שפת אמת, במדבר, במדבר ה׳Sefat Emet, Numbers, Bamidbar 5
א׳תרל"ה
1
ב׳בעזה"י במדבר
2
ג׳במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם. ומה שנכתב המקום והזמן כי הכל תלוי בישראל וג' בחי' עולם שנה נפש התיקון שלהם ע"י עבודת בנ"י להשי"ת. ובמדרש במספר במשקל לכל. לכל הדברים יש מדה וגבול ולישראל אין מספר כו' והי' מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. ביאור הדברים כי בנ"י נותנין מדה וגבול לכל הדברים ומה"ט נמשלו כחול כמ"ש שמתי חול גבול לים. כמו כן כפי דביקות כל הדברים לבנ"י ולהתורה זה קיום שלהם. ומצד זה יש מספר לבנ"י מצד שעל ידיהם נמשך מדה וקצבה לכל הנבראים. אבל מצד עצמם אין להם מספר לכן כשנספרו שלא לצורך נחסר מהם. כי לא שייך בהם מנין ע"כ לא יכול להתקיים בהם המנין. והקב"ה צוה למנותם כי הוא נותן מנין גם לכוכבים כמ"ש מונה מספר לכוכבים. והכתוב מתרץ עצמו למה נמנו בני ישראל. רק לצורך המקום והזמן כאמור:
3
ד׳וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור. והוא גם כן הפרש בין בחינת אדם ובהמה. כמאמרם ז"ל אתם קרוים אדם. כי בהמה הכח שיש בה אין לה התפשטות. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל:
4
ה׳במדרש איש על דגלו כו' לבית אבותם נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שנתאוו בנ"י לדגלים כו' משל למרתף של יין כו' ודגלו עלי אהבה כו' דכתיב אלה ברכב כו' בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר כו'. כי הקב"ה סידר והעמיד מדריגות שונות בעולמות עליונים שיוכל להיות דביקות והתדבקות והמשכות כח לכל הברואים ולכל אומה בפרט. אבל בני ישראל דביקים בהשי"ת בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. א"כ דביקתם בהש"י בעצמו למעלה מהמרכבה. ולאשר כי בנ"י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ"י רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השי"ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע"ד הרמז באותות הם אותיות הוי' ית' שע"ז רמז הד' דגלים כמ"ש בספרים הקדושים] וזה בזכות אבות שזהו פעלו האבות לבנים לכשיהיו בוחרים בדרכיהם יהי' מסייע להם זכותם. ובמדרש יש שביחרו ולא קרבו והם האבות שקרבו הם את עצמם. וממילא הבנים הם קירבו אף שלא בחרו בזכות אבותם כנ"ל. וז"ש לבית אבותם וזה ג"כ מ"ש במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבנ"י שע"י השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם:
5
ו׳באבות פ"ו אריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כו'. זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י. כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד. ולאשר זה הקול מיוחד לבנ"י לכן אם אין מכינים עצמם לקבל זה הקול נקרא עלבון תורה. וז"ש אשה יפה כו' כי הם מיוחדים לקול התורה כנ"ל. [אח"כ מצאתי מזה בס' עבודת ישראל] ואף כי יש הרבה מניעות לקרב עצמו להתורה ע"ז אומר שע"י שמשתוקק לתורה ורוצה להמשך אחרי' ניתן לו התורה במתנה ואח"כ זוכה עוד להיות מיוחד לתורה ונקרא נחלה שלו כמ"ש וממתנה נחליאל:
6