שפת אמת, ויקרא, פסח ט׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 9
א׳תרל"ח
1
ב׳ב"ה מימי הפסח בקיצור גדול
2
ג׳כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ע"פ מה דכתיב עושה גדולות כו' ונפלאות עד אין מספר. פי' שאין להנפלאות מספר כלל. והם מתרחבים ונמשכים בכל עת יותר ויותר עפ"י כח הצדיקים. כענין שנאמר בתורה שמוצאין בה תמיד טעמים חדשים דדיה ירווך כו'. כמו כן ביצ"מ שנעשה מזה תורה כדמצינו שדרשו כל אחד יותר והעלו לר"נ מכות כו': ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא כו'. פי' עכ"ז אנו משבחין. דקשה וכי יש צורך ליד חזקה אל הבורא ית'. רק הענין הוא ע"י שנשבע הקב"ה והבטיח לאבות להוציאנו ממצרים לכן עשה הגלות קשה כל כך עד שיהי' נכלל בו כל הגליות עד שאלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו' וכל זה היה לטובתנו. וכן איתא כי בזרוע נטוי' היא השבועה כמ"ש נשאתי את ידי כו'. ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים. לכן מספרים בכל יום יצ"מ. וז"ש הרי אנו כו' פי' שמרגישין בכל עת הגלות מצרים. רק שנגאלין תמיד בכח גאולה הראשונה כנ"ל: וירד מצרימה אנוס עפ"י כדיבור. פרשנו כי יוסף נקרא פי הדיבור. סימן לדבר כי פי המדבר אליכם. והביאור נתבאר במ"א: ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כו' הקהה את שיניו כו' אלו הי' שם לא הי' נגאל. כי עיקר הגאולה משיעבוד מצרים כדי להיות מוכן לקבל מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ז"ש בעבור זה לקיים מצותיו. לכן הרשע שממאן בעבודת הבורא כופר בעיקר ואין לו חלק בגאולת מצרים כו'. וכ"כ בצאת ישראל כו' היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי' שהיו מוכנים מיד לקבל עליהם מלכותו ית' ולהמליכו לברר ממשלתו על כל הברואים כמ"ש הוצאתי את צבאותי כו':
3
ד׳למוד הוא. פי' שצמצם כביכול כחו והלביש עצם קדושתו באותיות התורה כמ"ש הביט בתורה וברא כו'. וכדאיתא אדם יושב ושונה כביכול הקב"ה יושב ושונה כנגדו:
4
ה׳בפסוק וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבנ"י. נ"ל כי מה צריך הכתוב להשמיענו זאת כי בוודאי עשה משה רבינו ע"ה מה שנצטוה. אבל הענין הוא דכתיב אלה מועדי ה' ובזוה"ק שנק' ימים טובים על שם האור כי טוב אור זרוע לצדיק כו'. והפי' שבנ"י קודם החטא היו דבקים בהדעת והי' נגלה בשעת מתן תורה אור הגנוז. אח"כ ע"י החטא נפלו ממדריגתם וחזר ונגנז האור. אמנם בהמועדות חוזרין בני ישראל למקומן הראשון לכן נקראו מקראי קודש כי מקודם כתיב תהיו לי כו' קדוש. ואחר החטא היו רק בבחי' טהרה. לכן ניתן להם טהרת פרה. כי מקודם לא הי' כלל טומאת מת. חירות ממיתה כו'. אמנם ימים אלו נק' מקראי קודש כנ"ל. לכן כתיב אלה שהוא תיקון החטא שנק' אלה כנ"ל. כמ"ש אלה פקודי המשכן ע"ש בזוה"ק ומדרשים. והנה מרע"ה לא חטא והי' פעולה גדולה שלמד להם מרע"ה ענין המועדות שכבר נתרחקו בנ"י ממדריגה זו. רק השי"ת במתנה נתן להם כח לקבל המועדות כנ"ל. ולכן כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. עבד שרבו מצפה לראותו כו'. א"כ קשה למה לא יקבל פני האדון בכל יום. אך שאינו יכול להיראות פני ה' דאיתא כשם שבא לראות כו'. רק בימים הללו שבנ"י חוזרין למקומם הראשון ואור הצפון נגלה כנ"ל:
5
ו׳ב"ה מימים אחרונים של פסח בקיצור עירבובי דברים
6
ז׳הפרש הגאולה שביציאת מצרים לקריעת י"ס. עפ"י מה דאיתא שבנ"י נק' עבדים ובנים. וביצ"מ קבלו מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו'. אח"כ קי"ס בחי' בנים. וז"ש ולא נחם במדרש שלא ניחם הבורא ית' על צער שהי' להם כו' וזה בחי' בנים. [אחרי כתבי זאת מצאתי רשום אצלי בשם מו"ז ז"ל מענין זה באופן אחר קצת כי השי"ת העמיד את בנ"י במדריגה פחותה מאוד בעת קי"ס כמ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז והללו כו'. כדי שיהי' הצלה רק מצד שהם בניו לא מצד זכות מעשיהם. לכן נזכר כמה פעמים בניו המעביר בניו. וראו בניו כו'. וגם אמר שעפ"י הקבלה נק' זאת מוחין דקטנות עכ"מ והמש"י]. וכ"כ המעביר בניו בין גזרי ים סוף כו' וראו בניו גבורתו כו' מלכותך ראו בניך בוקע ים כו' הכל בבחי' בנים. כי מקודם הי' הגאולה צורך להצילם מכח המצרים. אבל אח"כ שנאמר וישובו כו' הי' רק לתוספות חיבה יתירה והוא בחי' בנים. ומקודם כתיב לא תצאו איש מפתח ביתו כו' שלא היו יכולין לראות במפלת הרשעים אח"כ כתיב וירא ישראל את מצרים מת כו' וכבר כתבתי מזה במ"א:
7
ח׳ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו כו' ויאמינו כו' אז ישיר כו'. איתא בגמ' הגדולה זו מעשה בראשית. וביציאת מצרים נגלה ונתברר כח הבורא ית' אשר הוא מנהיג הכל. לכן אחר הישועה מיד מצרים ראו את יד הגדולה שנתקן עתה. עשה הוא לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. את הנפש אשר עשו בחרן. אח"כ וייראו יראת הרוממות ע"י השגה גדולה שהשיגו. והוא סימן אמת. השגה שמביא לידי יראה. ותפסו אומנת אבותם כמ"ש ביעקב ויירא ויאמר מה נורא כו' אחר חלום הגדול הזה כמ"ש שם. אח"כ אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל הארה הפנימיות שבהם דכתיב משכני אחריך נרוצה. איתא במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז ישיר. פי' כי השי"ת מנהיג העולם וכל הטבע. אבל אינו ניכר כחו כביכול. ויש קושיות. אבל ביציאת מצרים נגלה ונתישב הקושיא שאמר אברהם מי הוא בעל הבירה כו'. ואיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וכמו שהבורא ית' עלה לפניו אז לגלות כח השגחתו. כן נמשכו אחריו בנ"י לגלות כח התלהבות שבהם. וכעין אלה הדברים שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל על הא דאיתא שנענש חזקי' על שלא אמר שירה בנס דסנחריב. והגם כי הטעם הי' ע"י שבלא הנס הי' ג"כ ברור אצלו כח הבורא ית' ולא נתחדש לו דבר. אך כשהקב"ה רוצה להראות כחו צריכין בנ"י ג"כ להודות ולהלל לפניו עכ"ד:
8
ט׳אז נבהלו כו'. ומאין ידעו בנ"י בעת השירה מזה. בלי ספק הרגישו בנפשותם הסרת כח האומות. דכ' יצב גבולות עמים למסכר בני ישראל. שכל האומות מתנגדים לעבודת בנ"י. ולכן בעלי עבודה מרגישין הכל בעצמם. ובאמת הי' רצון בנ"י בשירה זאת להטות כל הברואים אליו ית'. וכך הי' לולא רשעת עמלק ימ"ש שבא ועירבב אותנו. ומדכתיב נבהלו אלופי אדום גם עמלק בכלל אלופי אדום כדכתיב אלוף עמלק כו'. אך אף שנבהל לפי שעה חזר ומסר נפשו לרע כדכ' ולא ירא אלקים. אף שידע כי ה' עם בני ישראל:
9
י׳ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כי איתא במדרש ז' של פסח במקום שבת ע"ש סוף פ' בא. ומצה לשון מסה ומריבה כדאיתא בזוה"ק. ובימי הפסח נגמר ענין יציאת מצרים בסיוע מצות המצה שכל הימים ימי מלחמה הם. אמנם יום הז' נגמר הפעולה בלבות בנ"י להיות בני חורין ממש מגלות מצרים ונקרא עצרת. וכ"כ בזוה"ק כי הז' ימים [*אכילת] מצה מועילים על כל השנה שיהי' דבוק האמונה בלי פעולת המצה עוד. והנה מצה נק' מיכלא דמהימנותא. ואיתא ביום הז' וייראו העם כו' ויאמינו. אף דגם מקודם כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד כו'. אך החילוק הוא שמקודם הי' האמונה תלוי בדבר מיוחד כי פקד וכי ראה כו'. אבל עכשיו כתיב ויאמינו בה' ממש בלי פעולת סיבה ודבר מיוחד. [וכן בסוכות כתיב ביום האחרון והיית אך שמח שמכל הימים נגמר השמחה להיות דבוק בעצם איש הישראלי כנ"ל]:
10