שפת אמת, ויקרא, פסח ז׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 7

א׳תרל"ו

ב׳מרור שאנו אוכלין כו'. פי' שאחר שזכו בנ"י לגאולת מצרים. המתיקו זאת המרירות. דכתיב וימררו את חייהם שהוא היפוך החיות של בנ"י. עי"ז הרויחו בנ"י שניתן להם זמן הזה לדורות שיכולין למתק בלילה זו המרירות והוא מצות אכילת מרור:

ג׳ואלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו. לשון הרי קשה. אכן כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים הם לדורות לכל איש ישראל בפרט לעובד ה' שיש לו כמה מיני מצרים מסט"א בעבודת הבורא. לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. ובלא"ה הרי אנו ובנינו כלומר הרי אנו מרגישין עדיין הגלות. לכן נאמר ד' לשונות של גאולה שהי' הכנת הגאולה לכל הד' גליות. ונגד זה תקנו ד' כוסות כמ"ש ד' מלכיות נדוש נא. לכן אומרים שפוך חמתך בכוס אחרון שהוא נגד גלות המר הזה האחרון:

ד׳והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד. אין מובן והיא על מה קאי. וי"ל דקאי אלמטה שהיא שעמדה לנו מה שלא אחד בלבד עמד כו'. כלומר שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כחות סט"א שלא יהי' נמצא בהם האחדות. וז"ש שלא אחד בלבד עמד כו'. וכענין שכ' אתם המעט. וכ' חז"ל מעט מכל העמים ביחד אבל נגד כל אומה בעצמה בנ"י מרובין מכל עם. ובזה הכינוס שנתן השי"ת לבנ"י והפיזור שנתן להרשעים שפיזרן להרבה דורות בזה הצילנו מידם:

ה׳ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וע"ז נאמר שבח מיוחד כי לעולם חסדו. והענין הוא שלבד ההצלה שהי' לשעה היו המכות בכח גדול יותר ממה שהי' נצרך אז וז"פ זרוע נטוי' כאדם שמראה גודל כחו שיירא לנפשו פן יכנו עוד. כן הראה הקב"ה זרוע הנטויה שיניחו מלהרע לבנ"י. [וכמדומה שכ"כ בגבורות ה'] וזה היה רק בעבור דורות הבאים שיהי' גאולה זו הכנה לכל הדורות. לכן נאמר כי לעולם חסדו. ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק עפ"י תפלת משה רבינו ע"ה. והפי' שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא רק בתפלת מרע"ה פסקו אז כמ"ש בברד שהביאו הקב"ה אח"כ על סנחריב:

ו׳בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה. וי"ל דג' מועדות משפיעין שפע לבני חיי ומזוני. ובפסח מתברך המזון. לכן מברכין טל. כי הטל דק ורוחני יותר מהמטר שהוא בגשמיות יותר. והוא לרמוז על גאולת המזון כנ"ל. לכן איתא בזוה"ק כי ע"י שנשמרין באלה הימים מאכילת חמץ ושאור שוב אין החמץ מזיק כל השנה ע"ש:

ז׳ענין קי"ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו'. נראה כי הי' הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב"פ מתקיים לכן הי' גאולת מצרים ב"פ. וז"ש אשר ראיתם כו' לא תוסיפו כו'. פי' שהשיב להם מרע"ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב'. כי אשר ראיתם כו' הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי' זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי"ס הוא קיום גאולת מצרים:

ח׳מה תצעק כו'. בשם מו"ז ז"ל פי' המדרש שע"י הצעקה מעוררין כח דביקות בנ"י ואז נאמר מה תצעק ועכ"ז בא ע"י הצעקה כו' דפח"ח וש"י. והנה אתם תחרישון בוודאי כפי אימת מות שהי' עליהם אי אפשר לשתוק. רק כי הצעקה בלב שאין יכולין להוציא בפה זה הקול הולך למרחוק כמ"ש במ"א הטעם על הקול בעת יציאת נשמה שהולך מסוף העולם כו' בעבור שחפץ לצעוק בכל כח ואז אינו יכול לצעוק. ומצד זה הדחקות. הקול נשמע ביותר. ועי' בזוה"ק ע"פ והקול נשמע בפ' ויגש. וקול פנימי זה צריכין לעורר מקודם ע"י יגיעת הפה בתורה ותפלה זוכין אח"כ לצעקה בלב. [השאר נשכח ממני]:

ט׳במדרש שהים נקרע לי"ב קרעים נגד י"ב שבטים. פי' כי הים הוא בריאה בפ"ע כמ"ש חז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. וכ"כ במד' בפ' זכור כו' יום השבת ע"ש בילקוט יתרו. והקב"ה חפץ לשנות כל הבריאה בעבור עמו בנ"י. ושינה הטבע בארץ בעשר מכות. כן עשרה נסים על הים. ואח"כ שינה השמים בירידתו להר סיני בעשרת הדיברות. והכל כדי שיתבטל כל הטבע לבנ"י כדי שיוכלו לתקן הכל במעשיהם הטובים. ובמד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו' המלך עומד אגוסטוס יושב. פי' עמידת המלך הוא להשגיח על עמו ועבדיו שלא ימרדו בו וכן שאר המלכים. אבל כשמנצח המלחמות ושמו נודע וכל העמים והשרים יראים ממנו כי לו המלוכה וכי הוא גבור נוצח בכל אשר יפנה. אז אין צריך לשמור המלוכה ויושב. כמו כן ע"י גאולת ישראל במצרים שנתברר לבנ"י כבוד מלכותו והם מבררין כי לו המלוכה לכן כביכול יושב [אז ישיר לשון הנהגה כמו וישר אבימלך כו' שבנ"י נעשו שרים ומנהיגים כנ"ל] שנתישבה כבוד מלכותו למטה שבנ"י מבררין האמת ומבערין כל עבודות הזרות כנ"ל:

י׳וירא ישראל את מצרים מת כו'. פרשנו כמ"ש בלוט אל תבט שאינו כדאי לראות במפלתן שהוא ניצל. ובנ"י ראו מפלת מצרים כי הם ניצולו בזכות עצמן. [וז"ש ה' לי בעוזרי לכן ואני אראה בשונאי] כמ"ש שהיו נתונים בדין שהי' קיטרוג הללו והללו כו' ואעפ"כ ניצולו. א"כ זכו בדין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל. פי' שהישועה הי' בעצמותן של בנ"י כמ"ש וישעך תתן לנו פי' להיות הישועה בידינו כנ"ל:

י״אוייראו העם את ה' כו'. הוא מעלה גדולה וסימן של אמת. אשר ע"י הישועה והתגלות להאדם יבוא על ידי זה ליראה כמ"ש בספרים הקדושים ענין חיבור יראה ונורא:

י״באסרו חג בעבותים ע"ק המזבח. דכתיב שלש פעמים בשנה כו' כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. דכלל כל הבריאה עולם שנה נפש. ובחירת העולם היינו המקום ארץ ישראל שהוא פנימיות העולם. ובחירת המועדים הם בחירת הזמן שנה. ובחירת בני ישראל הוא פנימיות הנפשות. לכן בזמנים המובחרים יראו המובחרים במקום הנבחר לפניו ית'. והנפש מחבר הזמנים למקום. וז"ש אסרו חג בעבותים הוא עבותות אהבה ותשוקות נפשות בני ישראל למקום ב"ה ע"ק המזבח ע"י עלי' ברגלים:

י״גויש לנו בגלות להתחזק באלה המועדות כי הפנימיות של המועדות יש גם עתה כמ"ש במדרש אני ישנה מן הקרבנות מביהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות ולמצות וצדקות כו'. והיינו כי תיקון המקדש הי' בבחי' המעשה וחיצוניות. כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. ולכן הפסדנו עתה ע"י החטא. אבל הפנימיות בחי' נשמע נשאר לנו לעולם. וז"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י שהניח הכח של המועדות בפרשיות התורה. כמ"ש ואלפינון לבנ"י. ואפשר עתה יכולין להתדבק יותר במועדות דאין יפה מן הצניעות. ואז הי' בפרהסיא בהתגלות לכן היה צריך עזר ה' כמ"ש ולא יחמוד איש את ארצך שלא יתדבק חיצוניות בהרצון. ועתה הוא רק בלב כנ"ל. ובלי ספק ההשתוקקות והרצון של בנ"י בכל מועד עולה למעלה כי נתגרשנו מארצנו אם שבמעשה עשינו הקרבנות רק לא הי' רצון שלם ועתה יש רצון בלי מעשה והקב"ה מצרף רצון שלנו למעשה אבותינו. וכדכתיב אז תשבת הארץ כו' השמה. ויפלא מה תועלת בהשמה. רק שע"י השתוקקות שהי' לבנ"י בהשבעים שנה. עי"ז נתרצה הקב"ה. וכן גם עתה עד שיבנה ביהמ"ק בב"א: