שפת אמת, במדבר, במדבר ל׳Sefat Emet, Numbers, Bamidbar 30
א׳תר"ס
1
ב׳במדרש צדיק כתמר יפרח כו'. מה תמר יש לה תאוה אף צדיקים תאותן להקב"ה כו'. כבר כתבנו מזה שהגם שרשעים מלאים תאוה אבל היא אהבה שתלוי' בדבר ובטלה. לכן כל תאותם בתחילה ואח"כ נמאס בעיניהם כמ"ש רשעים מלאים חרטה. אבל אהבת הצדיקים בעצם הנפש ז"ש בצלו חמדתי וישבתי. ישיבה הוא עכבה שנשאר האהבה קבועה לעולם בנפש. ובאמת אהבה זו נמצאת בנפשות בנ"י רק שצריכין להוציאה מכח אל הפועל והוא באמת ע"י מדת צדיק. אות ברית קודש. זה צדיק כתמר יפרח. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה. ולכן ערלה חופפת על זה והיא אהבת הרשעים שע"ז נאמר בפרוח רשעים כמו עשב ואינו דבר של קיימא כמ"ש לעיל שהיא תאוה החיצוניות ערלה דחפיא ברית. ברית הוא התקשרות בשורש החיים והוא בכח הנשמה שע"י מדת צדיק נמשכין הנשמות מלמעלה והוא עצם הדביקות בשורש העליון כמו שכל עילה נמשכת אחר עילתו. ולכן גם בגשמיות יש בו תאוה אבל בנ"י ניתן להם המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאוה פנימיות. ומדת צדיק זה יש בעולם שנה נפש. לכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שגם בשבת מתגלה בחי' צדיק. וע"ז מיוסד מזמור שיר ליום השבת כו'. וכמו כן בעולם ומקום כדאיתא במד' כשבאו להר סיני נתאוו לדגלים שבאו בכח המקום לאהבה פנימיות הנ"ל. וכן בביהמ"ק. והנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. פי' שמצאו להם מקום מנוחה במדבר כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי עיקר מנוחת הצדיקים כשמתבטלין אל השי"ת שזה בחי' במדבר. והוא ג"כ מנוחת שבת קודש:
2