעתם הוא וכשנגאלו נותנין הודאה גם על הגלות. ולכן סדרו זה הנוסח באמת ואמונה ערבית לחזק ידינו בגלות להאמין כי הכל לטובה:
19
כ׳איתא במד' יצ"מ קשה כמ"ש לקחת גוי מקרב גוי כו'. כי ביצ"מ נבדלנו מן התועים ונבחרנו להיות עבדי ה'. לכן יצ"מ עיקר. ואח"כ כשנבדלנו מהם התחילו להיות רודפים אותנו. ולזה הי' הישועה בקי"ס. לכן צריכין לזכור יצ"מ וקריעת י"ס. והישועה בקי"ס הי' לדורות כי לעולם בנ"י נרדפים מהאומות. ומ"מ עיקר שמחת בנ"י במה שהוציאנו ממצרים להיות נבדל מהם נמצא יצ"מ עיקר. וקי"ס ישועה לדורות. ועל ב' אלו משבחין להקב"ה כי הוא פודה ומציל:
20
כ״אאיתא מוציא אסירים בכושרות בכות ושירות. דאיתא הדיבור הי' בגלות כמ"ש בזוה"ק שמות ויש צעקה ובכי' ויש רנה ושירה. ושניהם צריכין גאולה. להיות הבקשה לשם שמים בלי פסולת. וכמו כן השירה שיהיה לשם שמים בלבד בלי פני'. וביצ"מ הי' הגאולה לבחי' צעקה. לכן אח"כ בים כ' ויצעקו בני ישראל אל ה' כי כבר היו נגאלין בבחי' הפה בצעקה. וז"ש שתפסו אומנת אבותם שבכולם מצינו תפלה וצעקה כמ"ש במד'. אך בחי' שירה עדיין הי' סתום ולזה היה הגאולה בקי"ס. ובאמת בחי' שירה הוא מעין לעתיד כמ"ש ישמח ה' לשון עתיד כדאיתא במדרש שבעוה"ז אין השמחה בשלימות והרמז ולבוקר רנה. ולכן כתיב ישיר לשון עתיד כי הרגישו הארה מעין העתיד ואמרו זו השירה. וזה הדרך נתעורר בכחו של מרע"ה אז ישיר משה. והוא מדריגה שלמעלה מבחי' תפלה שתקנו האבות וכ' את השירה הזאת לה' שהי' לשם שמים בלי פסולת וכמ"ש במכילתא לה' אמרוה ע"ש. לכן הוצרכו לחזור וישובו כו' אל פי החירות להוציא מכח אל הפועל בחי' השירה להיות חירות בפה בבחי' בכות ושירות:
21
כ״בבמד' שה"ש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם שבנ"י נעשו משוררים להקב"ה כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. כי הנה השירה בא מכח דביקות אל השורש. לכן הלוים בשיר שהם בחי' דביקות וחיבור לשורש. ובקי"ס דכ' וירא ישראל כו' ויאמינו בה'. לכן אז ישיר שנדבקו בשורש העליון. ובאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכל ברי' כשנגמר מכוון הבריאה שלה יש בה בחי' שירה. ובנ"י בכלל מכירים את בוראם ומתדבקין בשורשם. לכן נמצא בהם השירה. וז"ש אשר לשלמה למי שהשלום שלו. כי בחי' שלום הוא התדבקות בשורש. כמ"ש במ"א כי החלק שלמטה אינו דבר שלם רק בהתדבקות אל השורש שלמעלה. ולכן נק' בנ"י השולמית שיש בהם הדביקות. וכל שיר השירים נתיסד על זה. כי שלמה המע"ה דכתיב בו ויחכם מכל. הבין הפנימיות למעלה מכל הדברים שלמטה. ותיקן שיר השירים. וז"ש ישקני מנשיקות פיהו. כי השיר תלוי בזה. וכ' פיהו. ופירשנו במ"א פיו ופי סירסורו שהרי כתיב ויאמינו בה' ובמשה אז ישיר. כי מרע"ה הוא הסירסור לזה הדביקות שיש לבנ"י לאביהם שבשמים. נשיקה כח הנשמה דכ' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חיה לרוח ממללא. לכן כפי התעוררות הנשמה באדם נעשה רוח ממללא לומר שירה לפניו ית':
22
כ״גבפסוק עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. זה נתקיים בשירת הים. כי זו השירה היא פרשה בתורה שהוציאו בנ"י מלבם בעוד שלא ניתנה תורה. וזה עדות לבנ"י שהם דביקים בתורה בעצם. כי באמת התורה היא שמותיו של הקב"ה וכדאיתא אורייתא וקוב"ה חד. ולכן הגם דיש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. היינו התגלות התורה כמ"ש וירד ה' על הר סיני. אבל בקי"ס שראו את ה' כמ"ש זה אלי א"כ נתגלה להם שורש התורה בעוד שהמלך במסבו טרם שירד על הר סיני. וז"ש בשירה קדמוך. לכן כתיב ישיר לשון עתיד שהוא מעין מה שעתיד להנתן להם התורה. והם פתחו השורש של התורה כדאיתא במד' על זה פיה פתחה בחכמה:
23
כ״דשבתות למנוחה ומועדים לשמחה. כי השבת הוא מעין עוה"ב וניתן בצנעא כדכ' ביני ובין בנ"י ונק' מתנה טובה בבית גנזי. והוא נק' מנוחה שהוא עיקר שרשן של בנ"י. שבעוה"ז הם במקרה ועראי. אבל במועדים נתגלה הארה עליונה בפרהסיא ובהתגלות לכן הם ימי שמחה. והימים האלו הם הכנה לכל הזמנים. השבת נותן מנוחה לכל ימי המעשה. והמועדים נותנים שמחה על כל השנה. כי לעולם צריך איש ישראל לשמוח במה שזוכה לג' מועדים מכש"כ בזמן המקדש להיראות במקדש ג"פ בשנה. ושמחת בחגך הוא ג"כ על כל הימים לשמוח במצות החג שנתן לנו הקב"ה. וכ' שלש פעמים בשנה שהם צריכין לעורר כל השנה מלשון פעמון ורמון. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת ומועדי קדשך להיות נחלה בלי הפסק. והשיאנו כו' ברכת מועדיך שנוכל לקבל ברכת החג על שכמנו להיות נשאר קבוע לכל השנה כנ"ל. וכתיב יפה נוף משוש כל הארץ כי א"י וביהמ"ק נותנים שמחה לכל הארץ. וכן בזמן שבתות ויו"ט נותנין שמחה על כל הזמנים. ובנפש בנ"י מושכין השמחה מהמועדים. ישראל דקדשינהו לזמנים שהם כלים לקבל הארת הימים טובים. וכתיב ושמחת בחגך כי עיקר שמחה כשיכולין להתדבק בשורש העליון. ושמעתי ממו"ז ז"ל עמ"ש חז"ל דכתיב עצרת לה' וכ' עצרת לכם חלקהו חציו לכם. ומה ענין החלוקה עם השי"ת. רק הוא כענין שנאמר במשה רבינו וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח שזה היה הברית לבנ"י לשמים. כן הוא במועדים שנק' מועדי ה' ונמסרו לבנ"י זה תורף דבריו ז"ל. ונ"ל דלכן כתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י כי הוא הסירסור בין בנ"י לאביהם שבשמים איש אלקים חציו איש וחציו אלקים כמ"ש במד'. לכן ע"י נתחברו בנ"י אל מועדי ה'. וזה שתרגם אונקלום ואלפינון לבנ"י. שיוכל להיות להם דביקות במועדי ה' וזה עיקר השמחה. וזה שאמרו חז"ל אין שמחה אלא בבשר שלמים. כי גם שלמים הוא זה הברית שאוכלין בני ישראל מחלק גבוה. לכן נותן שמחה. ועמ"ש בפרשת צו מזה:
24