שפת אמת, ויקרא, פסח י״אSefat Emet, Leviticus, Passover 11

א׳תר"מ

ב׳אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש במד' שמות ע"פ אהבו שחרו מוסר. כי אבותינו היו אנשים גדולים שהי' בכחן לסבול גלות מצרים שהוא אב לכל המלכיות לכן הביאו הקב"ה בזמן קרוב לאבות שהי' עוד לחלוחית של האבות בהם. ודורות של אחריהם לא הי' ביכולתם לבוא לגאולה לולי הקדמת דורות ראשונים כנ"ל: והיא שעמדה כו'. הוא הגלות מצרים והגאולה כל זה היה הכנה לכל דור ודור שעומדין עלינו. לכן אנו שמחים על גלות מצרים ג"כ ואוכלין מרור זכר לעבדות שכל זה הי' לטובתינו:

ג׳כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח הוא על כל הימים כמ"ש למען תזכור כו'. לכן זוכרין יצ"מ בכל יום וע"י הסיפור מתעורר קצת גאולה בכלל ובפרט כל נפש מישראל. הרי זה משובח אינו סימן שהוא משובח רק שנעשה משובח ע"י הסיפור. וכמו שהי' יצ"מ הכנה לקבלת התורה וקבלת מלכות שמים. כמו כן גם עתה כפי מה שעוסקין ביצ"מ זוכין לתורה. ואינו רחוק לומר כי מעשה בבני ברק הי' בלילה אחרת שהיו מספרין אותה הלילה ביצ"מ עד אור הבוקר. דאל"ה קשה פשיטא והי' אפשר עוד לומר כי הי' קודם אכילת מצה ומרור שהיו שוכחין לאכול ע"י הסיפור. בשגם עוסק במצוה פטור מן המצוה בפרט שבמצה פליגי אי בזה"ז דאורייתא וסיפור יצ"מ לכ"ע דאורייתא. ומה שאין מברכין ברכת המצות על סיפור יצ"מ. י"ל שהוא דבר המוטל עלינו בעצמנו גם אם לא היינו מצווין על זאת. ולא שייך על זה ברכה. כדאיתא עבדא דמפיק ליה מארי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא אית לי' לשבחא כו':

ד׳כמה מעלות טובות כו' דיינו כו' פי' שכל נס ונס שעשה עמנו הבורא ית' כדאי הוא להטות לבבינו אליו ית' על אחת כמה כו' טובה כפולה ומכופלת. פי' שהקב"ה שם לנו נסים בכל מדריגה ומדריגה שכולם עצות לסייענו להטות לבבינו אליו. וכתוב בספרים כי אלה הט"ו מעלות כוללים כל השינוים שיש בשינוי המדריגות עד השלימות כמו שיש ט"ו מעלות לתוספות הלבנה בחידושה. עי' בגבורות ה':

ה׳כמה לקו באצבע עשר ועל הים כתיב היד כו'. ויש לנו להוסיף כי לעתיד כתיב זה ה' קוינו לו כביכול יהי' הגאולה בכל הקומה:

ו׳מצה זו כו' שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. זה הלשון קשה להבין דהא הגאולה מאורתא הוי ואחר שכבר הלכו עדיין לא החמיץ עיסתם. אבל מה זה הלשון שנגלה עליהם וגאלם. ויראה שהוא על גילוי ענני הכבוד שהסיב אותם בתחלת הליכתם מרעמסס לסוכות רמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. וקורא זאת גאולה כי הי' גאולה בעצם נפשותם שנתרוממו מתוך חשיכה לאורה. אכן לכאורה הי' משמע בפסוק בפ' בשלח כי מסוכות ואילך נאמר וה' הולך לפניהם וכו'. אכן בתרגום יונתן מפרש כמ"ש כי מיד מרעמסס היו עמהם ענני כבוד ע"ש פ' בא:

ז׳בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו כו'. פי' כפי רצון בנ"י כך מתרומם העומר שהוא התרוממות כנס"י להקב"ה. וכפי מה שמתרחב רצון בנ"י למטה כך מתרוממים בשורשם למעלה. לכן יש ספירת העומר נ' יום כמו שהי' מיצ"מ עד מתן תורה שנתרוממו בכל יום ויום עד שהגיעו למדריגת קבלת התורה. וז"ש ממחרת השבת יניפנו. והול"ל למחרת השבת או במחרת מהו ממחרת. רק שממחרת השבת מתחיל תנופה זו ונמשכת עד חג השבועות ואז יש שתי הלחם שיש להם אחדות אחד וד"ל. [וזה ענין כאשר ירים משה ידו. לכן בכח מצות העומר נצחו בימי אחשורוש את המן שהוא התרוממות עד שער הנ'. לכן כ' חז"ל כי הי' קבלת התורה בימי מרדכי ואסתר ועמ"ש בימי פורים והבן כ"ז]:

ח׳בפסוק בשה"ש אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות כו'. וקשה דכבר כ' מקודם ושדיך לאשכולות. ומה ויהיו נא הענין הוא אשכולת מפורש בתרגום על הענוה להיות עיניו למטה כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח אכן העיקר הוא כי הבורא ית' שוכן עם מי שנשאר דכא ושפל רוח גם אחר שמשרה שכינתו עליו עומד בשפלותו. וזה שכ' ויהיו נא שדיך כאשכלות גם אחר עליותו בתמר ואוחז בסנסניו יהי' נשאר כנס"י שדיך כאשכולת. והוא ענין עמוק למבין:

ט׳ב"ה מימים אחרונים של פסח ערבובי דברים

י׳בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. עפ"י דברי הזוהר חמשין זמנין אדכר יצ"מ באורייתא כו'. ומסתמא הם חמשין גאולות ממש כענין שכ' בספרים שיש מ"ט שערי טומאה מכוונים לנ' שערי בינה. ולכן א"ש הכתוב כפשוטו כי חמשים עליות היו לבנ"י ממצרים. נ' פעמים עלו מארץ מצרים. וגם אחר יצ"מ נתעלו נ' עליות כמ"ש לעיל בענין והניף את העומר:

י״אכתוב במדרש בא כי שביעי של פסח בחי' שבת כמו שיש ז' ימי בראשית כן ז' ימי פסח כו' ע"ש. כי כל הבריאה נתקן ביצ"מ. וכמו שהשבת שלימות כל הבריאה כן שביעי של פסח כלל והשלמת גאולת מצרים. והענין הוא דאיתא בגמרא ע"פ וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. בתר דאפיקת לכו עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא הוא דאפיקת יתכון מארץ מצרים. וזה נאמר על קריעת י"ס שהי' בעבור זה שיכירו מהות הנסים. כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו'. ונאמר זה אלי ואנוהו כו'. והענין הוא כי הנס וגאולת מצרים הי' בזכות ג' אבות. וזה רמז הג' ידות יד החזקה ואח"כ יד רמה ואח"כ יד הגדולה. ואח"ז השירה הוא ענין דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. והוא כלי המקבל הארת הנסים. כי מקודם ביצ"מ הי' הצלת בנ"י מעבדות ובעוד שנשתעבדו לא היו יכולין לקבל הארת הנס. ואח"כ שהיו בני חורין אף ששבו לפי החירות מ"מ לא חל עליהם השעבוד כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכן הרגישו אח"כ בקי"ס הארת הנסים. והוא שורש הגאולה לבד היציאה מן החירות רק שיקבלו מפתח ויסוד של הגאולה בנפשותם. והיינו דכתיב ויאמינו בה' כו' פי' שנמשכו אחר הגאולה. ולכן הי' זה גאולה על כל הדורות ע"י שקיבלו יסוד הגאולה בנפשותם. וזה נק' ידיעה ודביקות שכ' וידעתם כי אני כו'. וכמו השבת שהוא כח וחיות וקיום כל ימי המעשה כן קריעת ים סוף הכח והחיות והיסוד של הגאולה:

י״באז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה וקשה א"כ מה לי שעלה בלבו. והענין הוא ששירה זו כוללת כל בנ"י. ויש לכל נפש ישראל אחיזה בזאת השירה. ויש מי שמוכן לשירה ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל. ויש לו חלק בהכנה זו שנחשב המחשבה והמעשה לב' בחי' ליתן שכר לרצון ושכר למעשה. וגם בלי ספק גדלה ענין ההכנה והמחשבה לגוף השירה כי בוודאי הרצון הי' יותר מכפי מה שנגמר במעשה. וע"ז רמזו ישיר לתחיית המתים. כי לא נגמר עדיין השירה כפי אשר עלה בלבם והגמר יהי' לעתיד. וז"ש ישיר כו' לאמר. כי שירה הוא דביקות והשתלשלות מדריגה אחר מדריגה והתחיל השירה והשתלשלות זה בקי"ס. וכך היא עומדת ונגמרת מדור לדור עד לעתיד שיהי' שירה שלימה. לכן אומרים השירה בכל יום. ולא הארת שירת יום זה כיום השני וכך הולכת ונגמרת מיום ליום כנ"ל:

י״גבספר קול שמחה כתב דבר נאה על מ"ש במדרש פיה פתחה בחכמה על השירה כו'. כי כל דבר חכמה הוא בסוף כשנשמע החכמה שבהמאמר. אבל שירה ניכר החכמה בתחילת פתיחת הפה בשמחה ודפח"ח. ויש להוסיף על דבריו כי זה פי' הפסוק פיה פתחה בחכמה שע"י החכמה שהי' להם לשיר ולזמר לפניו ב"ה נפתח להם הפה לשיר שירה כזו שהוא ע"י רוה"ק ששרתה עליהם ע"י הכנה והרצון לשורר לפניו ב"ה. וי"ל שזה פי' ישיר כו' לאמר כי ההכנה והרצון לשיר לפניו ב"ה נרצה ונתקבל לפני הקב"ה יותר מגוף השירה:

י״דבפסוק ה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה. הפי' הפשוט כי מלכות הרשעים מסתיר הארת כבוד מלכותו יתברך וע"י איבוד הרשעים ניכר מלכות שמים ופסוק זה הוא קבלה שקבלו בנ"י עליהם כשהוציאם ממצרים להמליכו על כל העולם כאשר חגר אבינו אברהם ע"ה מתניו להמליכו על כל הברואים. כן קבלנו עלינו על הים. ולכן איתא במדרש כי אם היו אומרים ה' מלך לעולם ועד לא הי' אומה ולשון שולטת בהם. רק כי לא הי' עדיין התיקון השלם. אכן קיבלו עליהם שעכ"פ ימליכו אותו בוודאי וזה נתקיים ובא בכל ימינו עד ביאת משיחנו בב"א: