שפת אמת, ויקרא, פסח ח׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 8

א׳תרל"ז

ב׳בכל דור ודור כו' כאלו יצא. ואח"כ אמר ואותנו הוציא משם. רק שע"י האמונה ורואה א"ע כאלו יצא כפי הסיפור והבירור שמברר ביצ"מ זוכה לעורר הנס ומתקיים בחי' הגאולה גם עתה. כי לכן מחוייבים לזכור יציאת מצרים כל הימים שעי"ז מעוררין הגאולה וע"י זה יהי' הגאולה. וז"ש להביא לימות המשיח. וזה בכלל מ"ש ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים. פי' שחכמים בהסיפור דיצ"מ מעוררין הגאולה בכל דור ודור. ונמצא הם מרבין בסיפור דיציאת מצרים. וכן מצינו בר"ע וחביריו שהוסיפו על המכות עד חמשים מכות כו':

ג׳בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. פי' שהקב"ה קבע היציאה בעצמו של יום שבאמצעות עצמות היום הוציא אותם מארץ מצרים. ועי"ז נשאר בחי' הגאולה בעצם היום. וכן מ"ש ויושע ה' ביום ההוא שנעשה הישועה ע"י היום ההוא. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שהקב"ה קבע הנס במצוה או ביום כדי להיות זכר לדורות:

ד׳רמז על הצפנת אפיקומן. כי נס דיציאת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח. כי עדן לא נגמר הגאולה דיצ"מ. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה:

ה׳מה שאומרין המי יודע בלילה זו. כי הידיעות יכולין להביא לידי גבהות. והעצה ע"י התדבקות הידיעות ביצי"מ. כמאמר ואפילו כולנו חכמים כו'. אעפ"כ יש לזכור כי הכל בא בכח השי"ת שהוציאנו ממצרים. וז"ש אני יודע כו'. כלומר אם שאנו יודעים כל זה עכ"ז אנו מספרין ביצ"מ ומודין להשי"ת שהכל ממנו:

ו׳עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים כו'. קאי על המועדות כדכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך כו'. והוא מתנה מהשי"ת אשר כל איש ישראל הי' בכחו לראות פני ה' בעזרה. ואמת דכתיב כל זכורך כי המועדות הם מאספין ומאחדין את בנ"י להיות כאיש אחד. ועי"ז יכולין להראות לפניו ית'. כי מועד לשון התאספות. וכתיב מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על הרגלים נעילת החג ונעילת הפסח כו'. כי נעל הוא שמירת הרגל. כמו כן הקב"ה פורס סוכת שלום ברגלים הללו על בנ"י להצילם מהתערובות שנמצא בעולם השפל הזה. כמו ששומרין הרגל מטיט ושאר דברים ע"י שהוא תחתון שבאדם. [ואיתא ברמב"ם (פי"ג מה' אישות) שצריך כל איש ישראל לעשות לב"ב מנעלים חדשים בכל רגל והיא רמז לסוד הזה]:

ז׳וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי אמת שיש בכל מועד התעוררות קדושה מהשי"ת לבנ"י. כמ"ש מועדי ה' מקראי קודש. שיש קריאה והתעוררות קדושה לאדם. אבל מרע"ה תיקן להם לישראל להיות שואלין ודורשין ענינו של חג בחג כו'. פי' שהמשיך מועדי ה' אל בנ"י שגם המה יעוררו התעוררות שלהם כיון שהוא עת רצון בשמים. וכ' משכני אחריך נרוצה כו' שבעת שיש קצת התקרבות משמים לב"א צריכין לראות להתעורר רצון שלהם גם כן ביתר עוז ותוקף:

ח׳ענין שבת ומועדות דכ' חז"ל המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי שבת מתנה מהשי"ת לבנ"י. ומועדות תלוי במעשיהם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. והענין דאיתא תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי יש בחי' ירושה ג"כ שהוא בטבע נפשות בנ"י ירושה להם מאבותיהם כמ"ש אלקי אבי כו'. ויש בבחי' התקרבות ע"י מעשים טובים ועבודת כל פרט ופרט לפי ערכו. וכן בכלל. ושבת הוא בחי' ירושה כנ"ל וכמ"ש בזוה"ק ירותא דקא ירית כו' [ע"ש פ' אמור והבן]. ואיתא במד' שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. ולכאורה יקשה מאי ונאוה על ידי מעשה אבות. רק הפי' מה שנמצא בי בכח מעשה אבותי כנ"ל ירושה כו'. וזה עצמו הפי' נאוה בשבת כי ירושה היא כנ"ל עכ"ז וודאי אם היו ח"ו מתדבקין ברע לגמרי לא הי' שוב התקרבות בשבת במעשה אבות. לכן גם זה בכלל השבח שחורה אני אעפ"כ ונאוה כי לא ניתנה שיר השירים אלא לשבחן של ישראל. וז"ש בנות ירושלים כאהלי קדר כו' והוא בנין השלימות להתהפך בנקל מכל מעשה החול שהוא השחרות להתכבס מיד להיות כיריעות שלמה:

ט׳כל המבזה מועדות כאלו עובד ע"ז דכתיב אלהי מסכה כו' וסמיך לי' חג המצות כו'. כי המועדות הם עדות לישראל כדכתיב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל כו'. פי' דכתיב יראה כל זכורך דרשו חז"ל לראות ולהיראות כו' ע"ש. והפי' שבי"ט אלו נתוסף הדעת באדם הישראלי וניטל ממנו הסתרות החושך שבעוה"ז. ולכן יכול לראות פני ה'. וכמ"ש בעד או ראה או ידע. כן מתגלה ידיעת בנ"י במועדות וניטל מהם מסך המבדיל כמ"ש חכמים אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת. וכפי מה שמאמין האדם בזה מבטל מסך המבדיל אצלו כנ"ל:

י׳ענין יציאת מצרים וקי"ס אח"כ דכתיב מן המצר קראתי כו' זה יציאת מצרים. ענני במרחב יה זה קי"ס. וביאור הדברים עפ"י מ"ש במ"א דיש ב' מיני הסתרות וכענין מן העולם ועד העולם. פי' שיש הסתר והעלם ע"י חשכות הגשמיות והסט"א. ויש הסתר והעלם בעומק רום ע"י שהוא למעלה מההשגה. וע"י עולם הראשון משיגין עולם השני שנק' עוה"ב. ומקודם הי' יציאת מצרים שהוא ישועה מן המיצר שיעבוד המצרים שהי' על בנ"י. ואח"כ יצאו מזה השיעבוד והיו צריכין ישועה והשגת עלמא דחירות שהוא ביטול הטבע ושם אין מיצר. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא בלשון נסתר. והי' כדי להשיג הארת עלמא דאתכסיא ושם מקום רחבת ידים. וכתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. פי' שאחר שיש גאולה מן המיצר הן בכלל הן בפרט איש ישראל צריך אח"כ למלאות ידו בהתרחבות להטות כל נפשו להשי"ת. כי הגאולה היא הכנה להעבודה. וז"ש הוציא ה' כו' על צבאותם כי הי' עיקר הוצאה כדי לקבל עלינו עול עבודת הבורא להיות נקרא צבאות ה'. וכ"כ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כנ"ל. שכל הגאולה הי' כדי לקבל עומ"ש. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. ואחר הגאולה אז עת רצון כפי מה שמקבל עליו אז מלכות שמים נשאר קיים. [ואפשר הוא סוד סמיכת גאולה לתפלה ודו"ק]. ובאמת בנ"י הרחיבו פיהם באמירת השירה כי בשכל אנושי אין להבין איך אמרו כל בנ"י שירה הזאת מגדול ועד קטן דברים העומדים ברומו של עולם. אך באמת יש ללמוד קו"ח ומה כל הטבע נתבטל בעבור בנ"י ונקרע הים בעבורם מכש"כ שנתבטל הטבע אצלם ויצאו מן הטבע לגמרי. והאמת כי הי' לבנ"י ללמוד זה הקו"ח בעצמם כיון שביטל הבורא ית' הטבע בעבורנו מכש"כ שיש לנו לבטל הטבע בעבורו. וכן עשו. ולכן ע"י הרצון יצאו מן הטבע ונפתח להם שער הנעלם. ועי' מ"ש לקמן עוד מזה:

י״אכתיב ויאמינו. וכי לא הי' להם להאמין כו' ע"ש במדרש. אמנם אדרבה בהיות שהי' נגלה להם הנפלאות האמינו כי אינם משיגים מעשי ה' על בוריין. וזה ויאמינו בה' שנמשכו אחר השי"ת ויצאו מן הטבע ושרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה. וזהו משכני ביצ"מ אחריך נרוצה בקי"ס. גם י"ל שהאמינו למפרע על כל הגלות שהי' לטובה ובזה תקנו אשר לא האמינו מקודם. וז"ש במד' חזרו ולא האמינו כו' וע"י אמונה זו תקנו חסרון האמונה של מקודם. והנה כן צריך להיות בכל גאולה לתקן אח"כ כל הקלקול שהי' מקודם הגאולה. וזה עצמו ענין קי"ס אחר יציאת מצרים. שכבר היו בני חורין אך הי' כדי לתקן כל ימי הגלות. וז"ש במד' ע"פ ולא נחם אלקים שלא ניחם הקב"ה על ימי הרעה שעבר על בניו במצרים ע"ש. וזה עצמו ענין שכתבנו לעיל. דהנה כתיב וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע כו'. פי' בזוה"ק דחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה. ולמה. כדי להודיע שבנ"י יצאו מחמשים שערי טומאה. ולמה הכניסן השי"ת בכל השערי טומאה כדי להשיג אח"כ חמשים שערי בינה. וז"ש וחמשים עלו כו' שהגיעו עד שער החמשים והוא עלמא דחירות. ויקח משה כו' עצמות יוסף כו'. כי בחי' יוסף הצדיק הוא התקשרות כל המדות. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל השבע השביע הם השבעה שבועות תספר כו'. והנה כמו שהיו במצרים בכל שערי טומאה. כך זכו אח"כ לברר כל המדות להשי"ת. וע"י שזכו אח"כ לכל אלה השערים בזה תקנו כל מה שהיו מקודם בשערים הנ"ל. והוא ענין תשובה שמהפכין העונות לזכיות שהרי ע"י החטא בא אח"כ לתשובה. לכן ע"י שנכנסו אח"כ בשערי הקדושה תקנו ימי הגלות. [ואם כי לכאורה קשה כיון דכתיב וחמשים עלו מיד בשעת היציאה א"כ מה הי' חסר עוד. אבל האמת מבואר בספרי קודש כי בעת היציאה נתגלה להם שורש כל השערים לשעה כדי להיות נגאל ואח"כ הוצרכו בנ"י לתקן מעצמם להגיע בעבודתם לכל אלה השערים] וז"ש דבר אל בני ישראל וישובו כו' שזה ענין תשובה כנ"ל:

י״בבנסים דיצ"מ וקי"ס אין מברכין שעשה נסים כמו חנוכה ופורים. נראה הטעם כי נסים אלו הם מוכרחין מעת בריאת העולם שלא הי' קיום לעולם בלי נסים אלו. וז"ש בגמ' תנאי התנה עם הים שיקרע כו'. ומצינו בהלל הגדול שנאמר כל אלה הנסים ודרשו חז"ל כ"ו פעמים כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שנזונו בחסדו של מקום כו' ע"ש. והגם כי נסים אלו נעשו בזמן מיוחד לכל אחד. אבל הם היו קיומו של עולם. והנה נס זה דקי"ס הי' סיבה לתקן כל הבריאה. וע"י השירה שאמרו בנ"י הכניסו כל הבריאה תחת כנפי השכינה. ובנ"י הבינו כי נעשה להם אלה הנסים כדי להטות כל הבריאה וכל האומות להבורא ית'. לכן אמרו שירה זאת שהוא כולל כל מה שיהי' בכל הגליות שאח"כ ג"כ. כי ידעו שכל הגאולות יהיו תלוים בזאת הגאולה. ובאמת ע"י שעשו בראשונה המצוה בשלימות יש לנו תקוה טובה לאחריתנו. ולכן מזכירין השירה בכל יום. וכ' ויושע ה' ביום ההוא הוא כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וכ"כ והי' ביום ההוא כו' שהוא יום של גאולה העתידה שכ"ז הי' בעת קי"ס הישועה לדורות ותיקון כל העולם שיהי' לעתיד. ולכן כל הבריאה היתה מקוה לזאת השירה. ולכן נאמר אז ישיר לשון עתיד. פי' השירה שהיתה מוכנת מימי בראשית נגמרה אז ע"י בנ"י מכח אל הפועל. וזה נקרא הרחב פיך מה שהרחיבו בנ"י פיהם ורצונם להטות הכל אליו ית' ומילא השי"ת את פיהם לומר ברוה"ק השירה הזאת והוא הישועה השניה שצריכין אחר הראשונה וז"ש ענני במרחב יה כנ"ל: