שפת אמת, ויקרא, פסח י׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 10
א׳תרל"ט
1
ב׳ב"ה מימי פסח בקצרה
2
ג׳עבדים היינו לפרעה מלך קשה. במצרים מדינה קשה מקום טומאה. והוציאנו השי"ת משם והוא בחי' ימים ראשונים של פסח. ובקי"ס הי' הגאולה ממלך קשה שהטביעם בים. ונגד ב' אלו עשה עמנו הבורא ית' ג"כ שהכניסנו בכלל עבדי ה'. והביאנו לירושלים בית מקדשו מקום טהור מלך קדוש ומדינה קדושה:
3
ד׳כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משובח ממש. כי יצ"מ אין לו סוף וכמ"ש אלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו כו'. כמו כן וכש"כ מדה טובה שהיא הגאולה משם בוודאי נוגע לדורי דורות. וכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ולכן כפי מה שמעוררין גאולת מצרים ע"י הסיפור כמו כן זוכין להמשיך מלכות שמים עלינו ואין לזה שיעור. ואפי' כולנו חכמים כו'. מ"מ ע"י הסיפור נגאלין עוד מתחת יד היצה"ר ומתעלין ביותר עד שאחז"ל להביא ימות המשיח. שע"י סיפור יצ"מ בכל שנה ושנה נתוסף הדעת עד שעי"ז יזכו לביאת משיח בב"א. ואז יתקיים להיות לכם לאלקים:
4
ה׳ברוך שומר הבטחתו כו' חישב הקץ לעשות כמ"ש לאאע"ה בברית בין הבתרים שנא' כו' גר יהי' זרעך כו' ארבע מאות שנה. ונראה דזה רמז על ד' מלכיות. דהא קשה כיון שביקש ה' להראות לאבינו אברהם כל הגלות למה לא הראה לו גלותינו זאת שהוא מר ממות. אבל הכל הראה לו. כי בגלות מצרים הי' נכלל כל הד' מלכיות. אך בעבור רחמי הבורא ית' מיהר לגאול אותנו משם כי ברגע א' ח"ו היו כלין כידוע. ולכן הוצרכנו אח"כ לגלות שאר המלכיות להשלים הד' מאות שנה. ולכן נק' בחפזון ע"י שמיהר הקץ קודם הזמן ולכן יש בו ד' לשונות גאולה כמ"ש במ"א מזה:
5
ו׳מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו'. פי' כמ"ש חז"ל שהיו ח"ו נטבעין במ"ט שערי טומאה. וחמץ רמז ליצה"ר שאור שבעיסה. ועד שלא החמיצה עיסתן של ישראל נגלה עליהם אור הקדושה. וכמו כן בוודאי מתקיים בכל שנה ושנה. ולרמוז זה איתא חוטפין מצה בלילי פסחים. כמ"ש בחפזון יצאת. שצריכין למהר להחזיק עצמנו במצות הנהוגין בליל פסח שמתעורר חסד הזה בכל שנה. כמ"ש ליל שמורים הוא:
6
ז׳פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה:
7
ח׳יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא כו' בעבור זה כו'. דהנה מחויבים לעולם לזכור יצ"מ אך אין יכולין לספר ולברר יצ"מ כראוי רק בלילה הזה. לכן כתיב בעבור זה שהוא התגלות הגאולה בלבות בנ"י ומצות לילה זו מועילין על כל השנה שנוכל להזכיר יצ"מ. לכן כתיב למען תזכור פי' ע"י עבודת לילה זו תזכור כל ימי חייך. ואיתא בזוה"ק אי חמץ מרמז ליצה"ר למה הותר כל השנה. ומתרץ על פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב ע"ש פ' בא. וז"ש שע"י מצות אלו תזכור כל ימי חייך אף שתאכל בהם חמץ ושאור. רק בשבעת הימים החמיר כ"כ בחמץ ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו כאשר הגיד אא"ז מו"ר ז"ל בענין אזהרת יהושע את בנ"י בעודם בירדן שלא ישאירו מז' עממין וע"י שקיבלו עליהם בלב שלם עברו הירדן ע"ש. וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית השנה וזה מסייע על כל השנה:
8
ט׳בענין המכות שדרשו חכמים והוסיפו ועמדו על ס' ועל ר"מ ועל ש' מכות. בוודאי הכל אמת במקומות מיוחדים. ועל ענין זה אמרו כל המרבה לספר ביצ"מ שיכולין להוסיף ע"י סיפור יצ"מ שיתפשטו המכות ביותר. והנה עשר מכות. ודצ"ך עד"ש באח"ב ג'. וס' ור"מ וש' עולה בס"ה תרי"ג נגד תרי"ג מצות:
9
י׳מו"ז ז"ל הגיד דברי הזוהר אמור שנקראו החגים יום טוב ע"י שמאיר בהם מאור הגנוז ע"ש בפסוק אור זרוע לצדיק. לכן מבקשין שבענו מטובך שנוכל לקחת הארת היו"ט על כל ימי השנה. כי האור נגנז וכ' בו ויבדל כו' וגם בשבתות ויו"ט יש בהם הבדלה א"כ הוא ענין אחד. והשי"ת בטובו מסר לבנ"י הזמנים שמתנוצץ בהם מאותו האור כי טוב לכן שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך יִרְאה יִרָאה כו'. וכ' ולא יראו פני ריקם. וכמו כן צריכין לקבל אותה ההארה קבוע בלב. כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכתיב בפסוק אחד איש כמתנת ידו כברכת ה' כו' אשר נתן כו' כי הנתינה והקבלה אחד. ובמ"א הארכנו לכן קצרתי:
10
י״אברש"י המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי באמת קדושת השבת למעלה מהשגת האדם. לכן אמרו מתנה טובה יש לי כו' שניתנה לבנ"י במתנה. ולכן צריכין להוריד נשמה יתירה לאדם שיוכל לקבל בו הארת השבת. אבל המועדות נקראים מקראי קודש שצריך האדם לקרוא הקדושה ותלוי בקדושת ישראל כמ"ש אתם כו' ולכן מלאכת אוכל נפש מותר בו כי הוא קדושה הנדבקת בנפשות בנ"י שיוכלו בנ"י להמשיך הקדושה גם במלאכה גשמיית שהוא לצורך הנפש. אמנם ע"י קיום המועדות יכולין בנ"י לקבל קדושת השבת ג"כ במתנה כנ"ל:
11
י״בבפסוק משכני אחריך נרוצה. לשון ריצה ולשון רצון. כי מתחלה הוציאנו הבורא ית' ביד חזקה שלא היינו ראוין לגאולה וגם כ' משכו שהי' קשה להם לפרוש מע"ז [גם רמז לדבר כתיב התם אם לא ביד חזקה כו' אמלוך עליכם כו' כמו כן יד חזקה דהכא מתפרש כן והבן] לכן נק' לחם עוני מיכלא דמהימנותא פי' שאין משיגין עדיין טובות הבורא רק להיות נמשך אחריו גם בלי טעם בדרך אמונה. ואח"כ מתחיל ימי הספירה שהוא לברר הגאולה ולהשיג הטובה. ואיתא כי אמרו בנ"י עדיין לא שלמו ימי הגלות כו' והשיב מרע"ה מדלג על ההרים על הקיצים בזכות אבות עי"ש. והענין הוא כי לא הבינו בנ"י איך יהיו מוכנים להתמשך אחר הבורא ית'. אמנם ע"י האמונה נמשכו אח"כ בשעה קלה מטיט ולבנים לאמירת השירה. וזה שכנס"י משבחת עצמה אחריך נרוצה שנמשכו אחריו בפסיעה גסה עד שהביאני חדריו והכל הי' אחר שמשכני מהגלות. נתהפך לבות בנ"י בתשוקה רבה להבורא ית' כמ"ש במ"א שלבות בנ"י מוכנים לזה רק הגלות עיכב אותם בע"כ. וז"ש הוציא כו' בנ"י כו' על צבאותם. כי באמת הם מוכנים לצבוא צבא לעבודת הבורא ית' בלבד רק שהיו במאסר במצרים. וכשנעשו בני חורין מיד הכיר כל אחד את מקומו ועמדו על מקומותיהם להיות צבאות ה'. גם על צבאותם הוא למעלה ממקומותיהם כמ"ש בבעלי תשובה שבאים בחילא סגי גבוה ממקום צדיקים גמורים. והיינו אחריך נרוצה שנתמלאו רצון טוב אחר הגאולה. וע"י הרצון שוב יכולין להמשיך עצמם אחר הבורא ית' מה שלא הבינו בהיותם סגורין בנפשותם כנ"ל. וז"ש בזכות האבות כענין שכ' מורשה שאין ת"ח בוש עצמו לחזור ע"י שירושה היא להם. והפרישה רק במקרה והדביקות בעצם. ובוודאי הכל במשפט ואיך מדלג על הקיצים והלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ קצב הקץ. אבל הכל במדה שאדם מודד וע"י שחמדו בנ"י אחר מעשה אבותיהם ובוחרים בדרכיהם להיות עושים כמעשיהם. עי"ז הרצון וגודל התשוקה נתעורר זכות אבות ונתקרבו אל השורש. רק שזה הרצון הי' סגור בגלות והקב"ה בוחן כליות ולב וראה שנתמשכו אחריו ברצון נפלא וכפי שדלגו בנ"י אחריו כמו כן דילג על ההרים:
12
י״גענין קי"ס אחר יצ"מ דכתיב בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים כו'. דיצ"מ הי' הכנה לקבלת התורה. וכן צריך להיות גם עתה עיקר מכוון הגאולה ביצ"מ להיות בן חורין מעבדות בו"ד שנוכל לקבל על עצמנו מלכות השי"ת. כדאיתא במד' ע"פ ויסע משה את ישראל מים סוף. שסברו בנ"י כי כבר נגמר הכל. ואמר להם כי אדרבא עתה צריכין להכין עצמם לקיים התנאי תעבדון את האלקים כנ"ל. לכן סופרין ספירה מיד ממחרת השבת לברר כי עיקר המכוון בחירות זה לשעבד עצמנו להשי"ת כנ"ל. כלל הדברים כי יצ"מ הכנה לקבלת התורה. ולפי"ז י"ל כי יצ"מ וקי"ס הוא נגד בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. והוא בחי' נעשה ונשמע. ולכן ביצ"מ המצוה בפה לספר ביצ"מ. ובקי"ס כתיב ואתם תחרישון וזכו אח"כ לראות בעין הישועה כדכתיב וירא ישראל כו' מצרים מת. וכתבתי במ"א דמקודם כתיב ואתם לא תצאו ואת"כ הי' הענין שיזכו לראות ישועת ה' התיצבו וראו. וכ"כ וראו בניו גבורתו. וכמ"ש וכל העם רואים את הקולות. שהם דברים שא"י להוציאם בפה רק להשיג בעין השכל. כי כל מה שיכולין להוציא בפה הוא בכלל תורה שבע"פ. ושבכתב הוא מה שאין הפה יכול להכיל כמ"ש ואלו פינו מלא שירה כו':
13
י״דויאמינו בה' ובמשה עבדו. וידוע מ"ש בספרים כי ע"י אמונת חכמים יכולין לבוא לאמונת הבורא ית' כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים. אבל הוא בחי' אני ראשון ואני אחרון. כי יש אמונה בה' מקודם וזה מביא לאמונת חכמים ואח"כ באין לאמונה אמיתית בהשי"ת. וכן הסדר בכאן ויאמינו בה' אח"כ ובמשה ואח"כ אז ישיר כו' שבהשירה באו בנ"י לאמונה אמיתית כנ"ל. והוא כלל ופרט וכלל כמ"ש ברע"מ פ' וארא:
14
ט״ואז ישיר כו'. והול"ל שר. רק הפי' שאחר יצ"מ התחיל פתיחת פיהם של בנ"י לשיר לפניו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. רק כשהיו בגלות לא היו יכולין להתגלות דברי קודש בעולם ואז התחילו להתגלות שירים והילולים להשי"ת כמ"ש לאמר היינו לדורות. וכ' ויאמינו בזכות אמונה אמרו שירה כמ"ש במד' אין אז אלא אמונה בטחון כו'. וקשה אחר שראו כל אלה הגבורות מה שייך אמונה בזה. אבל בוודאי הוא אמונה לדורות. פי' שאז שראו בנ"י ידו הגדולה האמינו בו ית' שגם כשיבואו בכל עת צר וחושך וגלות אעפ"כ לא יפלו מאמונתו ית"ש. וגם בבעל תשובה איתא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדבר הזה אף שיפתנו יצרו כמו בשעת עבירה ראשונה. כמו כן העיד הכתוב על בנ"י שהאמינו בו גם כשיבואו בשאר גליות. ובכח אותה האמונה יש לנו קיום בכל הגליות גם עתה. וכמו שגאולת מצרים היה נכלל בה כל הגאולות. כמו כן בכל המעשים הצעקה והאמונה והשירה הכל פתח ושער לכל הדורות. ובאמת כל השירה הוא רק הכנה כמ"ש אשירה. אנוהו. וארוממנהו. כי עיקר השירה יהי' נגמר בגאולה האחרונה באבוד רשעים רנה ואז היה התחלה כשנטבעו המצריים. ואפשר הי' נגמר לולי רשעת עמלק שעיכב התיקון. ובמד' נכון כסאך מאז כו'. כי באמת כח הבורא ית' נמצא בעולם רק שהוא בהסתר מפני הרשעים. החושך יכסה ארץ. כמ"ש נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם כו' עד שימחה זרע עמלק. פי' שאינו חפץ שיתגלה כבוד שמו ית' בעוד זכרו של עמלק קיים. ובשעת קי"ס הי' מוכן להיות כסא שלם והי' מתרומם כל הבריאה ע"י ישראל שהיו מעלין הבריאה לשורש החיים כמו שהי' בתחלת הבריאה. והוא ישוב העולם ונק' נתישבה כסאך. וזה נק' אז התדבקות הבריאה בשעה אחת המיוחדת שלמעלה מן הזמן שכל הזמן והבריאה נמשך משם. שעה זו נק' אז שכולל כל הזמנים ועל זה נאמר נכון כסאך מאז כו':
15
ט״זבמד' בשביל אדם יחידי עשיתי יבשה בשביל עדה קדושה על אחת כו"כ כו'. הגם דגם עדה זו יצחו מאדם. אבל הפי' הוא שבאדם הי' נכלל כל האומות ואעפ"כ לא עיכב הפסולת. ובעבור הצדיקים מבנ"י שעתידין לצאת עשה יבשה. מכש"כ לבנ"י שכבר נתבררו אף שהי' קיטרוג ע"י חטאים שנמצא עוד אח"כ בבנ"י מ"מ לא יוכלו לעכב רוב הקדושה שנמצא ביניהם. כי בשביל הצדיקים לא הי' ספק בדבר שהרי גם ליחידי הגולה נבקעו הימים רק ע"י שבכלל הי' נמצא עוד חטאים ועל זה בא הקו"ח מאדם כנ"ל:
16
י״זאמר אויב ארדוף כו'. כל אלה הדברים נאמרו בעבור כי כפי רוב גיאות פרעה הרשע נתהפך גאון ישראל. וכל מה שהבטיח פרעה לעמו במאמרו כן שילם אח"כ הבורא ית' לבנ"י אנשי מלחמתו. כי מלחמת ה' הם לוחמים וע"י רוב שכר שקבלו בנ"י הרגישו במחשבה פרעה שאמר ארדוף אשיג אחלק כו'. כי מנין להם זה רק ברוה"ק הרגישו כפי מדריגת הקדושה שקבלו עתה מה שעלה במחשבתו כמה מדריגות הטומאה נגד בנ"י. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. תורי זהב נעשה כו' ואיתא גדולה ביזת הים מביזת מצרים והוא הרווחת בנ"י שהרויחו ע"י הגלות כי בכל עצב יהי' מותר וכל הגליות לטובת בנ"י הוא. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא וכי עד עתה לא נושעו מהשי"ת ומה ויושע ביום ההוא דקאמר. רק כי יצ"מ הי' גאולה משיעבוד. ובקי"ס נעשה ישועה. ולעולם גאולה וישועה סמוכין ביחד. כי אחר גאולה מצרה נצמח ישועה כי הגאולה בעצמה היא רק הצלה. אבל אח"כ נצמח ישועה ע"י הגלות והגאולה כנ"ל. וזה ויושע ה' ביום ההוא כנ"ל:
17
י״חבפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. מו"ז ז"ל פי' כי הנדיבות הי' במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת החג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח. וי"ל לפי"ז בת לשון מדה שהנדיבות הי' במדה. וי"ל עוד כי באמת כל החמדה שנמצא בעולם הוא מחמדת התורה שנמצא בבנ"י. וכפי מה שבנ"י ממשיכין החמדה לשמים נתבטלין כל התאוות ומתמעטין. כי אין חמדה כחמדת התורה. ובזמן המקדש הי' נדיבות בנ"י למעלה. וז"ש בנעלים כמ"ש זהב סגור שנסגרו כל זהבים בפניו. כן נסגר וננעל כל הנדיבות בעבור נדיבות בנ"י. ולכן כתיב ולא יחמוד כו' ארצך בעלותך לראות כו'. ארצך הוא הרצון כמש"ל שכל החמדה גונבים הרשעים ה) מב"י וע"י עליות רגלים א"י ליקח החמדה והרצון. לכן כשבנ"י באמת על עמדם כראוי שונאיהם ו) קצו בחייהם. ולא נחרבה ירושלים עד שביטלו הרגלים. כי ולא יחמוד כו' קאי על כלל ארץ ישראל ג"כ. וצריכין גם עתה לשוב בתשובה על שביטלנו. הרגלים. וע"י התפלה והתשוקה בכל רגל לזכות לראות פני ה' נוכל לתקן זאת. וז"ש במד' אף שביהמ"ק חרב לא בטלו רגלים היינו התשוקה והרצון לזה כנ"ל:
18