שפת אמת, ויקרא, תזריע ז׳Sefat Emet, Leviticus, Tazria 7
א׳תרל"ח
1
ב׳במד' זכה אומרים לו אתה קדמת. פי' אז צריך אדם לעורר עצמו בזה שהוא קודם לכל הברואים וכולם תלוין בו. ומה"ט אחור וקדם צרתני כדי להיות האדם כולל מהתחלת הברואים עד אחרון שבהם. לכן בכוחו להטות כל הבריאה אליו ית'. אשא דעי למרחוק ולפועלי א"צ. פי' שהגם שהשגת האדם למעלה מאוד אעפ"כ בפועל וגשמיות הוא במדריגה פחותה טיפה סרוחה. וב' הבחינות צריך האדם לחברם תמיד:
2
ג׳בענין זכירת מרים. קשה אי לפרוש מלה"ר מה בוש הכתוב לפרש הזכירה על לה"ר עצמו. וגם דכתיב אשר עשה ה"א למרים. וידוע שאין הכתוב מיחס דבר רע ח"ו להבורא ית' כי מאתו לא תצא אך טוב. אבל נראה שהיא מתנה שנתן הבורא ית' לבנ"י אשר אין הרע יכול לדבוק בהם לכן הרע יוצא לחוץ ובא הצרעת. וזה נתן הש"י ביצ"מ להיות בנ"י מבוררין לטוב. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שענין הנגעים הוא פלא ועדות על בנ"י ע"ש. לכן צריך כ"א לקבל על עצמו זאת שכ"ד רע שנמצא בו ח"ו יצא לחוץ ע"פ משפט הבורא ית' לבנ"י:
3