שפת אמת, ויקרא, צו ט״זSefat Emet, Leviticus, Tzav 16
א׳תרנ"ד
1
ב׳איתא במד' צו את אהרן שמשה רבינו התפלל עליו על מה שנאמר עד עתה בני אהרן חלקת כבוד לעצים עבור בניהם ע"ש. והענין נראה לבאר כי בפ' ויקרא נאמר מצות הקרבנות ובפרשה זו נשנו כל הקרבנות ובכולם נאמר זאת תורת העולה תורת מנחה תורת חטאת כו'. נראה כי בבחי' התורה הי' אהרן גדול מבניו רק בבחי' עשי' הי' בו פגם ע"י מעשה העגל. דאיתא עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ולכן רמזו שמשה רבינו ע"ה שהוא בחי' התורה הוא עמד לו להחזירו למקומו ולתקן הפגם בעשי':
2
ג׳בפרשת תורת השלמים איתא במדרש כי השלמים מיוחדים רק לבנ"י ה' יברך כו' עמו בשלום ע"ש. כי כל הקרבנות התקרבות בדבר פרטי. כי לכל יש שורש למעלה. אבל השלום הוא כלי מחזיק ברכה. ואיתא במד' ויקרא טוב מלא כף נחת על ש"ק ממלוא חפנים עמל בימי המעשה. כי כף הוא כלי כמ"ש בגמר מעשה בראשית ויכלו וכ' במדרש שנעשו כלי. כי כל יום מימי המעשה הוא דבר פרטי לא ראי זה כראי זה. אבל שבת נעשין מכל הימים כלי אחד. ולכן נק' שלום. ואמרו חז"ל שמו של הקב"ה שלום. והענין הוא כי שלום הוא מה שאין עליו התנגדות. וכל דבר פרטי יש דבר שמתנגד לו. אבל הקב"ה שהוא מחי' כל הוא המלך שהשלום שלו שמאחר שהכל ממנו ופונים אליו נק' שלום. ומעין זה נתן הקב"ה לבנ"י שהם נק' אדם כדאיתא אתם קרוין אדם. ואדם נגמר בסוף מעשה בראשית סמוך לשבת שהוא עולם קטן וכולל כל הבריאה ולכן התקרבות שלו הוא בכלל השלימות. וכ' זאת התורה לעולה למנחה כו'. חושב ו' דברים ושלמים בסוף כמו יום הששי שנברא בו אדם. והתורה היא בחי' השבת שבו מתאחדים כל הימים כנ"ל:
3